צ`נגדו

את סופו של יום מלא התרחשויות אנו מסיימים בטיסה קצרה אל בירת מחוז סצו`אן - העיר צ`אנגדו. מיד לאחר הנחיתה, האוטובוס יוצא לדרכו הארוכה ואל מכשיר הדיסק שבאוטובוס נדחף דיסק ישן של יהורם גאון. שירים ישנים ומוכרים בוקעים מבעד לרמקולים הסיניים הפשוטים, מתנגנים מתקתקים ורגועים, כמעט בניגוד למזג האוויר הסוער שבחוץ. השמיים קודרים וסגריריים, שוטפים את החוץ בטיפות גשם כבדות ומבריחים את התושבים המקומיים אל תוך בתים קטנים ופשוטים. מטעי התה המלווים אותנו כמעט לכל אורכה של הדרך מכסים כמעט כל חלקת אדמה פנויה. עליהם השטופים, מבהיקים בגשם וצובעים בצבעם הירוק עמוק את מדרונות הגבעות החולשות על שני צידי הדרך. לאחר נסיעה ארוכה ומתישה ובחושך מוחלט הגענו אל מלון חביב בעיר אמיי-שאן ,שם הסבנו לארוחת ערב סצ`ואנית חריפה שכללה גם הגשה של ברווז צלוי שעיניו העמומות הביטו בנו במבט מאוד מאשים לאורכה של כל הארוחה. ממש ה"מונה-ליזה" של הברווזים.

יום ג` -; 17.07.07
הבוקר חשכו עיניי. עננת אדים ענקית מאיימת ובלתי מזוהה התייצבה בתוך שעון הברייטלינג הכמעט יוקרתי והכמעט מקורי שלי ופס חלודה אדמדמה שאינו תואם את צבע השעון התווסף ונמתח לאורכה של רצועת המתכת. שעון הברייטלינג הצעיר דמה פתאום לשעון יד עלוב שזקנת שעונים קפצה עליו בן לילה.


 בשעת בוקר מוקדמת הצטופפנו יחד עם עוד מאות תיירים ומאמינים בתור הארוך לרכבל המטפס מעלה לרום פסגתו של הר האמיי-שאן, אחד מארבעת ההרים הקדושים בסין. תמונה צבעונית ויפה נפרסת בפני המגיעים אל פסגת ההר: מדרגות אבן תלולות ומוצלות תחת עצי יער עבותים, מובילות אל מקדש גדול וצבעוני. המוני תיירים וקבוצות מאמינים גודשים את המקום ומדליקים נרות ענק אדומים תוך הבעת משאלת לב. ענני העשן המתמרים מעלה הוסיפו הילה וגון של קדושה בודהיסטית למקום. בריכות מים קטנות שצמחי מים ודגי זהב קטנים מקשטים אותן, נחבאו בינות עצים מטופחים שבין ענפיהם ניתן למצוא שלטים שונים המעידים על האהבה לטבע. "לאהוב אותי פירושו לאהוב את החיים" נכתב על שלט קטן וחום שהוצב תחת צמח חזרן ירוק ובריא. המקדש אליו אנו מגיעים הוא מקדש וואניאנסי בו ניתן לראות את פואשי היושב על פיל לבן וענק בעל שישה חיתים. על פי אמונת המקום, כך הובטח, כל המלטף את ישבנו של הפיל הלבן תתגשם משאלת ליבו. נדחקתי גם אני אל בין המוני המאמינים המלטפים בהתלהבות, ייתרה לטעמי, את ישבנו של הפיל ובידי השמאלית החלקתי גם אני על הישבן הקר של פסל הפיל הלבן (בכדי לשפר את הסיכוי , החלקתי אפילו פעמיים) תוך שאני ממלמל במבוכה קלה, משאלת לב סודית שהמילה "ברייטלינג" הדהדה וחזרה בה מספר פעמים.

הירידה מההר מלהיבה לא פחות: בקצה המדרגות לכיוון מטה עומדת קבוצת סינים כחושים המציעים למתקשים או סתם למתפנקים שירות הורדה מהיר (כמעט ריצה) מההר על גבי אפריונים כחולים הנישאים על גבם. לאורך הדרך הנמשכת כשעה וחצי של הליכה במורד פזורים דוכנים קטנים המציעים מזכרות, שתייה, ומאכלים מקומיים, אטריות בצק, שלווים צלויים, כיסונים, פירות ושאר מיני ירקות. פגודות קטנות ונאות הצופות אל הנוף מאפשרות מעת לעת מנוחה לעייפים כשמראות הנוף השליו נפרסים מכל זווית אפשרית. העיניים משוטטות אחוזות תזזית מחפשות במה להתבונן קודם. נוף הרים ירוקים המכוסים בחורשות ענק של עצי חזרן (במבוק) ירוקים ממלא כמעט הכל. גשרי עץ מפוסלים נושאים עליהם את זרם האנשים החולפים מעל למי האגם בצבע טורקיז. מפלי מים קטנים זורמים בקול פכפוך שקט ונעים נשפכים אל נחלים קטנים בין העצים והכל יפה שקט שלו ורגוע על ההר ממש כשלוותו של בודהה. לשנייה נדמה כי הנה הגענו אל ההארה ואל הנירוונה. אלפי המאמינים הבודהיסטים המגיעים אל ההר בתלבושתם הצבעונית ועל אמונתם החדורה משוטטים בין השבילים הרבים שעל ההר המובילים לעוד מקדש כזה או אחר ומוסיפים למתבונן מהצד תחושת מקום מאוד אמיתית ואותנטית במיוחד. ביקור בהר הינו חובה נעימה ומומלץ לכל תייר המבקר בסין.

השארנו את ההר היפה מאחור ונסענו ללשאן (Leshan) לצפות בבודהה הענק. שיט קצר עד לנקודת חיבור שלוש הנהרות, ומשם הציץ אלינו ממרום גובהו "דאפו" - בודהה ענק שנכלל בקבוצת פסלי הבודהה הגדולים בעולם, 71 מטרים גובהו. בודהה זה נחצב בהר האדום בשנת 731 לספירה ביוזמתו של נזיר סיני בשם האיטונג שאסף תרומות כספים לבנות את הבודהה שנוכחותו, כך הוא קיווה, תרגיע את הנהרות הגועשים. תקופה ארוכה משכו מערבולות הזרם בנהר לא מעט דייגים וסירות עם מלחים אל המצולות ומעל ל-90 שנה נמשכה מלאכת החציבה והפיסול בהר שבסיומה הסתבר שהמטרה לשמה נחצב הפסל אכן הושגה: בדרך נס פחתו מאוד מספר הספינות שטבעו בנהרות סביב. בודהה הוכיח לכל מאמיניו את גדולתו ואת כוחו. המאמינים פחות, אגב, יוכלו להסתפק בעובדה שבמהלך עבודות הפיסול והחציבה גלשו והידרדרו סלעים ואבנים גדולות אל נקודת המפגש של שלוש הנהרות ושינו את מפת זרמי המים התת -קרקעיים של הנהרות. עובדה זו מיתנה והרגיעה את מערבולות הזרם הסוערות במקום, בעיקר באותה נקודת מפגש.
העיר צ`אנגדו (הבירה המושלמת) היא בירתה של מחוז סצ`ואן ובה חיים יותר מ -; 10 מליון איש. לעיר היסטוריה עשירה העולה על 2300 שנה. בתקופת שושלת חאן כונתה צ`נגדו "עיר הברוקאד" בשל רקמות המשי היפות שנעשו על ידי נשות העיר. עובדה זו חייבה גם אותנו בביקור במפעל "הברוקאד" בעיר המציג את שיטת האריגה כפי שהתבצעה לפני עידן המחשב.

