מגווילין לטראסות האורז בפינג אן

קיצור תולדות הוויסט
 אתחיל דווקא במשחק לא אולימפי לחלוטין, שאולי יהפך לאולימפי פעם, אם ישראל תארח את האולימפיאדה. לא שהוא המצאה ישראלית, אפילו השם שלו לא מריח מפלאפל כמו "יניב", אבל לא פגשנו אפילו זר אחד לרפואה שמכיר, מה שהקשה על שיחוקו תכופות והפך אותו למשחק נדיר רוב הטיול. לעומת זאת, שלושת השבועות האחרונים של סין (כמובן של הטיול שלנו פה ולא של הרפובליקה עצמה, ויעידו יודעי דבר כי סין לא נגמרת) נראים לי כמו משחק וויסט א-ר-ו-ך ומהנה. שהסינים וסין היו בו שחקני משנה, כאלו שצופים מהצד בנו ובסידור הקלפים המוזר שביד, בדף התוצאות שניר מנהל בדקדקנות, בצעקות ובפרצופים, בבקבוקי הבירות המצטברים מהצד.

בילדותי המתרחקת ערכו לי הסנדרוביצ`ים הכרות עם ה-"מיני ברידג`", שחקנו אותו כיאה לילדים בתמימות מסויימת, או שזו הייתי רק אני. מאוחר יותר דבק המשחק גם בילדי אורנית העליזים ושוחק פה ושם במסיבות הפיג`מה ואז חזר כ"וויסט" עם החבר`ה של דרום אמריקה.. ואז נעלם וחזר עם ניר וחבורתו בצורה רצינית, מלווה במבט רצחני בעיניים, או לכל הפחות תרועות קרב. בטיול, בגלל הדרישה ל"ידיים", נאלצנו לחכות עד קירגיזסטן, שם באוהל, כשהגשם דופק מבחוץ, ערכנו סבבים ארוכים ארוכים עם עידו והדס, שהיו יריבים ראויים. אחר כך בסין, ניסינו ללמד את פאדי ופול אי שם בגובה של 4200 מטר מעל פני הים, אבל התעייפנו אחרי שני סבבים ונרדמנו מתנשפים. ואז זה התחיל, ביום שבו הכרזנו על מנוחה רשמית של הטיול כולו, שכל מה שמשתדלים לעשות לא דורש טיפוס בעלייה, אלא רק אם היא קצרה ובסופה מחכה אוכל טוב. התיישבנו במקום קטן הצופה על העיר דאלי מלמעלה ומבעד לעננים, פגשנו את מיכל יקירתנו שוב, וגם את טל ונאווה ועידן ודפנה ויכולנו להרכיב רביעיה וטורנירים שנמשכו מהשעות הגדולות ועד השעות הקטנות, שרק בגלל שאנשים היו צריכים מסיבה לא ברורה לקום מוקדם, או בגלל שנמאס לי להפסיד, נקטעו.

יד של צבע אחד
-דווקא גירסה לא קלאסית, זה אומר שמישהו ערבב ממש רע, ויצא לך הרבה קלפים מאחד הסימנים: עלה (או ספייד או קוץ בתחת, תלוי מאיזו עדה באת), לב, יהלום (או מעויין לילדים גיאולוגים קשי דימיון) או תלתן (קלאב לאנגליסטים). זה דווקא לטובה כי אז אפשר להכריז על חותך ולקחת המון סבבים, והמשחק מעניין ואכזרי. כשהרגשנו שמיצינו חזרנו למטה אל דאלי העיר, להיות עם העם. העם במקרה הזה הוא לא הישראלים למרות שהיו המוני המונים, אלא אנשי השבטים הסינים המקומיים, ביניהם בלטו בני שבט ה"באי" באופנה הכחולה. אנשים נשים וטף בכחולים יפים כמו שהאמהות שלנו אוהבות, כולם לבושים בכחולים מחגורה ועד תחתונים, והשווקים מלאים בכחולים כאלו ואחרים תאווה לעיניים, חגיגה אמיתית, בלי שום יום עצמאות באופק.

יד של כלום
זה כשיוצא לך קלפים ממש מבאסים, אין לך כמעט אף אחד ממשפחת המלוכה, אולי איזה אס ונסיך. אין לך מספיק נמוכים מאוזנים בשביל להמר על "אפס", אתה יושב מבואס ומהמר על אחד או שניים והמשחק נטול כל עוקץ של התרגשות, כל כך חסר שלפעמים בא לך סתם להמר על הרבה בשביל להפיל את כולם ושהסיבוב לא יחשב (לפחות ככה זה אצלנו בעדה).

 בקונמינג, הצומת הגדולה של דרום סין, חשבתי שאולי ניסע ללאוס, במקום להמשיך מזרחה, יומיים היינו בהתלבטות חסרת חשיבות שאין ממנה מוצא מזהיר. בסוף עשינו את הבעד והבנגד והחלטתי לוותר על השאיפות ההרפתקניות שלי שכוללות בין השאר נסיעות ארוכות מידי באוטובוסים והפיכתו הבלתי נמנעת של ניר יקירי לחרגול מצוי (ככה הוא מגיב לנסיעות ארוכות באוטובוסים, זה מגיע אצלו מהר יותר אם האוטובוסים קופצניים במיוחד). בהתחלה זה הרגיש כמו החלטת הימור על משהו שאני מכירה ולא ממש ירגש אותי, אבל כמו שתראו בהמשך, טרפתי את כל הקלפים גם של היד הטריוויאלית הזו.

"אני כבר הכנתי שלושה קלפים, מעבירים?"
כשלאף אחד אין הימור גבוה מעבירים שלושה קלפים בין אחד לשני כדי שהידיים יצאו מאיזון ואפשר יהיה להמר... אם זכרוני אינו מטעני, ובדרך כלל הוא לא, כמעט ולא היו משחקים שלא העברנו קלפים.. ורוב הפעמים מי שישב מימין לניר ניצח, לא יודעים למה, אולי בגלל שהוא תמיד מעביר לבבות.

 עונת קציר האורז החלה ושמענו שהם מסודרים יפה בטרסות, וכיוון שאף לא אחד מאיתנו היה שם, החלטנו לנסוע לבקר את טרסות האורז בפינגאן, שזה ממש קרוב למחוז גוויזו המלא שבטים ומלבושים. העברנו תיקים, לקחנו רק מה שצריך השאר נשאר בגווילין ועלינו על האוטובוס, רטובים אך מרוצים (הזיעה בגווילין יורדת עליך כל הזמן, כאילו אתה באמצע מונסון).

יד שווה
כשמסתדר לך ממש טוב, ועל ההתחלה אתה מקבל קלפים גבוהים והרבה, וכבר מראש חסר לך צבע שאתה יכול לחתוך ואתה יכול בלי היסוס להמר גבוה ושיהיה גם משחק עם חשיבה. כיף.

 הדרך יפה ובצדדים בתים כהים גדולים, רעפים שחורים, שדות ירוקים בהירים זוהרים בשמש הקופחת, בים ירוק קבוצת סינים קוצרת בשדה האורז קוצרת כל היום, כובעים רחבים של דרום סין ואלומות קציר מתיבשות. נוסעים ליד נחל כחול טורקיזי וצלול שבא לך לקפוץ לתוכו, לגור בתוכו לעולמים, ומטפסים בסללומים גבוה גבוה וההרים מטפסים אלינו במדרגות של אורז ותירס וירוקים נוספים. אנחנו עוברים בסמטאות הצרות, בין תירסים ופלפלים שמשזפים את החזה ומתיישבים ליד נקודת התצפית השנייה (שנייה כי יש גם ראשונה, בצד השני של ההר). ואנחנו רק שלושה ויד רביעית אין בנמצא, אבל לנחישותנו ההתמכרותית אין קץ, אנחנו מוציאים את קלפי ה-"2" מהחבילה ופוצחים בסבבים מהירים ופוצעים. משחק אכזרי ואני מפסידה ויורדת אל מתחת לאפס... ושוקעת בחושבים על המקום הנמוך שאפשר להיות בו כשמפסידים, על מיצי הקיבה החמוצים שיכולים לעלות בהרגשה... אני ממשיכה לרדת במחשבות כשאנחנו כבר עולים לראות את קרני השמש מתלכסנות על המדרגות מנקודת התצפית השנייה. הנוף ממיס לי את ההרגשה, אני מחייכת כבר בזווית הפה, היתושים עוקצים והזיעה מנצנצת, יורדים בשביל צר ואני מחליקה על התחת בתוך המחשבות.

יד שבורה (או רצתי רצתי ונפלתי ומכה ביד קיבלתי, אוי) שברי זכרונות: הרגל נשלחת מעט קדימה, היד מעט אחורה, קרחצן מהדהד באוזני וכאב חד בפרק ביד, אני יכולה להזיז הכל, אז הכל טוב, אולי זה רק נקע, זה מתנפח. אני קמה, חוטפת סחרחורת ובחילה ומתיישבת חזרה, נשות הכפר שמביאות לי צמחים, מים קרים, אנחנו יושבים למשחק וויסט נוסף, אני מחליפה פחיות קרות בתוך הקיבוע... אני מנצחת עם יד אחת ולוקחת כדור לנצח את הפחד. בית חולים לצילום ליתר בטחון, הרופא רואה שבר, מחפש דרך להגיד לי באנגלית איך הוא רוצה לטפל בי, שלוש שנים של לימוד גיאולוגיה משתלמות סוף סוף כשהוא נוקב בשם המינרלי Gypsum (גבס), הוא אומר שיכאב רק קצת. חדר טחוב עם ריח של נקיון שלו התיבש, שני הרופאים נתלים לי על היד כל אחד מצד אחר, אני צועקת וזה נמשך יותר זמן ממה שחשבתי אז אני צועקת עוד ועוד ועוד ומרגישה שכל עוד אני יכולה לצעוק זה בסדר. ניר זז לשבת כי הוא עומד להתעלף, הם מחזיקים לי את היד לוחצים ומגבסים. הגבס הראשון בחיי, בסין, איזה שוק. 

סיבוב חותכים
כשמישהו מתחיל סבב עם קלף מסדרת החותכים, כשמשחקים "אנדר" (מספר לקיחות מוצהר קטן ממספר הלקיחות האפשרי) זה מאוד מפתיע שזה קורה. מצד שני, המשחקים המשולשים עם מיכל תמיד מפתיעים, אנשים לוקחים יותר מידי ב-"אפ", מתחילים עם אס חותך ב"אנדר" ומצהירים על 10 לקיחות ללא גבוהים. תמיד מעניין .

 נוסעים לארץ החלומות שם הכל אפשרי, אני עם יד אחת פעילה ויד אחת שמתחממת מהר. מגיעים למקום שהיה לי פעם ביתי - יאנגשו, המקום והאגדה. שפיצים של נוף מקפצים מסביבנו נושעים את הנפש, מהזכרות ורצון לקפוץ ולרוץ ואנחנו מתחילים לקפץ פה ושם לתוך המים כשחם ועל אופניים כשמתנשב ולכל עבר בעזרת שיפצורים ושידרוגים להגנת היד ממים. מגלים את כל המגבלות, מתאמים תפקידים, יודעים שעכשיו כמה זמן אני לא זה ולא זה... וכן זה וכן זה. עד שאני לוחצת יותר מידי וניר כבר מטפס על קירות. 

להפסיד בכבוד
 קשה, אחד הקשים שיש האמת, בתור אחת שהתרגלה להתנצח ולנצח, נהייתי מאוד מעצבנת וגובלת בבלתי נסבלות כשהפסדתי. לקח לי הרבה הרבה זמן ובטח יקח עוד, ללמוד לנתק ולא לקחת אישית ולא לחשוב שאם אני לא מצליחה אז לא אוהבים אותי. וזה לא רק קלפים, עכשיו בגלל היד הייתי חייבת להשלים עם העובדה שאני מפסידה כמה דברים בהמשך הטיול: להכנס כל כולי למים (קנינו לי מצופים), להתקלח כמו בן אדם (ולא כמו זמרת שנתקעה בתנוחת הסיום של השיר באירוויזיון), לכתוב ביד (כן, כן יד ימין), למסז`, לנסוע על אפניים ויחד עם זה לגרד באף, לנסות לטפס על סלעים... מפסידים וזה עצוב אבל מרוויחים דברים אחרים, קטנים, שלא מרגישים אותם בהתחלה. 

לתחילת הכתבה

אבחנות על סין

ידיים למעלה על הראש (או דברים שרציתי להגיד על סין והסינים):

  • לפני כמה חודשים כבשה את סין תופעת הסלסול והצבע, הסלסול עוד מככב (עד שהסיניות יקלטו שזה הורס להן את המקלות המקסימים שיש להן) הצבע קצת דעך, ולכל הסיניות כמעט (גם כל הסיניות כמעט זה המון) יש סילסול בקצוות, סטייל תיקי דיין בקרובים קרובים ושאריות חמצון. כמו בהרבה דברים בסין, כולם עושים מה שכולם עושים, אז גם כולם מסלסלים ומחוץ למספרות המכבדות עצמן ניצב אורגן אורות תלתלי המבשר על יכולותיהם המודרניות של הספרים... וניר בכלל התאכזב, כי אף אחד לא רץ אליו והתפעל מהתלתלים הטבעיים שהוא הביא מהבית. הסינים ישנים בכל מקום ומצב, בחנויות, ברחובות, איך שזורקים אותם באוטובוס (טוב זה לא חוכמה, זה גם אני), בקיצור עם עייף משהו :)

  • מעולם לא נתקלתי בקיטש כל כך מרוכז כמו שיש בסין, הכל מלא בלבבות וקישוטים, תחרות ומלמלות, הבנות בורוד על שלל גווניו, זה נראה כאילו שנות ה-80 הידועות לשמצה עיצובית הגיעו לכאן. And they are here to stay!

  • יש להם יכולת להדביק בשירים את כל המדינה, שזו בהחלט יכולת מפליאה בהתחשב בגודל העצום של סין, למשל הלהיט הטיבטי העכשוי בו ילדה עם קול של פרפר נחמד מקשקשת שיר עם אבא ואמא שלה, דבר שגרם לנו לשיר לכל אורך הדרך: Mama la la la - papa la la la.

  • המחשבים המדברים הסינים יכולים להוציא אותך מדעתך, כשהם מאפסים אותם הם אומרים "ויני" בקול מסומפל, וממשיכים בבליל ספרות התלוי במהירות ההקשה. הסינים מקישים בזריזות אצבעות מרשימה וגם טועים לא מעט, כך שהתמקחות מצויה מהדהדת בין כותלי החנות כך: "ויני" "צ`י" "לינג" "לינג" "ויני" "צ`י" "לינג" "ויני" "ויני" "אר" "לינג" "ויני" "ליו" "לינג" "ויני" "ויני" אר" "לינג" "ויני" "סי" "וו" "ויני" "אר" "וו" "ויני" וכו` 

  • הדרך הכי טובה להסיר מעליך סיני שעומד מאחוריך ומסתכל לך במחשב, היא לכוון אליו את מצלמת האינטרנט ולדבר עליו עם המשפחה...

  • ככל שמדרימים בסין פוגשים יותר תיירים, יותר ישראלים, הם יותר צעירים ויותר שעירים, ויותר לבושים יפה בהשוואה לבגדי החורים שעל גופיינו, יש יותר ספרים בעברית אבל הם פחות טובים, והם יושבים וצוחקים ומזמינים את כולם למסיבה ונפלם.

  • סין כל כך כל כך ענקית שקירגיזסטן נראית כאילו היינו בה לפני שנה, אוזבקיסטן לפני שנתיים, גרוזיה לפני חמש ואת תורכיה אנחנו בקושי זוכרים... סין מוחקת לך הכל ובונה לך מחדש את כל מה שאתה יודע, מזל שהכל מתועד שנוכל להאמין שהיינו גם במקומות אחרים לפני כן. 

נאמר כבר הכל אין לי מה להוסיף לזה פשוט.

"אס חותך יצא?" אס חותך הוא לקיחה בטוחה אם רוצים או לא רוצים וכולם נמצאים בתשומת לב לגבי "היציאה" שלו. והשאלה הרטורית שמקווה לתשובה שתזרק בהיסח הדעת נזרקת מידי פעם, על יד אנשים בעלי זיכרון רע או ריכוז לא משהו או ריכוז גבוה של אלכוהול בדם. 

מיכל עזבה ללאוס ואבדה לנו היד השלישית והחשובה שלוותה אותנו כחודש. נשארנו בארץ החלומות טובלים בנחלים. 

מקאו היתה יעדנו הסופי בסין, ידענו שאנחנו מחתימים דרכונים בכניסה (עוד סיבה טובה לנסוע לשם) אבל לא ידענו כמה שונה זה יהיה. בניינים בסגנון אירופאי, מדרחובים עם מזרקות שוטפות, מבצרים מקושטים בתותחים. מה שעורר את ההכרה היו הכנסיות שעמדו בראשי גבעות והבנות שנידמה שחזר להן השפם, ודאי חזרנו לגרוזיה, הסכמנו והמשכנו לסבוב בין סמטאות סיניות עמוסות במלוכסנים שאת טיבם ומוצאם לא ידעתי אבל הם היו רבים ושונים וכהים ונוטים לאינדונזיות והודיות ואפריקאיות וכולם מדברים בבליל שפות מהיר שבטח הוא קנטונזית ושפות אחיות אבל נשמע כמו ספרדית. מקאו היתה לנו מיוחדת מאוד עם כל המילים בפורטוגזית שכתובות בכל מקום אבל אף אחד לא ממש מדבר אותן, אפילו "בנק אוף צ`יינה" הפך ל"בנקו דה צ`ינה". וריח של מאפי עוגיות קמח תירס עם שקדים ועוגות קטנות של קרם ביצים בסגנון פרטוגזי יעלה באפי ויזכיר לי מגדלור רחוק ודגלי אזהרה נגד ציקלונים טרופיים.

עכשיו מסין-סין לתאילנד-תאילנד יעדנו הסופי בהחלט

ואחר כך מה שנשאר זה לחזור לארץ בריאים וגם ובעיקר שוב שלמים

ומה שלא יהיה, אומרים שעד החתונה זה יעבור.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה