מהסוס לג'יפ
המונגולים הקיפו את העמוד נגד כיוון השעון. מניחים מנחות בבסיסו. קדים ומתפללים. הבודהיזם הג`ינגס-חאני. תערובת שלמה שהיה בשלוש מאות השנים האחרונות. מירגה הניח קופסת סיגריות אמריקאית ריקה למרגלות המצבה שעליה היו חרוטים פניו של ג`ינגס חאן, זקן על התווים העגולים, על העיניים הצרות מתחת למצנפת. "ג`ינגס חאן". אמר מירגה בגאווה. "לפה היה קשור הסוס שלו. ושם", הצביע על נקודה דמיונית במזרח, על הרמה שהעשב הצהוב שלה רבץ ברוח העזה, "שם היה קשור הסוס של אשתו".
הג`יפ עמס עליו את האבא עם שני הילדים, הם ברכו ברכה אחרונה את דלגרחאן. הג`יפ מעך את העשב הנמוך. שם!" שאג האבא, מצביע אל הערבה. עדר צבאי מושק, עדינים, צבועים חום משורטט, שעט על פני הערבה. בשמים חגה להקת עקבים. אווזים עלו בבהלה מתוך פלגי הנהר שיצרו לגונות קטנות. הטבע המונגולי. כל כך קרוב ובהישג יד. הג`יפ חצה נחלים בזהירות. אם היינו שוקעים בבוץ הערבה, מעט כלי רכב היו חוצים את מרחק מאות הקילומטרים על מנת לחלץ. גבעה עם סלעים כהים התרוממה מהערבה הגלית. בכל האזור שבין דלגר חאן ואולן בטור כמעט ולא נחשפו סלעים. הסלעים הכהים היו שונים במובהק מהסביבה. כאן הייתי בונה אוהל. לא באמצע הערבה. מעין גורן של גבעות נמוכות עם מסלע כהה. הרוח חבטה על הצד החיצוני של הגבעות ובפנים המפרץ היה שקט. פתחתי מעט את רוכסן המעיל, מוציא ראש מתוך הצוארון. קברים עתיקים, אפורים מטחבים וחזזיות רבצו בתוך האדמה. כתב מונגולי מעוגל. רישומים שבורים ודהויים. אבות אבותיהם של אצילי המונגולים רבצו מתחת לסלעי הערבה במקום חבוי, בארץ המתים בה לא נושבת הרוח, משקיפים על מרחבי הערבה. מישהו בחר מראש את המקום בו היה רוצה לבלות את שארית חייו. את שארית מותו.
היום היה עדיין ארוך מספיק. הגבר הצעיר עם אחד הילדים חדר לתוך גדרת הצאן המוגנת, בחר כבשה והטיל אותה החוצה מהגדרה. הילד תפש את הכבשה בשיער העורף והכשיל אותה אל האדמה, לופת ברגליה. הגבר הצעיר הוציא את הסכין ופתח חתך בחלל הבטן. הכבשה בכתה פעיות רכות כשהצעיר שלח את ידו לחלל הבטן, מתחת לעצם החזה, מוצא את אבי העורקים, מנתק אותו בבת אחת. רגליה של הכבשה רטטו כשידו המוכתמת יצאה מחלל הבטן, ואז עצרו את התלבטותן. האיש המשיך לאורך תפר הבטן, פורם את הפרווה והעור החיצוני, הופך אותה לשק פרוש אליו הטיל את האיברים הפנימיים, ולאחר מכן ביתר במכות חזקות את הבשר שאדים עלו ממנו לאוויר ההולך ומאפיל. הנשים אספו את החלקים הפנימיים, מניחות את השומן על המחבת העגול, גוזרות בצל ומטגנות, מרדדות בשר להכין חושור. ישבתי והבטתי בהן כמו הילדים, מחכה שכיסני הבשר יזהיבו ויוגשו לפנינו. שום דבר לא נאגר למחר. רק הגללים והחיות נשמרות. הכול נאכל טרי. חם. או מחומם בתוך תה-החמאה. התינוק האדמדם והחשוף הביט בזוהר האש ברגע שהניפה האשה הצעירה את הווק ולפני שהחזירה הזקנה אתהמכסה למקום.
האשה הצעירה הניחה קערות עם תה חלב מלוח ליד המרבצים. שתיתי מהתה ויצאתי משק השינה. הרוח עוד לא החלה והכלבים רבצו בחמימות המתוקה של קרני השמש לאחר שנבחו כל הלילה מול יללות הזאבים שהתגנבו עד לטווח שרשראות הכלבים.
"הי!" צעק מירגה, "תסתכל לשם! שיירה!"
באופק, על הדרך הכבושה שבין שני האוהלים שלנו לקבוצה של שלושה אוהלים שעמדה במרחק שווה מהצד השני של הדרך, התנהלה שיירה של גמלים דו-דבשתיים, רתומים לעגלות. כל גמל והעגלה שלו. "בוא!" טפחתי לגולץ` על היד והוא התניע, גלגלי הג`יפ מזנקים בעליזות אל הדרך, עוצר במרחק לא גדול לפני הגמלים. הבטתי בגמלים הבקטריאנים עין בעין. בקטרה היה שמה של הממלכה היוונית שקמה באפגניסטן על חורבות הממלכה ההלנית של אלכסנדר מוקדון שהתחתן עם רוקסן, היפה בנסיכות בקטרה. גמלים נמוכים, שעירים ומוצקים, קשורים כל גמל באפסר לעגלה שלפניו, הגמל הראשון פוסע אחרי שני פרשים. על העגלות היו צרורים אוהלים, ציוד בית ואופנוע. לאן הלכו? בשביל מה? "אה", אמר מירגה, "הם עוברים מקום". ארץ הנוודים האחרונה.
"זה מה שרצית, לא?"
"כן".
"אז תגלגל לי סיגריה". אמר מירגה. מחזיר אותי לערבה מוכת הרוח. "קח". העברתי את חפיסת הטבק וניירות הגלגול. הוא גלגל לעצמו סיגריה והחזיר את החפיסה. אולי בכל זאת יש אפשרות ללמד משהו גם את הגולם הזה.
"קניתי לגולץ` כבש". אמר מירגה כשגולץ` אסף את חלקי הבשר השחוט לתוך הפרווה והניח בתא המטען הצפוף של הג`יפ. התיישבתי מלפנים. "ווקמן!" חבט מירגה מאחור בכתף. הוצאתי את הווקמן מהתרמיל הקטן. נשארו לי מעט סוללות. הווקמן נותן אפשרות להתחמק לתוך מימד אחר בג`יפ צפוף. מירגה נשען לאחור והקשיב למוסיקה. הערבות נפרשו לפנינו כשנפרדנו מיושבי האוהלים ופנינו לכיוון אולן בטור. הג`יפ עקב אחרי הדרכים, עולה ויורד גבעות רכות. גולץ` עצר. רוח קרה כופפה את העשב היבש. אף אחד. הגבעות זהב דועך. ערמת סלעים אפורים. הג`ריקן הירוק נמזג לתוך המיכל הריק. "יש לך עוד קסטה?" חבט מירגה בכתפי. יש. אחת ששמרתי בדיוק לרגע הזה. "מה זה?" עיקם מירגה את פניו. "אין לך משהו אחר?" הוא הסיר את האוזניות מעל אוזניו בתיעוב. הברנדנבורגי של מוצרט. בווינה נעצרו המונגולים. תרגיל שנוסה בעבר. הנחתי את האוזניות החמות על אוזני, מקשיב לצלילים. חושך. מכונית רוסית ישנה בצד הדרך. דלק. אין לנו דלק, אמר גולץ` ואני תהיתי על התשובה.
המעבר מהאוהל והסוס לרכב ולעיר. "דלק". אמר גולץ` כשחצינו את האורחון. העיר הקרובה היתה המקום בו הורדנו את החבר של גולץ` כשנסענו לדלגר חאן. הקור חדר דרך יריעות הברזנט והדרך האפלה נמשכה לאינסוף. ערבה משוכה על סיפו של חושך. נכנסנו אל עיר המכרות. מאות הקילומטרים של הנסיעה הרצופה בדרכי עפר. המפגש עם האספלט בכניסה. קרוב לחצות. תחנת הדלק היתה חביות בודדות ליד מבנה בטון. ירדנו מהכביש ופנינו מערבה, יורדים לאפיק רחב, חוצים עיני סוסים מאירות ועולים פנימה בין שכונות אוהלים מוקפות חומת עץ. הג`יפ עצר מול שער וצפצף. איש צנוף בשנתו יצא ופתח את השער. יצאתי מהג`יפ, מותח גוף דואב. גולץ` כיוון אותי לפתחו של צריף זעיר שקירותיו שכבה כפולה של דיקט. מטבחון וחדר שאורכו לא עלה על שלושה מטרים ושתי מיטות רחבות חסמו את הרוחב שלא עלה על שני מטרים. טלוויזיה שידרה בשחורלבן בכניסה. חוטי החשמל חשופים ומצטלבים על הקירות. הדלות. שלושה ילדים הצטנפו בעוז על המיטה האחת עם סבתא. על המיטה השנייה התעורר חברו של ג`ולץ`, הוא ואשתו מזנקים מהמיטה, משאירים עוד ילד עטוף בשמיכה. האור הצהוב לא הפריע לילדים להמשיך לישון. תה מלוח בחלב. פרוסות לחם. בקצה החדר האבטר ועליו תמונת בודהא והדלאי-לאמה. צריפון הלוחות היה קר ודחוס. חוטי החשמל הנמשכים ממקום למקום. האשה הצעירה טיפלה באש, מחממת בשר.איפה נישן- בצריפון? "עייף?" שאל גולץ`. הוא הוביל אותנו לאוהל סמוך בחוץ. שלוש מיטות, אבטר, צוח מפיץ חום. הזקנים הביטו בנו מהמיטות. חום ופרטיות של אוהל.
בבוקר כיסה כפור את חלונות הג`יפ. השירותים היו ביתן עץ קרוב לחצר. האוהל בו ישנו הפך לחדר אוכל. חייל מונגולי ישב ולגם תה-חלב מלוח. אשה הכניסה סיר עם בשר כבש קר. שרידי האוכל של אתמול. החייל ומירגה קרעו את חתיכות הבשר וטמנו אותו בתה החם והמלוח. הצריף של אתמול, אור השמש הבהיר על הדלות. המכרות שפתחו הרוסים. המשיכה לכסף, לחיים הטובים. לטלוויזיה, לחשמל. האומללות היתה ברורה. הלאה, החוצה משכונת העוני הנורא שלה ולמונגוליה של החלום לא היה דבר במשותף. המתח בין חלום וחזון סוציאליסטי. הגנדן מול בתי המגורים הסוציאליסטים. האוהלים העגולים על סיפו של כביש אספלט מתחת לאנטנת הטלוויזיה.
הדרך טיפסה בפיתולים מתונים לאוכף שרוע מתחת ליערות מחטנים. בשיא האוכף, כמו בכל מעבר הררי של הרים גבוהים, התנשא גל האבנים. שני אופנוענים בגלימות ארוכות הקיפו את הגל ולאחר מכן הניחו בקבוק ריק לידו. על התל היו מונחים גלגלי מתכת חלודים, ארגזים זנוחים, קופסאות סיגריות ופחיות שימורים. על ראש התל נתקעו ענפים יבשים עם בדים צבעוניים. בודהיזם לאמאיסטי-מונגולי. "טניה קוק?" שאל גולץ`. טניה קוק. "מונגוליה קומוניסטית? סוציאליסטית? דמוקרטית? קפיטליסטית?"
"מונגוליה מונגולית!" אמר גולץ`. "במונגוליה יש קומוניסטים, קפיטליסטים, סוציאליסטים, ליברלים, ציוניסטים ופשיסטים".
"לא". אמרתי, "ציוניסטים יש רק בישראל".
גולץ` חייך בהסכמה אדישה, פונה ליד שדה תעופה עזוב. חיילים רוסים איישו את מונגוליה כדי להגן על הקומוניסטים העוטפים את הארץ מדרום. לא היתה איבה במונגולים כלפי הרוסים. החיבור של הנוודים עם הרישול הרוסי מול הקפדנות, השיטה והאיום הסינים.
מטוסי מיג עמדו בשדה אבוד בגבעות הרכות. הג`יפ חצה על פני אוהלים, מחפש את טניה קוק; רועה ועדר הפנו לכיוון אחד, שני פרשים לכיוון אחר. ואז, מתוך הערבה, התגלה טור אבנים אפור המושך לרחבה. פסלים. קו הנמשך מתוך הכלום לנקודת הזדהות. נשים וגברים מאבן. קברי המשפחות המלכותיות של מונגוליה. באמצע הערבה, חשופים לרוח, סלעים ופסלים אפורים. הפיזור הנוודי. כוחה של מונגוליה בחוסר ריכוזה. תפוס את הרוח.
אולן בטור נראתה כמו שקרוב לוודאי נראתה קאשגאר שבמערב סין הויגורית לפני מאה שנה כשישבו בה השגרירויות הבריטית והרוסית. גולץ` עצר. "הוא יחזור אחרי הצהריים וניסע למנזו שיר". אמר מירגה, מכתיף את התיק, פורץ קדימה לתוך חדר המדרגות האפל והמלוכלך, יורק על מדרגות הבטון. נרה פתחה את הדלת הכפולה. היה נעים לחלוץ את הנעליים הכבדות ולהיכנס לחום המוסק של הדירה הנקיה. הורדתי את הבגדים שנדפו זיעה וריח תנור מוסק מגללים ואבק ערבות ודחיסות של אוהלי נוודים. המים החמים בצינורות צווחו מזרזפים אל האמבטיה החלודה. בית. אמא ערכה את השולחן הנמוך, מניחה את האורז עם בשר הכבש והגזר החמוץ.
גולץ` צפר מלמטה ואמא ונרה התעטפו במעילים וירדו במדרגות, מצטופפות עם מירגה במושב האחורי. דרומה, למנזו שיר.
"אלף נזירים היו במנזו שיר", אמר מירגה. "אלף!" הכביש הפך לדרך עפר בין גבעות עגולות שיער מחטני צמח על כתפיהן. היער היה חידוש. בערבות לא היו יערות. הגנת המנזר המתקרב. גולץ` גלש לתוך ביצה מכוסת עשב ירוק ובוץ שחור. אמא לקחה איתה את התיק והתרמוס, לבושה במעיל הארוך ובמגפים. העמק המאורך נפתח למעין קדירה עגולה בין הגבעות המיוערות. נחל זרם בין הסלעים האפורים וקיר מסולע חסם את סופו של העמק. השמש שקעה מערבה, מאירה את הגבעות. "יש זאבים ביער". אמר מירגה. גשרי עץ חצו ממקום למקום מתחת לעצים הגבוהים. סוסים עמדו על גדת הפלג. למעלה, אל רחבות האבנים האפורות. מירגה ואמא צעדו יד ביד. טרסות של אבנים אפורות ושרידי מקדשים מילאו את העמק. ההרס היה מוחלט. עדות לשמד של שנות השלושים שבוצע בהשראת מוסקבה. כמה מנזרים נהרסו אז? כמה נזירים גורשו, הוצאו להורג, חונכו מחדש? אלא שהמונגולים, בשונה מהטיבטים, לא שנאו את הצבא הרוסי שבא אליהם ואת רעיונות המהפיכה. בין המונגולים והרוסים לא עמדה אף פעם השנאה הפשוטה ורבת השנים שבין המונגולים לתרבות הסינית היושבת במחסה החומה.
על הסלעים שמעל המנזר צויירו בודהא וגואן-יין. ולאמות. טיפסתי אל הסטופה הראשונה, מחכה לאמא ולגולץ`. צבעי ציורי הסלע היו בהירים ועליזים. בודהא שמן וחייכן על סלע הגרניט הענק. אמא הוציאה מתוך התיק השחור חמאה מיובשת וזרתה על הסלע תוך שהיא מברכת ומתפללת, קדה קידות. מירגה הניח את קופסת הסיגריות הריקה למרגלות הפסל. הלאה, למעלה, אל קבוצת הסלעים הבאה שעמדה מוצלת מתחת לגג עץ. גם שם זרתה אמא חמאה מיובשת לרוח הערב, מתפללת וקדה. חוסר האיזון בין פראות הערבה של מירגה לאמונתה של אמא. השמש נעלמה מעל הרכס. יללות הזאבים מהיער. מאגר המים שמתחת לחורבות המנזר, העמק המצטופף והגבעות הבהירות והשוממות שסגרו את הנוף. ירדתי לתוך היער. המים החלו לקפוא בפלג ויללות הזאבים היו קרובות. מנזו שיר. "יפה?" שאל גולץ` בג`יפ, מצית עוד אחת מהסיגריות האיומות.
החושך ירד כשעלינו על הכביש בחזרה לאולן בטור. אורות קלושים האירו את הרחובות. הקור היה חריף, אם כי פחות מהקור שמחוץ לעיר. חומן של ערים. הביטחון המדומה שהן מעניקות.
קראקוראם
השוק הישן היה בחלק הצפוני של העיר, על אחת מהגבעות הצופות אל המרכז הבנוי. שכונות אוהלים הקיפו את השוק. היום היה בהיר וצלול וקר במידה. תליתי את המצלמה מתחת למעיל כשמירגה החליף מלה עם שני השומרים שמנעו בפראות ממי שלא שילם דמי כניסה את המעבר לתוך המתחם המוקף בחומת בטון. בפנים הצטופפו המוכרים בשורות ארוכות. שוק גדול. כל אותם אלפי דברים קטנים גדולים: סוודרים, מכנסיים, מעילים כפפות, סוללות, ווקמנים, מסרקי פלסטיק, חרוזים נוצצים, בדי כותנה, אריגי משי, יריעות פלסטיק ואנשים הצועדים ביניהם ומחפשים. הדוחק הגדול. מירגה ואוריי נעלמו כשצעדתי במעלה הרחבה הנטויה כלפי מדרון הגבעה. "אנטיק?" שאל מישהו ברוסית. איש זקן וקמוט הוציא בודהא מכסף. אחר הוציא עגילי זהב. הם נקבו סכום בלתי אפשרי.הדברים היו עתיקים אלא שהסכומים היו גבוהים מדי גם כך. סירבתי והמשכתי, חוצה על פני מוכרי הגלימות המונגוליות שנתלו בראש השוק. מלמעלה נפרש השוק הצפוף על אלפי האנשים והשמש הבהירה חזרה ממשטח האספלט הצבעוני. פעמוני תפילה סביבוניים מכסף. שוד המנזרים הבודהיסטים ההרוסים בכל רחבי מונגוליה.
הוצאתי את המצלמה. אל תצלם! הושיט בחור צעיר את ידו. חייכתי. אל תצלם! הצטופפו שלושה בריונים. חיוך לא יפתור כלום. מירגה ואוריי צצו מתוך ההמון. הם הרגיעו את המתלוננים והעירו שאולי לא כדאי לצלם דווקא שם מכיוון שהשוק הוא מקום לא בטוח. כמו כל מקום אחר. ירדנו דרך לב השוק. עצרתי אצל הנשים שמכרו כיסני בשר מאודים. "אל תאכל!" הזהיר אותי מירגה, שוכח את האזהרה כששילמתי והגשתי לו שני כיסונים. גולץ` חיכה ליד הרכב. השמש נגעה בצהריים כשיצאנו בדרך מערבה לחרחרין- קראקוראם, העיר השחורה של ג`ינגס חאן, לבירה, למנזר הגדול במונגוליה. הג`יפ דהר על הכביש שמצדדיו עמדו אוהלים מטונפים ועליהם שלטים באותיות קיריליות, מסמנים מסעדות דרכים. הכביש היה אחד משתי חתיכות האספלט של מונגוליה, אולי משום שבמקום מסויים התפצל צפונה ופנה לכיוון הגבול הרוסי, ממשיך לאורך מסילת הברזל לנאושקי. הערבות נפרשו קרות ובהירות מצדי האוטובוס, סוסים, יאקים, כבשים וגמלים משתרכים בהם עד לאופק. "יש 25 מיליון בעלי חיים במונגוליה", אמר מירגה בגאווה, "25 בעלי חיים לכל מונגולי. חיות חצי פראיות ובשביל זה צריך את האורגה, ללכוד אותן כל בוקר".
"מיסים?"
מירגה שאל את גולץ`. "כן, כל שנה כל משפחה צריכה לתת קילוגרמים של בשר לממשלה. תמורת הבשר הם יכולים לקנות מלח וחומרים שהם צריכים".
הכביש היה מהמורות ומכוניות. משאיות רוסיות ישנות עם נגררים, אוטובוסים עמוסים נוטים על צדם ומעט מכונית פרטיות. ג`יפ דהר במקביל לכביש על דרך עפר. עצרנו באחת ממסעדות הדרכים, אוהל מזוהם ואפל, לא דומה לאוהלי הנוודים של הערבה. שולחן עץ נמוך ולאורכו ספסלים גסים. האשה כרעה ליד התנור והוציאה מתוך סיר כיסני בשר שאודו. התה השחור בחלב הוגש מלוח בכוסות סדוקות.
בחוץ עמד שוטר במגפיים גבוהים. סוס המשטרה שלו עמד קשור ליד, לא שונה מסוסי הנוודים שלא לבשו מדי משטרה. הוא הביט במירגה והם אחזו זה בזרועו של זה בלפיתה קשה, דוחפים ונאבקים, מנסים להטיל אחד את השני על הקרקע. הם עצרו בגרירת רגליים, מירגה הניף את השוטר והטיל אותו על הקרקע לקול תשואות האנשים שהצטברו מסביב לאוהל. תחנת המשטרה היתה קרון ממזרח לאוהל המסעדה. "זה הספורט הלאומי שלנו". חייך מירגה בגאווה."ואני אלוף!"
הג`יפ המשיך לנסוע על הכביש בערבה הגלית. לאורך הכביש הסתוללו דורסים באוויר. "החיות נדרסות על הכביש". אמר גולץ`, מצביע על העופות, "והציפורים באות לאכול". פגר של פרה לצד הדרך ונשרים מדדים בכבדות. השמש ירדה מערבה, מאירה לתוך חלון הג`יפ. הבטתי צפונה, במרחק שללא יותר מקילומטר מהכביש התנשאו כמה גבעות גרניט לא גבוהות ועצים צמח ועל שוליהן. הגבעות בלטו בתוך הערבה. "לשם" הצבעתי. דרך עפר הובילה לכיוון הגבעות, פונה לעקוף אותן כמה מאות מטרים לפניהן. יצאתי מהג`יפ. "אני אתחרה איתך". אמר מירגה וזינק קדימה, דלקתי אחריו, הוא היה הרבה יותר כבד, עברתי אותו והגעתי מתנשף למרגלות הגבעה. חריץ קטן טיפס פנימה, טיפסתי על הסלעים שקרסו מלמעלה, סלעי יסוד אפורים שעצים צומחים בסדקיהם. הלאה, למעלה, הריאות חורקות משבועות של ישיבה ברכבות, אוטובוסים, מטוסים, ג`יפים וסוסים. סלע מאורך ובר-טיפוס הוביל אל הפסגה. משטח הסלע. הערבה נפרשה לכל מלוא העין. צמחים קוצניים. גולגולת של סוס הונחה בשקע שהביט דרומה אל הערבה. השמש היתה מונחת על האופק, מאירה את הערבה באור רך והכביש נמתח פס משורטט, עולה ויורד על הגבעות. מעט מתחת היתה גולגולת שנייה של סוס. הגולגלות הונחו בכוונה גדולה. כתמים של דם ושרידים של שיער על הסלע. מקום של פולחן וזבח. כמו אייריס-רוק במדבר האוסטרלי, פולחן של הרים וערבות. לא רק לי קראו הגבעות לעצור ולטפס, לנשום את הערבה האדירה פנימה, להתמלא מעוצמתה, להקריב קורבן מול הריקנות.
הג`יפ הירוק חיכה מתחת לגבעות, גולץ` נשען על צדו. השמש שקעה, הערבה החלה מתכסה בקור וחשיכה. הכביש נגמר ודרך העפר העלתה ענני אבק. האור נעלם ואורות הג`יפ הצהובים האירו דרך עפר מבוקעת. הג`יפ קיפץ עליה באיטיות, חרטומו פונה צפונה ומערבה, לחרחרין, לקראקוראם. נמנמתי כשהחושך התעבה מסביב. התעוררתי כשירח מלא ועגול עלה, מאיר את הערבות. שמונה שעות לאחר שיצאנו מאולן בטור האירו אורות צהובים מתוך הערבה. "חרחרין" אמר גולץ`, צולח מים ומתפלש בבוץ.
מבנה המלון עמד בחושך. מבנה סוציאליסטי בן שתי קומות. מירגה יצא מהג`יפ. אין מקום. הג`יפ המשיך לצלוח מים ולסובב בדרכים. אורות העיירה התרחקו. "לאן?" "למחנה התיירים". אמר מירגה, וגולץ` עצר את הג`יפ ליד גדר עץ ששער סיני-מונגולי-טיבטי סימן כניסה למתחם מחנה האוהלים של חרחרין. חיכינו בחושך, מעבירים את כוסית הוודקה מאחד לשני בג`יפ האפל. יצאתי החוצה. השמיים היו בהירים וקרים. אנשים מתוך החושך. הם הדליקו אש באוהל חדר האוכל ופתחו את אחד מהאוהלים שעמדו בשורה. הגרים ניראו דומים לאלו של הערבה אלא שהיו מסודרים למען תיירים. ארבע מיטות עץ רחבות ומעוטרות, סדינים ושמיכות. במרכז בער תנור. לא תנור של הערבות שעליו צריך להתבשל הסיר אלא תנור קטן ורבוע שהוזן בעצים. הרצפה היתה עץ. המלון היה האידיאל המונגולי שהוכן לתיירי הגוש המזרחי ועמד לשרת את תיירי הקבוצות המאורגנות המגיעות כל שנה בחודשי הקיץ. מירגה חייך בגאווה ואני שמחתי שאין צורך להוציא את שק השינה וצללתי בין הסדינים והשמיכות, מקשיב לרוח שהחלה לנשוב על יריעת האוהל החיצונית.
"אין ערים אמיתיות במונגוליה". כותב האח ג`והן מפיאן דה קרפיני, "פרט לאחת והיא נקראת קראקוראם". דבר לא שרד מקראקוראם. הנקמה הסינית בשלטון המונגולי היתה שלימה, מוחקת את בירת השושלת השנואה. לא נותר דבר מארמון השלום העולמי שהוקם ב-1236 ונתמך ב-64 עמודים. פה התחיל הכול. בבקעה בה הוקמה קראקוראם כינס ג`ינגס חאן ב-1206 את שבטי המונגולים, הופך לחא-חאן, לחאן הגדול. מאגד את השבטים לצבא אחד, צבא שסוסיו ידעו לבטוש בפרסותיהם על מנת לאכול את העשב הקפוא מתחת לשלג ולדהור ללא הפסקה. ההסתגלות הסוסית אפשרה למונגולים לנוע במרחבים המרכז אסיאניים הקפואים ולהילחם בחורף. הם נעו מלווים בעדרי סוסים, בקר וכבשים, מזונם נע איתם, כל לוחם נושא מנת בשר מיובש כצידה, גבינות יבשות ואם לא נותר דבר לאכול והצבא היה נמצא בשטף מרוצתו, היה כל פרש מונגולי שולף את קש הכסף שקצהו מחודד ונועץ בווריד הצוארי של הסוס, שותה מהדם. הכוח לאסוף את הנוודים העצמאים ולאגד אותם לאגרוף בכיוון אחד הוא שיצר אימפריה. איסוף הרוח ונשיבתה.
וויליאם מרוברוק, נסע בין 1253 ל-1255, עשרים שנה לפני מרקו פולו, כשליחו של לואי התשיעי מצרפת, על מנת לנצר את האימפריה המונגולית. הוא מתאר את מזרקת עץ הכסף שתיקן האומן וילהלם מפאריס, ענפיה שופעים יין מצינורות העוברים דרכה ובבסיסה ארבעה אריות כסף שמפיותיהם נובעים קומיס- חלב סוסות משכר ובל - משקה דבש ושיכר אורז מחללים שפותחו כפיות נחשים. על עץ הכסף הציב האמן מלאך ובתחתיתו גומחה שאדם יכול להסתתר בתוכה.תפקידו של המסתתר היה שברצות החאן במשקה, נותן שר המשקים הוראה לאדםהחבוי וזה נופח בצינור המגיע למלאך ששם חצוצרה בפיו ותוקע בקול גדולברעם הנשמע למרחוק, שם נמצאים המשרתים המוזגים יין לעורקי העץ ואלו נובעים למרגלותיו. שם נמצאים נושאי היין המובילים את הכוסות המלאות ליושבי ויושבות הארמון. הארמון כיסה שטח של 2475 מטרים רבועים. ג`ינגס גר בעיר, ויורשיו - קויוק ואוגוטאי. הארמון היה אולם תווך, בנוי מצפון לדרום, משני צדדיו חדרים ובמה מוגבהת בקצהו, מעבר לעמודים עליה ישבו הנסיכים.
בקראקוראם חיכו לוויליאם הקתולי הנזירים הנסטוריאנים, אותו זרם סורי-מזרחי של הכנסייה שגורש ונרדף לאחר הכינוס הגדול והוויכוח באפסוס שמונה-מאות שנה קודם לכן. הם נעו על דרכי המסחר והתיישבו ברחבי מרכז אסיה, הופכים לרופאים ולאנשי המנגנון של הממלכות המקומיות. בעיר התארח האח וויליאם אצל האומן וילהלם ואשתו ההונגרית שדיברה גם צרפתית. בעיר שהה אירופי נוסף בשם בזיל, אנגלי שנולד בהונגריה. וויליאם נמנע מתפילה עם הנסטוריאנים והתלבט איך להיפגש עם החאן הגדול שארמונו גדוש בפסילים.לחם טקסי הוגש על ידי משרתי מנגו-חאן לוויליאם שברך עליו. מנגו הבטיח כי למחרת יבוא לכנסייה, שאותה תאר וויליאם כנפלאה ועטויה בדי משי. אלא שהחאן הגדול דחה מיום ליום את הגעתו מכיוון שהמתים עברו בדרכם אל האין את אולם התווך של מקום.
וויליאם שהה במקום בחג הפסחא. העיר היתה גדושה בנוצרים שהובאו כשבויים מרחבי האימפריה: ארמנים, גרוזינים, אלנים, רותנים, אלבנים והונגרים. כל אלו לא נהנו מהסקרמנט מכיוון שהנסטוריאנים סרבו כי יצטרפו לכנסיה לפני שהוטבלו על ידם. בערב הפסחא, ב-9 לאפריל, הוטבלו 60 נוצרים והותר להם להשתמש בבגדי אדוניהם לאחר שהתלוננו כי אין להם דבר והם נאלצים לגנוב. באותו מעמד אסר עליהם וויליאם מרוברוק לצאת למלחמה כחיילים בצבאות החאן אם המלחמה מתנהלת כנגד צבא נוצרי. הנסטוריאנים השקיפו על הכול מהצד, מכירים בעליונות הכנסייה הרומאית-קתולית, מקבלים את פסל הבתולה שעשה האומן וויליאם לפי המסורת הקתולית הצרפתית על מנת שתרחם על הנוצרים בכנסייה הנסטוריאנית.
וויליאם חזר ב-1255 לשטח שהיה תחת השפעה צלבנית בארץ ישראל. הוא קיווה למצוא שם את לואי התשיעי ולדווח לו, אלא שזה חזר כבר לצרפת. וויליאם, נזיר שמן, נוח לבריות עם עין חדה ויכולת תיאור מרשימה, התיישב במנזר בעכו, העיר הצלבנית הגדולה, וכתב שם את קורות מסעיו על מנת לשולחם למלך. כתביו נשמרו ומהווים, ביחד עם זיכרונותיהם של עוד כמה אנשי דתו זכרונותיו של מרקו פולו, בסיס למידע על המונגולים בתקופת השיא שלהם. בעמק המוקף בגבעות חומות ומעט עצים, השתרעה חומה. 108 מגדלי סטופות לבנים הזדקרו מהחומה, מקיפים את המקדש הבודהיסטי-טיבטי הגדול. ארדן-דזו. למעלה ממאתיים שנים לאחר שגורשו המונגולים על ידי שושלת מינג המנצחת, חוזרים למרחביהם הנוודיים, חדרו הסינים, מביאים איתם את הדת הבודהיסטית טיבטית, מקימים את המקדש ב-1586. רק 19 מ-69 מקדשיו שרדו.
וויליאם אומר כי העיר עצמה היתה מורכבת משני חלקים עיקריים בנוסף לארמון, חלק אחד בו גרה הפקידות ואנשי העיר והסוחרים וחלק זה נמצא בסמוך לארמון בעוד החלק השני, המרוחק יותר, הוא עיר בעלי המלאכות שרובן סינים, קיטאיים. היו בעיר עוד ארמונות קטנים יותר לנסיכים, 12 מקדשים לאומות שונות, שני מסגדים וכנסייה אחת בחלקה המרוחק של העיר שהוקפה בחומת חומר שבה ארבעה שערים. ליד הצפוני נמכרו הסוסים, בשער הדרומי שוורים ומרכבות, במערבי כבשים ובמזרחי דגנים.
הג`יפ עצר מול אחת הפינות, במרחק של כמה מאות מטרים מהמקום בו נפער שער בחומה. צעדתי מתחת לחומות. שמים צלולים ושמש נעימה. מרקו פולו כותב כי העיר היתה מוקפת בחומות עפר עצומות. הסטופות התנשאו זקופות ולבנות והשער היה שער עץ שכנפי דלתותיו היו עץ כבד מעוטר בראשי דרקונים שפיותיהם חחי אבן נוהמים. בפנים התהלכו עולי הרגל. הפולחן לא היה פעיל כמו בגנדן שבאולן בטור. המקום היה גדול מדי, מלכותי מכדי שדת תשתלט עליו, מקדשים עומדים עם בודהות, אלים מגינים, שדים ובודהיסטוות. בכל מקום היו סימני גדולת העבר, עזובת ההווה.
חוג`ירט
יצאתי מהשער המערבי, שער הכבשים, שכן כמו שכתב האח וויליאם מרוברוק, זוהי אמונה תפלה אצל הטטרים לא לחזור לעולם באותה דרך. אמונה תפלה שהצילה אותם מפחים יקושים רבים, שג`ינגס חאן נימק אותה ברצונו תמיד לראות דרך אחרת. זה תמיד רעיון טוב לראות דרך אחרת. כך חשב גם אלכסנדר מוקדון כשיצא לכבוש את אסיה מהכיוון השני. הדרך הרחבה הובילה דרך הדגנים לצב אבן גדול שסימן את גבולה של העיר. ארבעה צבים היו מונחים לרוחות השמים. בעשב הגבוה רבץ הענק האפרפר. נאה כנצח. אפור וכבד.
הכל היה שומם. כשהגיעו שליחים וסוחרים מארצות רחוקות היה ג`ינגס חאן מורה להם להניח את סחורותיהם וכופל פי עשרה את מתנותיו. רק דבר אחד רצה החאן, שאלו שבאו מרחוק יספרו לו על הערים, על הדרכים, מה יש בארצות, הצבאות, המלכים. מידע. המידע נאסף, וכשיצאו המונגולים לכיבושיהם העצומים, לא עמד דבר בפניהם. יותר מפעם אחת צרו על עיר, נסוגו לאחור, חיכו שייפתחו השערים וחזרו וכבשו את העיר שלא חיכתה לפולשים שיחזרו. ולאחר שהשמידו אנסו ובזזו, היו נסוגים לערבה וחוזרים לאחר כמה ימים כשיצאו אלו שהצליחו להתחבא, משמידים ומכריתים את העיר. רוח נשבה על הערבה. הג`יפ טיפס במעלה גבעה שהשקיפה על חומת מנזר ארדן-דזו. בשקע בתוך העשב רבץ זין ענק מגרניט. שום הסבר, שום ציון, סמל פוריות אדיר שהביט אל העיר. מירגה הוציא חושור. אור הצהריים, חושור ואיירק.
הלאה דרומה ומערבה, לתוך הארץ. הג`יפ ניתר על דרכי העפר המובילות לחוג`ירט. אי אפשר היה לדעת לפי קנה המידה הענק של המפה איפה בדיוק מונחים המפלים של חוג`ירט. כמה רחוק באמת נמצא המקום מחרחרין. השמש האירה את הגבעות הנמוכות שהדרך חצתה ומרמיטות הוציאו אף ממחילות באדמה. שועל ליווה במרוצה את הדרך, גורר זנב זהוב על פני השלפים והאדמה החומה. נהר מתון זרם בתוך הערבה ועדרי סוסים, יאקים וגמלים, הציצו מהגבעות. עשרים וחמישה מיליון. הארץ נמתחה ללא שום ישוב. הדרך היתה טובה במידה. נסענו בשתיקה, הג`יפ מעלה את עננת האבק, מתמלא בחום השמש שקרנה בשמים הכחולים. גולץ` עצר ליד חומת מנזר חרב. שאנט היד. המנזר המערבי.
סביב למנזר עמדו כמה אוהלים. השער היה פתוח ודרקונים שחחים באפם הביטו אל מרחב הערבה. ב-1647 ביקר זנבזאר, האומן והלאמה, במנזר המערבי. מגלף קרן מעוטרת. החצר היתה מוזנחת והיה בה את חינו של מקום שנעזב. סופת 1937 בה נפגעו המקדשים והנזירים שולחו לסיביריה פגעה במקום. רעפי חרס דמויי קנה במבוק שסופם פרצוף דרקוני, ענבל פעמון ממתכת כבדה ואפורה המשמש קצות כיפות מקדשים בודהיסטים, רבץ הפוך כמו מכסה של צ`איניק על האדמה העשבונית ולידו ים מתכת נטוש. מבנה המנזר שמול שער הכניסה עמד בחורבותיו, שלד מנזר חשוף ששברי רעפים בתוכו וסולמות עולים אל הגג הפתוח. במנזר הפעיל שלידו, בתוך החדר האפל המואר באור אדום, ישבו מספרנזירים צעירים ונזיר זקן ומלמלו מנטרות מתוך סוטרות. הקומוניזם נעלם והדת חוזרת, לאט, בזהירות, בדרך המונגולית של דברים. הם הביטו אל היום הכחול שמחוץ לשער המקדש. נרות דלקו באפלת המקום. "מנזר שנח". אמר גולץ`. מושך סיגריה מתוך הקופסא. קסמו של מקדש נטוש. מקומות שהזמן עמד בהם. כמו קברים. כמו פגרים של דברים שחיו עד לא מזמן ועדיין אפשר לחוש בהם את הפעימה. סובבתי עוד פעם את מבנה המקדש. הריקות המונגולית.
אחר הצהריים, התגלה מתחת לגבעה, שאייל אבן גדול ניצב עליה, בית המלון הסוציאליסטי של חוג`ירט. "יש פה מעיינות חמים". אמר מירגה בגאווה. "יום אחד יצא חולגו חאן לצוד ופגע בצבי. הצבי נמלט מפניו והוא מצא אותו רובץ בתוך מי המעיינות. כשקפץ חולגו מהסוס על מנת למוטט את האייל, קם זה ונמלט ממנו, בריא לאחר הרביצה במי מעיינות המרפא. רוצה להתרחץ במעיינות?"
"אלו מעיינות מפורסמים?"
"מכל הסביבה באים אנשים חולים. המים מרפאים הכול".
"לא. אני לא רוצה". עברנו על פני בית החולים המקומי ופנינו מזרחה, חוצים את הגבעות לתוך דרכי בוץ שנהר זרם לידן. השמש נטתה מערבה והג`יפ גלש מהגבעות ועצר באמצע שדה ירוק שנמשך עד לאופק שמעליו נמתך קו פסגות מושלג. על שפת נהר לא גדול עמדו שני אוהלים שלידם נקשרו סוסים, עומדים על שפת מכלאת בקר וצאן. כלב נבח כשירדנו מהג`יפ.
ערבה מרכז אסיאנית. ג`יפ נוסף הגיח מתוך הערבה הירוקה ועצר. שני גברים כבדים ושלוש נשים לבושות בגלימות המונגוליות הארוכות. הם לא העיפו מבט לעברנו ונכנסו לתוך האוהל. הגברים היו עבי בשר ומילאו את הגלימות, לאדומים לאנשי הערבות הדקים. עורם בהק משומן. מנהלי קולחוז? אנשי מפלגה מהעיר הקרובה בסיור מיסים? הם רבצו על המיטות בגר ושתו תה-חלב מלוח מהקערות, מניחים קאימאק חלב שחלקו העליון חמאה ותחתיתו שמנת. חושור היטגן בווק על תנור הגללים ופנים האוהל היה חם. הם הביטו בי בעין חשדנית. מירגה וגולץ` לא הרגישו בנוח בתוך האוהל החם. "נמשיך?"
"כן". אמר גולץ`, "יש עוד הרבה לנסוע". הג`יפ חצה את הנהר במעבורת רדודה. הדרך עלתה וירדה על גבעות רכות. עגלות רתומות לבקר שהוכלא עם יאק עצרו בצד הדרך, חוצות במים עד לבטן הבהמות. גמלים בערבות. סוסים וכבשים. הערבה המתה בעלי חיים. ממערב, במרחק של כמה קילומטרים, נמתח רכס הררי ומיוער. עננים אפורים נמוכים וכבדים כיסו את הצלעות הלבנות. הדרך טיפסה ועברה מעל האורחון שהתחתר בקניון בזלתי. צפצפות ועצי מחט צמחו על המדרון התלול. מראה העצים היה נאה למקום שאין בו כמעט עצים.
הלילה ירד כשירדה הדרך מהגבעה שמעל הקניון הבזלתי. הג`יפ עבר במעבורת את הנהר ומרחוק היו אורות. "איך קוראים למקום הזה?" לא היה למקום שם. מירגה וגולץ` לא הכירו אותו. העיירה היתה ארבע שורות של בתי עץ. מעבר להם עמדו כמה מתחמים של אוהלים שעשן עלה מארובותיהם. גולץ` עצר ליד אשה צעירה ושאל איפה אפשר לאכול. הצעירה הזמינה אותנו לביתה.
הג`יפ עצר על הדרך הבוצית שמחוץ לגדר העץ האפור דהוי. בתוך הצריף בערה נורה צהובה. גנרטור שהאיר את הכפר. החדר היה מסודר מאוד. שלוש מיטות לאורך הקירות. רצפת העץ הבהיקה מנקיונות והתנור עמד בפינת החדר ולא במרכזו. שלא כמו הצריף בעיירת הכורים בדרך לדלגר חאן, היה הצריף בדרך שבין חוג`ירט למפלי האורחון, בנוי כצריף של אנשים שגרים בבית. גולץ` אמר שהאנשים הם נגרים שאומנותם חלקי העץ של הגר. אלו נשענו בשלבים שונים של עבודה בחצר. "יש להם שולחנות כאלו למכירה?" הצבעתי על השולחן הכתום המכוסה בעיטורים מונגולים. לא. עכשיו תחילת החורף, שולחנות כאלו עושים לפי הזמנה ובדרך כלל בתחילת האביב. משהו אחר אולי יעניין אותי? אחד משלושת הגברים הצעירים טיפס על סולם ועלה לתוך התקרה השטוחה שמתחת לגג המשופע. הוא הוריד משם שני מגשי עץ רבועים ששוליהם גבוהים ולהם רגליים מתעגלות ומפותחות. המגשים נכנסו אחד בתוך השני וכשהונח הקטן על הגדול דימו מקדש בודהיסטי. "מגשים לבשר". אמר מירגה. מגשי עץ שתוכם ללא גימור. האשה הצעירה, רופאה במרפאה המקומית, התכופפה ליד התנור וטיגנה חושור, מגישה לחם, קאימאק וגבינה קשה כמנה ראשונה.
החושך ירד ובחוץ נשבה רוח קרה. יצאתי אל מחוץ לחצר. טיפות שלג באוויר הקר. כשחזרתי פנימה עם התרמיל ושק השינה הפך הלילה כולו לסופת שלג והרוח חטפה את עשן התנור והלהיטה את דפנות המתכת. הצריף היה חם, חם יותר מהרוח שבחוץ. שני הילדים הקטנים שמכנסיהם פתוחים מלפנים ומאחור כדי שלא יתלכלכו ישבו על ברכי הוריהם והביטו בי, מחכים לחושור החם ומלא העסיס שיצא זהוב מתוך המחבת הגדולה מלא בשומן ויצטנן מעט לפני האוכל. אור אפור חדר מהחלון. הרופאה עמדה ליד התנור, מבשלת בשר ומחממת תה שחור ומלוח לארוחת בוקר. בחוץ כיסה שלג במעטה לבן וקפוא את החצר ואת גג הבית. הקור היה חריף ואני שמחתי לחזור פנימה ולהניח ידיים קרוב לתנור, לשתות מהתה בחלב ובמלח, עדיין לא יכול לזרוק פנימה את גושי החמאה והבשר הקר שטבלו מירגה וגולץ` בקערות. "אנרגיה!" אמר גולץ`, שותה מהתה המלוח בחלב שהחמאה התמוססה בתוכו לעיגולי שמן צפים, הופכת אותו לכבד וסמיך.
הג`יפ המשיך מערבה. אל המפלים. הקור זרם דרך החריצים והשמים היו כבדים. שלג מעורב בבוץ נח על הגבעות העגולות והרכס מצפון היה חבוי. העמק שבו זרם האורחון נפרש ירוק, רטוב וקר. עצי מחט לצד הדרך ושוב הערבה הפתוחה ומרחוק צפצפות ונהר וגדר עץ נמוכה וכמה מבנים. פתחתי את השער וגולץ` עצר ליד שולחן בטון קטן שעמד מתחת לסככה. שביל באדמה החומה שהעשב עליה התכופף ברוח הוביל אל המקום בו זינקו מי הנהר מעל מצוק הבזלת ונפלו חמישה עשר מטרים למטה, לתוך קלחת עגולה. השארתי את מירגה וגולץ` וירדתי פנימה בשביל שירד באחד הסדקים. בתוך הקניון לא היתה רוח. רק רעש המים, עצי הצפצפה והמחט הגבוהים וסבכים של שיחים נמוכים יותר. הבטתי במים הזורמים. דג טרוטה עלה על פני המים. הנהר היה רחב ורדוד וזרם במעגלים לבנים סביב האבנים האפורות שהחליק. נשמתי את ריח המים והעצים. שמחתי להיות לבד. ואחר כך צעדתי במורד הנהר קילומטר או שניים וישבתי. מקשיב שוב למים ולעקעק השחור-לבן-כבד שטס דרך ענפי הצפצפות הגבוהות.
מירגה וגולץ` חיכו בג`יפ. הם הטילו ספק אם נספיק לחצות את הרכסים ולהגיע לגובי. רציתי לגובי. גולץ` אמר שהשלג שירד על מעברי ההרים יקשה את המעבר. אולי עדיף שנלון בחוג`ירט, או בעיירה שבה עצרנו. סגרתי את השער מאחורי הג`יפ. בביתני העץ שנועדו לנופשי הקיץ עמדו מוגפים, והעננים התרוממו מעט, מניחים לקרניים של שמש קרה להאיר את הגבעות במשחקים של אור וצל. בצהריים חזרנו לכפר. אל אותה אשה.
"רוצה לראות בית חולים?" שאל מירגה כשחזרנו לחוג`ירט. השמש המוסתרת חליפות מאחורי העננים חצתה כבר את קו הצהריים. השלג נמס ברוב המקומות אבל האוויר היה עדיין קפוא. מזג האוויר השתנה במהירות. שמש, סערה, גשם ורוח התחלפו במהירות עצומה. גושי האוויר נעים על פני הרמה המונגולית השטוחה מבלי שיופרעו במסעם המהיר, אם הגיעו מהמרחבים הסיביריים בצפון או על פני משטחי הדיונות והגבעות העגולות של הגובי מדרום. רק במערב הקיפו הרי אלטאי את מונגוליה וגם משם יכולה רוח להתפתח על פני אלפי הקילומטרים הפתוחים של ערבות ללא הפרעה. לא היה אכפת לי לראות בתי חולים.
"נגיע לגובי?"
"יהיה קשה להגיע לגובי אם השלג מכסה את המעברים". אמר גולץ`. "אולי עדיף שנישן כאן ונחזור לאולן בטור".
"ניסע לגובי". צעדנו אל בית החולים. דבר לא חכם למי שמתכחש במתכוון למוסדות אליהם הוא עלול להתגלגל במידה ומשהו רע יקרה. במקרה הטוב. בית החולים בפנים דמה מאוד לבית החולים בקרגיל אליו הגעתי אחרי התאונה בזנסקאר שבהימליה ההודים לפני שתים-עשרה שנים. אותה עליבות ענייה, חדרי רופאים עם ציוד רוסי מיושן. לא מקום טוב להגיע. שוחחתי שיחה לא ארוכה עם רופאה צעירה וחזרנו אל הג`יפ. הג`יפ יצא מחוג`ירט, עולה על דרכי הבוץ הפונות דרומה, לגובי.
פניהם של מירגה וגולץ` הביעו את חוסר הרצון לנסוע לגובי. חוג`ירט נראתה להם מקום טוב לבלות בו את הלילה. פסל האייל על ראש הגבעה, מחנה האוהלים המסודר, ריחות האוכל שנשארו רק צל על פני הערבה שהייתה מכוסה בשלג. הדרך טיפסה בתוך הנוף הלבן, גלגלי הג`יפ מבוססים בבוץ, מחליקים לצדדים. השלג שירד בלילה נערם, מעמיק במעלה הגבעה. אוכף המעבר סימן את הנוף. "זה לא המעבר הגבוה", אמר גולץ`. נוהג את הג`יפ לרוחב המעבר, מתקדם באלכסונים, גלגליו האחוריים של הרכב נשרכים מאחור כשהקדמיים מושכים קדימה. גלשנו לתוך עמק סגור בין שני אוכפים. למטה עמדו כמה אוהלים בתוך השלג ונער רכב על סוס בשלג העמוק ואסף בקר. הוא הביט בג`יפ שהחליק על מורדות השלג, מנסה לפלס דרך אל המעבר הבא. גולץ` נהג בחוסר רצון. הוא כיוון את חרטום הג`יפ שהחליק על המורד לתחתית העמק. הגלגלים הקדמיים שקעו בבוץ שחור מתחת למעטה הקרח. הכל היה גבולי מאוד. לא בטוח. "המעברים הבאים יותר גבוהים". אמר גולץ`. הבטתי בשעון. ארבע אחר הצהריים. הגובי היה רחוק ועד עכשיו הצלחנו לחצות לא יותר מעשרים קילומטר של שלג ובוץ.
"נוכל לחזור?"
"אתה רוצה לחזור?"
"זה תלוי בי?"
"בשלג". אמר גולץ`.
"נחזור". אמרתי. לא רציתי להישאר בתוך העמק המושלג עד שיפשיר. מה גם שהשלג יכול להיות השלג המקדים של החורף המתקרב. גולץ` סובב את הג`יפ בקשת רחבה. האם נצליח לטפס מתוך העמק? הוא הקיף את העמק, מטפס על המדרון המזרחי, עולה באיטיות, כאילו היה גמל המטפס בנקב גמלים איטי אל קצה המעלה. הוא נהג בדריכות. ישבתי לידו, זקוף, מתוח, מקשיב לרחש הגלגלים, מחכה להחלקה לתחתית העמק. הג`יפ המשיך במהלכו האחיד, הקבוע, מטפס ונובר בתוך השלג, צובר גובה בהתמדה. נשמנו בשקט. האוויר הקר שבחוץ, אור השמש הנוגע בשלג לפני שהיא שוקעת. על האוכף. "יפה". אמרתי לגולץ`, "אף פעם לא ראיתי ג`יפ מטפס כמו גמל בשביל הררי".
גולץ` חייך והדליק סיגריה. "את הטבק!" חבט מירגה בכתפי בחיוך רחב.
לאתר של צור שיזף
מתוך הספר: כשפים בוונקבמבה שיצא בהוצאת כתר.
