בומביי
בומביי (mumbai)- ההגעה לעיר הגדולה החלה בנסיעת לילה, שתחילתה באודאיפור ב-15.30 וסיומה בבומביי ב-7.00 בבוקר. הנסיעה עברה בשלום, ברוגע ובשינה סבירה בסליפר הקשיח של האוטובוס הממשלתי. הייתה זאת נסיעה ארוכה, שבה עברנו את מחוז ג`וגאראט והעיר התעשייתית הגדולה אלאהמבאד, עם מספר הפסקות בדרך, כמה שעות שינה ובסיכום כללי נסיעה טובה שלא הייתה קשה, למרות כמות השעות הגדולה. הכניסה לבומביי מבליטה את מימדי שכונות העוני, אותם אנו חולפים בדהירה מהירה. הכבישים ריקים בשעת בוקר מוקדמת, אך כמות האנשים היוצאים לשדות ולשטחים הפתוחים בשעות אלה של הבוקר וכורעים לעשיית הצרכים, גדולה ובולטת במיוחד. משום מה זה בלט לעיניי מייד ורק לאחר מכן נראתה עוצמתה וגודלה של המפלצת העירונית הזאת. ב-7.00 האוטובוס עוצר בתחנה, שעדיין איני מצליח לזהות את מיקומה בעיר הגדולה, אך לאחר יציאה ממתחם התחנה והתעלמות מנהגי המוניות, אני מבין שאני ממוקם במרכז העיר המרוחק מאזור קולאבה כ- 20 דקות נסיעה. לאחר 5 דקות המתנה לאוטובוס העירוני, 9 רופי עלות, אני חווה נסיעת בוקר עם תושבי העיר המעטים, שהשכים קום לעבודה. ב- 7.40 אני יורד בקולאבה ליד הטאג` מאהאל. במשך כשעה וחצי מחפש גסט האוס לטעמי ושום דבר לא נראה לי ברמות נוחות ומחירים, שהתרגלתי עד היום, עד שבעזרתו של אחד הספסרים, שהראה לי 3 מלונות לא מוצלחים, נמצא המקום הסביר.
ברחוב שקט, סמוך לרחוב הראשי ומרחק קצר מהטאג` מאהל, במבנה בן 4 קומות, בכל קומה גסט האוס אחר, בקומה השלישית, אני מוצא חדר סביר עם חלונות לשני כיוונים, שירותים ומקלחת במסדרון, אך קרובים לחדרי ונקיים, כולל מיים חמים. המחיר 360 רופי, מחיר יקר להודו, אך זול לבומביי. משעה 9.40 אני משוטט ברחובות העיר, צועד עד בלי דיי, ממש חש רעב לעיר הגדולה ולכל מה שהיא מציעה. זוהי העיר שכולם בורחים, אני תוהה לעצמי, יש בי תחושה שלא ארצה לעזוב את העיר הזאת עד סוף מסעי! אני הולך ורק מביט סביב, אזורים שלמים, קולאבה, הפורט, השווקים הענקיים, חוף צ`ופאטיואני כבר מרגיש היטב את השרירים, להערכתי צעדתי ביום זה 30 ק"מ, התלהבות בלתי רגילה. עיניי קלטו את מלון טאג` מאהל המפואר, שער הודו העצום הסמוך, כיכר הורנימאן, חנויות ומבנים מיוחדים, הדואר המרכזי בסמוך, בקתות עוני בין אזורים שונים, שווקי אוכל תוססים והמוניים, חוף צ`ופאטי והמפרץ, דייגים פורשים רשתות והמונים צובאים את החופים הרחבים והארוכים. זוהי בומביי שכולם בורחים? אולי טעיתי, אולי לא ראיתי את רמת העליבות של החיים כפי שמשתקפים באזורי העיר האחרים? החלטתי להשאיר לימים הבאים! הערב ירד על העיר ואני עדיין צועד בסמטאות ובשווקים המוארים של אזור קולאבה, מקום תוסס ומלא חיים. רק בשעת לילה מאוחרת עליתי לחדרי, הוצאת הציוד מתרמילי, מקלחת טובה וכעת יש לי אפשרות לשינה ללא תחושת נדנודי נסיעה ארוכה.
אחרי המאמץ של ליל אמש, עברה עליי שינה עמוקה, שקטה ונעימה, שהסתיימה בקימה רק ב- 8.00, אך מפאת העייפות השורה עליי עדיין, אני עוזב את החדר ב- 9.15. לאחר ארוחת בקר באחת המסעדות ההודיות, שברחוב הראשי, לקחתי אוטובוס אל צומת מאהלקשמי, משם אני הולך למקדש הסמוך העתיק בעיר -; מאהלקשמי, שאינו נראה משהו מיוחד ולאחר התבוננות חטופה אני ממשיך משם רגלי למסגד/קבר האג`י עלי. גם מקום זה אינו מעניין במיוחד, אך משמש עליה לרגל והאווירה סביב יוצרת עיניין, השפל של הים, הלכלוך, הקבצנים, אווירת העוני סביב, ממש סיפור של עלובי החיים, זה הקטע היותר מעניין במתחם זה וכל ההתנהלות סביב. לאחר שעה במקום זה אני חוזר לצומת הראשית ועובר אותה להמשך ביקור האתרים, פוסע במרץ, בוחן בעיניין את כל הנקרה והנראה בדרכי.
