בריחה מבייג'ין
עצוב בבייג`ין מנקודת מבטו של זר. לכל צעיר כאן יש בנוסף לשם הסיני גם שם אנגלי, אותו הוא אומר במין זרות נואשת: "מיי ניים איז ג`ק", או "סטיבן", או "ח(ה)ארי", כשעל פניו נרשם בבירור המאבק הפנימי שצורב בו. תחושת הגאווה הפגועה. המלחמה שבתוכו, שבוודאי ניהל עם הוריו כששמעו לראשונה. חלק מהנערות בשיער צבוע לחום. אפילו לבלונד. בארץ שבה לכולם יש שיער שחור זה בולט עוד יותר. רוב האוכל ברחוב די נוראי. הכל מטוגן ומלא בשמן, ועומד ככה כבר מהבוקר, אם לא מאתמול. מנות בשר יותר זולות מירקות, מכל שרץ וחיה שאי פעם זחלו על פני כדור הארץ.
אולי בגלל זה נדירות החיות שאתה רואה כאן. 2 חתולים על גג בשמש הבוקר. כלב בודד ברחוב. 3 ציפורים על עץ. זהו. האוויר פה זוועתי. שילוב של עשן פחם תעשייתי, עשן מכוניות, סיגריות ולכלוך. הדשאים צהובים לגמרי, למרות השקייה נמרצת. אולי בגלל האוויר, אולי בגלל חוסר קו ישיר לשמש.
אנשי עסקים יושבים בפנים רציניות וחליפה לארוחת צהריים במקדונלדס, טובלים מקל צ`יפס בקטשופ וביד השנייה מחזיקים המבורגר. עצוב לי לראות את הקלקול הזה. הרעב האנושי הזה, להיות משהו אחר. מישהו אחר. דמיון חי. לזרוק את מי שאתה לפח. לצבוע שיער. להחליף שם. להתחפש. עצוב עצוב. ודווקא במקום שבו חשבתי למצוא ערש תרבות להתרפק עליו. אני מניח שהם יגידו אותו דבר בדיוק עלינו.
אני חייב לצאת מהעיר הזו כבר, כתבתי פעם שעברה. זה לקח לנו עוד יום וחצי אבל בסוף ברחנו מבייג`ין, לא רגע אחד מוקדם מדי. בתפקיד תיבת נוח הפעם: רכבת לילה הזויה ומלאת עשן סיגריות, דרגשי שינה ואנשים שאוכלים כל מיני דברים מוזרים מסביבנו. מה יש לסינים האלה מכפות רגליים של תרנגולת? הם אוכלים אותן משומרות בשקית ניילון בואקום, וזה בוודאות הדבר הכי מגעיל שראיתי פה בינתיים, למרות תחרות נמרצת מצד כמה יריקות, רמשים על שיפוד וריח ברחובות. בשביל להעביר את הזמן, אני ושחר מאלתרים קלפים מדפים של מחברת קטנה שאנחנו קורעים ומציירים. את הסינים זה הצחיק. אותנו זה עניין בעיקר בשלב העשייה ואחרי 5 דקות של משחק "יניב" ישנוני אנחנו זונחים אותם לפח ההיסטוריה. גם בלילה הקודם שיחקנו "יניב", משחק קלפים מטופש וחיובי בהחלט, עם חבורה מוזרה שכללה את אלי, בן 19 שבוע לפני גיוס לצה"ל, שחר ואנוכי, אריק, פרופסור לפיזיקה הולנדי בן 45 וברבי, קנדית ממוצא סיני בטיול שורשים. היה ללא ספק קיבוץ גלויות מרגש. וזה עוד בלי לספר על מרים, נוצריה כשרה יפהפיה מדנמרק שלמדה עברית באוניברסיטה וזוכרת רק שני משפטים בע"פ: הראשון הוא "אני אוהב אותק(ך) כל הזמן" והשני הוא "סוס המלך". ועל זה נשאר לי להגיד רק: וואט דה פאק?!?
