גואה - מבט מבפנים

In Sweden – we praise the Fire
we figured out fire many years ago
and it made us GODS
now we know how to stop fire! -
 we use love.

 התבוננתי סביב על אנשי כל העולם הישובים ביחד ונמלאתי פליאה ושמחה. לפתע, מתוך החשיכה שמאחורי, בוקעים צלילים איריים עליזים. אני מביט לאחור, משלחת של חמישה אנשים מתהווה אט אט מתוך החשיכה. אירי אדום לחיים עם גיטרה קטנה והוא פורט עליה את הצלילים של אירלנד, לצידו שני חבריו הענקיים, אשה מבוגרת שמוחאת כפיים עם קצב המוזיקה ואשה יפה שמחייכת. אני שומע את הבחור השוודי לוחש כלא מאמין – …A King from Ireland.

ועוד סיפור אחרון שרציתי לספר לכם: שמענו שבמרחק הליכה מאגם המיים המתוקים הנפלא של ארמבול יש עץ זקן זקן – Banyan Tree ושאפשר ללכת לשם ושזו הליכה נחמדה. היה מסע מעניין מאוד שהתחיל בזה שטעינו בדרך והגענו במסע מפרך של שעתיים לפסגת הצוק, במקום למקום שהיינו צריכים להגיע אליו שהיה, הסתבר לנו אחר כך, בתחתית לאורך הנחל. זה המשיך בנסיון קשה לרדת למטה דרך סבך פטל דוקרני ואינסופי, מאוכלס על ידי נמלים עוקצניות צהובות וקשוחות להפליא, ובמפגש עם משפחת קופי פרא ששולטת על האיזור. לאחר כמה זמן, בהחלטה נבונה, חזרנו על עקבותינו שוב לפסגה. שם צץ לפתע גרמני שבדיוק עמד לקפוץ מהצוק – המצנח הכחול והמבריק שלו לרוחב הפסגה הלוהטת מצהיבות השמש כמו חזיון תעתועים. הוא הצביע על שביל חלופי וקל הרבה יותר למטה ואכן אחרי כחצי שעה היינו שוב ליד האגם המוצל, מוזגים בשקיקה מיים קרים לגופות הלוהטים שלנו.

טבילה משיבת נפש באגם הקריר ושני אגוזי קוקוס נהדרים ומלאי כח מהגואנית החביבה עם הסכין הענקית שכנעו אותנו ללכת על נסיון שני. מעודדים מהאינפורמציה החדשה שקיבלנו מהמקומיים – בכל מקום בו יש שתי דרכים - לעולם אל תקחו את זו שעולה למעלה.

יצאנו שוב לדרך ואכן אחרי כעשרים דקות התחלנו לשמוע קולות בסבך. בחור ובחורה שרים. התמונה הראשונית היתה מרתקת – שני עצי Banyan ענקיים – ענפיהם מסועפים זה בזה כנחשי ענק, מעט פעמונים מפוזרים בין ענפיו, בצד זרוקה קדירת בישול וכמה שמיכות ישנות. סאדו הודי עם מבט כהה אך שפתיים שממהרות לחייך ישוב לצד ילד בלונדיני ומרפא את כאב העיניים שלו באמצעות מטפחת שהוא נושף לתוכה. ההורים שלו, איש ואישה אנגלים בשנות השלושים של חייהם ישובים בצד השני, האיש מנגן בעדינות ואשתו שרה לו קול שני, מלבדם עוד כל מיני אנשים יושבים שם. אני שם לב לבחור איטלקי, שערו החלק ארוך עד מותניו, פניו יפות כתמונה, עירום מלבד סמרטוט הקשור לו על מותניו.

התיישבנו והתבוננו. המקום יפה, פכפוך הנחל הזורם בסמוך ורעש הרוח בין ענפי היער מעטרים את האווירה. אחרי מספר דקות הופיע בהתנשפות רבתי גבר עטור רסטות, החולצה הצבעונית שלו – דמות של גנש, האל עם ראש הפיל – מטונפת. שמענו על האיש הזה – הולנדי כבן שלושים שקורא לעצמו סאדו וגר ליד העץ. הוא הוריד את נעליו ברוב מעשה ודידה בתאטרליות לכיוון השמיכה הפרושה ליד העץ. כשהוא מתיישב אני רואה שחוץ מהרסטות הארוכות והמלוכלות שלו הוא נראה לא ממש כמו, אבל די דומה לחבר שלי, סטוצקי. התאווה שלי – לצלם תמונה שתספר את הסיפור הזה גרמה לי לשלוח יד למצלמה שלי ולהקליק. הוא הביט בי ואמר -  Everything else – no problems, but for me – no pictures please. נבוכתי ואמרתי סליחה. שכחתי שהוא סאדו, ושאסור לצלם סאדו. גם אם הוא ממש דומה לחבר טוב. הסתכלתי בשקט בתמונה שכרגע צילמתי. וואוו איזו תמונה. האצבע שלי היססה לשניה אחת לפני שמיהרה למחוק את התמונה, אני יודע מה זה קארמה. כנראה שהשניה שהיססתי היתה בעוכרי כי רגע אחר כך נשברו לי משקפי השמש האהובות עלי כל כך, שיודעות לקחת שקיעה פשוטה ולהפוך אותה להפקת בוליווד דרמטית.