לכל אורך הדרך, בתי עץ או מבנים דלים המשקפים חיים של אנשים חסרי אמצעים, המתגוררים בקופסאות חדרים של מטר מרובע לשניים ועולים לעוד קומה של מבנה קטן ממש בטיפוס כמו קופים, כך זוהי שכונתם על קרן רחוב קטנה. צומת מאהלקשמי, על הגשר המשקיף על מכבסת הענק, אולי הגדולה בעולם, הדובי גאט של בומביי, אתר תיירות בפני עצמו, כמה מיוחד הוא זה, שיש אתרים המוגדרים כחובה לצפייה ומהווים שגרת חיים יום יומית של התושבים המקומיים, זה מיוחד, אין חולק, אך צפייה ממעל אינה מספיקה, אני רואה צורך לשוטט סביב, בינות לאנשים העמלים, הכובסים, הממיינים, המפרידים ומוסרים את המוצר הנקי. אני רוצה לצלם בתוך המתחם העצום הזה, אך מישהו בולם אותי ומתרה בי שלא אצלם אלא תמורת תשלום נאה, אני עוזבו לנפשו למצוא לקוח אחר, שאין בנמצא וממשיך לנוע מסביב, שם לב לסדנאות ההזעה הפתוחות לכל דכפין, מצלם, מחליף מילים וכולם נראים שמחים ומשועשעים.
בחזרה לגשר אני צופה ברכבת הפרברים של בומביי, עולים התמונות כפי שנראים בתוכניות השונות המצולמות, המוני הודים, עומדים על הפתחים, בקרונות עמוסות אדם. זוהי בעיניי גם חוויה וגם אתר תיירותי בעל חשיבות מדרגה ראשונה. אני יורד לקנות כרטיס מאחד האשנבים, 4 רופי עבור מרחק נסיעה של שני צמתים, הנה אני חלק מנוף הצופים על הפתחים של הקרונות הכי עמוסים. יורד בתחנה הכי קרובה למאלבר היל. מבקר בפארק נהרו, לא מעניין במיוחד ולא מלהיב, ממול נמצא פארק הגנים התלויים, גם הוא לא מעניין במיוחד, לא הרחק הגן הפרסי -; מגדלי הדממה, שם השומר עוצר אותי, המקום אסור לכניסה. אני משכנע את השומר, אני אומר לו שאני פרסי והוא נאות להתפטר ממני, כנראה גם לא מבין, מאיפה בדיוק נפלתי עליו. באמצע הדרך, אישה הודית אלגנטית, פונה אליי, שואלת בתמיהה, איך נכנסת, השומר לא עצר אותך, גם ממנה אני מתחמק, כך פוסע לכל אורך הדרך המוקפת בעצים עבותים ושלל צמחיה מסודרת בטוב טעם מתאים, עד הגיעי לנקודה כלשהי, זהו, זה לב האתר, משם כבר אין נכנסים.
השומר פונה אליי בתקיפות, מבקש ממני לעזוב, לחזור חזרה לאותו מקום ממנו נכנסתי. אני מנסה להתווכח כאילו לא מבין על מה ולמה האיסור, מישהו במקום משוחח איתי, נאות להסביר, שאפילו הוא ובני העדה, שהם פרסים, לא יכולים להגיע עד המגדלים, היכן שמניחים את הגופות למאכל לעופות, אלא רק הכוהנים המוסמכים של העדה. אז נותר לי רק לצלם את הדרך, את הגנים היפים לאורכו ולצאת חזרה לכיוון הרחוב הראשי. בדרך ביקור קצר במקדש ג`ני קטן ומרשים, צעידה למאלבר היל, לכל אורכה, הליכה ממש ארוכה. מגיע עד באנגנאגה, אזור של מקדשים, במקום בריכה מקודשת, בו פרצו המיים לאחר שראמה ירה חץ אל האדמה, כך טוענים הכתובים. במקום שורצים ילדים עניים, האזור נראה דל באמצעים, כך נראים גם המקומיים, ילדים מתקבצים סביבי שאצלמם כדי שיוכלו לבקש תמורה קטנה, קוביית שוקולד. חזרה ללב הרובע הנחשב עמיד, אוטובוס ויורד בפורט, לב העיר הסואן והיפה של בומביי.
האובאל מאיאדן, על מדשאותיו הגדולים, וצעירים משחקים בכדור בסיס. האוניברסיטה, מגדל השעון - ראג`אביאי (שבו ממוקמת ספריית האוניברסיטה), מרשים. בנייני האוניברסיטה, אסטרולוג כף יד יושב בפינת הרחוב, בית המשפט הגבוה, שומרים בפתחים, במרחק 10 דקות הליכה, רכבת ויקטוריה, מבנים מדהימים, אני עומד ומביט, סובב סביב, ושוב מביט, נכנס בפנים, תנועת המונים, אין מילים, חייבים לראות, לחוש, להרגיש. בחוץ מוכר מיץ של קנה סוכר, דיי טעים, מקווה שנקי. במרכז, מבנה עם מספר ברזים של מיים מפולטרים, לשתיה לכל דכפין כולל כוסות ממתכת, כולם שותים מאותם כוסות, ללא מגע שפתיים, פשוט יוצקים ישירות לפיות פעורים. חשיכה, הערב ירד על העיר, אורות מוארים, חנות סמוכה נראית מיוחדת בקישוטי אורותיה ובסידור סחורתה, פירות מיובשים. מוכרי עיתונים, המוני אדם מסיימים עוד יום עבודה וכך גם אני לחדרי, להסיר את תרמילי הקטן, לאכול דבר מה בקניון קטן, להתחמק מספסרים מציעים חומרים אסורים, להתפתות לראות סוחרי נשים בדירות מסתור מציגים נערות הודיות, זונות, שאינן כלל נראות, בלבוש רגיל מאוד, אפילו הייתה אחת בסארי שמרני, אך כן, הן מוצעות, תמורת אתנן, תודה על ההצגה, אך איני מעוניין.
מרכז קולאבה, ריח של שיש קבב באוויר. לאפה עמוסה, 3 שיפודי עוף טחון וחריף עד מאוד, אך טעים, טרי, מעדן מזין. עלות 55 רופי, יש גם מקום ישיבה, במבנה ישן, שם ניתן להזמין כל מה שרוצים, שיפודי, כבש, בקר, צמחי, שתייה קרה, מחירים מצחיקים, נראה נקי, העובד מכין מאות שיפודים, כפפת מנתחים בידיו, עושה רושם טוב. הרחובות עמוסים במיוחד, למרות שעת הערב היותר מאוחרת, יש בבומביי איזה חג לאל הודי מסוים וגם המוסלמים הנמצאים בתקופת הרמאדאן חוגגים השבוע, לכן אווירה של קניות ותנועה. בדוכן הסיגריות, בוחן הסחורה, את הקונים השונים, זוכה לקבל חיוכים וגם סיגריה בידי, לא רע, קונה חפיסה, עלותה רק 5 רופי ל-25 סיגריות! זהו עבר עוד יום, אני נלהב, שני ימים עמוסים, נדיר שאני עדיין לא חושב אפילו על הזמנת כרטיס ליעד הבא! יום חדש בבומביי, זהו יומי השלישי בעיר, אני חש צורך לתור את הסביבה בה אני מתגורר, בהליכה נמרצת אני מגיע עד כנסיית סנט ג`והן ולאחר מבט כללי על המבנה ממשיך הלאה. במרחק ניכר מהכנסיה, ממוקם בסיס האסור לכניסה לזרים, השייך לחיל הים לכן אני חוזר לכיוון המרכז ונכנס לפארק יפהפה, עלות 2 רופי כניסה, ששמו sagar upvan, עמוס בצמחיה ועצים מיוחדים ומשקיף לים. מקומיים מגיעים לפרוק עצמות לפני יום עבודה או לאחריו או סתם שוטטות בין ירוק לירוק וברקע הים הכחול.
משם לגולת הכותרת של האזור כפי שמשתקף בעיניי, למפרץ ולמזח ששון הענק. המולת דייגים, משאיות וסבלים מעמיסי סחורות, נשים המנקות את שלל הדגה, אספקת קרח לספינות הדייג, שקילת הדגה, ספינות נכנסות ויוצאות, דייגים רוחצים עצמם בספינה לאחר עבודת לילה בים, ממש מפעל פתוח ללא גג, כך על הים, על המזח. המקום מלוכלך בצורה איומה, המיים שחורים עם אשפה, בזהירות צעידה בין צואת אדם, שפסע מפריד בינה לבין תאומה דומה, לא של כלב, כי אם של אדם נוסף, כך יש רבים, ממש לפני שהדייגים יוצאים אל הים, כנראה מתפנים לצרכים. המשטרה לא הרשתה לי לצלם ובגניבה עשיתי מספר תמונות. זוהי תמונה שעד היום אני זוכר אותה לפרטיה, זה היה מקום מרתק, היה קשה לי להתנתק, מעין קו ייצור, שאין בו מנהל מכוון, אך כל אדם יודע את תפקידו והעסק דופק, הסחורה עוברת לסוחר ובשווקים יקבלו את ההזמנה. אין טכנולוגיה מתקדמת, אבל הכל מגיע ליעדו, גם כמויות הקרח העצומות הנשפכות בשרוול פרימיטיבי מהמזח ומהעגלה לתוך הספינה הממתינה. יותר אנשים משמשים תחליפים, שניתן לבצעם באמצעים מתקדמים.
אני מרותק, עד שמקבל החלטה, שזהו, אני מחליף אתר, אבל מחר אחזור שנית בשעה אחרת, אולי שעת ערב. בדיעבד זה לא קרה, אולי בביקורי הבא. חזרה למרכז, ביקור במוזיאון הנסיך מוולס, עלות 300 רופי. מוזיאון גדול עם תצוגות שונות של ציור, אמנות, גילופים, קרמיקה, היסטוריה, ארכיאולוגיה, טבע ועוד. המוזיאון ממוקם במבנה מרשים, התצוגות מעניינות, אבל המעבר החד מריח הדגים לאמנות טהורה, היה חד וחשתי עייפות לאחר שעה תמימה. המשכתי לסיבוב בפורט, מתמקד הפעם במבט עמוק ובוחן במבנים ההיסטוריים של בית המכס, העירייה, הספרייה והמינט. משם לאזור המסחרי נאריאן פוינט. החשיכה ירדה, מבט על המפרץ הגדול ועל זה הקטן האחורי, על המוני האדם המסיימים יום עבודה וחזרה אל מרכז העיר, סיומו של עוד יום נעים. ביומי הרביעי בבומביי כבר החלטתי על יעדי הבא ועל התארגנות לקניית כרטיס. לכן, כבר בבוקרו של יום זה אני מתייצב בתחנת הרכבת ויקטוריה, לקניית כרטיס לגואה. מכיוון שהכרטיסים אזלו, מעדכן אותי הפקיד על אפשרות לקנייה של כרטיס emergency, שעלותו 450 רופי במקום 400, למחלקה שנייה, סליפר. הכרטיס המיועד הוא למחר בשעה 23.00 אבל צריך לזכור טוב, מסביר הפקיד, כאילו אני הולך לאבד אלפי דולרים, כרטיס מסוג זה יש לו מינוסים, שהם, אי יכולת להחליף, להחזיר או לבטל את הכרטיס. זהו, תמה הביורוקרטיה הקצרה וכעת עומדים לרשותי שני ימים תמימים, אותם אני מתכוון לנצל להמשך סיור במקומות המרוחקים יותר של העיר. חזרה לשער הודו, לרציף, קניית כרטיס עליה לספינה היוצאת לסיור באי אלפנטה, עלות 140 רופי.
בעת ההפלגה יש חשיפה לנמל של העיר הסגור לקהל, תוך כדי צפייה בספינות העוגנות בנמל. עוברים את המגדלור ומעין אי קטן, עד ההגעה לאי. בירידה לאי, ראשית יש לשלם 5 רופי מס ממשלתי, לאחר מכן ניתן להשתמש בשירות רכבת קטנה, שעלותה 8 רופי, עבור הלוך וחזור, מהרציף למערות וחזרה לרציף, אבל המרחק דיי קצר, למרות זאת הרוב משתמש בשירות זה, גם משום העלות הנמוכה וגם אי מודעות למרחק הקצר והחשש שהזמן לביקור יהיה קצר. בעת ההגעה למתחם המערות, יש תשלום של 250 רופי לכניסה עצמה למערות. מכאן כבר מתחילים לראות המוני קופים. המערות עצמן לא משהו מלהיב, מלבד הפסל של בראהמה שנראה דיי מרשים. חזרה ב-13.15, זמן לסעודה ולאחריו צעידה הפורט והאזור סביב. עובר את מגרש ההוקי המרשים, לידו מגרש קריקט גדול ועם רכבת פרברים לתחנת mhyim. צעידה אל פרבר העיר, ביקור בכנסיה מקומית וצפייה בטקס התפילה, המשך לחוף, למפרץ, צפייה באוהלי דייגים ובתיהם הארעיים, באזור גדול של מחסני עצים ואוכלוסייה מוסלמית.
חוף שיכול היה להיות פאר ויופי, הנושא פוטנציאל אדיר, נראה מלא זבל, אנשים מחרבנים, אתה צועד ממש בין ערימות צואת אדם, בופאלו רובצים על החוף, כלבים, וכך ממש עד קו המיים הכל מלא בעקבות צואת אדם, ומידי פעם נראים אנשים כורעים ומחרבנים ממש בטבעיות ובאדישות מדהימה ללא כל בושה, ממש כמו כלבים, באדישות, עם כל הזמן שבעולם, לא מתרגשים, גם שאני מצלמם בשעת מעשה. כמויות האשפה ממש לא ניתנות לתיאור ממש מזבלה. בין לבין קבוצות מאורגנות משחקות קריקט באותם שטחים שעדיין הצליחו לשמור על איים של ניקיון יחסי. יציאה לכיוון האזור העירוני והשווקים, אזור מוסלמי גדול, המונים במתחם המסגד והשוק הומה אדם. עליה לרכבת, חזרה למרכז העיר, לתחנת הבסיס, charch . מקדשון קטן במרכז, בית הקולנוע regal הסמוך למרכז קולאבה, ותם עוד יום מושלם. יומי החמישי בבומביי, מתחיל בצעידה לכיוון הפורט, בדרך עובר את כנסיית סט אנדרו, שהוקמה משנת 1805, מבנה לדוגמא, איך לשמר אתרים היסטוריים בצורה טובה. בהמשך דיי במקרה, נתקל בבית הכנסת של בומביי, הממוקם בפורט, לא הרחק ממוזיאון הנסיך מוולס ומהגלריה לאומנות. השומר ששם לב להתעניינותי נאות לפתוח בפניי את בית הכנסת, אבל מבלי להיכנס פנימה, כך שדרך חרכי התריסים אני צופה במבנה הפנימי היפה עם סגנון ישיבה שונה, עם כורסאות ארוכות ולא הכיסאות הסטנדרטיים, שאנו רגילים לראות בבתי כנסת.
ב-charch gate רכבת לג`ונגושווארו, קצת ברגל לראות את המערות הלא מתוחזקות, הפתוחות חופשי לקהל הרחב וממשיך באוטובוס לפארק הלאומי סאנדג`י גאנדי המרוחק מאוד, ממש בפאתיה הצפוניים של בומביי, בבוריאלי. פארק ענק, שהוא יער עם חיות טרף, שאמרו לי שאינן מגיעות לשבילים בהן אני צועד. שם אני צועד 7 ק"מ עד מערות קאנרי. המרחק גדול אך הדרך קלה, כשהגעתי למקום הדבר הראשון שחיפשתי היה שירותים, כנראה שמזון ליל אמש עשה משהו בקיבתי. שמתי את התרמיל בגומחה קטנה שהייתה ליד דלת השירותים ומייד לאחר תחושת ההקלה אני קולט בזווית העין, מכיוון שהדלת פתוחה, עדת קופים החוסמת לי את היציאה מהשירותים. דבר ראשון מייד תפסתי את התיק שבגומחה, שלמזלי הרב הקופים לא קפצו על המציאה ובצעקות אני מנסה להניס את הקופים, שאינם זזים ממקומם ואני לא יכול לצאת החוצה. צעקותיי נשמעו כך, שהמקומיים מייד באו לחלצני, על ידי הטחת אבנים בסמוך לקופים, שמיהרו להתנדף לכל עבר. יצאתי מהשירותים עם תחושת הקלה כפולה. הכניסה לאתר כרוכה בתשלום של 100 רופי והמתחזקים של המקום מזהירים ואף מבקשים לא להתרחק למערות שבהרים, עקב מקרה שוד, שהתרחש במקום ולשאלתי מה עם השוטרים, שנמצאים באזור, האם הם לא אמצעי הרתעה מספק, הם משיבים, שזה יכול לעזור רק למערות הקרובות, שהינם למעשה האטרקטיביות ובמרחק, הם פשוט לא יכולים להתפרס ואת זאת מנצלים השודדים הכמהים לכסף קל. פארק זה מציע גם ספארי אריות, גנים ועוד מספר מוקדי עניין פחות מעניינים.
לאחר מחצית היום שביליתי בפארק, פניתי לכיוון המרכז העירוני של האזור לקחת את הרכבת ולרדת בסנטה קרוז. גם כאן החוף מכוער עם ים של לכלוך, צואת אדם ורק הצד היותר צפוני נראה במצב סביר אך גם הוא לא נמצא ראוי לשמש כחוף לדוגמא. לאחר הליכה מרובה לאורך כל אזור החוף, טוקטוק לתחנה, השתהות וסקירה קלה של שוק הלילה הצמוד לתחנה, הססגוני, הצבעוני, המואר וההמוני. מהתחנה חזרה לקולאבה להתארגנות ליציאה מבומביי. השעה 22.00, אני סוגר חשבון, לוקח מונית, פעם ראשונה בבומביי ובהודו בכלל, שאני משתמש במונית, תמורת 50 רופי, לתחנת ויקטוריה וב- 22.15 אני כבר על הרכבת המיועדת וגם יוצאת בזמן המיועד, בשעה 23.00 . בקרון שלי זוג צעיר, היא יהודיה מקנדה, שאביה עובד כמהנדס בדרום אפריקה על מטוסים, והבחור אמריקאי, מטנסי, במשך חודש הם התנדבו ועסקו בלימוד אנגלית באחד מפרברי בומביי. תמו חמישה ימים בבומביי, זאת הייתה הפעם הראשונה שעזבתי מקום וחשתי שעדיין יש לי רצון להישאר, לא שבעתי. אם ציפיתי לענות לתהיותיי מהיום הראשון, מה הזוועות שרואים בעיר זאת ומדוע ממהרים לנוס ממנה, לא בידי התשובה, ויותר מכך, כאן חשתי יותר את הודו, כפי שהצטיירה בעיניי לפני כניסתי אליה.
קולווה
הרכבת מבומביי עצרה בתחנתה האחרונה במארגאו רק ב-12.00, כאשר הייתה מיועדת להגיע לפי לוח הזמנים ב-11.00 . לרכבת 4 תחנות בגואה, לכן, מי שצריך להגיע לדרום גואה, יש לו הזדמנות לרדת בתחנה האחרונה. ממארגאו לקחתי אוטובוס לשוק ומהשוק אוטובוס לקולווה הנמצאת במרחק 15 דקות. מצאתי חדר ב- joema גסט האוס, המרוחק מהחוף השומם, בתקופה זאת, בעוד חודש יהיו הרבה יותר עמוסים. מחיר 150 רופי. מייד יצאתי לחוף השעה כבר 14.00. צעדתי לאורך קולווה והגעתי לבנאולים, את חוף וארקה כבר ניתן לראות, אך כבר חשיכה ואני מחליט לחזור. יומי הראשון בגואה, שינוי דרמטי של הודו לעומת מה שחוויתי עד היום. התחושה של היום הראשון, ביקור בחוף בת-ים.
פאלולים
מכיוון שאין לי עניין רב במקום, יומי השני נפתח בתנועת נסיגה, עזיבת קולווה, למרות שהמקום בסך הכל דיי נחמד לטייל שמתעסק עם עצמו, מחפש שקט, שלווה ולא סקרן לגבי סביבתו. אוטובוס למארגאו ומשם לפאלולים. חדר ב- 150 רופי. על החוף, קרוב לקו המיים, המחירים הרבה יותר יקרים, החל מ-300 לחדרים בסיסיים ביותר, צריף עלוב, בונגלוס או משהו יותר משופר היכול להגיע עד 800 ויותר. בעונה, המחירים אף יותר ממכפילים עצמם. המפרץ מדהים ביופיו. אני צועד לאורך החוף והוא מדהים, אין מילים, אך הוא קטן ונגמר לי מהר. כאן כבר נראים כמויות נכבדות של טיילים ולא מעט ישראלים. אך גם כאן, למרות היופי, האווירה, עצם הבטלה של ישיבה בעוד בית קפה או מסעדה, אין עניין רב, זה טוב, נחמד, יום יומיים ודיי!!! האטרקציה הכי מיוחדת שראיתי, על החוף, תוך כדי לגימת בירה קרה, צפייה על שור ששועט באמוק, כאשר אחריו כלבים נובחים והוא מנסה לנוגחם שלא יאיימו עליו וכהגנה!
יומי השני בפאלולים, הוא יום של תנועה, יציאה לתור את כפרי וחופי הסביבה. שכירת אופניים ורכיבה לעבר אגונדה. כפר קטן המרוחק 8 ק"מ מפאלולים. יש לו מפרץ קטן, שקט ויפה, החוף בתקופה זאת כמעט ללא נפש חיה, מעט מאוד תיירים, אבל בעונה, כך הבנתי, יש זרימה סבירה והביקוש עולה. המחירים הנדרשים אפילו קצת יותר גבוהים מפאלולים או שווים, תלוי במיקום על החוף ובאיכות. במרחק מה, ניתן לראות את הנהר הנשפך לים, בכפר ליד אגונדה חוגגים את פסטיבל הדיוואלי, כך כמו בכל כפרי גואה ובהודו בכלל. אני ממשיך לדווש על אופניי, אחד הכפרים ומקדשו הבנוי בנופים מרהיבים בדרך שבין אגונדה לקאבו דה ראמה, לאחר עליות מרובות וקשות עם האופניים, שאינם אופני ספורט, אני מגיע לקאבו דה ראמה, למפרץ היפהפה, בחלקו עם צוקים יפים.
דרך לא קלה במיוחד לדווש על אופניים, אך ראוי לציין את הנוף היפה לכל אורך הדרך שבין אגונדה לקאבו דה ראמה, ככל שמתקרבים לקאבו דה ראמה, כך הולך ונהיה מדהים ביופיו. בקאבו דה ראמה, סיור במבצר (הפורט), משקיף על החוף היפה והקטן, הסביבה הכפרית ועת לחזור לפני רדת החשיכה. זה היה יום של קרוב ל-50 ק"מ של רכיבה לא קלה, הרבה עליות, הליכה בקטעים לא קטנים עם האופניים, אך פיצוי לאחר מכן בירידות.
פאנג`י
יומיים הספיקו לי בפאלולים וסביבתה. עזיבת גסט האוס wave בפאלולים. פרידה מהחוף עם ארוחת בוקר טובה, שעה 10.30 אני מחפש תחבורה לתחנה המרכזית, אך מכיוון שזה יום חג, הדיוואלי, צריך לשכור ריקשה, 30 רופי, עד תחנת האוטובוס של קנקונה, כי רק האוטובוס הממשלתי עובד בחג ומשם אני לוקח אוטובוס לפאנג`י. הגעה ב- 12.30 ועד שמצאתי מלון זול לקח לי יותר משעה. פאנג`י גסט האוס 150 רופי, ג`יפה אמיתית עם מקלחת בחוץ אך דיי צמודה לחדרי, אבל בסיכומו של דבר לא נורא. מייד יצאתי החוצה. סיור באחד המקדשים בעיר, מקדש ראמה, כנסיית ההתעברות הטהורה, הכנסייה המרכזית והיפה מאוד של העיר, מראה הכיכר שמול הכנסייה, נהר אורם הנשפך לנהר מאנדובי, נהר מאנדובי, מבנה ממשלתי עתיק, קפלת סנט סבסטיאן. (עד שמצאתי זאת יצאה לי הנשמה, הרוב לא ידעו ואני מניח שמכירים זאת בשם אחר). עיר נחמדה, הנה גם בגואה מצאתי משהו עם עניין, שמאפשר לראות גם חיים, גם תרבות, מבנים, סמטאות, ניחוחות של ישן וחדש, כך במחוז העתיק פונטיינהאס, רחובותיו הצרים, ובמרכז העיר, פסל המהפנט המפורסם והאסיסטנטית שלו, בנין הממשלה, מקדשון, שומר סף במסעדת מוטי מאהל בלבוש ראגאסטאני.
איזה תענוג, אל הטיילת, לאורך הנהר, בדרך למירמאר שהוא החוף הקרוב לעיר. כאן בקרבת מקום יש הצעות להפלגות ליליות, תמורת 1500 רופי, כלול במחיר ארוחה בר חופשי קזינו, נשמע לא רע. יש להם עוד הצעה, בבוקר יש הפלגה לים, צפייה בדולפינים בעלות של 300 רופי. לאחר שוטטות דיי רבה מצאתי בשעה טובה גם זמן למנוחה ולסעודה טובה במסעדה מקומית. תם יומי הראשון בעיר.יומי השני מיועד לסיור בגואה העתיקה, קימה מוקדמת, השעה 7.00, אני כבר בחוץ לכיוון התחנה בדרך לגואה העתיקה. 5 רופי באוטובוס, 20 דקות נסיעה. תחנתי הראשונה בזיליקת בום ז`סוס, לאחריו, קתדרת סה, סט פראנסיס מאסיסי -; הכנסייה, הגנים של הכנסיות הנזכרות, סיור בתוך קתדרת סה, חזית קתדרת סה וגינותיה, כנסיית מאסיסי, קפלת סנט קתרין, המוזיאון הצמוד לכנסיית מאסיסי, בו מוצגים דמויות של המישנים למלכי פורטוגל וכל מיני אוספים של דמויות הינדיות קדושות וציורים מהתקופה הפורטוגזית וממצאיים ערביים. משם לכנסיית סנט קאג`טאן, באותו מתחם בכניסה נמצא שער ארמונו של אציל כלשהו, שלא היה טעם אפילו לצלמו בגלל מצבו העגום של האתר. קשת המשנה למלך ממש ליד ה-ferry -; המעבורות החוצות את נהר מאנדובי לאי שבצד השני, נהר מאנדובי והעצים היפים וארוכי השרכים והזרועות על שפת הנהר.
הכנסייה והמנזר, סנט מוניקה, שלא מתירים כניסה לתוכו אלא רק ל- shapel, כנסיית our lady of the hosary, חורבותיה של כנסיית סנט אוגוסטין. עיר שהיא כולה מוזיאון אחד גדול!!! מבנה כנסיות מדהימות, גנים מבהיקים, מקום שתענוג לנפש ולנשמה. אני שם פעמיי, לאחר חצי יום בגואה העתיקה אל חוף דונה פאולה, שאינו מרשים במיוחד, לסיור קצר, ממשיך לחוף מירמאר, עוצר לצפייה במקום הישפכו של הנהר לים. צ`אי קטן בכיכר הסמוכה לחוף מירמאר, ממש ליד מקדשון הינדי קטן, העיירה מירמאר, עם בתים יפים לאורך הטיילת המקבילים לנהר עד הפארקים שלאורך הטיילת, השייכים כבר לשטח של העיר פאנג`י, הנהר וספינותיו. על החוף של הנהר, עורבים עטים על טרף קל, דג שמן, שנפלט מהנהר. תחבורה נוחה, זמינה וזולה לכל מקום והגעה מהירה והנה אני כבר מעביר לילה שני בפאנג`י גסט האוס ואפילו ראיתי כאן גביע אירופה לאלופות, את ניצחונה של בטיס על צ`לסי. הנה אני כבר מתחיל למצוא גם מוקדי עניין בגואה ולא רק בטלה ורביצה בחופים.
אנג`ונה
היום החל ב-7.30 בעזיבת גסט האוס פאנג`י, שבסיכום כללי, מילא את ייעודו לצרכי שינה ורחצה והיה סביר. לתחנת אוטובוס ונסיעה למאפסה, החלפת אוטובוס במאפסה ולאנג`ונה. באוטובוס לאנג`ונה הכרטיסן דוחף ודוחס כמות בלתי רגילה של אנשים ולמעשה ממאפסה וצפונה לעומת הקטע הדרומי של גואה, ניתן לראות שירות ציבורי פחות טוב, המתבטא באוטובוסים יותר עמוסים ודחוסים. באנג`ונה לקחתי חדר בבית משפחה מקומית, דהיינו החדר הוא חלק נפרד בחצר, שם יש 2 חדרים לתרמילאים ויחידת מגורים שזוהי ביתם. המחיר 150 רופי. שאר החדרים ליד הים שנראים סבירים נעים בין 400 ל-700 לחדרים הזולים. בתחילה נראה לי החוף ממש ג`יפה כמו חופיה הצפוניים של יפו, והוא באמת כזה ולא מיועד לרחצה, אלא שהאווירה היא מאוד כפרית, אין כבישים פנימיים ואין חשמל בין הבתים אלא רק בבתים עצמם, כלומר פנס חובה, אפילו למסעדה שליד המגורים נזקקתי לפנס משום שלא רואים ממטר ואף קשה לזהות את מקום המגורים. יומי הראשון באנג`ונה, כבר שעת צהריים כמעט, ירידה לחוף, מעטים נראים בו, כמה זרים וזרות חשופות, ארוחת בקר קלה ואני עובר את ההר וסלעי הבזלת לכיוון חוף באגה. המעבר לא נוח בשבילים, שבקושי נראים, אבל לאחר הליכה של 20 דקות מגיע לבאגה ואז כבר רואים את רצף החופים של באגה, קאלאנגוט ובהמשך יש את קאנדולים, סיקירים שבסופו נמצא מלון טאג` היקר ומבצר אגונדה.
בחופים הללו כבר נראים המוני נופשים הודיים, המערבים גם נראים, אבל נבלעים בניהם ומחודש הבא המערביים יהיו כבר הרוב הדומיננטי. החופים דיי רגילים במיוחד הים, שזה של תל אביב ובת-ים כבר נראים יותר טוב, אלא שהחופים כאן רחבים ובקצותיהם הדקלים והכפרים וזה שעושה את האווירה והמקום ובמפורש לא החוף עצמו! כך אחרי שעברתי את באגה והמשכתי לקאלנגוט ועברתי את העיירה ההומה נופשים וחנויות, לקחתי אוטובוס לקאנדולים, שם בסוף החוף תחילת חוף סיקירים נראית אוניה, שהושארה בשלמותה ממש על החוף, על קו המיים, כפי שהסבירו לי מקומיים, משום שלא שילמה מיסים. משם רגלית למבצר אגונדה היפה ולנוף הסלעי שעל קו המיים ושוב ברגל עד קאנדולים ובקאלאנגוט אוטובוס לאמפורה ומשם לאנגונה. ארוחת ערב גדולה, הייתי תשוש ושרוף לגמרי מהשמש. הנופים לכל אורך החופים, בסיכומו של יום דיי יפים, כך המפרצים הסלעיים בקטע שבין חוף אנג`ונה לבאגה, ובמעבר ביניהם נראה מקדש אבל של ישו. יש את התערובת הזאת כמעט בכל גואה של מקדשים הינדיים לצד כנסיות ומקומות תפילה נוצריים. בבאגה נראה הנהר הנשפך לים בחוף, ודייגים ברקע מכינים רשתות. בחוף קאלאנגוט, כבר יותר המוני ושימוש נרחב בספורט ים כמו סקי ומצנחי רחיפה, מקדשים הינדיים בעיירה קאלאנגוט ולצידם גם כנסיה, מבצר אגונדה המרשים, חוף סיקירים ומראות יפים המשתקפים מרום המבצר, מידי פעם נראות פרות רובצות על החוף.
אז זה מה שעושה לי את היום, ההתרוצצות סביב החופים, האנשים, האתרים ובסופו של יום מנוחה עם ארוחה במסעדה טובה, טעם החיים. עוד יום חדש, שהבסיס הוא כפר אנג`ונה, אך רק לשינה, אני צועד לואנגטור ומשם מטפס על מבצר צ`אפורה והנוף הוא מדהים, נהר צ`אפורה נשפך לים, הגבעות והים, הירוק סביב, הסלעים בקטע של חוף צ`אפורה, קטע החוף החוף הקטן והמבודד של צ`אפורה, אני מופתע שטיילים מוותרים על תצפית נופית כה יפה ומסתפקים ברביצה על החוף. השמש חזקה ואני מרגיש כמעט מיובש, בחוף ואנגטור, אני מוצא פינה שקטה ומחזיר ליטר נוזלים במיים מינרלים ועוד חצי מזה בבירה קרה. בין צ`אפורה לואנגטור, חוף נוסף עם עצי קוקוס יפים הנראים על הגבעות התוחמות את גבולותיו. צעידה לכיוון ואנגטור, חוצה את החופים הסלעיים, בדרך עץ יפה עם פרי לא מוכר ומשם עולה לאנג`ונה, מרחק לא רב, אך לוקח זמן כאשר קופצים על הסלעים המעוצבים מרוחות ומיי הים, אך דרך קצרה, המונעת הקפה של הכפרים המשרתים את החופים. בחופים מוכרי תכשיטים, מזכרות, בעיקר נערות כפריות, שכל פרנסתן תלויה בזרים, השכלתן אף היא ניזונה משיחות עם זרים כולל קליטת השפה, זה הערך המוסף היחיד שנותן להם יתרון בחשיפה לזרים, אך פרנסה רבה, לא בדיוק נראית עבורם מציאה.
אני עולה על אוטובוס למאפסה, משוטט בעיר ההומה, כנסיה, שוק ענק, בסך הכל עיר הומה ואפורה. בתחנת האוטובוסים אני מתבשר שאזלו הכרטיסים לשבועיים הקרובים לפונה. אני שוקל לקחת רכבת לפונה, אבל מוריד אפשרות זאת כאשר נוכח לדעת, שאת הרכבת לפונה אני צריך לקחת ממארגאו וגרוע מכך שהיא יוצאת את התחנה ב- 14.00 ומגיעה לפונה ב- 04.00 , אפשרות שאינה נוחה. כמו כן את הכרטיס קונים בתחנה שנמצאת בטיווים. אני פונה לרחוב הראשי הגובל עם תחנת האוטובוס וקונה כרטיס אוטובוס בחברה פרטית, תמורת 450 רופי לפונה. בממשלתי עולה 340. חזרה לאנג`ונה, מנוחה לאחר יום גדוש נוסף. עומד לרשותי כמעט יום שלם, עד לנסיעת הלילה לפונה. אני מוצא לנכון להעבירו שוב בשוטטות בין חופי אנג`ונה ועד למבצר אנגונה, שוב מרחק נכבד שהפעם את חלקו אני עושה בין הכפרים ולא על החופים מה שמוסיף ק"מ רבים של צעידה. באנגונה עליתי שוב על המבצר, אלא שהפעם המשכתי על ההר, משקיף על כל נוף המפרץ ועל חלק גדול מחופי גואה הדרומיים- נוף מדהים. בחזרה כבר עם אוטובוס לבסיס, הגסט האוס, התארגנות לעזיבה ובשעה 17.30 אני על אוטובוס בדרך למאפסה לקחת את האוטובוס לפונה.