זה אולי זמן טוב להציג את השותף הנוכחי למסע, שמאז הפרידה המהירה משאר הישראלים אחרי היום השלישי בבייג`ין, מהווה את שארית החבורה העליזה לבדו ועושה זאת בגבורה. שחר, צעיר בשנים (23), בן העיר העתיקה מוקפת החומות רמת גן, הוא האיש שסופג באומץ את כל הקיטורים, ההתפלספויות, הנהנתנות והחיפוש הבלתי פוסק אחר אוכל, אינטרנט ושעות שינה שאני משליך עליו. הוא גם בטוח מסיבה לא ברורה אך מופרכת לחלוטין שהיחידה שלו בצבא היתה יותר רצינית משלי, אבל זו באמת כבר שטות גמורה.
פינגיאו
אנחנו מגיעים ב-5 בבוקר לפינגיאו (Pingyao, אבל לא מבטאים את הג`) שהיא עיירה קטנה (בערך 60,000 תושבים בסינית) שהשתמרה מכמה מאות אחורה במצב היסטורי מדהים למדי. העיר עצמה מוקפת חומה וכל הבתים עשויים אבן, כולל כ-20 חצרות שנשמרו במצב מוזיאוני - קישוטים ופסלים והכל. 60 יואן עולה כרטיס אחד לכל האתרים בעיר עם הנחת סטודנט מפוקפקת (בארץ זה לא היה עובר בשקט).
העיר עצמה יפה מאוד. כמו להיכנס לתוך סרט על סין העתיקה. בהוסטל שלנו מדברים אנגלית שוטפת ומכינים אוכל מצוין, כולל בננה-פנקייק שאני מפתח פטיש אליו החל מהבוקר הראשון. בכלל, אני די מרוצה ממערכת העיכול היקרה שלי. נוותר לכם על הפרטים הגרפיים, אבל היא עומדת בכבוד במשימותיה מהיום הראשון בסין, ללא תקלות. התפריט שלי בסין כולל אוכל סיני מסורתי כמו צימוקים, אגוזי מלך, לחמניות, ריבת אפרסקים צהובים שמצאתי בסופר בחוואי-רו ומאז אני שומר לה אמונים, המון בננות ואננסים שמקלפים ברחוב, ובטטות חמות שהם אופים על טאבון כל שני מטר.
חוץ מזה, פעם פעמיים ביום אנחנו נכנסים לאיזה מסעדת פועלים סינית ומנסים את מזלנו בתקשורת עם מלצריות שמדברות רק סינית וגם אותה לא משהו. האמת שעד עכשיו אנחנו מסתדרים לא רע עם כל מיני נודלסים בירקות, אורז מטוגן עם ביצה וירקות ומדי פעם גם איזה מנה בשרית, כשבא לנו ממש להתפרע. ברחובות גם מוכרים כל מיני סוגים של עוגות ואינספור שילובים של פנקייק-חביתה-בצק-משהו מתוק, ומדי פעם זה יוצא ממש טעים. מה שעדיין לא הצלחתי להבין זה את הקטע עם התה. סין היא אחת המדינות שיותר אוהבות תה ומתגאות בעניין, ואכן, בכל מסעדה שתיכנס תקבל מיד כוס חרסינה קטנה, דקורטיבית ומסורתית וללא תשלום או דרישה מצידך, יימזג אליה נוזל בהיר בחיוך רחב, תוך קריאת "צ`ייניז תי!" מלווה בהנהון נמרץ. חבל רק שאת הדבר הדלוח הזה גם בקופת חולים היו מתביישים להגיש. לא ברור כל העסק.
ביום השני בפינגיאו אנחנו שוכרים אופניים (10 יואן ליום, אבל שימו לב מראש למצב השרשרת/כידון/כיסא/סל - ביטוח רכב מקיף היה יכול לעזור כאן. שלי לא שרדו את היום, לצער כולם.) ונוסעים מחוץ לעיר, דרך ענני העשן של העיר החדשה ואיזור התעשייה עד המקדש הטאואיסטי שואנגלין (Shuanglin Temple), שנמצא 6 קילומטר מערבה לאורך פסי הרכבת.
שקט כאן. המקום הראשון בסין שאני שומע בו ציפורים. גם לא כלכך מתוייר. חוץ ממני ומשחר יש כאן רק מדי פעם כמה סינים שקטים שמטיילים בקבוצה. ויכוחים רגילים עם אחראי החנייה שמנסה לגבות מאתנו כסף על החניית אופניים ולא עוזב גם כשאנחנו עוברים לקשור אותן ליד המכולת בצד השני של הרחוב, אבל מוותר בסוף. כרטיס בחצי מחיר (אחלה סטודנט נהייתי) ואז משהו עוצר אותי בכניסה. המילים "מקדש טאואיסטי" קופצות לי לתודעה, היישר מה"לונלי פלאנט" ליד הבננה-פנקייק של הבוקר. `טאו`, או `דאו`, מתורגם בדרך כלל כ`דרך`, אבל שמעתי כבר איש חכם שאמר שהקשר בין `טאו` ל`דרך` דומה לקשר בין `טאו` ל`אף`, כך שכדאי לקחת את זה בזהירות. אולי `הדרך, ההליכה וההולך` יהיה תרגום יותר קרוב. אבל משהו עוצר אותי שם בשער. אני אומר לשחר "שנייה", עוצם עיניים ובודק. חווה. יש כאן משהו, ללא ספק. בלי לנתח או להחליט יותר מדי, אני ממשיך פנימה. אותו נוף אדמדם-אפרפר עשוי לבנים ועץ, ממנו עשויים רוב המקדשים כאן. אבל פה הרבה יותר פשוט מאחרים שראיתי. פחות צבעוני. עמודים עגולים עבים עשויי עץ תופסים את המבט, ערומים מקישוטי הצבע המסורתיים-מחודשים, שהתרגלתי לראות עד כאן.
מול קבוצת פסלי 18 נזירים הפוגשים בבודהיסאטווה אני נעצר שוב. קולט לפתע את עושר ציוצי הציפורים ברקע. פסלים כאלה ראיתי כבר הרבה. עטויים שמלת אבק בת מאות שנים, כלואים בתנוחות-תנועות חיות לנצח. בדמיוני מתיישבים 12 השליחים של "הסעודה האחרונה" על דמויות האבן שמולי. יונה הומה ברקע. בדיוק כמו בבית. שחר חוזר מהסיבוב. "פשוט", הוא אומר. "שקט". ומתיישב לקרוא ספר. ריחות קטורת באוויר, שדווקא נעימים לי, לראשונה זה זמן רב.
יש כאן משהו, שבהיעדר מילה טובה יותר אגיד שהוא קדוש, למרות שאני לא אוהב את המילה ואת כל שק המשמעויות שהיא סוחבת אחריה. גם אצלנו, בבית, לא חסרות דמויות מיתולוגיות. השאלה שאבא כבר לא שואל, אבל מביט אותה בכל פעם שאני מסתכל היא: למה לך לחפש במקומות אחרים? הכל כאן. כל מה שאתה מחפש. רק תצטרף למסילה ותישא את הלפיד עוד דור קדימה. ומה באמת ההבדל? מה שונה בודהה ממשה, ממוחמד, מישו? 6.5 מיליארד אנשים בעולם. כל אחד מהם נולד לעולם משלו. דרך משלו. מסילה שהתוו לו קודמיו. כשאני הייתי ילד, סיפרו לי על אלוהים שברא ועל בני ישראל במדבר. לאחי התאום שגדל בבית אבן מוסק בפחם ברחובות פינגיאו סיפרו בוודאי גם על בריאה והארה וגאולה. במה שונים הסיפורים שלו מהסיפורים שלי? במה שונה הוא ממני?
סיפורים על גבי סיפורים. המילים שונות, אבל הכוונה זהה. בוא ואראה לך את דרך האדם אל עצמו. אותה דרך, מסופרת באינסוף אותיות ומשפטים. אנחנו יצורים של סיפורים, אמר איש חכם. דווקא נפלא שאנחנו כאלה. כל אחד והגוון שלו. סיפור בריאה של עולם אחד. אבל עצוב לראות את כל ההרס שנגרם בגלל כל הסיפורים האלה. כמה מלחמות וסבל, כמה כעס ושנאה מפכים בכל אחד. לא מלמדים אותנו לאהוב, אלא להתבצר. לא לתת, לא לקבל, רק להגן על עצמי. להילחם כל הזמן.
לכל משפחה בסין יש ילד אחד. ובמילים אחרות, מבהירות: לכל ילד כאן יש אבא ואמא, וסבא וסבתא ועוד סבא וסבתא. וזהו. לא אחים. לא דודים ובני דודים. וכך נוצר מצב מדהים. כל ילד כאן, כשהוא קטן, הוא מרכז העולם. אהבת 6 בוגרים נתונה לו ורק לו. והם נראים שמחים, כולם, לעיני הזר המתבונן לשנייה שאני. מגע האהבה הזה הוא השמש שאנחנו צריכים בשביל לפרוח. אבל גם הם מתפספסים אחרי כמה שנים. מחלות ההתמערבות לא פוסחות עליהם. שיער צבוע, זיהום אוויר ושם אנגלי לכל צעיר הם הסטנדרט והשאיפה. וכעס ומחלות וכאב.
אנחנו לא יודעים לאהוב. לא יודעים לכאוב. המין האנושי מבולבל כולו, פוסע עיוור באפילה וחוטף מכות בראש מכל קיר. מלמדים אותנו מתמטיקה והיסטוריה וחוקים וכללים ולא מלמדים אותנו כלום על החיים. על איך לחיות. איך לאהוב. איך לכאוב. להרגיש. חבורה של אילמים-חירשים-עיוורים נכים פוסעת על קצה התהום. ושחר שואל: "מי אתה שתבקר אותם? אתה יודע מי הם? אתה יודע למה? אתה יודע יותר טוב מהם מה טוב בשבילם? אתה יותר טוב?". לא. אני לא. ואני לא מבקר. רק מבכה. גם אני חלק מהמין האנושי, הורס ונהרס בכל שנייה מחדש, במסלול מהיר לקראת ההתרסקות. גם אני מתהלך כעיוור בלילה, כילד מבולבל, נסחף ונשאב לכל כיוון בכל רגע מחדש. תינוקות שנשבו. אני מרפה לרגע ומתיישב על הברכיים בשמש. עוצם עיניים. נותן לרוח הקרירה לצמרר לי את הגב. מנסה להרגיש את עצמי והעולם. לראות את גודלי לעומתו. להרגיש את חיי שהתחילו פעם ויסתיימו יום אחד. להתחבר. אהבה. זה כל מה שצריך. לא סיפורים.
ביקור בשאולין
בבוקר הבא אנחנו עוזבים את פינגיאו לכיוון לויאן (Luoyang) בדרך שאולינה. גם לויאן היא עיירת כפר שקטה בת 6 מיליון תושבים, אבל בה אין שום דבר לראות, תודות לרוחות השחזור והמודרניזציה שהשליטו בה הקומוניסטים. היום מרכז החיים של העיירה נמצא בתחנת הרכבת שלה, ובמלונות שסביבה. ברכבת הלילה הזו (12 שעות, מהצהריים ועד 2 בבוקר) דווקא מעשנים פחות, אבל זה לא מפריע לי ולשחר להמציא קללות מגוונות וברכות מסוגים שונים לאנשים החביבים שמעשנים לנו בפרצוף. את מה שנשאר מהלילה אנחנו מבלים בהוסטל שמתואר היטב במילותיו הנצחיות של המשורר ח"נ ביאליק: "Shit-Hole שלא ברא השטן". די מזעזע, במילים פשוטות. אנחנו מסתלקים משם עם אור ראשון ויאללה לאוטובוס לשאולין (Shaolin).
אחרי שעתיים של נסיעה באוטובוס, אנחנו נוחתים בדנגפנג (Dengfeng), שהיא עיר שכל חטאה מסתכם בעובדה שהיא נמצאת 10 ק"מ מהמנזר, ואף אחד בה לא יודע מילה באנגלית, כולל ספרות. מזג האוויר מאפיר מרגע לרגע ומעלה סימני שאלה מעניינים על המשך הביקור. מנזר שאולין, ערש הקונג פו בימים עברו ולב התיירות הממוסחרת של סין בימינו, הינו המקום בו צמחה אמנות הלחימה שבמערב נהוג לקרוא לה קונג פו. הפירוש המילולי של קונג פו בסינית קרוב יותר למושג "יכולת", או "ידע הנרכש לאחר אימון". בפשטות, אפשר להגיד על שף מאוד טוב שיש לו קונג פו בבישול, והקונג פו המלא הינו בעצם אמנות הלמידה או אמנות רכישת היכולות של אדם, כשאמנות הלחימה היא רק יישום אחד שלו. עם השנים הצטמצם המוניטין השאוליני לאמנות הלחימה בלבד, תודות לברוס לי, סרטי "נמר, דרקון" ו"מאטריקס".
מה שיש כאן היום זה המון חנויות מזכרות (שמוכרות את אותו הדבר בדיוק. לא ברור הקטע הסיני הזה, של חנויות ודוכנים זהים צמודים אחד לשני. כנראה שהמפתח הוא העניין הסטטיסטי: יש כאן מיליארד וקצת איש? מישהו יגיע לדוכן שלי) ולא מעט בתי ספר שהוקמו לידו על מנת לאחסן את כל התיירים שבאים ללמוד קונג פו למשך יום שלם תמורת המון כסף. מזג האוויר תורם את שלו לשמחה הכללית, וממטיר עלינו גשם סיני מסורתי. אנחנו משוטטים קצת בין המקדשים השונים, רואים מופע קונג פו משעשע (גם אני יודע לעמוד על שתי אצבעות. טוב, 3. אבל לא סופרים את האגודל.) אבל מרשים למדי. אני עוד מתלבט האם להתאמן גם, אבל על זה נדבר כבר בפעם הבאה...
ולסיום, אי אפשר באמת בלי הפרוייקט שגרם לשירי מיימון להתאהב בנינט, ולהראל סקעת בשי גבסו:
פרוייקט המילה היומית בסינית. והיום:
נימוסין והליכות...
אז הנה, כל מה שצריך המטייל המנומס בחיי היומיום הסיניים: Xiexie (תודה. מבטאים את זה "סשייה-סשייה". הסיני הממוצע אומר X כמו ס` שמנסה להיות ש` ולא מצליחה), Duibuqi (סליחה/אני מצטער. לבטא "דואיבוצ`י") ו-Zaijian (להתראות. לבטא "צאי-ג`יין"). כמו כן, לא כלכך מנומס אבל הביטוי הכי שכיח כאן: Doushao Qian? (כמה עולה? לבטא "דואושאו צ`יאן?").
תקציר מנהלים:
איפה?: בייג`ין, פינגיאו, לויאן, דנגפנג, שאולין (והרבה רכבות).
מה?: בריחה מבייג`ין, רכבות לילה עם עשן סיגריות, פינגיאו כמו בסרט ישן, שאולין ממוסחרת.
שווה לבוא?: הכי טוב לברוח מבייג`ין. פינגיאו באמת יפה. שאולין זה בשביל לסמן וי ביומן. בקיצור, לבוא.