יום ד` -; 18.7.07
ליטוף ישבנו של הפיל הלבן לא סייעה במיוחד לשעון הברייטלינג שהחליף את מראהו הנוצץ והיקר במראה אחר וחלוד והוא בן פחות משבוע. נסיעה איטית ברחובות העיר צ`אנגדו יחד עם עוד אלפי רוכבי אופניים ואופנועים הנצמדים לצידו הימני של הכביש במסה אחת גדולה ומתגלגלת, ואנו מובלים אל המרכז המחקר לרביית דובי הפנדה הפועל במקום משנת 1990. דב הפנדה ששמו בסינית הוא שיונג מאו, כלומר דב-חתול, הפך עם השנים להיות סמל לאומי בסין. שיטוט בין שבילים מטופחים המתפתלים בין עצי הבמבוק,המהווים את עיקר מזונו של דב הפנדה, מוביל את קהל התיירים בין מכלאות הגידול המאופיינים על פי גילם של דובי הפנדה במקום. במתחם אחר ונפרד ניתן לצפות ב"פנדה זנובה" קרובת משפחה רחוקה מאוד של דב הפנדה. הפנדה הזנובה, המוכרת גם כ"פנדה אדומה" או "דביבון הפנדה" , מאופיינת במראה שונה המזכיר ראקון (דביבון) ובצבעה החלוד ג`ינג`י. אגב, השם "פנדה" ניתן לדב הפנדה רק בשנת 1901 כשהתברר הדמיון הרב במאפייני התזונה (במבוק) של דב הפנדה בעל הבעת הפנים החביבה המזכירים את המאפיינים התזונתיים של דביבון הפנדה הג`ינג`י. אהבתם הרבה של שני המינים לאכילת הבמבוק מהווה גם את אחת הסיבות הקשות להיותן חיות בסכנת הכחדה וזאת בשל איבוד הולך ונמשך של בית הגידול של צמח הבמבוק. הסיבה השנייה היא פוריותם הנמוכה של הדובים. (משנת 1963 נולדו רק כ- 260 גורי פנדה בכל רחבי העולם ורק חלקם שרד).
השמיים התקדרו שוב בעננים וגשם כבד החל לרדת שוטף את הכביש הריק עליו נסענו בכיוון המטרופולין צונג צ`ינג. הסיבה העיקרית לבואנו הוא האזור הכולל את "דאזו שייאן" (מחוז הרגל הגדולה) שם התפתחה אמנות המערות. אמנות המערות התפתחה על ידי נזירים שחיו בהן, ציירו בהן ציורי קיר צבעוניים ואף פיסלו וחצבו בתוכן פסלים המתארים סיפורים מתוך סיפור חייו של בודהה. מצוידים במטריות שבלמו בקושי את ממטרי הגשמים הבלתי פוסקים, נכנסו אל עמק הפסלים (עמק באודינג) לאורך מצוק שאורכו כ-;200 מטר לצפות במערות, בציורי הקיר וביצירות הפיסול והתבליטים שגילם קרוב ל-1000 שנים. במקום שתי יצירות גדולות ומיוחדות: הראשונה, "בודהה אלף הזרועות" הנחשבת כאחת היצירות המופלאות בעולם ובהמשך יצירה נוספת ומיוחדת של פסל בודהה הגדול השוכב עם עיניים עצומות במצב של נירוונה. לפניו יושבים תלמידיו וכן אמו ואשתו המחזיקים מקלות קטורת. הגשם התחזק כשעשינו דרכנו לשדה התעופה. עם ערב נחתנו בעיר גווילין בדרומה של סין.

לתחילת הכתבה

גווילין


יום ה` -; 19.07.07
בוקר חדש עולה על העיר גווילין והשמיים טרם החליטו כיצד ייראו. ההתחבטות כנראה קשה. שמש נעימה וחמימה פורצת מדי פעם מבין העננים, מאירה באור בהיר את הנוף הקרסטי הניבט מבעד לחלון האוטובוס הנוסע ומתחלפת מעת לעת (כיאה למזג אוויר סובטרופי) בגשם דק ובעננים קודרים המכסים לחלוטין את השמיים. החום והלחות אינם מרפים גם כאן ומלווים אותנו כפרמטרים קבועים וטורדניים. לאחר כשעתיים של נסיעה איטית בין כפרים קטנים וציוריים, עוצר האוטובוס בתחנת דלק קטנה להפסקת "פיפי" דחופה ושניות מעטות לאחר מכן נשמעים פרצי צחוק רמים מתוך שירותי הבנות. מסתבר שהשירותים הם למעשה תעלה אחת ארוכה שפתח ניקוז אחד ובודד בקצהו. התעלה בנויה בזווית משופעת העוזרת ל"תוצרת" האנושית לגלוש לכל אורכה. כך יוצא שבשל השיפוע החד וקיומו של פתח ניקוז יחיד בקצה התעלה , כל "התוצרת" עוברת חולפת וגולשת על פני כל ה"כורעות" בתצוגה מרהיבה וריחנית עד לצניחתה הסופית מטה אל פתח הניקוז. בעוד מספר ימים אנו נפגוש בשירותים מסוג שונה ובטכניקה יותר "מתקדמת". בשירותים אלו יש מתקני "בול פגיעה" המרוחקים מרחק של כ- 20 ס"מ האחד מהשני ללא כל מחיצה המפרידה ביניהם. זה אולי פרקטי ומאפשר לאותם "מאמצי עכוז" שהזדמנו לאותם שירותים נטולי מחיצה, לנצל ההזדמנות ולשחק משחק פוקר מהיר בשתי הידיים, אך הפרטיות רבותי הסיניים, היכן היא הפרטיות?

בהמשך, הדרך הופכת לצרה והררית והנוף המתמלא בשדות אורז ירוקים הנפרסים עד לקו האופק, הופך למראה מיוחד ומכשף. מכל עיקול נפתחת תמונה חדשה של עמקים ירוקים ופוריים המוקפים בגבעות מחודדות וגבוהות. טראסות גבוהות ועתיקות הבנויות על צלע ההר יוצרות מדרגות ענק המתפתלות לרוחב ההרים. מטעי שיחי תה בצבעי ירוק עמוק מתערבבים בירוק של חורשות במבוק המתמזגים בשדות אורז מצהיבים, רגע לפני הקציר. בתווך נחלי מים קטנים זורמים צלולים וקרירים בסמוך לבתי האבן והעץ הישנים הטבועים כחלק בלתי נפרד בתוך כל התמונה כמעט סוריאליסטית הזו. בשדות ניתן להבחין בחקלאים סיניים העמלים בשקדנות על תוצרתם החקלאית, מסתייעים בכלים פרימיטיביים לקצור, לחתוך או להשקות במים את השדות. מראות של חקלאים סיניים חבושי כובעי קש טיפוסיים, החורשים ומעבדים את חלקת האורז המוצפת במים בעזרת תאו ומחרשת עץ הופכים להיות שכיחים ומוכרים. חבל ארץ זה יפה ומרהיב גם באורו של סוף יום, מגובה פסגתו התלולה של "גבעת פובו" הנמצאת במרכז העיר גווילין. אגב, השם גווילין בא מצירוף מילים "גווי" שפירושו עץ הקסיה ו"-לין" שפירושו יער. וזאת בשל עצי הקסיה הרבים הממלאים את העיר בריחות ובפריחה צהובה ולבנה בשלהי חודש אוקטובר.

יום ו` 20.07.07
אין דבר נחמד יותר מאשר שייט מרענן על נהר הלי בבוקרו של סתם יום שישי. השמש שנדמה ואינה זורחת לעולם בשמי סין שינתה הבוקר ממנהגה והיא זורחת במלוא הדרה כמו בציור ילדים על רקע של שמיים כחולים. ספינת הנוסעים משייטת לאיטה במרכזו של נהר הלי (לי ג`יאנג) המוביל לעיירה יאנגשו שבחבל גווילין, חולפת בין נופיו המפורסמים והמאוד ייחודים בכל רחבי סין ובעולם. ממרום הסיפון העליון נגלו לעינינו המראות המעטרים חבל ארץ יפהפה זה: נהר עכור המתפתל בעצלתיים בין צוקי פרא מחודדים המתנשאים מעל לחורשות ירוקות, ג`מוסים שאינם ממהרים לשום מקום מצננים ברביצה ארוכה את גופם הגדול במי הנהר הקרירים , לועסים בפעם המי יודע כמה את גירתם ובסמוך דייגים סיניים על אסדות דיג פשוטות, עשויות ממספר קני במבוק גדולים מושכים רשתות דיג מתוך מי הנהר העמוקים. מפעם לפעם ניתן היה להבחין בזוג קורמורנים שחורים הנחים על אסדת דיג וממתינים לפקודת הדייג לקפוץ למים.
הסינים שלמדו לנצל את כישורי הדייג של הקורמורן ,שהוא עוף מים ודייג מוכשר הצולל אל המים לתפוס את טרפו, מניחים על צוואר הקורמורן טבעת חוט בכדי למנוע מהעוף הגדול לבלוע את טרפו וחוט נוסף מחוזק לרגלו בכדי למנוע את בריחתו. לאחר שתפס הקורמורן את טרפו במרדף צלילה עמוק (עד תשעה מטר) מחלץ הדייג את הדג המפרפר מפי הציפור ואז נשלח הקורמורן לסיבוב דייג נוסף. לאחר מספר סיבובי דייג שכאלו משחרר הדייג את טבעת החוט מעל גרונו של הקורמורן הרעב ומאפשר לו לטרוף להנאתו מספר דגים. אנקדוטה מעניינת היא שאילוף קורמורן שכזה אורך כ- 8 שנים ושוויו הכספי בשוק מקומי מרקיע שחקים. אבל למרות "ההשכלה" והשווי הכספי שלא יסולא בפז , אני מניח שזו עבודה גרועה, גם אם אתה קורמורן משכיל.

לאחר ארוחת הצהריים בספינה וטעימה קלילה מיין ה-סאן שה ג`ו (יין נחשים) ששני נחשים אמיתיים ארסיים הוטבעו בו על קרקעית הבקבוק, ירדנו לבקר ולתייר את העיר יאנגשו השוכנת לשפת נהר הלי בלב גבעות הגיר על כל צורתן המוזרה. יאנגשו נחשבת לאחת מפנינות החמד בסין בזכות הכפרים והנופים הציוריים ולשם היו מועדות פנינו. מכוניות גולף קטנות וצרות נשאו אותנו בדרך לא דרך אל אחד הכפרים ואל שדות האורז המקיפים אותו. ממול, ממש על הדרך המשובשת, רצה אישה זקנה במרכז הדרך וחסמה בהפגנתיות את המעבר לשיירה הארוכה, מתעלמת לחלוטין מצפירות הרכב הצורמות ומסרבת בעקשנות סינית אופיינית לפנות את הדרך לשיירה הנעה אחריה. ממול, הגיחו שתי נשים מקומיות מאי שם ותפסו עמדה על אמת מים סמוכה לשדה אורז מוצף במים. האישה הזקנה רצה בשארית כוחותיה ומחויכת תפסה גם היא את עמדתה על אמת המים. בשדה סמוך הופיעו פתע שני איכרים עם צמד ג`אמוסים עייפים והחלו חורשים את שדה האורז ופתאום הכל היה ברור.

 "האיכרים" שהחלו לעבוד כמו על פי קריאה, "גויסו" להופיע בפני התיירים סקרנים. בעבור צילום של אחד האיכרים, ישלם המצלם סכום של יואן אחד ומעלה למצולם. הזקנה שרצה כל הדרך פשוט לא רצתה להישאר מחוץ ל"חגיגה" . זה היה שיעור מאלף שהוכיח את יכולתם של הסינים להתפרנס גם משדה אורז שטרם הניב את תבואתו והבליט את עקשנות הסינים לעשות לביתם בכל דרך, בדומה לאותן נערות על האופנועים "שרדפו" ללא לאות אחר שיירת התיירים המיוזעים מציעות את סחורתן וכמו האיכר המקומי שפתח את ביתו לתיירים ואפשר הצצה אל אורח חייו האמיתי בביתו הדל, עם משאבת המים הפשוטה שלא חדלה מלשאוב מים מתוך באר ישנה ועם אבני הרחיים הפעילים עד מאוד. מאי שם הופיע סיני זקן עם תנשמת קטנה על ידו וביקש תשלום כספי מכל הרוצה להצטלם עימו. כאן הבנתי לראשונה שלא חייבים להיות יפים כמו בר רפאלי בכדי להרוויח כמה יואנים מעסקי הצילום. כאן בסין ניתן להתפרנס מדוגמנות צילום גם ללא "בוק" מסודר. אנו חוזרים לגווילין העיר ונכנסים לביקור חטוף ובהחלט לא מספק אל אחד הגנים הכי יפים בתחומה הלא היא "גבעת חדק הפיל" -; סמלה של העיר גווילין, בה צללית ההר נראית כפיל גדול השותה מנהר הלי.


יום שבת 21.07.07
אני מעיף מבט אחרון אל שעון הברייטלינג שחלודה תפסה בגופו השברירי בטרם אני משליך אותו בעצב אל מעמקי המזוודה. זהו. תם פרק חברותי במועדון היוקרה של עונדי שעוני ה-"ברייטלינג הכמעט מקורי". את הבוקר אנו פותחים במערת נטיפים בעלת שם פיוטי "מערת חליל הסוף". מערת נטיפים גדולה שתאורה חזקה וצבעונית צובעת את העמודים, הזקיפים והנטיפים בצבעי קשת עזים כמו שרק הסינים יודעים. משם, ביקור קצר במפעל פנינים בטרם עולים להר היאושן ברכבל לתצפית אחרונה על תצורות ההרים הקרסטיים הכל כך ייחודיים הפרושים מטה. ברדתנו מטה אנו מנצלים ההזדמנות וגולשים מטה אל מרגלות ההר במזחלת החלקה. זה המקום בו אנו נפרדים מהאזור היפהפה והמדהים עליו תושביו אומרים "טוב להיות תושב גווילין מאשר מלאך בשמיים".

לתחילת הכתבה


האנגז`ו

טיסת אחה"צ מובילה אותנו להאנגז`ו שבמחוז גז`יאנג שבזכות יופיה המסתורי דימה אותה מרקו פולו בספרו ל-"גן עדן עלי אדמות". את פנינו מקבל גשם זלעפות עז הניתך על העיר שנדמה וסגר את כל האנשים בבתיהם. אנו מתמקמים במלון "Wuyang" ויוצאים לבקר את רחובה המסחרי המודרני אך השומם של העיר האנגז`ו השוכנת לגדות האגם המערבי שהוא חלק משפך נהר היאנג-צה.

יום א` 22.07.07 
שמש בהירה שוטפת באור בהיר את הרחובות המבהיקים והרטובים מגשם כבד שירד בליל אמש. על גדות האגם הענק והמטופח שסירות שטות בו, משוטטות להנאתן קבוצות תיירים סינים לצד קבוצות תיירים זרים הנהנים ללא מגבלת שפה מנוף האגם שבשוליו צומחים המוני צמחי נופר ולוטוס על פרחיהם הענקיים הפורחים ובולטים על פני המים. קבוצת סינים קטנה נעמדת בסמוך ובוחנת אותנו במבט סקרני משולב בצחקוקים נבוכים. האמיץ בחבורה ניגש לנטע וביקש את רשותה להצטלם עימו. את האטרקציה הוא וודאי יציג בעוד מספר ימים לחבריו על כוס בירה צוננת, שם הוא יספר על ידידתו הטובה וזהובת השיער מהמערב.

בתום שייט קצר אנו יורדים בצידו השני של האגם לביקור ב"פגודת 6 ההרמוניות" שנבנתה בכדי לעצור את גאות הנהר. שם הפגודה ניתן על ששת העקרונות ההרמוניה הבודהיסטית: שמיים, אדמה, צפון, דרום, מזרח ומערב. אגדה מקומית מנמקת את השם ומספרת על מלך דרקון שחי במעמקי נהר הצ`יאנטנג הסמוך ושלט ברוחות הסוערות שנשבו. לא פעם הנהר סער בשל משבי הרוח החזקים עד כדי כך שסירות דייגים טבעו ומי הנהר הציפו את היבשה. יום אחד טבע דייג מקומי בנהר ובן הדייג הקטן, ששמו היה ליהו (בתרגום = ששת ההרמוניות), יצא לחפשו. הילד נעמד על שפת הנהר והשליך מדי יום אבנים אל הנהר, מזעזע את ארמונו המפואר של המלך הדרקון הבנוי במעמקי הנהר. הדרקון ניסה להתפייס עם הילד ליהו שסירב עד אשר יחזיר דרקון המלך את אביו וימנע מגלי הגאות הגדולים להמשיך ולהזיק לבני הכפר. לדרקון לא היתה ברירה אלא להסכים לשני התנאים ומיד השיב את האב שטבע.

 מאז גם גלי הגאות הגבוהים נשלטים ומופיעים רק בלילות ירח מלא. בכדי להודות לילד ליהו בנו אנשי הכפר את הפגודה הגבוהה (60 מטר) על הגבעה ממנה השליך הילד את האבנים אל הנהר והעניקו לה את השם. בסמוך לפגודה מוצב פסלו של הילד ליהו המחזיק אבן בידו. בצמוד לפגודה ישנו גן קטן ויפהפה שהוקם על טהרת הפאנג שואי בו נבנו כ-100 העתקים מיניאטוריים של פגודות מפורסמות ברחבי סין. כשעת נסיעה משם ואנו חוסים בצילו של דרקון ענק אחר, "Dragon Well Tea" (בסינית Lung Ching), אחד מיצרני התה הטובים בסין הממוקם באיזור בו נפרסים מטעי תה ירוקים אינסופיים עד לקו האופק. הסבר קצר על התה ותרבות התה בסין ובסיומו, איך לא, מבצעי מכירה שנבנו במיוחד עבורנו.

היעד הבא הוא מקדש לינגווין (Linguin) שפירושו "מקדש מפלט הנשמות". זהו מקדש שנבנה בשנת 326 לספירה ונבנה מחדש באותו מקום לא פחות מ- 16 פעמים. המקדש נחשב לאחד המקדשים הגדולים והעשירים בפריטי דת בודהיסטים בסין. שם המקדש מפורסם בעיקר בשל מערות הסלע העתיקות בהן נחצבו דמויות בודהה רבות וגם בשל סלע הענק שבכניסה, שעל פי האגדה הסינית התעופף לכאן מהודו השכנה. המקום נחשב לאחד המקומות הקדושים לבודהיסטים והמאמינים מגיעים בהמוניהם לכאן ומדליקים נרות אדומים ומקלות קטורת מעשנים. למי שלא עייף מלצפות בפסלי בודהה, קיים עבורו מתחם "היכל 500 הקדושים", שבנוי מקומה אחת והמעבר בו מעוצב בצורת צלב קרס בודהיסטי, והוא מכיל בתוכו 500 פסלי ברונזה בגודל טבעי של אותם 500 קדושים בודהיסטים.
יום ב` 23.07.07 
שעת הבוקר המוקדמת, כך אני מניח, היא שעתם הטובה של קבוצת הסינים (רובם מבוגרים) המתגודדת בגן הציבורי הסמוך למלון ומתרגלת בינה לבין עצמה צורות שונות של התעמלות, אימון פיזי והתחברות לטבע. טאי צ`י, ריקודים סלוניים על רקע מוסיקה המתנגנת מטייפ ישן על סוללות, מחול מניפות, אימון חרבות, ניגון על גדות הנחל העכור ועוד. תופעה זו נפוצה ברחבי סין וכמעט בכל פינה ירוקה עם שמץ טבע בתוכה, ניתן להבחין בקבוצות או בבודדים המתרגלים את אותם תרגולים קבועים והכל בתנועות איטיות עגולות וזורמות המשולבות בעקרונות של יציבה נכונה ונשימה עמוקה וטבעית המביאים לפתיחת חסימות לאורך המרידיאנים (ערוצי אנרגיה) והצ`י.
דחסנו את המזוודות לבטן האוטובוס והבטנו מהחלון על האנגז`ו המתרחקת מאיתנו. שטר מזויף של 50 יואן עובר בין מושבי הנוסעים באוטובוס ומעורר פליאה בשל דמיונו הרב לשטר אמיתי. דווקא כאן, בארץ "הענק המתעורר" הכסף הוא אחד הגורמים לכאב הראש הטורדני והמציק למתייר בסין. בסין, בה מזייפים הכל, זיוף שטרות כסף הינו אירוע נפוץ ושכיח. אנו זכינו לראות ולמשש במהלך של 16 יום שלושה שטרות מזויפים בסכומים שונים. איכות הזיוף, כמו כל דבר אחר אותו מזייפים בסין, נעה בין גבוהה מאוד לנמוכה. מעבר לזיוף גם זיהוי שטרות הכסף שגודלם וצבעוניותם מבלבלים ומזכירים שטרות משחק מונופול משומשים. הכסף הסיני הינו פרק לימוד חשוב בטרם נוחתים על אדמת סין. לעיתים ינסה הסיני להשיב לכם עודף של מחצית היואן (הנושא את הספרה 5) במקום שטר של 5 יואן עליו גם רשומה הספרה 5. ההבדלים הם "רק" בכיתוב סיני על גבי השטר וכמובן... בשווי הכספי.

לתחילת הכתבה

סוז`ו

כעת שמנו את פעמינו אל סוז`ו (Suzhou), העיר העתיקה בת 2500 השנה השוכנת לגדות נהר היאנג-צה. "וונציה של המזרח" כינה מרקו פולו הנוסע הוונציאני, את סוז`ו שתעלות המים הרבות בה הזכירו לו את עירו. האוטובוס עצר בסמוך לגשר מעל לתעלת מים מעופשים ואנו יצאנו אל הכבשן הסיני החם לבקר בו את "גבעת הנמר" ((Yunyansi. "זהו צער לדורות באם ביקרת בסוז`ו, אך החמצת ביקור בגבעת הנמר" כתב המשורר הסיני סו שי באחד משיריו על המקום. נחושי החלטה שלא להצטער צער לדורות, טיפסנו במעלה המתון של הגבעה אל עבר "פגודת גבעת הנמר", חולפים על פני גן עצי בונסאי קטן ומקסים הסמוך למפל מים קטן. אגב, המילה "בונסאי" היא מילה יפנית ופירושה הוא "שתילה על מגש" להבדיל מאומנות מזעור העצים הסינית הנקראת בסינית "פנג`ינג" שפירושה הוא "עיצוב הנוף במגש". האמנות הסינית החלה עוד לפני כ- 2000 שנה ומשערים כי תחילתה בנזירים סיניים שהובילו אל המנזרים שתילי מרפא בתוך כדי חרס שעם השנים התעבו והתבגרו אך מראם נותר ממוזער. רק כ -; 700 שנה לאחר מכן בתקופת שושלת סונג סינית נדדה אמנות זו ליפן והתפתחה שם לסגנון שונה המוכר לנו כבונסאי היפני ולקוריאה הסמוכה שם היא מכונה בונזאי. מכיוון שאמנות הגידול הסינית (פנג`ינג) מייעדת את העצים להיות מוצגים בחוץ, הם לרוב גדולים יחסית ועמידים יותר מאשר מקביליהם העצים היפניים.

 בסמוך לבריכת מים קטנה החבויה בנקיק קטן עם המון דגיגי זהב הצובעים את מימי הבריכה בצבע גופם, עצרנו לקחת אויר לנשימה בטרם טיפסנו אל גשר קטן המגשר בין שני ראשי נקיק הסמוך לפגודת "יון יאן סי". הפגודה הישנה בנויה מלבנים בצבע האדמה ומיתמרת לגובה של כמעט 48 מטר מעל לראש הגבעה בה נקבר "הא לו" שהוא ממייסדי העיר ואבי המלך פו-צ`אי. מקור שם הגבעה היא אגדה עתיקה על נמר לבן שהתיישב על קברו של "הא לו" ביום בו נקבר. בתום שלושה ימים נעלם הנמר אך הותיר לגבעה את שמו. משקל הפגודה מגיע לכדי 6000 טון, דבר המשפיע על יציבותה ועל זווית עמידתה וניתן להבחין כיום בבירור בזווית הנטייה שלה בדומה למגדל פיזה האיטלקי.

 עזבנו את המקום ונסענו אל מלון Bamboo Grove המרהיב להתרעננות. בדיוק בזמן בו השמש החלה מאירה מקומות אחרים בעולם עטפה אפילה רכה את העיר סוז`ו. רחוצים ורעננים יצאנו מהמלון, רק בכדי לחזור לעומסי התנועה, החום והלחות הנוראיים שמציעה העיר לתושביה ולתייריה. עם סיום ארוחת הערב הוסענו מדושנים לביקור מיוחד בגן "רשת הדייג" (Wangshi Yuan). גן מיוחד זה אשר הוקם לפני כ- 800 שנה נחשב לאחד הגנים הייחודיים בכל סין. עיצוב הגן, בשילוב אלמנטים של אמנות, טבע וארכיטקטורה יצרו יצירת מופת שנשמרה עד לימים אלו. ביתנים קטנים ואותנטיים סובבים גן פנימי וירוק שסלעים גדולים סוגרים במרכזו בריכת מים קטנה. השביל הפתלתל המרוצף באבני דריכה אפורים מוביל בין הביתנים השונים בגן ומעניק תחושת עומק ואשליית גודל לגן הקטן. המקום מפתיע ויפה. שחקנים ,נגנים וזמרים סיניים המאופרים ולבושים על פי מיטב המסורת הסינית מציגים בביתנים השונים הופעות קצרות ושונות בנות מספר דקות ספורות להנאת הקהל העובר בסיום כל מופע קצר שכזה אל הביתן הבא ואל המופע הבא. את השם "גן רשת הדייג" טבע פקיד ממשל סיני מהמאה ה-18 שהצהיר "אני מעדיף להיות דייג מאשר ביורוקרט". אותו פקיד, שכמו רבים אחרים בסין, דגל בשמירה על הטבע, העדיף לשחזר את הגן העתיק מאשר לייעד אותו לשימוש אחר. על בסיס הצהרתו זו טבעו את שם הגן לדורות.

יום ג` 24.07.07
את הדרך אל המזח הקטן עשינו מבעד פתח ענק הפעור בחומה הגבוהה של העיר סוז`ו. התמקמנו בסירה הצרה והנמוכה, מציצים מבעד לצוהר קטן אל עבר התעלה הגדולה. הסירה שטה באיטיות ,חותכת דרכה במים חולפת תחת גשרים ישנים שהזמן והמים השאירו בהם את חותמם. הגשרים כאן רבים וקושרים בין השכונות והבתים משני עברי התעלה, מאפשרים לדיירי המקום מעבר מצד אחד אל משנהו. משני צידי התעלה ניצבים על תילם בתי המגורים, צפופים, ישנים ובלויים עם מדרגות אבן קטנות היורדות אל התעלה לסייע לאלו הבאים או יוצאים דרך המים. בתים קטנים ומסעדות שפנסי רוח סיניים תלויים אדומים ומאובקים ברצף לכל אורכם, נדמים כתפאורה בנויה העומדת כך כבר מאות של שנים. הנוף הירוק מבעד לחלון, השמש החמה, שלוות האיש היושב סתם כך תחת עץ הנושק לגדת התעלה וקורא בספר פתוח נטעו בי נינוחות ושלווה נעימה. שלו ורגוע סובבתי ראשי חזרה אל פנים הסירה והצטרפתי לקונים הנלהבים שאיגפו את נהג הסירה שמכר מתוך קופסת קרטון בלויה כובעי קש, קלפים ומשחות סיניות בעלות מרקם שמנוני שאין אני יודע את טיבן.

מזגן האוטובוס הדוהר על הכביש הלוהט , ניסה בכל כוחו להתמודד בחום הצהריים הכבד , גובר ונסוג בפני החום לסירוגין. העייפות, החום והנסיעה הארוכה החלו לתת את סימנם בחברי הקבוצה. ראשים כבדים היטלטלו כמעט חסרי שליטה על משענות הכסא, נעים מצד אל צד בהתאם למהמורות הדרך על הכביש החולף בנוף צחיח ומשמים, בואכה שנגחאי. 

לתחילת הכתבה

שנגחאי

שנגחאי עיר ענקית. הגדולה והתוססת בערי סין שוכנת לחופו של הים הסיני המזרחי. העיר מאכלסת בתחומה העירוני הענק בן 6200 קמ"ר (המרחק ממטולה לאילת הוא 480 ק"מ) אוכלוסיה הקרובה לעשרים מליון איש. העיר, שפירוש שמה בסינית הוא "על הים" הינה אחת מערי הנמל הגדולות בעולם ונחשבת כמרכז תעשייתי, מסחרי תרבותי ואקדמי וכוללת בתוכה כ- 25 אוניברסיטאות. השעה שעת אחר הצהריים ותנועת כלי הרכב על הכבישים והמחלפים הרבים בפאתי העיר כבדה מאוד. נהג האוטובוס מנצל בזריזות מרווח צר בין המכוניות הדחוסות בנתיב התחבורה הימני ו"מתפלח" ביניהן, מתעלם לחלוטין ובאדישות מקו ההפרדה הרצוף. ניידת משטרה מקומית דולקת בעקבותיו קוראת לו לעצור בצד הכביש .שוטר מוסר לידיו דו"ח תנועה.

 "פריס הסינית", "הזונה של המזרח", "מלכת המזרח" הם רק חלק מהשמות והדימויים בהם כונתה העיר שנגחאי. בסיום מלחמת האופיום הראשונה (1842) נכבשה העיר על ידי הבריטים ומספר שנים מאוחר יותר התיישבו שם גם הצרפתים, והעיר הפכה להיות ישוב בינלאומי. כחמישים שנה מאוחר יותר, עם הגעת היפנים לשנגחאי נחלקה העיר לישובים נפרדים ואוטונומיים שלא הוכפפו לחוק הסיני. בשנות ה-30 של המאה ה-20 "נחתו" בשנגחאי חברות סחר ופיננסים שהביאו איתן סגנון מערבי ותרבות אחרת. בניינים גבוהי קומה החלו מעטרים את קו השמיים וכבישים החלו להיסלל עבור הרכבים הממונעים הרבים שהחלו שוטפים את העיר. בד בבד הפכה העיר למרכז פשע, הימורים, סמים, ניצול ועבדות. בשנת 1947, לאחר חדירת הקומוניזם לסין הוחלט לשים קץ לכל. הממשל הסיני ניסה לבער את משכנות העוני מהפשע ולשקם את מאות אלפי המכורים לאופיום ונלחם בזנות, בעבדות וביתר התופעות המערביות השליליות. 

כיום נדמית העיר כאילו מתעוררת היא מתרדמה עמוקה בזמן. ביקור בעיר מגלה עיר מערבית מודרנית עד כדי חדשנית. עיר הייחודית באישיותה ובתדמיתה. בנייני מגדלים משקיפים אלינו מכל עבר, שואפים כל הזמן מעלה - הכי גבוה שאפשר, במעין תסביך של "מגדל בבל" תלוש מהמציאות ובלתי מובן. כבישים חדשים מתחברים למחלפים מודרניים התלויים בגבהים שונים. אורות ניאון מרצדים בצבעוניות מצועצעת על מבנים בנויים באדריכלות עתידנית, כמעט מתוך סרט בדיוני, והכל יחד מציג בפני המבקר עיר מערבית מודרנית המוחקת במהירות את עקבות קמטי ההיסטוריה ועברה האפרורי ומתקדמת במהירות רבה אל העתיד. ללא ספק שנגחאי כיום היא העיר הכי מערבית במזרח.
האוטובוס נכנס לרובע פודונג ועוצר בסמוך למדרכה המובילה למגדל הג`ין-מאו הנחשב כיום למבנה הגבוה בסין. המבנה בנוי במתאר המזכיר פגודה סינית ובנוי על טהרת הספרה 8. למבנה המתומן 88 קומות המתנשאות לגובה של 421 מטר (כמעט מחצית קילומטר של מבנה). בנייתו החלה בחודש אוגוסט ופתיחתו הוכרזה גם בחודש השמיני של השנה. מעלית מהירה מטיסה את העולים בה תוך 45 שניות אל חלון תצפית המשקיף אל העיר. בסמוך לג`ין-מאו הולך ונבנה מגדל גבוה יותר שסיום בנייתו צפוי רק בשנת 2010. שעת אחר הצהריים, ואנו חולפים ברחובות שנגחאי בדיוק בשעה שנורות הניאון נדלקות באור מרצד, עז וצבעוני ומחליף את אור קרני השמש האחרונות החוזרות מחלונות הזכוכית שבגורדי השחקים. דרכנו אל אולם התיאטרון לצפות במופע של "קרקס שנגחאי". המופע, שהותאם בהגזמה לחיך המערבי ולאוזן המערבית, הפגין מופעי אקרובטיקה נועזים בסגנונות שונים. המופע הסתיים בקטע מדהים של קיר המוות בו הוכנסו אופנוענים מהירים לתוך כדור ברזל סגור. יש תחושות של פספוס (על כך שהמופע מערבי מדי) וצער (אולי על התפוגגות התרבות הסינית?), אבל הנחמה היא שזוהי סין של שנת 2007. 
יום ד` 25.07.07
הבוקר התעוררנו בשנגחאי. רק זאת בלבד היא כבר עובדה מאוד נחמדה. לא כך ? האוטובוס חולף ברחובותיה הישנים של שנגחאי. בתים אפרוריים ישנים וצפופים נטועים לאורך רחובות ארוכים הבולטים בדלותם. חבלים ארוכים מתוחים מחלונות הבתים אל הרחוב ונקשרים אל עצים, רמזורים ואל תמרורים ומשמשים ככבלי כביסה עליהם נתלית הכביסה הביתית הרטובה. חסרי המזל שחלונם אינו סמוך לרמזור או לתמרור שולפים החוצה מקל ארוך עליו מושחלים פריטי הלבוש השונים להתייבש באוויר העיר, ספוג העשן והפיח.
אנו מתקרבים אל הרובע הסיני שהינו שיחזור של העיר הסינית שרק לפני עשרות שנים עמדה נחבאת ומבוישת אל מול כל מגדלי הקומות, הפאר והעושר שנבנו ברבעים הזרים של אנשי המערב בתקופה הקולוניאלית. הגנים המקוריים נהרסו כליל במהלך הפצצה עזה בזמן "מלחמת האופיום". בלב הרובע השוקק והעמוס בתיירים נמצא גן יו-יואן (Yuyuan) ובתרגום מסינית "גן האושר". הגן היפה שנבנה באמצע המאה ה- 16 על ידי משפחת פאן כולל בתוכו את כל מרכיבי הגן הסיני הקלאסי של שבילים מתפתלים, פגודות סיניות יפות, צמחייה ירוקה ועבותה, בריכת מים קטנה עם מים זורמים ודגי זהב שוחים בתוכם, סלעים מחוררים ועוד. קיר לבן וארוך עליו מתפתל דרקון ארוך, מפריד בין חלקי הגן השונים. מספרים כי הקיסר כעס על השימוש בסמלו- הדרקון, אך פאן טען להגנתו כי הדרקון אינו דרקון הקיסר. כהוכחה הצביע על שלוש האצבעות ברגל הדרקון בשונה מחמש האצבעות ברגלי הדרקון הקיסרי. 
מיוסר מהחום , מיוזע מהלחות ומסנוור קשות מקרינת השמש החזקה יצאתי מהגן אל הרובע הסיני. המוני חנויות קטנות וצבעוניות שנבנו ושוחזרו בסגנון סיני מובהק מציעות להמוני התיירים (רובם סינים) את מרכולתם. בתי תה, בתי מרקחת, מותגים מערביים, מזכרות, בתי אוכל ועוד. יצאנו את הרובע הסיני ובנסיעה קצרה הגענו למסעדה מונגולית שהעלתה חיוך שמחה ושביעות על פני. המסעדה, שהינה למעשה אולם ארוך וצהוב בעל קירות חשופים חסרי ייחוד, חפים מכל קישוט ומשעממים למראה, ממקדת את מלוא תשומת לב הבאים להתארח בה, במרכז האולם. שם במרכז האולם מתחיל הכל. שורה ארוכה של קערות הגשה ענקיות הכוללות מנות בשר חי מסוגים שונים וירקות ירוקים ממינים שונים מהן בונה לו הסועד על פי בחירתו האישית מנה בגודל, בכמות, בסוג הבשרים והטעמים - הכל לטעמו ועינו האישית. התקרובת עצמה מוגשת לטבח העומד מעבר לקיר זכוכית ומקפיץ אותה בעזרת מקל ארוך וצר על משטח ברזל רותח למנה טעימה ומעניינת. 
 
רחוב ננג`ינג, ה"שאנז אליזה" של שנגחאי ממתין לבואנו באורות דולקים המאירים מבנים גבוהים ומרשימים ואנו מצטרפים אל המוני האדם העושים בעיקר "Window Shopping". הרחוב קיבל את שמו בתקופה הבריטית בהן כונו הרחובות הגדולים שנמשכו מערבה מכיוון הבאנד (הטיילת לאורך הנהר) בשמות ערים סיניות כמו ננג`ינג, קנטון וכדומה. הרחובות הניצבים מדרום ומצפון כונו על פי שמות המחוזות הגדולים בסין כמו סצ`ואן ו-הנאן. שמות אלו נותרו עד לימים אלו. המדרחוב בעל פנים רבות ושונות ומציג בחזיתו חנויות גדולות מרווחות ומעוצבות. שמות וסמלי מותגים כמו בנטון, רולקס וקוקה קולה מוצגים בענק מעל לראשי בניינים מוקפדים ומבריקים כיאה למותג יוקרתי.

 מפעם לפעם מופיע תושב מקומי שנוכחותו מזכירה לנו שאנו עדיין בסין. אותו "בחור" נושא עימו חוברת דגמים מצולמת ומציע בלחש את סחורתו הזולה עם שם המותג היוקרתי בחנותו הסמוכה. חולצות, שעונים, תיקים, רולקס, ברייטלינג, גוטייה... - זוהי "החצר האחורית" של המדרחוב היוקרתי משהו. מהמדרחוב תובלו אל אחת הסמטאות הישנות והצרות הבנויות בניצב למדרחוב שם תוזמנו להיכנס אל מעבר לדלת סגורה אל תוך בית ישן שעבר הסבה למחסן סחורות ענק. חלקו המערבי של המדרחוב משופע גם בקבצנים מכל הגדלים, המינים, הפגיעות והמומים הפיזיים, הנצמדים אל התיירים הרבים ובמבט מקצועי מבקשים כסף. אנו עלינו על שתי שיטות לגרום הסתלקותם: הראשונה, היא לכוון מצלמה לעברם בכוונת צילום. לא תאמינו באיזו מהירות הם מסובבים את גבם למצלמה ומתרחקים. השנייה היא לתת להם יואן או שניים ולהרגיש טוב עד נהדר לשתי שניות עד להגעתו של הקבצן הבא.
יום ה` 26.07.07
המזוודות ארוזות וממתינות מחוץ לדלת החדר. היום אנו מסיימים את טיולנו ועוזבים את סין חזרה אל הפרופורציות השפויות של ארץ קטנה שבעברה השני של היבשת. מהארץ מתקבלות הודעות כי נפתחה שביתה של עובדי רשות שדות התעופה וכי שדה התעופה בן-גוריון סגור לטיסות נכנסות. משוכנעים ומאמינים כי ליטוף ישבנו של הפיל הלבן על הר אמישאן יסייע גם עתה ולא יאפשר את השביתה, יצאנו מעודדים למקדש "הג`ייד בודהה" (Yufo) שהוא אחד המקדשים המפורסמים והיפים בשנגחאי. הפריטים היקרים במקום הם שני פסלי בודהה גדולים החצובים מגוש של אבן הג`ייד שהובאו לכאן על ידי נזיר בודהיסטי מבורמה. במקום מתקיימים טקסים דתיים ומעת לעת מוגבהת האש בתוך כדי ענק עשויים ברזל וברונזה אליה משליכים המאמינים שטרות כסף שישמשו את המתים בעולם הבא לקצב הקשות הנזירים הבודהיסטים על כלי הקשה מעץ.

 את הנקודה היהודית מצאנו ברובע הונג-קו בעיר שנגחאי. אנדרטת זיכרון צנועה בכניסה לגן קטן הסמוך לרובע מספרת את סיפורם של 20,000 היהודים ממערב אירופה שמצאו מקלט בשנגחאי הרחוקה בזמן מלחמת העולם השנייה. היהודים שביקשו להימלט מאימת הנאצים גילו שרוב דלתות העולם נעולות בפניהם. אולם בד בבד נפוצה השמועה כי העיר הבינלאומית שנגחאי אינה דורשת דרכונים או אישורי כניסה מהמבקשים להיכנס לתחומה. למעלה מ- 20,000 יהודים שיכלו להרשות לעצמם חכרו סירה והפליגו אל קצה יבשת אסיה. עם תרבותם המערב אירופאית ומראם ולבושם הכבד הם "נחתו" באחת השכונות העניות והדלות ביותר בשנחאי שלא הריחה ולא דמתה ולו במעט לרחובות אירופה. עם כיבוש שנגחאי בידי היפנים התגוררו הפליטים היהודים ברובע מתוחם שקיבל את השם "גטו שנגחאי". חייהם לא היו קלים במיוחד עקב קשיי השפה, הקושי להתפרנס ועל רקע מחסור חמור במזון ובציוד בסיסי. עם סיום המלחמה צוטט אחד ההיסטריונים אומר: "הם היו מאוד מרוכזים ברחמים עצמיים ורק בדיעבד הבינו שהם חיו בגן עדן יחסית לאחיהם היהודים שנותרו באירופה". אחרוני הפליטים היהודיים עזבו את שנגחאי בין השנים 1947 -1948. המטיילים ברובע הונג-קו יוכלו לבקר בבית הכנסת הישן "אוהל משה" שנבנה בשנת 1928 ושימש כמרכז תרבותי ורוחני באותן שנים. בימים אלו עוברים האזור ובית הכנסת שיפוצים רחבים לקידומו של האזור, כאזור תיירותי ולשימור המורשת של יהודי שנגחאי. 
צהריים. השמש מכה בכל עוזה ברחובות שנגחאי הלוהטים. קרינת האור מסנוורת בעוצמה בלתי נסבלת מבעד לעדשות משקפי השמש והלחות הכבדה עוטפת הכל בדביקות מגעילה. אכן, שעה יפה לטיול רגלי בטיילת הבאנד הנמתחת לאורך נהר ה-הואנג-פו (Huang-Pu) הרוגע. הבאנד (Bund), שפירושו מאנגלית-הינדית הוא סכר או סוללת בוץ הנבנית לאורך רצועת החוף, מהווה את האתר הכי סימבולי לנגיסת האירופאים בישות הסינית. האתר כולל מספר מבנים חשובים ובהם בנקים, מסעדות ומלונות יוקרתיים הבנויים בארכיטקטורה אירופאית מהתקופה הקולוניאלית. במבט הפוך אל עבר הגדה השנייה של הנהר ניתן לצפות בנופיה של העיר החדשה ה-פודונג ולצפות במבנים השונים המהווים חלק מסמליה של שנגחאי המתחדשת דוגמת מגדל הטלוויזיה (פנינת המזרח) המתנשא לגובה של 468 מטר מבלי יכולת לפספס אותו על קו הרקיע של העיר ובסמוך לו הג`ין-מאו, המבנה הגבוה שקומותיו העליונות משמשות כבית מלון (Grand Hayatt).

אנו סופרים את השעות המעטות שנותרו בטרם נעזוב את אדמת סין ממש אל הקצה האחר של יבשת אסיה ומחליטים לנצל את הזמן והשהות לבדוק את האטרקציה היבשתית המהירה בעולם, רכבת מגלב (MAGnetic LEVitation), רכבת ריחוף מגנטי. רכבת מיוחדת זו פועלת ללא כל מגע פיזי בינה לבין המסילה וללא כל חיכוך ביניהן. תכונה זו מאפשרת לרכבת לפעול במהירות עצומה - את המרחק של 30 ק"מ משנגחאי לשדה התעופה עברה הרכבת בזמן של 7 דקות ו- 20 שניות. במחצית מזמן זה עסוקה הרכבת להאיץ את מהירותה ואילו מחצית הזמן הנותרת מהנסיעה נועדה לבלימה. המהירות המרבית אליה מגיעה הרכבת בקו זה היא 431 ק"מ לשעה.
את המזוודות אנו פוגשים בכניסה לשדה התעופה, ממתינים לפתיחת הדלפקים. זה מספר שעות חלפו מהרגע בו התבשרנו ששביתת עובדי רשות שדות התעופה בישראל הסתיימה ובתוכי אני משוכנע שליטוף ישבן הפיל הלבן שם על ההר היפה הוא הדבר האמיתי שהביא לסיומה של השביתה. עליתי למטוס ושקעתי במעמקי מושב המטוס הנוח. מחשבתי נדדה אל מרקו פולו החוזר לביתו. קרוב ל- 10 שנות מסע ארוכות ארכה הדרך מהיום בו עזב את סין ועד לרגע בו נחת בביתו שבוונציה. "האם המסע שלו אל ארץ סין היה שווה את המאמץ?" שאלתי את עצמי. את חוט המחשבה קטעה דיילת נאה שעברה בין המושבים ונעלה בקול טריקה רעשני את תאי האחסון שמעל ראשי הנוסעים. שיפרתי תנוחה במושב הרך ועצמתי עיני בהנאה. אהבתי את סין ואהבתי מאוד כל רגע בסין. שמחתי על כל חברי קבוצה המדהימה אליה התחברנו במשך 16 יום ושמחתי מאוד על מדריך הקבוצה לסלו קליין שניהל, הנהיג, הדריך והעשיר בידיעותיו הרבות ובסבלנות אין קץ את כולם.

 לפתע... נפקחו עיני בבהלה. הכינור! הכינור! דבר אחד העיב על הכל: למרות חיפושי ומאמצי הכבירים מרגע בו נחתנו על אדמת סין, לא נמצאו בכל רחבי סין הענקית שניים סינים עם כינור גדול ואפילו לא סיני בודד עם כינור קטן. וידאתי שחגורת הבטיחות נעולה סביבי והתנחמתי במחשבה שאולי דווקא בצידה השני של היבשת, בארצנו הקטנטנה, ישנם אולי סיכויים גבוהים יותר לראות שוטר גדול (של משטרת ההגירה) המגרש שניים סינים שפטפטו בקול גדול. המטוס האיץ את ריצתו על המסלול, צובר מהירות לקראת התנתקותו מהקרקע. בעוד שניות מספר ייפרדו גלגלי המטוס וגם אנחנו מאדמת סין, בטיסה מערבה.

זהו. חוזרים הביתה.
לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה