מחירי הודו
כמעט כמו כל דבר, גם המחירים בהודו בלתי-צפויים ומוזרים. עבור חצי ק"ג בוטנים קלופים, אתה משלם כ-2 ש"ח, אך קופסת מיץ פירות מקומי עולה 7.50 ש"ח (כפל המחיר הישראלי). כשאתה משלם, עבור ארוחה מלאה במסעדה כ-30 ש"ח לזוג, הרי 18 ש"ח מזה הם עלותו של בקבוק בירה לא מיובאת.
לתחילת הכתבה
התחבורה בהודו
בעוד שבעולם שמחוץ להודו מותנית קבלת רשיון נהיגה בעמידה במבחן תיאוריה ובמבחן מעשי, הנהג ההודי צריך להוכיח יכולת צפירה מתמדת (על כל המשאיות ההודיות מופיע הכיתוב "Blow horn". דבקות בלחיצה על דוושת הדלק ועצימת עיניים בעת עקיפה. לתיאוריה אין הנהג ההודי זקוק, כיוון שחוקי תנועה קיימים בהודו רק בספריות משפטיות. לפי אלה, נוסעים בצד שמאל ועוקפים מימין. במציאות נוסעים היכן שיש מקום פנוי (וגם היכן שאין) ועוקפים מימין, משמאל, דרך השוליים או דרך השדה שלאחר השוליים. יש בהודו גם כבישים מהירים ודרכים עירוניות מחולקות למסלולים. גם חלוקה זו הינה המלצה בלבד ומתקיימת אך ורק מבחינה סטאטיסטית. בכביש בינעירוני מהיר נהג, הצריך להכנס לתוכו ולפנות ימינה, כדי לצאת ביציאה הבאה, יקצר בדרך כלל את דרכו על-ידי כניסה, לנסיעה קצרה יחסית, במסלול בו מתנהלת התנועה בכיוון הנגדי. הנהג ההודי אינו מופתע לכן לגלות במסלולו אופניים, אופנוע, ריקשה מכונית או עגלת ענק רתומה לגמל, הנוסעים מולו. מאז ומתמיד סברתי, כי האינסטינקטים והרפלקסים האנושיים הם אוניברסליים ואין הבדלי התרבות משפיעים עליהם. כך, למשל, הייתי בטוח, שבכל העולם נהג, הנתקל במצב של סכנה או מצוקה, דוגמת משאית הנוסעת מולו בנתיבו או פרה הניצבת במרכז הכביש , מגיב בהסרת הרגל מדוושת ההאצה ובלחיצה על דווושת הבלם. לא נהג הודי! במצב שכזה, מגביר הנהג ההודי את מהירות נסיעתו עד הגיעו לנקודת הסכנה ואז הוא בולם בפראות או יורד לשוליים (אם יש כאלה) או לשדה. התקרבותו של רכב בנתיב הנסיעה הנגדי אינה מהווה לגבי הנהג הודי סיבה להמנע מעקיפה והוא הדין בערפל כבד.
אם נסיעה בהודו ביום היא סרט אימים, הרי הסיוט כפול ומכופל בלילה. כיוון שהודו סובלת מבעיות חשמל, אין הנהג ההודי מבזבזו על הדלקת אורות, אלא לאחר חשיכה מוחלטת. חלק מהם אינו עושה זאת גם לאחר מכן. הגמלים על עגלותיהם (בגודל של אוטובוס) נוסעים, כמובן, ללא תאורה וכמוהם, בדרך כלל, גם הטרקטורים. כשאתה רואה מולך אור אחד, אינך יודע אם זהו אופנוע או משאית כבדה, שפנסה הימני נשרף. על תאורה אחורית רק בודדים שמעו בהודו. למען האמת, קשה להחליט מה מפחיד יותר - כלי רכב חסר תאורה או אורות מסנוורים, הבאים וקרבים לקראתך בנתיבך, כשנהגך מגביר, כאמור, את התקרבותו אליהם. הנהיגה בערים היא אומנות הבלתי אפשרי. רובם של רחובות הערים, חסרי המדרכות, צרים עד כדי כך שבכל מדינה נורמלית היו אוסרים בהם על תנועה מוטורית כלשהי, או מגבילים אותה לכיוון אחד.
בהודו הענייה אין מבזבזים כסף על תמרורים, שממילא איש לא יציית להם. וכך, בסימטה גדושה בדוכני רוכלים, הולכי רגל, רוכבי אופניים, פרות וכלבים מתנהלת לה, שלא כדרך הטבע והפיסיקה, תנועה דו-סטרית של כל סוגי הרכב. המדהים בדבר אינם הטירוף והחוצפה הכרוכים בתנועה שכזו, אלא הצלחתה. בניגוד לכל הסתברות מצליחים כלי הרכב לחלוף זה על פני זה, מבלי לדרוס איש או פרה, ולהגיע ליעדם. מיותר אולי להסביר מדוע טיול ברחוב הודי מהווה גילוי של נטיות אובדניות. באין מדרכה עליך להתפתל בין דוכנים, מכוניות, אופנועים, ריקשות (ממונעות ו"אנושיות", כשהאחרונות הן הרוב), פרות ו"תוצרי פרות" ולצאת בשלום מהסלאלום הזה; וכל זאת תוך התחמקות מהקבצנים, האוחזים בבגדיך ומכל מציעי השירות השונים והמשונים. אמנם בחלק מהערים, בעיקר בדלהי, יש איזורים "מערביים" ובהם שדרות רחבות, החצויות על-ידי איי-תנועה או גידור, אך אלה נועדו למעבר ממונע מרובע לרובע ואין שום ענין לטייל בהם. למכוניות ההודיות אין מראות או שהללו מקופלות פנימה - הסיבה לכך פשוטה: רוחב הראי הוא בדיוק ההבדל שבין תאונה לבין עקיפה "בטוחה". לא יאומן, אבל לפי כל סטטיסטיקה מספר תאונות הדרכים עם נפגעים בהודו אינו עולה יחסית על זה שבישראל. "תאונות פח" אינן נחשבות כלל ועל-פי רוב הנהגים המעורבים בהן אינם עוצרים כלל. לאורך כל הטיול נזכרתי בכוונתי המקורית לשכור רכב לנהיגה עצמית ובכל פעם הייתי פורץ מחדש בצחוק.
תופעה מוזרה אחרת, הקשורה בתחבורה, היא הגבלת זכות התנועה של רכב ציבורי ומשאיות , למעט כאלה שיש להן רשיון מיוחד לכך, לתחומי מדינת רישומם. כתוצאה מכך, בגבול בין ניו דלהי להאריאנה הסמוכה, רואים מאות הודים יורדים מאוטובוסיהם ועלים על אוטובוס האריאני להמשך נסיעתם. בגבול ביו אוטאר פראדש לראג`סטן המתנו כמחצית השעה בתור לתשלום אגרת המעבר הבין-מדינתית. ישבנו במכונית, כשהחלונות סגורים (והמיזוג אינו מופעל), משום מצור הטפילים האנושיים, בני כל הגילים, עלינו. תלמה פתחה לאחד הרוכלים וזה, לאחר דקות ארוכות של ניג`וס, השלים עם סרבנותה לקנות ואז ביקש ממנה את מעילה, משום שאין לו כסף וקר עכשיו...
מדוע בכל זאת הודו?
בגלל שיש בה מבצרים, שלעומתם נראים אלה האירופאים כשייכים לליגה נמוכה. לדוגמה, אורך החומה המקיפה את מבצר Kumbulgarh הוא 36 ק"מ ובמתחם 360 מקדשים. לאמיתו של דבר, אין אלה מבצרים, כי אם מכלולים אדירים של ארמונות המאהאראג`ים, מוקפי ביצורים, כמעין עיר בתוך עיר. המבצר בג`איסאלמר הוא ממש עיר, בה מתגוררים כ-3,000 איש, בבתים שחלונותיהם ומרפסותיהם נראים כריקמה באבן החול הצהובה. בחלק מהארמונות, הנראים כלקוחים מעולם האגדה והדמיון, ממשיכים המאהאראג`ים ומשפחותיהם להתגורר. בעיר Udaipur, בגדול ארמונות ראג`סטן, שוורסאי נראה לעומתו כארמון לגו, מדובר במאהאראנה (כך קוראים בעיר זו למאהאראג`) מס` 76 של השושלת, אשר שלטה בעיר משך 1,200 שנים רצופות. המאהאראג`ים איבדו אמנם, עם הקמת הרפובליקה ובסמוך לאחר מכן, את כל סמכויותיהם השלטוניות, אך הדבר לא פגע כלל במעמדם המורם מעם ומהכבוד ש"נתיניהם" רוחשים להם. בכל ערי ראג`סטן מדברים על המאהאראג` המקומי ועל משפחתו בלשון: "the King" ו"the Royal Family". ההון, שמשפחות המלוכה הללו צברו במשך הדורות מאפשר להם גם כיום לשמש כנדבנים, המממנים בתי-חולים ובתי ספר, כנראה מהריבית בלבד, ומוסיפים בכך להערצת ההמונים כלפיהם.
בגלל שרק בה אפשר לראות ארמונות עשויים שיש משובץ באבני חן צבעוניות או שיש מגולף כך שהתוצאה נראית כמעשה ריקמה. בגלל שיש בה היכלי קבורה מלכותיים, שאין דומה להם בפארם ברחבי תבל, כשמשפחות המאהאראג`ים ממשיכות לבנות כמותם לקבורת אפר בניהן בעתיד (כאן בונים היכל קבורה בחיי המנוח העתידי ולפי בחירתו והוראותיו). משום שיש בה havelis, בתי עשירים - עתה נטושים ברובם - המכוסים, מבחוץ ומבפנים ציורי קיר מרהיבים. משום שיש בה מקדשים הינדיים, סיקיים וג`איניים, בני 1,000 שנים וגם חדשים, שונים ומשונים כשחלקם הם פאר הארכיטקטורה, הפיסול והגילוף, כשכל אחד שונה מהאחר, כהוכחה ניצחת לכך שאין גבולו לדמיון וליצירתיות. בין אתרי החובה גם המקדש הבהאי של דלהי, המזכיר במקצת את האופרה המפורסמת של סידני.
זהו אחד מ-7 המקדשים הבהאים בעולם. דווקא בהודו למדנו, שרשימה זו אינה כוללת את חיפה. מה שניצב שם הוא המרכז הבהאי העולמי, כשהכוונה היא להקים בצידו מקדש. משום שיש בה מסגדים, העולים במימדיהם ובפארם על אלה של תורכיה. מעל לכל, משום שיש בה נוף אנושי מרתק, שבהשתלובותו במבנים יוצר אשליה לא של מציאות, אלא של ניצבים בתוך תפאורת סרט, תולדתו של דמיון פורה במיוחד. כדי להמחיש את הקסם שבדמויות האנושיות השונות, אספר לכם, שמתוך 2,300 התמונות שצילמתי בהודו, כ-800 הן של בני אדם. חלקן מצורפות כאן.
עולם החי
בשמורות הטבע ההודיות ניתן לפגוש שפע רב של בעלי חיים ועופות, לרבות נמרים ופומות. לנו לא היה מזל. נמר, בעליל חיה אינטליגנטית, שאינה מוציאה את אפה החוצה בקור כלבים של השחר העולה. לכן, למרות שקמנו ב-06:00 לסיור קפוא בשמורה, ראינו רק איילים למיניהם, אנטילופות וחזירי בר. במקום הנמרים המובטחים הראו לנו מה שטענו שאלה עקבות נמר (שהוא חיה קדושה).
ומה פוגשים סתם ברחוב או בכביש? ברחובות רוב הערים, במקדשים ובחלק מהכבישים נתקלים בקופים (מקאקים ולנגורים שחורים) בהמוניהם. צריך לשמור היטב על המטלטלין שעמנו, כי הם גונבים כמעט הכל: כובעים, מצלמות ובעיקר תיקים ושקיות ניילון. הקופים נחשבים לקדושים, בגלל שהאל האנומאן, מלך הקופים, לו מקדשים רבים שבכל רחבי המדינה, היה בעל בריתו העיקרי של ראמה באפוס הלאומי ראמאיאנה (משהו כמו איליאדה ואודיסאה, אבל בהודית). נהגנו נמנה עם מעריצי האנומן והוא שכנענו להצטייד במנת בוטנים להאכלת הקופים שבדרך, כי זו תביא לכולנו המון קארמה חיובית. תלמה אוחזת בשקית הבוטנים ואני בשקית הגזר (שכאן הוא לבן או סגול). אחד הקופים שברחוב קורע לתלמה את שקיתה והבוטנים מתפזרים על האדמה. הקוף מסתפק בכמה בוטנים, כשיתרתם נאספת על-ידי 3-2 צעירים, שהצטרפו אליו למלאכת האיסוף. למען היחסים הטובים עם ראווי והאנומן קנינו שקית בוטנים נוספת. בכל הערים והכפרים, המוני כלבים משוטטים. שומר נפשו ירחק מהם, לאו דווקא משום נשכנותם, אלא משום שפרוותם לוקה בדרך כלל במה שנראה כהכלאה בין צרעת לשחין. בכל טיולנו בהודו ראינו 5-4 חתולים. לא הצלחתי לקבל הסבר סביר להעדרם של חתולים מערי הודו. ההודים אינם אוכלים כלבים וחתולים, אפילו אם הם רעבים מאד.
לעומת זאת, מלאות ערי הודו וכפריה בפרות. הפרה נמצאת בדרגת הקדושה הגבוהה ביותר. הפר, כאמור, בכלל לא. הוא יוצא לעבודות הקשות, בחריש, בהשקיה, ובגרירת עגלות (גם בכבישים מהירים), אם כי ברוב ראג`סטן מוטל תפקיד זה על הגמל. על הגמלים נספר בנפרד. הפרות משוטטות בכל מקום, לרבות כבישים וצמתים סואנים. קשה להגזים בתרומתן של הפרות לזוהמתה של הודו, שכן כל הרחובות מלאים ב"מוקשי פרה". למוד נסיון הכבשים של האינדיאנים במקסיקו, שכל הנוגע בהן מסתכן בנפשו, סברתי לתומי, כי גם הפרה ההודית אסורה במגע. ראווי הסביר לי את טעותי. מותר גם מותר לגעת בפרה, נגיעות עדינות כמובן, והמהדרים במצוות נוגעים בירכה, מנשקים את היד הנוגעת ומשמיעים את הברכה המתאימה. גם האכלת פרה מוסיפה נקודות חיוביות לקארמה. למי שעדיין אינו יודע, קארמה אינה גורל, כפי שנוהגים לחשוב אצלנו, אלא מעין חשבון עו"ש של מצוות וחטאים לצורכי הגלגול הבא. לאמיתו של דבר, לא ראיתי הודים הנוגעים בפרות, להבדיל מכאלה המאכילים אותן, אבל לאחר קבלת ההיתר ההילכתי התחלתי מתידד עם הפרות (ליתר בטחון - עם העגלים). הללו, כמובן, אינם פוחדים כלל מבני האדם והם הרבה יותר סימפטיים מרוב תושבי הודו המהלכים על שתיים. לפחות, אינם דורשים כסף ומסתפקים בקליפות פומלה או בננה. הפרות - חלקן "אירופאיות", מן הסוג המוכר לכולנו וחלקן - הודיות, בעלות דבשת. המשותף לכולן, למרבה הפלא, שאינן משמיעות קולות געיה.
בכבישים פגשנו, בנוסף לקופים ולמגוון לא קטן של איילות ואנטילופות, כמות נכבדה של טווסים, כעופות בר, הנחשבים גם הם לקדושים, וזאת מכוח חוק שנחקק בפרלמנט (!) הקובע כי נהג הדורס טווס מסתכן במאסר. מי שדורס פרה מוטב לו שינטוש את המכונית וימלט על נפשו, כי הכפריים עלולים לסקול אותו. גם שלא במישור הדתי, יחסם של ההודים לבעלי חיים היה מאז ומתמיד אנושי יותר מיחסם לבני האדם. קרבות הפילים, שנערכו להנאת המאהאראג`ים ואנשי חצרם, לא היו כרוכים בכל נזק או סבל למתמודדים. מגרש הקרב נחצה על-ידי חומת אבן נמוכה, כשהיריבים אוחזים פיל בחדק רעהו והחזק יותר מאלץ את המפסיד לגעת בקיר המחיצה, כמשהו הדומה למשיכת חבל במקומותינו, ובכך היה הקרב מסתיים. חוץ מזה, כמעט ודרסנו זאב. ראווי התעקש שזה fox. בעצם למה לא? - אם mutton זה עז מדוע שלא יהיה שועל דל זנב, בגובה של כ-70 ס"מ?
ולסיומו של פרק זה: תרנגול ההודו. כפי שבבוואריה לא שמעו מעולם על קרם בוואריה, כך אין תרנגול הודו מוכר כלל להודים ומעולם לא חי במדינתם. מקורו במקסיקו וסביבתה ושמו, בצרפתית, בעברית ובשפות הסלביות, נובע מאותה טעות שבגללה מכונים ילידיה המקוריים של יבשת אמריקה - אינדיאנים. דרך אגב, שמו של העוף באנגלית - turkey - הוענק לו בגלל טעותם של האנגלים, שסברו שהגיע אליהם מתורכיה.
