ערב פסח בליג'יאנג
יד בניסן תשנס"ב, 26 במרץ 2002
בשעות אחר הצהריים המוקדמות חזרתי לעיר Lijiang. יש משהו מרגיע בכך שחוזרים לאותו המקום. השבילים מוכרים, יודעים היכן מתכוונים להניח את הראש על הכר כשהלילה יורד והיכן ללגום כוס קפה חם ומהביל. בבית הקפה על שם הצייר הידוע רמברנט ישבו בנחת צין צין, שאשא וסטיבן, שלושתם ניסו לנהל את בית הקפה בצורה היעילה ביותר . שאשא הביעה את הסכמתה לערוך את ליל הסדר בבית הקפה. סטיבן הניד ראשו לשלילה. "לא הגיעה החבילה". "אולי מחר", הוסיף כשראה את האכזבה על פני. החבילה לה חיכיתי היתה צריכה לכלול מצות, הגדות ויין לליל הסדר.
נחכה למחר...
ומחר הגיע. יט בניסן , 27 במרץ 2002 ערב פסח. בגסט האוס, אצל מאמא סאן, קמנו מוקדם (לשם שינוי). את החמץ שנותר שרפנו . שלמה הגעיל את הכלים בבית הקפה. תומר, שחר, בלנקה מספרד ומס מדנמרק בעזרתה של צין צין יצאנו לקניות בשוק וחזרו עם פירות, ירקות תמרינג לחרוסת, אגוזים, מפה לבנה ומפיות. איתן טרח בהדפסת הההגדות הן בעברית והן באנגלית. עמלנו ביחד בהכנת תבשילי החג. כל אחד הכין תבשיל אחר וכולם עבדו ביחד בשיתוף פעולה מלא. בסניף הדואר קיבלנו שוב תשובה שלילית "אין חבילה, לא הגיעה חבילה". הערב ירד וכבר פרסנו מפה לבנה על השולחן ולמרות שמצות ויין היו חסרוים זה לא העיב על ההתרגשות ושימחת החג .לשולחן הסבו כמעט מכל אומות העולם: אורחים סינים, בלנקה מספרד, מס מדנמרק, סטיבן, שאשא, צין צין, סרפין מגרמניה וחברתו הצרפתיה וכמובן גם אנו הישראלים: תומר, שלמה, שחר איתן ואני.
איתן שהיה המבוגר שבנינו ערך את הטקס והסביר את מנהגי החג באנגלית. כולם טבלו את החסה בחרוסת, הסבו על צד שמאל. תומר שהיה הצעיר שר את "מה נשתנה". את ההגדה קראנו באנגלית אך שרנו בעברית. חברינו שזו להם הפעם הראשונה שאלו שאלות. הבחורה הסינית שישבה לידי שאלה את השאלה הכי שגרתית שיכולה להישאל בערב זה "אז מתי אוכלים"? ואחרי שהכל הסתיים ושירת "אחד אלוקנו" נשמעה אולי בכל העיר מצאנו את האפיקומן והכל תם ונשלם. אומנם אין זה היה ליל סדר שהייתי רגילה לחגוג בבית בישראל ולא היה זה ליל סדר כהלכתו אבל היה זה ליל סדר שכפי שאמר לי שלמה: "לילי סדר שלא ישכח לדורות ". "הא לחמא עניא דיאכלו אבהתא בארעה דמצרים כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח השתט הכא. לשנה הבאה בארעה דישראל השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין"...
טרק ערוץ דילוג הנמר
מכונית צהובה עצרה בשולי הכביש. זוג סיני עצרו לקחתנו. תומר, שלמה ואני נכנסנו למכונית. הזוג הסיני לא ידע בוודאות היכן העיר Qiaotou. הוא לא הביט במפה דרכים אך בכל זאת המשיך בנסיעה. כשהגענו לכפר הם עצרו ושאלו עד אשר לקחונו למקום הנכון.
אורכו של ערוץ דילוג הנמר הוא כ- 16 ק"מ. ישנם מטיילים ששוהים 3 ימים. בדרך ישנם גסט האווסים ( 10 יואן ליליה) המציעים גם ארוחות . עלות כניסה לטרק כ- 30 יואן אך אם תיכנסו לפני השעה 7 בבוקר תעברו את המחסום ללא תשלום. לפני המחסום בית קפה שבו תוכלו לאחסן את התרמיל תמורת תשלום של 2 יואן ליום, אך אם תחליטו להימנע מתשלום ולעבור את המחסום לפני השעה 7 בבוקר דאגו להשאיר את התרמיל ערב קודם לכן או לקבוע עם הבחור שמפעיל את בית הקפה.
שני מסלולים ישנם בטרק- השביל התחתון והשביל העליון. מומלץ ללכת בשביל העליון. את הגסטהאוס הראשון בדרך תפגשו לאחר כשעתיים הליכה בממוצע. לנו זה לקח כשלוש שעות, אחרי הכל לא מיהרנו לשום מקום. לגסט האוס קוראים Naxi Family. ישנם הרבה שפוסחים על המקום וממשיכים לגסטהאוס שנמצא במרחק של עוד 5 שעות הליכה אך מומלץ להעביר את הלילה במקום הראשון. ראשית המשפחה נחמדה והמקום שליו ורגוע והנוף מדהים. אשת המקום תבשל עבורכם את הארוחות. עלות הארוחות סבירה ואם תבקשו עוף קרוב לוודאי שתשמעו את קריאותיו האחרונות בחצר...
בכל ערב בשעה 6 מאמא נאסן וילדיה עורכים על שולחן קטן את ארוחת הערב. מאמא נאסן עורכת את קניותיה בשוק המקומי. בנה תמיד סוחב על גבו סל לשים בו את הקניות. תמיד שמישהו עזב את הגסטהאוס דאגו בני המשפחה ללוותו לתחנת האוטובוס ולעזור בקניית כרטיס אוטובוס ללא בקשת תמורה.
ג`ולי, בחורה סקוטית עזבה באותו היום. ביחד עם מאמא סאן ליוונו אותה אל התחנה. לאחר שהאוטובוס יצא לדרכו וג`ולי נפנפה לשלום מבעד חלון האוטובוס מאמא נסאן אחזה בידי ואמרה: "שופינג". זו לא הפעם הראשונה שהיא ביקשה שאצטרף אליה לקניות בשוק והפעם לא יכולתי לסרב. בפתחו של השוק שכבו שני כלבים ללא פרווה וללא רוח חיים. לידם בתוך כלוב היו כלבים שחורים. שניות ספרות אחר כך ראיתי את כל התהליך מתחילתו ועד סופו... צעמדתי קפואה מביטה והלם התרבות היכה בי יותר מתמיד ואם לא די בכך, התרנגלות לידי השמיעו קול קירקור אחרון....הרגשתי טפיחה על כתפי. "לא טוב"- אמרה מאמא נאסן ואחזה תרנגולת בשקית והצביעה על הכלבים. כלבים שחורים בלבד. מכאן, ביודעה שאינני אוכלת בשר שאלה אותי מה ברצוני לאכול. במחלקת הירקות נשמתי לרווחה.
בנה של מאמא נאסן הגיע כשכמעט סיימנו את הקניות ושם את הכל בסל שעל גב. טיילים שפגשתי ושוחחתי איתם על הריגת הכלבים למאכל הסכימו כמעט בפה מלא שבעצם זוהי התרבות המקומית. גם בקוריאה אוכלים כלבים אמרה לי בחורה קוריאנית. מישהו אחר טען שאין הבדל בין פרה, תרנגול או כלב ואני נשבעתי באותו היום להיות צמחונית.
יום למחרת חזרתי לבדי ל- lijiang בעוד תומר ושלמה המשיכו בטרק. כעבור יום נוסף עזבתי את Lijiang ברגשות מעורבים אחרי כמעט 4 שבועות שבהם הרגשתי כמו בבית ואפילו הכרתי חברים חדשים. הרגשות המעורבים לא נבעו מהאוכל שאני יודעת שאתגעגע אליו, מיופי הסמטאות הצרות והרחובות המרוצפים באבנים, ריקודי העם ברחבת העיר לצלילי מוסיקה אתנית, עבודות היד שהוצעו למכירה, העניבות הרקומות ביד והנשים הלבושות בבגדים המסורתיים הרוחצות בגדים וירקות בנחל שזרם בעיר הישנה. זה גם לא בגלל הנוף והאגמים הנמצאים במרחק נסיעה קצר , או בגלל בית היתומים בעיר שכל ילד היה לבוש לפי הקבוצה האתנית אליה היה שייך, אלא יותר בגלל האנשים במקום ובמיוחד מאמא נאסאן שתמיד טיפלה במטיילים כאילו היו בניה. היא תמיד שאלה "פולי שבעה? או"פיסטה, פיסטה" שארוחת הערב הוגשה לשולחן , ומצד שני עזרה וטיפלה וסייעה בוקניית תרופה כשאחד מאיתנו קיבל קילקול קיבה או לא הרגיש טוב. היא גם תמיד דאגה לאחל דרך צלחה ולתת קית נליון עם בננות ומנדרינות. היה זה מקום שתמיד ארצה לחזור אליו. מקום שקראתי לו בית.
יכולתי להישאר יותר אילו רציתי בכך כי לא מיהרתי לשום מקום, אבל עמוק בליבי ידעתי שצריך להמשיך. בטני התהפכה וליבי פעם שעה שנפרדתי לשלום בפעם האחרונה ממאמא נאסאן. קיבלתי תיליון למזכרת ושקית עם 2 בננות ו- 2 מנדרינות . תמונות אחרונות למזכרת חיבוק אחרון והשעון מראה שצריך לגשת לתחנת האוטובוס.
שלמה, תומר ושני בחורים יפנים עזבו אף הם. שאר המטיילים יצאו לפתח הבית וברכו אותנו לשלום. הסמטא התעקלה ודמויותיהם כבר לא נראו באופק וקול קריאות לשלום כבר לא נשמע. בנה ואחיינה ליווו אותנו אל תחנת האוטובוס שיצא בערבו של יום לקומינג. הנסיעה אורכת 12 שעות באוטובוס שינה. המיטות קצרות וצרות. שקיות נילון צהובות שקופות משמשות לשים את הנעליים לאחר חליצתן על מנת שהריח העלול לנדוף מהם לא יעלה בחלל האוויר... בקונמינג נפרדתי מתומר ושלמה. משימתי הראשונה לחזור לקחת את התרמיל שהפקדתי לשמירה במלון. "54 יואן" אמרה פקידת המלון . 27 יום טיילתי עם תרמיל קטן שמעט היה בו. שילמתי והמשכתי בדרכי למלון אחר.
תלאות ויזה בקונמינג
"דרכון" ביקש ממני פקיד הקבלה במלון כשהגשתי לידיו את טופס הרישום. לפי הבעת פניו הבנתי שישנה בעיה. "את לא יכולה ללון כאן, הויזה שלך לא בתוקף". אמת. הויזה שהיתה בדרכוני היתה תקפה לשלושה חדשים אך מיום הוצאתה כך שבחישוב מהיר שהיתי בסין 16 יום ללא ויזה. בלית ברירה נגשתי לקמילה הוטל. למזלי פקידת המלון לא הבחינה שתוקף הויזה פג. סוכן הנסיעות שעובד בבית המלון אישר שפג תוקפה של הויזה והמליץ לי לגשת למשרדי ה- PSB בהקדם האפשרי. לקחתי את הכתובת מפקידת הקבלה (שבדיעבד היתה שגויה) והגעתי למשרדים. הגעתי 5 דקות לפני שהפקיד יצא להפסקת הצהרים. לפני שעזב את כסאו נתן לי את הטפסים ביקש שאצלם את דרכוני ואשוב לאחר ההפסקה.
ליד משרדי המשטרה ילדים חזרו לביתם עם ילקוט על גבם. לפתע ארובות השמים נפתחו וגשם החל לרדת. באחד הקניונים הגדולים לגמתי כוס קפה, נכנסתי לחניות קטנות הבטתי בסינים שאכלו במסעדות קטנות , קניתי גלידה (5 כדורים וכולם שוקולד ב- 2 יואן) וחזרתי על עקבותי. הגשם חדל לרדת ובמשרדי ההגירה עוד לא הפקיד. הבטתי בשעון שהיה תלוי על הקיר ובאולם הגדול שהכיל הרבה פקידים. בפתח המשרד מיכל מים מינרלים. שתיתי כוס מים להירגע ויכולתי לשמוע את דפיקות ליבי שהלמו בחוזקה כפטיש המכה במסמר שבקיר. כשסוף כל סוף חזר הפקיד מההפסקת הצהרים מסרתי לו את הטפסים בידיים רועדות. הפקיד, איש שמנמן חבוש משקפיים ודובר אנגלית טובה, לקח את הטפסים. הסברתי לו את אי ההבנה שחלה והוא הקשיב. שאל עד מתי אני רוצה להאריך את הויזה והוסיף" תבואי מחר בן 13:00 ל-:00: 17 , אבל לא אחרי 17:00! נשמתי לרווחה ויצאתי.
בשעות הערב כשרוח קרירה מנשבת יוצאים הסינים לרחוב המרכזי . במרכזה של העיר שלט מאיר עיניים אומר: "קונמינג מקדמת את שנת התיירות...". סוסים הגזומים מדשא , ברכות דגים עם דגי זהב, מבנה קטן של בית סיני מסורתי -כולם מצלמים למזכרת... עצי הפלסטיק המוארים נראים מגוחכים כמו הרבה דברים בעיר סינית גדולה. ליד עגלת גלידה ניצבו ספסלי ישיבה. בסמוך להם קניון מודרני כשמהרמקולים בקעה מוזיקה מערבית מה שנראה הרבה יותר מגוחך אך למי היה זה אכפת . עוברים ושבים חולפים על פניו של ילד קטן המקבץ נדבות וכורע ומשתחווה בכל פעם שעובר מישהו לידו ואף לא אחד מהם אפילו מעיף מבט. ילדים אחרים ניסו את מזלם במכירת פרחים והציעו לגברים ורדים אדומות. למחרת היום חזרתי למשרדי המשטרה. נשלחתי לדלפק מספר 15 לשלם. לא, לא קיבלתי קנס. אולי זו שאלה של מזל, אולי זה מראה על פתיחות אך לא הייתי רוצה להתמודד עם עניין זה שוב..
נשארתי עוד מספר ימים בעיר. קניתי מוצרים בסייסים במטרה לנסות בלאוס, יעדי הבא את הדרך הישנה של החלפת מוצר תמורת מוצר אחר.
