מקמבודיה לויאטנם
כתבה זו מספרת על שהותינו בדרום וויאטנם, דרומית להו צ`י מין סיטי שהיא העיר הגדולה ביותר בויאטנם. איזור זה נקרא דלתת המקונג ושם נהר המקונג (שעובר בסין, בורמה, לאוס, קמבודיה וויאטנם) נשפך אל תוך הים. לפי מה ששמענו וקראנו, השיטה המקובלת לטיול באיזור זה היא סיורים מאורגנים של יום עד שלושה שלרוב יוצאים מהו צ`י מין. בחרנו והעדפנו לקחת את הזמן ולטייל שם לבד, לארגן סיורים עצמאית בלי לרוץ ממקום למקום ולעבור בין "מפעל" לתיירים ל"מפעל" לתיירים. מה שהתגלה כהצלחה...
הגענו לוויאטנם ב-15.3 אחרי שיט בנהר המקונג, מעיירה נידחת בקמבודיה (אליה הגענו עם אוטובוס מפנום פן) ועד לצ`או דוק. באותו היום רק נחנו במלון, וביום הבא - ה-16.3 - חגגנו לאמא יומולדת! היה ממש כיף, הפתענו אותה עם מתנות והיא מאוד שמחה. אחר כך שהינו בחדר ובעיקרון נתקענו מול הטלוויזיה. זו תופעה שקרתה לנו במהלך החודש- חודשיים הראשונים במזרח אחרי שבכל אוסטרליה וניו זילנד לא היו לנו טלוויזיות. כאן יש "Cartoon Network" וערוץ דיסני- אז מי צריך יותר?? היה קשה לנתק את הבנים מהמכשיר ובסוף יצאנו... רצינו להגיע לעיירה Sam Mountain- במרחק של כשישה ק"מ מצ`או דוק.
בדרך לעיירה Sam Mountain:
קיבלנו מידע חשאי דרך אחד הוויאטנמים לגבי אוטובוס מקומי שנוסע לשם, זול בהרבה מנסיעה במונית או סייקלו. הוא הראה לאבא את התחנה תוך כדי נסיעה באופנוע שלו, והסביר זאת בכך, שאם נהגי המוניות יראו שהוא מראה לנו את האוטובוס הם יתרגזו עליו. כל המקומיים הופתעו לראות אותנו עולים ובהו בנו בלי בושה. כשזה התחיל לעצבן גילינו שיטה גאונית במיוחד כדי לגרום להם לסובב את הראש. בדרך כלל כשרק שולפים מצלמה רובם מסתובבים, ואם הם עדיין לא הסתובבו צריך לצלם אותם עם פלש. זה עובד, מניסיון. המקום לא היה מדהים. הרחוב הראשי היה מלא (מן הסתם) במקומיים שבהו בנו תוך כדי שהלכנו ובכל פעם שהפסקנו ללכת התקהלו סביבנו. תכונה מעצבנת שכזו, ועדיין לא ידענו איך להתמודד איתה. הפגודות לא עניינו יותר מדי, קצת הסתכלנו והספיק. טיפסנו על ההר הגבוה בגרם מדרגות מבטון ובדרך ראינו "בתי קפה" וויאטנמים מקסימים שהיו בעצם שורות-שורות של ערסלים צבעוניים ומשקאות למכירה.
הסתלבטנו קצת באחד כזה זה היה כיף! לא הייתה ראות מעולה, אבל התצפית מלמעלה הייתה יפה בכל זאת ואחר כך חזרנו למטה. כבר היה מאוחר ויחסית והאוטובוסים לא עבדו יותר אז שכרנו שלושה סייקלו (אופניים עם מושב מלפנים/מאחור -; מגיעים בגרסאות שונות ברחבי המזרח - ויכולים להסיע כשני אנשים), התחלקנו לזוגות, וכך נסענו כחצי שעה עד שהגענו למלון שלנו. שם התקלחנו, התלבשנו יפה וחגיגי (יחסית לבגדים שאנחנו בדרך כלל לובשים..), ויצאנו לג`יפה של הרחוב. סתםםםם, הלכנו עד למלון ויקטוריה היוקרתי כדי לאכול שם ארוחת ערב חגיגית ויוצאת דופן לכבוד יום ההולדת של אמא!! איזה כיף להתפנק...
טיול במקונג
שטים על נהר המקונג:
למחרת יצאנו לשיט על נהר המקונג כדי לראות את החיים לגדותיו בסביבות צ`או דוק, ואת השוק הצף שמתרחש שם כל בוקר. את השיט אירגנו דרך בעל חנות ספרים קטנה בעיר. אבא רק שאל אותו שאלה קטנה והוא ישר הציע שיט עם עצירה וסיור בכל מיני נקודות. כמעט כל אחד מהוויאטנמים ישמח ויכול לארגן נסיעות וסיורים (עם לקיחת עמלה כמובן...). יצאנו מוקדם בבוקר על מנת להשיג את החום ולהספיק לראות את השוק הצף לפני שהוא מתמלא בתיירים. הסירה שלנו הייתה סירת עץ עם כמה ספסלים. קצת מתפרקת אבל בעצם גם כמו כל הסירות האחרות שהיו במים. היה לה מנוע קטן ומרעיש... התחלנו. השוק הצף לא היה גדול במיוחד והיו בו 20- 25 סירות-בית בינוניות בהן המשפחה חיה. האנשים רוכשים את הפירות מהחקלאים שלאורך הנהר ואז באים לשוק כדי למכור את הירקות והפירות לסירות הקטנות שחוזרות לעיר ומוכרות שם את הסחורה. מכל סירת-בית שכזו מתנשא מקל גבוה ועליו תלויים הפירות והירקות שאותה הסירה מוכרת. התחנה הבאה שלנו הייתה בית עץ שרצפתו הייתה בעצם חלק מהנהר ובתוכה גדלו בצפיפות ענקית המוני דגים. הבנים מאוד נהנו לזרוק לדגים אוכל ולראות אותם משתוללים וקופצים אחד על השני כדי להשיג אותו.
אחר כך שטנו אל כפר של מיעוט מוסלמי שנקרא צ`אם מיינוריטי. בדרך אליו עצרנו לראות סירה קטנטנה במיוחד שמשמשת כבית של משפחה צעירה (עם שני ילדים קטנים), וראינו את הגבר שולה מתוך הנהר רשת דיג. היא הייתה מלאה כולה בזבל מקרקעית הנהר וציפינו שיישפכו אותה בחזרה אל תוך המים אבל במקום זאת האישה שפכה את תכולת השק לתוך גיגית ובעזרת צ`ופ סטיקס היא `דגה` מבין הזבל כחמישה דגים קטנים שנתפסו גם הם. אין לנו מושג איך הם יספיקו למשהו.... בכפר הסתובבנו קצת, ראינו את המסגד מבחוץ וכיתה קטנה בה למדו כ-10 בנות. ברחוב עברה מכונה גדולה ומרעישה וכעצרנו לראות מה היא עושה גילינו שהיא מקלפת מגרגרי האורז את הקליפה הצהובה, שאותה לא אוכלים.
יוצאים אל קן טו (Can Tho), העיר הגדולה ביותר בדלתא של המקונג:
חזרנו לעיר ואל המלון, וב-11 (בבוקר) כבר היינו שוב בחנות הספרים של האדם שהוציא לנו את הסיור, ממנו קנינו גם כרטיסים למיניבוס בין צ`או דוק ל- Can Tho.מונית ממש יפה הגיעה ואספה אותנו לתחנת האוטובוסים. עד כאן הכל טוב ויפה. אבל ברגע שנעצרנו בתחנה התנפלו עלינו כל המקומיים, לקחו את התיקים שלנו וניסו לדחוס אותם לבגאז` הקטנטן של המיניבוס. אותנו דחסו בלחץ לאוטו עם תיקים על הברכים ויאללה נסענו. ואז מה מסתבר? במזגן באוטו הנחמד לא עובד כמו שביקשנו ובניגוד למחיר ששילמנו! אבל `חברינו היקר` כבר נעלם ואנחנו היינו עצבניים.... גילינו גם ששלמנו 4$ לכרטיס בעוד שכרטיס עולה רק 2.5$ - ברוכים הבאים לויטנאם. ישבנו במיניבוס מלא מקומיים, הסדרן ועוד מקומי ישבו על שרפרפי פלסטיק קטנים במסדרון הפצפון, ובגלל שלא היה מספיק מקום בבגאז` היינו צריכים לנסוע כשחלק מהתיקים על הברכיים שלנו! ובונוס- הנהג נוסע כמו מטורף! התנועה פה הרי מורכבת רק מאופנועים ואופניים ולכן זהו הקצב של הכביש. וכך במשך כל הנסיעה האוטו צופר והכביש שאמור להיות ישר הפך להיות כביש עם מלא סלאלומים בשבילנו (מה שגרם לעומרי לחטוף בחילה ואחרי שהוא הקיא הסדרן אמר לנו לזרוק את השקיות מהחלון -; לכביש.... כן ככה זה בוויאטנם).
העקיפות מטורפות ובלי שום הסבר מדעי אנחנו יוצאים מזה בשלום. ייתרון יחיד בנסיעה שלו- במקום נסיעה של שלוש שעות קיבלנו נסיעה של שעתיים. ומה קורה כשאנחנו מגיעים לפרברי קן טו?? פתאום, הסדרן שלנו פושט מכנסיים ואנחנו רואים שעל הרגליים שלו מחוברות עשרות חבילות סיגריות בגומיות! חתיכת הברחה... במהירות הוא הוריד מעצמו את כל החבילות. חבילות נוספות הוא הוציא מתחת לאוטו, מילא שקית ענקית שהתמלאה עד הסוף ואותה העביר במהירות למישהו ברגע שעצרנו. הזוי לחלוטין! נסענו לסתם מלון ברחוב ושם חיכינו עם כל התיקים בזמן שאמא ואבא עברו כחמישה מלונות עד שמצאו אחד שיחסית מצא חן בעיניהם והביאו אותנו אליו. חוץ מלצאת בערב כדי לאכול באחת המסעדות לחוף הנהר רק ישנו שינה מרעננת וטובה באותו היום...
ולמחרת קמנו בסביבות 5 בבוקר והלכנו עם מדריכת השיט שלנו להיום (הדבר העיקרי שיש בדלתא זה שיט לשוקים הצפים... לכיוון הנהר. אמא סוחבת את יובל על הידיים, אבא סוחב אל אלון.. ועומרי ואני לידם. העיר כבר מתעוררת. בחוץ האנשים יושבים על השרפרפים שלהם ואוכלים נודלס ואורז לארוחת בוקר (אין לי מושג איך אפשר!!), עגלת הקרח, הקצב עם של הבשר הטרי... הכרנו את הסירה שלנו- מעין גיגית עם משוטים ומנוע קטן (שהיינו די כבדים בשבילו), עשויה מעץ מתפרק. עדין היו ערפילים מעופפים על המים והיינו בדרכנו (כשעה) אל השוק הצף- הגדול ביותר בדלתא. השוק היה באמת מקסים, היו מלא סירות עץ- בית גדולות, כולן מוכרות פירות וירקות. להרבה סירות גדולות היו צמודות כמה סירות קטנות אליהן העבירו ערימות פירות. אחרי השוק תכננו לחזור למלון דרך הרבה תעלות קטנות. אבל במהלך התחלת השיט באחת התעלות עברה לידינו סירה די גדולה שעשתה דרכה לחתונה על חוף הנהר.
חתונה מקומית וחזרה להו צ'י מין
ביקשנו לעצור בחתונה ובקשתנו נענתה בשמחה. ה"אולם" בו נערכה החתונה היה חצר קטנה עם כמה שולחנות פלסטיק וקצת כיבוד. על ידה היה חדר שבו נערך הטקס עם האנשים החשובים. בחדר היו שני צלמים שניהלו את החתונה וצילמו את החתן והכלה בהמון פוזות קיטשיות. היינו ללא ספק האטרקציה של החתונה, אולי אפילו יותר מהחתן והכלה החמודים. כולם רצו להצטלם איתנו, הסתכלו עלינו והתלהבו. היה הזוי ומגניב. כשחזרנו לסירה המדריכה הצליחה להסביר לנו במעט אנגלית שאין מספיק מים בתעלה (השפל הגיע בזמן שהתעכבנו) ונצטרך לחזור דרך הנהר הראשי. עצרנו ב- Fruit Garden. גן ממש חמוד ודי מערבי שמביאים אליו תיירים. היו מלא עצי פרי מגוונים, ואפילו שני תנינים ושני קופים. בשיט חזרה בנהר עומרי נהג, מה שמאוד הצחיק את הוויאטנמים ששטו בסירות לידנו וקראו לו לבוא לנהוג אצלם בסירות...
בערב הסתובבנו בעיר הנחמדה וממש נהננו. יש חלקים לאורך הנהר בהם יש גנים יפים ואם מתאמצים אפשר להרגיש באירופה. הגענו למקום שבו מלא וויאטנמים- מבוגרים וילדים- העיפו עפיפונים והייתה רוח ממש טובה. ומי אנחנו שלא נצטרף?! עפיפון (שהתגלה כדי מעאפן) נרכש במהרה והבנים הצטרפו לחבורת המעיפים. כשהבנים לא הצליחו להעיף את העפיפון (כבר אמרתי שהעפיפון התגלה כמעאפן...) מלא וויאטנמים ממש נחמדים- גם ילדים וגם מבוגרים- באו וניסו לעזור, היה כל כך יפה לראות את זה! מדי פעם ניגש איזה וויאטנמי ושאל מאיפה אנחנו, בערך ככה השיחות האלו היו נשמעות:
וויאטנמי: Where are you from?
אנחנו: Israel
וויאטנמי: Spain??
אנחנו: No, Israel!
וויאטנמי: Ooooh Spanish!!
אנחנו: Yes yes…
וויאטנמי: Ahhh Europe..
ואז הם היו מאושרים שהבינו והלכו. העיקר שהם "דיברו" עם מישהו מ"אירופה"...
ב- 19.3, אחרי שני לילות בקן טו, הגיע הזמן לעבור ולנסוע להו צ`י מין סיטי (סייגון). הפעם למדנו מטעויות עבר והחכמנו. חיכינו בחוץ עם התיקים עד שאבא ואמא ווידאו שיש מזגן עובד ומספיק מקום. האוטו היה סבבה ונסענו. איזה כיף היה להגיע לעיר גדולה! הורידו אותנו בתחנת האוטובוסים- עשרה ק"מ ממרכז העיר. יופי ומה עכשיו?? העבירו את כל המקומיים שנסעו איתנו למיניבוס קטן יותר אבל לנו לא היה מקום... אמרו לנו לחכות בתחנה ושבעוד 10 דקות תגיעה מונית לאסוף אותנו. ניסינו לסמוך עליהם וחיכינו בתחנה המסריחה והמזוהמת 10 דקות למרות שלא האמנו שזה באמת יקרה. מקסימום נתפוס מונית לבד. להפתעתנו אחרי קצת יותר מעשר דקות באמת הגיעה מונית ושמחנו לעוף משם. סייגון (או אולי הו צ`י מי סיטי- יש לעיר שני שמות) -; הנה אנחנו באים!
