אל הר הקרח בסצ`ואן

שני חברים יוצאים לטרק על גבי סוסים בסונגפאן - טרק מהמם בנופים של הרים עצומים, יערות ופסגות מושלמות, אגמים ומפלים בכל כיוון, כפרים טיבטיים מלאים בדגלי תפילה צבעוניים ונסיעה מאתגרת במיוחד.
מוטי ברונשטיין
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אל הר הקרח בסצ`ואן
© Depositphoto

אמיי שאן וסונגפן

הלילה הראשון למסע, 1:00 לפנות בוקר:
 "חוט פרדומן", שמעתי את שכני לאוהל מסנן את הגרסה ההולנדית ל-"ססס.. אמק" הישראלי, אגב התהפכות על הצד. זהו הלילה השני במסע בן ארבעת הימים להר הקרח שליד העיירה השלווה סונגפאן בצפון חבל סצ`ואן שבסין, וההולנדי החביב לא מסתדר עם האבנים שמתחת לשק"ש בלילה, עם השמש ביום ועם האוכל וצמד הישראלים שהוא צריך לסבול, כל הזמן.

 הזדקפתי במיטה, התעטפתי באדרת צמר היאק שלי ויצאתי לאויר הלילה הקפוא. שלושת המדריכים הטיבטיים כבר שקעו מזמן בשינה עמוקה ליד רמץ המדורה, ברקע ראיתי את צלליות הסוסים, נחים מיום מפרך, ושמעתי את ההולנדי (שכנראה מצא תנוחה נוחה יותר) פוצח בקונצ`רטו הנחירות הלילי שלו... סיכוי לשינה לא נראה באופק, התיישבתי על סלע גדול ליד הנחל ובהיתי בכוכבים... מה לעזאזל אני עושה כאן? הכל התחיל בהר אמיי שבסצ`ואן, כאשר בתמימותנו וברצוננו התרמילאי כל כך להתייחד עם הטבע, מצאנו עצמנו נסחפים בין נחילי סינים (מי שאמר לכם שיש מיליארד סינים שיקר לכם. בהר אמיי היו הרבה יותר, בחיי) אשר גררו אותנו אגב אובדן שליטה מוחלט בגורלנו אל הר מוקף עננים, אשר הערפל בו סמיך עד כדי כך שלא ניתן לראות מה אתה מחזיק בקצה היד שלך אלא אם תחזיק אותה קרוב קרוב אל מול הפרצוף ותסתכל באמת חזק.

 לכל אורך הטיול על הר אמיי זכינו במבטים סקרניים של ההמונים (המקומיים), שהקפידו אחת לכמה דקות להביע התעניינות מנומסת (כלומר, לצלם אותנו עם פלשים לפרצוף ו/או לצעוק `הלו` לעברנו) בזרים היחידים שהיו שם (אם זו לא הפעם הראשונה שהם ראו זרים זו בטוח הפעם הראשונה שהם ראו עגיל בגבה, אחרת הילדים המעצבנים שלהם לא היו מנסים למשוך לי אותו כל חמש דקות). למודי אכזבה החלטנו להרחיק עוד יותר אל הטבע ושמנו פעמנו אל הר הקרח (אין להר שם רשמי, לפחות לא כזה שהמדריכים שלנו הכירו), שהגישה אליו אפשרית רק על גבי סוס ורק דרך סונגפאן, מה שהבטיח לנו שקט ובדידות יחסית.

 הנסיעה לסונגפאן מצ`נגדו (בירת החבל) לקחה 10 שעות סבירות למדי, ועם הגיענו לעיירה התקבלנו להפתעתנו באותה קבלת פנים מוכרת מיעדים ישראלים פופולריים אחרים במזרח: "אחי", "סבבה", "מה מצב?", ואיך לא, ילדים השולטים בלהיט הזמר הישראלי "אל המעיין" ובלהיט שירי התיירים המקומי "שניים סינים". "טוב", חייכתי אל אילן, `אשתי` בחמשת החודשים האחרונים, "את סונגפאן כבר לא נכבוש". ככל שטיילנו יותר הבנו שלא משנה כמה נרחיק, מגוון המקומות בהם נהיה בין הראשונים הולך ומצטמצם, ודגל הדיו של המוצ`ילרו הישראלי כבר מזמן מתנוסס מעל גגות סונגפאן. לפחות שקשוקה (עדיין) לא מופיעה בתפריטי המסעדות המקומיות! בשעת בוקר מוקדמת (9:00) עלינו על הסוסים (לא נדרש שום ידע מוקדם ברכיבה), וחברנו אל זוג הולנדים צעיר, יהודי אמריקאי ומשפחה אמריקאית חביבה בת שלוש נפשות, המתגוררת בסין בשליחות.

 ובחזרה לסיפור... השעה כבר 2:30, המצב בחזית הולנד רק הורע. חברתו של הבחור, צעירה בשם אנוק (זוכרים את הזמרת? אותו שם ,אותו פרצוף, רק עם 30 ק"ג יותר) מפגינה סולידריות ומצטרפת אליו בנחירות. אני מזדחל לאוהל ומנסה להירדם.

לתחילת הכתבה

טיפוס להר הקרח

היום השני למסע, 19:00 בערב:
יושבים ליד המדורה, מנסים לבלוע את בליל הירקות שהמדריכים הכינו ולשתות תה מהכוסיות המזוהמות. אחרי יום וחצי אנחנו מרגישים כמו פרשים מנוסים (אפילו עולים על הסוס לבד) ואף קלטנו מספר קללות עסיסיות בסינית מהמדריכים ואנחנו מתרגלים אותם על הסוסים תוך כדי רכיבה. הסיכוי להביא ילדים לעולם נראה קטן מאי פעם. נודע לנו שבמרחק קילומטר דרומית לנו במורד הנחל הוקם מחנה נוסף של הקבוצה, שיצאה לטיול יום לפנינו, ואף סיפרו לנו שיש בה ישראלים. היות ומדובר בערב שבת אני ואילן נתקפים ברגשי לאומיות עזים ומחליטים לחבור לאחינו האובדים, ואף לנסות ולאלתר קידוש. יצאנו למשימה מחוזקים ביהודי האמריקאי וב"יין קידוש" מהמדריכים שתרמו לנו (`באדג`ו`- מעין ספירט סיני עם אחוזי אלכוהול שלא היו מביישים דלק מטוסים, וטעם שלא היה מבייש... אמממ... דלק מטוסים). זה באמת היה באדג`ו?? בכל אופן, כעבור כ-20 דקות הליכה הגענו אל הקבוצה והופתענו לגלות חמישה ישראלים בתוך קבוצה של שבעה מטיילים... אין ספק, מוטה גור צדק: "הר הקרח בידינו".

 הקידוש היה סיומם של יומיים מדהימים של טרק מהמם בנופים גירניים של הרים עצומים, יערות ופסגות מושלמות, מנוקדות באגמים ובמפלים בכל כיוון שאליו מסתכלים. בדרך עברנו בכפרים הטיבטיים הממוקמים בנופים מרהיבים ומלאים בדגלי תפילה צבעוניים, מקומיים לבושים בתלבושות המסורתיות ובתים מסורתיים (שלמרבה הזוועה צלחות לוויין התנוססו מגגות כמה מהם) ופרחים, כל כך הרבה פרחים בכל כך הרבה צורות וצבעים, פשוט חגיגה לעיניים. סיימנו את הקידוש, שתינו כמה בירות שהישראלים ה"אחרים" הצליחו לארגן מהכפר שליד, ישבנו לשיחה שכללה את משחק המטיילים הישראלי "פיצוחים" (היית בגדוד 601 מחזור אוגוסט 9? מכיר את אסי דהן, רס"פ מסייעת?) וסתם החלפת רשמים. דידנו חזרה, הלומי אלכוהול וחשיכה, אל המאהל שלנו, לקראת היום השלישי שאמור לכלול את ההעפלה אל הפסגה, ולכן להיות הקשה ביותר.

היום השלישי למסע, 8:00 בבוקר:
 בסופו של דבר אפילו למדריכים הטיבטיים הסבלניים נמאס מיכולות השינה של צמד הישראלים (ובעיקר אילן, שזכה לכינוי "פנדה" בשל יכולתו לישון בכל תנאי), מה שהוביל להתפרצות של אחד מהם לאוהל בתמהיל מוזר של צעקות באנגלית/עברית/סינית, משהו שנשמע כמו: "אחי, Food, שיגוצ`ה פה". בחוסר ברירה וחשק מופגן קמנו, התעטפנו באדרת צמר היאק שלנו ויצאנו אל אויר הבוקר הקפוא ואל ארוחת הבוקר, שכללה לחם אפוי במחבת וירקות מבושלים לצד תה מבחיל בלי סוכר. שילוב שיכול לעורר געגועים אפילו לדייסת-ארוחת-הבוקר הצה"לית המזוויעה. תוך כדי אכילה, ביעילות מדהימה, המדריכים מצאו את הסוסים, רתמו אותם והכינו הכל לקראת היציאה ליום השלישי. תודרכנו לקחת עמנו אך ורק מים ומצלמות על מנת להקל על הסוסים בטיפוס הקשה. במהלך היום העפלנו כ-3000 מטר ביום אחד (כן, ברור שההולנדי הנודניק קיבל מחלת גבהים) וראינו איך הצמחיה משתנה מעצים לעשבים ומעשבים לכמעט כלום. לאורך כל הדרך ראינו מרבדים פרחונים ענקיים בשלל צבעים, על רקע מזג האויר המושלם של שמיים כחולים עם עננים בודדים, הגענו למסקנה שאם יש גן עדן- אז אנחנו כנראה כבר שם!

בעצירה האחרונה ירדנו מהסוסים והמדריכים הודיעו לנו, שמי שרוצה להגיע לאגם הקדוש בפסגה צריך לטפס רגלית כ-40 דקות. אילן היה על סף שבירה, אבל למרבה ההפתעה, בדיוק אחרי 40 דקות הגענו לפסגה, ואין ספק שהטיפוס היה שווה... אגם כחול, הר אפור, קרחון לבן, ממש ציור של טרנר. לצד האגם, כמובן, התנוססו דגלי תפילה ומצבות קטנות, המציינות קדושים בודהיסטיים.

לאורך כל הטיפוס ראינו איך נקודות הציון בדרך לקרחון הופכות לקטנות, ואז קטנטנות ובסוף נעלמות לחלוטין. נאמר לנו שגובהו של הר הקרח הוא 5500 מטר (אנחנו הגענו לפסגה משנית של 4500 מטר) מה שהופך אותו לגבוה יותר מכל הר בארה"ב ולהר הגבוה ביותר בסין, אחרי רכס ההימלאיה. בחזרה בנקודת המפגש חיכו לנו המדריכים באוהל של נזיר טיבטי המתגורר לבדו על ההר ואחראי לתחזוקת ה"אתר". לאחר הפצרות אינספור ו-10 יואן (כ-5 ש"ח) הסכים הנזיר למכור לי שרשרת דגלי תפילה אחת, לאחר שהשביע אותי לשמור עליה ולכבד אותה. חוץ משמונת חברי הקבוצה, שלושת המדריכים והנזיר, לא ביקר אף אדם נוסף על ההר באותו היום. במהלך הירידה התבוננו בפרחים היפהפיים , בתצורות הנוף השונות וביאקים שעברו בסך (דמיינו כדור צמר, ששני קרניים מבצבצות מאחד מחלקיו). ההולנדי מעד וקילל ונשבע לנו שזה הטרק האחרון בחייו. אנחנו מצידנו נשבענו לו שזהו הטרק היפה בחיינו (אפילו יותר מהטרקים בויטנאם, אוסטרליה וניו זילנד) מה שלא ניחם אותו אפילו לשניה.

 בחזרה למאהל חיכתה לנו ארוחת צהריים מאוחרת (דייסת אורז מבחילה), וישיבה ארוכה סביב המדורה ללילה אחרון בתוך הקסם המדהים הזה שנקרא סצ`ואן. פרשנו לישון עם חיוך ענק מרוח על הפרצוף.

היום הרביעי והאחרון למסע, 7:00 בבוקר:
 "היום אני הורג אותם, נשבע לכם, היום זה היום האחרון בחיים שלהם, גם את הילדה..." המשפחה האמריקאית החביבה עד מיאוס המשיכה במנהג המעצבן שלה להתייצב מחוץ לאוהל שלנו ב-6:00 בבוקר, לספר בדיחות קרש ולצעוק לאילן "Wake up panda" בפתח האוהל. גם היום ההולנדי נשבע שהיום הוא באמת, אבל באמת הולך לרצוח אותם. פירקנו את האוהלים בפעם האחרונה, מעט עצובים על סיום הטרק, אך מחכים בכליון עיניים לאיזה פיצה טובה, מקלחת חמה ובירה קרה (לא בהכרח בסדר הזה). הדרך חזרה היתה מהירה ובסביבות 16:00 נכנסנו על גבי הסוסים לעיירה סונגפאן, כדי לגלות שאין חשמל (בגלל הפסקת חשמל), אשר משביתה גם את משאבות המים, ולכן גם אין מים... רק בשעות הערב הצלחנו להתקלח. לפחות זכינו בארוחה רומנטית לאור נרות (עדיף מאשר לאכול בחושך).

לתחילת הכתבה

חזרה לצ'נגדו וסיכום

החזרה לצ`נגדו - מסע אלף הזוועות:
על אף היותי מורגל בתלאות הנסיעה באוטובוס הסיני, הנסיעה חזרה לצ`נגדו הייתה בעלת איכויות מיוחדות. מאחורי ישבו שני סינים אשר לא הפסיקו לירוק (על רצפת האוטובוס כמובן) בשצף קצף, אגב עישון סיגריות מסריחות ביותר. דבר זה לא היה נורא כל כך אלמלא אירעה מתקפת דבורים אדירה על האוטובוס, דבר אשר אילץ אותנו לסגור את החלונות לכל אורך הנסיעה, מה שגרם לריחות העישון, הזיעה, הקיא והיריקות להתמזג לבושם נפלא ומזכך, אשר גרם לנו שוב להתגעגע לצבא ולריחות הגוף אחרי שבוע שדאות קשה במיוחד בשיזפון.

עם זאת גורלי שפר עלי ביותר היות וליד אילן התיישב ילד סיני כבד גוף, אשר לכל אורך הנסיעה הקיא לתוך שקית פלסטיק. ככל הנראה הילד נקשר סנטימנטלית לשקית ולכן לא זרק או החליף אותה בעצירות אלא שמר עליה בקנאות, עד שאחרי אחת העצירות הוא נרדם והשקית נשמטה מידיו. תוכנה הוטח ברעש גדול בסביבת האוטובוס, אך הילד לא נראה נרגש מדי ואחרי רבע שעה כבר אחז בידיו שקית נוספת מלאה בכל טוב. מיותר לציין שעל ארוחת הערב ויתרנו באותו היום.

 הנהג נסע כמו מלאך המוות בכבודו ובעצמו, ללא חולצה, עם סיגריה ביד ימין ופלאפון ביד שמאל, נכנס לסיבובים במהירות של סרטי פעולה, צופר כמו מטורף ומדי פעם אפילו מעיף מבט על הדרך המשובשת, לוודא שהוא לא מפספס כניסה לאף מהמורה בכביש שעלולה להכאיב לנוסעים, ומהמורות היו הרבה. מדי פעם הוא דאג להעיף מבט משועשע אחורה ולראות את הבעתה על פני הנוסעים (המערביים והסינים) בעתה שהפכה לייאוש ניהיליסטי אחרי שראינו אותו מחסל בקבוק בירה בעצירה. כעבור 10 שעות , שהזקינו אותי ב-10 שנים, הגענו עייפים אך רצוצים מתלאות הנסיעה חזרה לצ`נגדו ולציויליזציה ולחדר המפנק עם המזגן, המגבות, נעלי הבית וכל הפינוקים הקטנים שבמלון "טרפיק" האגדי.

סוף דבר:
 אורגזמה!!... טרק הסוסים היה אחת החויות המרשימות בטיול בן תשעת החודשים שערכתי במזרח ובפסיפיק. מומלץ לבצע בהקדם, כל עוד הטרק אינו ממוסחר בהשוואה לאטרקציות תיירותיות אחרות בסין. קצת מידע למתעניינים:

  • איך מגיעים? מתחנת שימן שבצפון צ`נגדו ניתן לקחת אוטובוס ב-50 יואן לסונגפאן, עם זאת הרבה יותר פשוט, נוח וקל לקנות ב-85 יואן כרטיס הכולל איסוף על ידי נהג מונית, ממשרדי התיירות שבקומת הכניסה של מלון טראפיק בצ`נגדו. היציאה ב-7:30 בבוקר
  • לאן הולכים? כיום קיימת חברת טיולים אחת בסונגפאן אשר מנוהלת על ידי מקומיים. המחיר הוא 100 יואן ליום, וקיימות מספר אופציות ביניהן טרק למעיינות חמים (3 ימים) או סיור בסביבות סונגפאן (יום עד יומיים). עם הגעתכם לסונגפאן נציגי החברה יפנו אליכם. אין טעם להתווכח על המחיר, הם לא יורידו.
  • מתי? מומלץ בתקופת הקיץ בין יוני לספטמבר, כל עוד לא קפוא לחלוטין. באוגוסט יש פריחה מהממת ולאורך הדרך נתקלים במרבדי דשא ופרחים רבים.
  • איפה ישנים? גם בסונגפאן קיים מלון "טראפיק", הוא אמנם איננו מצוחצח כתאומו שבצ`נגדו, אך תמורת 20 יואן ניתן למצוא מיטה בחדר משותף לארבעה (אם כי קודם כל העובדים יראו לכם את החדר לעשרה, יש להתעקש על חדר לארבעה). חדר זה איננו כולל מקלחות ויש להתקלח במקלחות ציבוריות (נוחות למדי יש לציין) מעבר לכביש תמורת 3 יואן, או למצוא חברים עם חדר זוגי יקר (130 יואן) ולהתקלח אצלם (לבעלי המלון זה לא מפריע). לעתים ניתן להשיג חדר משותף עם מקלחת תמורת 50 יואן, תתעקשו בקבלה! (במלון לעתים ניתן להתמקח על המחירים). בכל המלונות ישנם שירותי רישום לטרקים ושירות שמירת חפצים.
  • מה אוכלים? המסעדה של אמה היא באמת מקום נחמד וחברותי, ואמה באמת תשמח לעזור בכל, והאווירה באמת על הכיפאק. חבל רק שהאוכל על הפנים והמחירים לא זולים בכלל. מעבר לכביש, במסעדה של פיסטוק, מפעיל חברת הסוסים, האוכל גם לא מצטיין באיכויות קולינריות גבוהות במיוחד אבל המחירים זולים ביותר.
  • מה להביא? מים, ובכמויות (5-6 בקבוקים גדולים לאדם), חטיפים (ניתן להביא "מנה חמה"), כפכפים, נעלי הליכה, פנס, קרם הגנה (חשוב ביותר), כובע רחב שוליים (ניתן לקנות בעיירה), בגדים חמים ללילה (אבל לא צריך להגזים- סווטשירט ומכנס ארוך זה מספיק), לאבלו לשפתיים, קלפים או ספר לשעות הפנויות, כסף כיס (ביום השני והאחרון עוברים ליד קנטינה מאולתרת). חשוב לציין שאפשרויות המרת הכספים בסונגפאן יקרות ומוגבלות, הביאו עמכם מזומנים מצ`נגדו!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על סין

כתבות על חופשת סקי 2022

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם