נקיון
אני מניח שבמילון הלשון ההינדית יש מספר מילים לנקיון, אך כנראה אלה נועדו לספרות ולשירה בלבד. אני מפקפק, אם המילה קיימת בשפה המדוברת ומכל מקום, גלוי לעין כל המבקר בהודו, כי אין לה כל משמעות מעשית. זולת 3-2 מקדשים ג`איניים, מקדשים סיקיים והמקדש הבאהאי בדלהי, שהיו ממש נקיים, לא נתקלנו בהודו בתופעה של ניקיון, אלא רק בדרגות שונות של זוהמה. מלון 4 כוכבים מצטיין בכך, שדרגת הלכלוך בו נמוכה ואינה עולה על זו של מלון 2 כוכבים בצרפת. בכל המלונות, בהם התאכסנו, שכללו כאלה ששכנו בארמונות פאר של בני אצולה לשעבר, וגם כאלה מודרניים, שנבנו בשנים האחרונות, מולאו הכיורים והאמבטיות בכדורי נפטלין, למניעת יציאתם של ג`וקים מהצנרת החוצה. מסופקני גם, אם היה אפילו מלון אחד, חסר קורי עכביש או סתם לכלוכים בפינה זו אחרת. כל חיבור של מיטות שבקשנו, גילה מצבור סתר של לכלוך, בחדר נקי לכאורה.
בנוסף לבעיית הנקיון, מצטיינים המלונות ההודיים באינסוף תקלות, שהמוזרה שבהן הייתה העדרם של מים קרים באחד מהם. נתקלנו כבר לא אחת בהפסקת מים כללית או בהעדר מים חמים, אך כיצד נעלמים המים הקרים - לקרישנה פתרונים. הלכלוך הוא חלק אינטגרלי מאורח החיים ההודי ולא לעניים ולעלובים, שאינם יכולים לשמור על נקיון, הכוונה. בעל המינימרקט ער, למרבה הפליאה, לשיכבת הלכלוך, המכסה את בקבוק המים המינרליים שהוא מוכר לך, ולכן מזדרז לנגבו - בסמרטוט מזוהם, המצחין למרחוק. במסעדה עממית, בסמרטוט דומה לזה, "מנקה" בעל המסעדה או עובדו את השולחן, שלידו התיישבת, וגם הכלים אינם נמלטים ממלאכת צחצוחם. כדי לשרוד בהודו, עליך לנקות ידיך בג`ל אלכוהול, אותו מוטב שתביא עמך מהארץ. רחצה במי ברז, אפילו עם סבון, כמוה כזיהום הידיים ולא ניקויין. מובן מאליו, שאין לשתות (לרבות צחצוח שיניים), אלא משקאות מבקבוקים פקוקים היטב ואת פתחיהם של אלה חובה לנקות במטליות רוויות אלכוהול. כך ראוי לעשות גם לצלחת ולסכו"ם במסעדה.
ואם ב"נקיון" מדובר, לא נוכל שלא לספר על נושא השירותים הודיים ועם הנגעלים הסליחה. עריה של הודו עתירות במשתנות ציבוריות, שהן מתקנים על גבי קירו של בית, הפתוחים לשלושת הכיוונים האחרים. בהעדר אלה, מקיים ההודי המצוי את האמור בתנ"ך בדבר משתין בקיר. כדי להבין את מוזרותו של מעמד זה, נחוץ לדעת שרחובות הערים הם בד"כ צרים ביותר ונעדרי מדרכות. המסחר, התחבורה, המפגשים החברתיים ושוטטות הכלבים והפרות הקדושות (להבדיל מפרים, שאינם קדושים כלל) מתנהלים, בצפיפות איומה, בשטח הסלול (או הבלתי סלול) שבין הבתים שמשני צדדיו. ילדים קטנים וגברים בני הדור המבוגר יותר עושים את כל צורכיהם בצמוד לקיר, לעיני הקהל הרב (תמיד וכבכל מקום יש קהל רב), וזאת בקרב עם, שגלויי חיבה פומביים, גם תמימים ביותר, בין גבר לאשה, נחשבים אצלו למעשים מגונים ובערים הקדושות - לעבירה על החוק. ההודים "המסורתיים" אינם משתמשים בנייר טואלט, כי אם במים ובידם השמאלית ומשום כך אין משתמשים ביד זו לאכילה, לא נוגעים בה בזולת ואף נמנעים מהעברת חפצים לאחר בה.
אם בהיגיינה עסקינן, כדאי לספר, כי חלק ממספרות הודו ניצב בצידי דרכים או בצמתים, בצורת כסא מסתובב, בו יושב הלקוח ונהנה משירות סטרילי של תספורת וגילוח. לפעמים זה נעשה גם על אי-תנועה, כשהלקוח והספר יושבים על הדשא או העפר. נקודת השתלבותנו היחידה, כנראה, באורח החיים ההודי, היה שימושנו בשירותי הדובי, לא, לא בגן חיות, אלא בביתו, המהווה מכבסת ענק. הדובים (dhobi) מהווים תת-קאסטה, מתגוררים בשכונות משלהם, כשהעיסוק עובר מאב לבן ומאם לבתה. סודם הגדול - היכולת לזהות ללא טעות כביסה, אותה אינם מסמנים כלל. ומדוע מופיע סיפור הדובי בפרק על נקיון? - לא רק משום פעולת הכביסה כרוכה מטבעה בנקיון, אלא בעיקר משום שהדובים מכבסים בנהר המזוהם, כשמלאכת הניקוי נעשית בחבטה חוזרת ונשנית של הכביסה בסלעים. גילינו במו עינינו כי שיטה זו מקצרת עד מאד את תוחלת חייו של הבגד. הבגדים חזרו מגוהצים להפליא, כולל גופיות וגרביים, אך צבעם האפור מייעד אותם לשימוש אך ורק בטיול נוסף בהודו. הזקקותנו לשרותים אלה לא נועדה לחסוך בהוצאות, אלא נבעה מחוסר ברירה, בערי הודו אין מכבסות אחרות והמלונות משתמשים אף הם בשירותי הדובי, תוך גביית מחיר כפול ומשולש.
מזון
באופן בסיסי מתחלקים בתי האוכל ההודיים לשני סוגים: צמחוניים וכאלה שאינם צמחוניים. מתוך התחשבות ברגשותיהם של הצמחוניים גם במסעדות הבשריות לא תמצא כותרת "בשרים", אלא המזון מתחלק ל-veg ו-non veg (למה צריך להתחשב ברגשותיו של מי שממילא אינו נכנס למסעדה שאינה מצהירה על עצמה כצמחונית וממילא לא יראה את הכתוב?). למקפידים על צמחונות, אני ממליץ לא לסמוך על כל ד�אב�ה (ראה להלן). באחת מאלה ששמנו נפשנו בכפנו וסעדנו בהן, כשסיימנו את מרק הירקות (דווקא טעים) גילינו בקרקעית הצלחת ג`וקון מנוח. טרם גילוי זה הזמנו צלחת מרק נוספת ובהגיעה לא הופתענו לראות שגם מנה זו אינה צמחונית לחלוטין, כי תולעת חביבה צפה בה. בעל המסעדה התפלא מאד על יחסי הסרבני כלפי מרק זה והדגים לי כיצד אפשר להפטר מהתולעת על-ידי הכנסתן העדינה של שתי אצבעות (של יד ימין, כמובן) לצלחת ושליפת התוספת הבשרית ממנה ובא להודו גואל. ה-non veg מעמיד את הסועד בפני הברירה בין עוף לבין mutton. mutton באנגלית הוא בשר כבש, אבל באינדגליש זהו בשר עז (בהתעלם מתיבולו, דווקא לא רע). לעתים נדירות יש גם בשר טלה. לאחר שראינו עשרות חזירים מתרוצצים ברחובות הערים והכפרים ולא מצאנו להם זכר בתפריטים, שאלתי את ראווי מה הם עושים עם החזירים. תמה על שאלתי השיבני, שהם אוכלים אותם. ומדוע אין מנהג זה מוצא ביטויו במסעדות? משום שהם קונים בשר חזיר בשוק ואוכלים אותו בבית. מדוע? כנראה, צריך לדעת הינדי על בוריה כדי להבין.
בערים הקדושות, אין מסעדות non veg וכשתלמה שאלה במלון, אם תוכל לקבל חביתה, כמעט שהזעיקו את המשטרה. עם זאת, הודים, בדומה ליהודים, יודעים להתחכם לאיסוריהם. בפושקאר הקדושה, הישראלית ביותר מבין ערי הודו, חוץ אולי מגואה, מופיעה בתפריט מנה, ששמה "beitsa kasha". בתי האוכל בהודו מתחלקים למסעדות ולdhabas- מסעדות עממיות. ההבדל בין מסעדה לדאבה מתבטא בכך, שבראשונות סיכון של הרעלת מזון הוא סמוי, אם כי ממשי; ואילו הדאבה, ב"נקיונה", כמעט מבטיחה זאת ממראה ראשון. יש כאלה שעושות רושם, שהן מתמחות בדזינטריה ואחרות נראות כמקור לא אכזב לכולירע. בטיפוס הבטן לא מתעסקים, כי יודעים שהתיירים באים מחוסנים מפניו. סתם, הגזמה פראית. אכלנו בשלוש דאבות (מחוסר ברירה, בדרכנו הארוכות והחסרות מסעדות, לעתים תדירות) וחוץ מצרבת וכאבי בטן קלים, לא קרה לנו דבר. אחרי מופע התולעת והג`וקון התנזרנו כליל מדאבות והעדפנו בצהרים צום חלקי, שנשבר רק על-ידי בננות ובוטנים. במסעדות מציעים, בדרך כלל בנוסף לאוכל ההודי, גם אוכל סיני וקונטיננטלי. קפצנו על המציאה, כדי לגלות שבכפוף לחריג סיני אחד בדלהי (הכתובת שמורה במערכת), התיבול, הטעמים והריחות הם אותו דבר. גם בארוחת בוקר במלון 4 כוכבים איננו פטורים בהכרח מעונשם של אלה. לפחות בחלק מאלה גילינו, שהארוחה מצטיינת במבחר רב של מנות, בלתי אכילות על פניהן למי שאינו יכול לשייך את ייחוסו לאחת מ-4 הקאסטות (יש גם כ-25,000 תת-קאסטות ותת-תת-קאסטות, כך שלא מדובר רק בחלוקה חברתית, אלא במדע שלם). אגב ארוחות בוקר, נראה שסיסמתה של הודו היא: "שתי ריבות למדינה אחת". בכל בתי המלון, ללא יוצא מהכלל הגישו שתי צלוחיות ריבה: ריבת תפוזים וריבה אדומה בלתי מזוהה.
כל מבקשי נפשנו ומוקירי זכרנו יעצו לנו לתכנן את הטיול כך, שיהיו לנו ימים פנויים לשכב במיטה עם קלקול קיבה. ובכן, ניצחנו את השיטה וגמרנו 37 ימים בהודו בלעדיו. ועדיין, בעיית המזון, היתה ונותרה, מבחינתנו, החמורה בבעיות הטיול. עוד מהבית לא היינו חסידי המטבח ההודי, אך השלינו את עצמנו שנסתגל. הנסיונות לעשות זאת נסתיימו בכאבי בטן ובצרבות. חוץ ממסעדה סינית אמיתית בדלהי, לא נהנינו משום ארוחה בהודו, זולת אלה הרבות, שסעדנו בחדרנו במלון ושהורכבו מבננות, פירות יבשים, ביסקויטים, שקדים ואגוזים. לפני גילוי המסעדה הסינית ההיא, ירדנו בדלהי לזנות: הלכנו לאכול צהרים בסניף של מק-דונלדס, בו אין מגישים, כמובן, בקר. הצ`יפס והקולה לא היו חריפים. חוסר האפשרות להתיישב לארוחה ב"מסעדת כוך" או לאכול מדוכן ברחוב, כמינהגנו בכל הארצות האחרות, תיסכל אותנו מאד. באופן מפתיע אין, באותו חלק של הודו בו ביקרנו, פירות טרופיים, זולת אננס ופאפאיה ואין גם פירות מקומיים אופייניים, זולת צ`יקו, הנראה כמו תפוח אדמה קטן ועגול וטעמו כטעם אגס נוטה להרקב. גם מבחר הירקות צנוע למדי. למעשה, זה לא שינה לנו הרבה, כיוון שהוזהרנו שלא לאכול ירקות ופירות טריים, זולת פירות שקליפתם נפרדת, כמו בננות. בהתחלה הקפדנו מאד על האיסור. בהמשך, התחלנו לתת לעצמנו הנחות ובסוף כבר אכלנו סלטים, בעיקר אחרי שישראלי ממוצא הודי, אותו פגשנו, ושמקצועו מדריך חקלאי, הסביר לנו, שהחשש של גידול פירות וירקות במי שופכין הוא שטות גמורה, כיוון שלשם כך נחוצה מערכת ביוב, שלא קיימת בהודו. אינני יודע אם זה נכון, אבל הסלטים לא הזיקו לנו.
בריאות
כאמור, דפקנו את המערכת ובניגוד לכל התחזיות וההסתברויות לא לקינו בשום קלקול קיבה, אבל כנראה הודו ובריאות לא הולכים ביחד. אמנם התגברנו על הקוליפורמים, אך בגמר הובסנו על-ידי חיידק/וירוס השפעת המקומי. ניסיתי להסביר לו, שיש לנו חיסון נגד שפעת. הוא השיב לי, בהינדי, מה שהתרגם לאחר מכן, באופן מעשי מאד, לאי הכרתו בחיסונים ישראליים, והשכיב אותי. תלמה סבורה, שכניעתי לחיידק ההוא נבעה מתזונה לקויה, נעדרת ויטמינים, במשך השבועיים שקדמו לה. מאז הקפדנו להוסיף לתפריטנו ויטמין C, על-ידי מעבר משתיית בירה לסודה עם מיץ לימון טבעי. מחלתי קלקלה לנו את חגיגת יום הכרותנו ה-50 (כן, 16.1.56), כשבאותו יום אני נשאר שפוך במיטה ושולח את תלמה והמצלמה לסיור המתוכנן בעיר. לאות תודה על הצילומים היפים שהביאה לי הדבקתי גם אותה. חוץ מאותו יום, לא החמצנו שום דבר מהמתוכנן. פשוט הסתובבנו וטסנו עם חום. לא הייתי מוצא, כנראה, ענין ציבורי באיזכור שפעתנו, אילולא היה כרוך בסיפור ביקורנו אצל רופא סיקי, שאותו אסור להחמיץ.
בגמר סיבוב ראג`סטן הגענו לדלהי ושם הצלחתי סוף סוף לשכנע את תלמה למדוד חום. המדחום הראה 38.5 ואפילו היא הבינה שבלי רופא אי-אפשר. פקיד הקבלה שלח אותנו, מלווים באחד מעוזריו, אל בין הסימטאות. נכנסנו למרפאה, בה היו אך ורק צעירה הודית וסיקי חבוש טורבאן. הצעירה רשמה את פרטינו, דרשה מאתנו "פקדון" בסך 5 ש"ח (לשנינו) והפנתה אותנו לסיקי, שהתברר שהוא הרופא. בהתחשב בחום שלנו ובקור של דלהי לבשנו סוודרים ומעילים. הרופא קבל את פנינו בחדר חסר דלת ועד מהרה הבננו מדוע שום שאלה של צינעת הפרט אינה מתעוררת. הוא נטל את הסטטוסקופ והצמידו לגבה של תלמה, כשהוא "מאזין" לקולות הריאות דרך המעיל והסוודר. הוא לא גילה ענין רב בתלונותיה ולאחר טקס האזנה קצר ביותר, ביקש ממנה לפעור את פיה, כדי לפסוק, במבט מהיר מטווח בטחון, שהיא לוקה בזיהום בגרון (בלי כאב גרון ועם כאבי פרקים ובטן!). טקס הבדיקה שלי היה דומה, אם כי קצר יותר, ובסופו פסק דוקטורנו: "You, the same". רשם לנו קוקטייל של 10 כדורים, שנצטווינו ליטול אותם בחמישיות, בערב ובבוקר. מבין הכדורים זיהיתי את הציפרוגיס, תרופה אנטיביוטית "אלימה", שנטלתי בעבר במשך 21 יום, 3 פעמים ביום. לאחר סקר קצר, לא הצלחתי למצוא בארץ רופא, ששמע מעודו על טיפול אנטיביוטי של 2 כדורים. לי "הטיפול" לא הזיק. החיידק של תלמה התאושש יפה והשתולל עד חיסולו על-ידי אנטיביוטיקה שהבאנו עמנו מהארץ. בסופו של דבר החלמנו- לא לפני שבמספר הזדמנויות הבעתי את כוונתי לחזור לדלהי, כדי לטוס משם לתל-אביב. הכוונה סוכלה, למרבה המזל, בסירובה המוחלט של תלמה, למרות שהיא הרגישה הרבה יותר גרוע ממני. שאלתי את הסיקי למי משלמים והוא השיב לי, שלא משלמים, כי הם מוסד צדקה, שאינו נוטל רופיה עבור הטיפול הרפואי או התרופות (ובצדק...).
ההודים
אם אנו שוקלים בכובד ראש לחזור להודו בהקדם, אין זה בגלל ההודים, אלא למרות היותם תושביה. מאז נעורי שמעתי, אינספור פעמים, ש"אסור לעשות הכללות". הדבר נשמע לי טפשי, כששמעתיו לראשונה, וככל שבגרתי וצברתי נסיון חיים שוכנעתי יותר ש"איסור" זה הינו דבר הבל מובהק. מה שאסור זה לנהוג לפי הכללות, בלא התייחסות קונקרטית לאדם או לענין הספציפיים. בכפוף לכך, לא זו בלבד שמותר לעשות הכללות, אלא שנסיון החיים האנושי בנוי כל כולו ממסקנות בדבר התנהגויות צפויות, דהיינו - הכללות. אם אסור לעשות הכללות, "אסור" גם להזהיר ילדים מפני סיכון של הכשת נחש, שהרי יש נחשים שאינם מכישים ואין הצדקה להצטייד במטריה, בצאתנו מהבית כשהשמיים מעוננים, שהרי לא אחת אין הללו מורידים גשם. ואם בבני אדם מדובר - אין גם הצדקה להזהיר ילדים קטנים מפני זרים, שהרי אחוז לא מבוטל של אלה הינו בעל כוונות תמימות. בטרם עשיית כמה הכללות לא מחמיאות ביחס לתושבי הודו, אני מבקש סליחתו של אותו מיעוט, שאין הן ישימות לגביו. ההודי אינו נעלב. כשהוא מחליט, שעליך להנות מחברתו או מהדרכתו, שום בקשה עדינה ושום גסות רוח לא תועיל לך. גם אם תאמר לו ברורות, שאינך מעוניין בהדרכתו ושאתה דורש שיחדל להטריד אותך ויניח אותך לנפשך, הוא ישיב לך ב"O.K" או ב-"no problem" וימשיך להדבק אליך ולהסביר לך מה אתה רואה. כשתשבר ובצאתך תיתן לו סכום כלשהו, הוא לא ימנע ממחאה על נומכו של זה. אגב מדריכים, יש שני סוגים: האחד - מדריכים רשמיים מטעם משרד התיירות, ודווקא אלה מקבלים סירוב כתשובה; הסוג השני - מזדרז להציג את עצמו כסטודנט או כעובד האתר, שרצונו רק לעזור לך וכי אינו מבקש שום תמורה עבור עזרתו. בסיומו של הביקור הוא יודה לך על הכבוד שנפל בחלקו ויסביר, ש-300 רופיות יניחו את דעתו. כשתיתן לו 100, הוא יתפלא שכל כך מעט, אבל ישלים עם רוע הגזירה. יש אמנם אתרים, שמאד מומלץ להשתמש בהם בשירותי מדריך, אך דווקא באחד המקומות, שאינו מצריך כל הסברים, נטפל אלינו "עובד האתר" וכאשר אפסה סבלנותי ושאלתיו אם אינו מבין אנגלית עד כדי כך, שאמירתי שאיננו מעונינים בשירותיו ובנוכחותו בסביבתנו, לא נקלטה על-ידיו, השיב לי שבתור עובד המקום הוא חייב לשמור עלינו מפני הכלבים המשוטטיים והקופים המסתובבים בשטח...
ואם בהבנה ובאינטליגנציה מדובר ,הרי, למשל, אין הטבח או המלצר ההודי מסוגל להבין את הבקשה הצנועה והפשוטה לא לתבל את המנה שהוא מכין לסועד -not spicy! (אם תבקש not hot תקבל מנה קרה, חריפה למופת), ואין זה משנה כלל אם היא מתורגמת לו לשפת אמו. דוגמה אחרת לאינטליגנציה ההודית, מצאנו בטיסות הפנים שטסנו. הבקורת הבטחונית בטיסות אלה גובלת בפראנויה, כאשר גופך ומטען היד שלך נבדקים פעמיים ושלוש, כולל בשלב הליכתך למטוס, אבל כל זאת באנונימיות גמורה. לאנשי הבטחון ההודיים אין כל ענין בזהותך ובחוקיות בעלותך על הכרטיס ולכן אינך נדרש כלל להציג דרכון בעת ה-Check-in.
במסגרת מפגני הטמטום, ביקרנו גם בארמון שהפך לבית-מלון, שאותו אסור לצלם מבחוץ (!) וכדי לעבור מחלקו המוזיאוני לבית הקפה שלו, אסור לעשות זאת בשבילי הגן, שאינם חסומים במחסום פיסי כלשהו, אלא צריך לצאת מהשער ולהכנס בשער השני.עוד דוגמה של הגיון הודי: כדי לטוס מדלהי לאמריטסאר אנחנו מגיעים לטרמינל של טיסות פנים והפקידה במקום תמהה מאד כיצד אינני יודע שלאמריטסאר טסים מהטרמינל הבינלאומי. ניסיתי להסביר לה שמיקומה של אמריטסאר, בתחומי הרפובליקה ההודית, מתיישב, במוחי המוגבל, הרבה יותר עם ההגדרה של domestic מאשר עם זו של international ומכאן מקור טעותי המבישה. העלמה הגיבה בסלחנות, השמורה למטומטמים טרדנים, כמוני, שמובן מאליו שהטיסה תצא מהטרמינל הבינלאומי, כיוון שהיא ממשיכה לדובאי. נפרדנו בהבעת התנצלותי על הטירחה שגרמתי לה, בכך שלא הקדמתי לטיסתי עבודת מחקר על יעדי טיסותיה של חברת ג`ט אירוייס. ההגיון ההודי מנפיק לך כרטיסי רכבת, בהם אין זכר למספר הקרון ומספר התא שלך וגם אין בהם שום המלצה כיצד לגלות את אלה. פקידי הקבלה במלון ומדריכת התיירים שהיו שם לא יכלו להאיר את עינינו בסוגיה זו. רק בשבתנו בתחנה החשוכה באה לי הארה (איפה אם לא בהודו?), שכדאי לברר את הענין בקופה, ממנה שלחו אותי לאחד המשרדים, בו סיקי חביב רשם לי בכרטיס את הנתונים הדרושים בכתב ידו.
בהזדמנות זו, אוסיף עוד סיפור אופייני מאד על הודים וכסף. הפקידה ההיא של ג`ט אירוויס הרגיעה אותנו, שאל לנו לדאוג, כיוון שהמטוס לאמריטסאר יצא באיחור של שעה לפחות (מינהג הודי עתיק יומין, המקויים באדיקות), כך שכל שעלינו לעשות הוא להעלות את עצמנו ואת מטעננו (הדל - המזוודה הגדולה והכבדה מחכה לשובנו לדלהי) על מונית ולנוע לעבר הטרמינל הבינלאומי. עוד היא מדברת ועמיתה החביב מציג בפנינו את נהג המונית אדום-השיער (לא מעטים בהודו צובעים את שיערם לאדום-חום), שברוב אדיבותו מוכן להסיענו לשם תמורת 300 רופי (מחיר פרוע, בערך פי 3 מזה הסביר). לא היינו בעמדת מיקוח טובה ועלינו למונית, כשהאדמוני מתיישב, להפתעתנו, ליד הנהג. כל בני הודו מתווכים זה לזה. כל הדרך ניהל אתנו שיחה ערה, באנגלית תקינה למדי. בהגיענו לנתא"ג (נמל תעופה אינדירה גאנדי), הוא מביע את שמחתו וגאוותו על הכבוד וההנאה להם זכה בחברתנו, ואת תקוותו, שכ-"very good person אשלם לו 500 רופי. ניסיתי להסביר לו, שבתור מי שהוא פחות אידיוט ממה שהוא חשב, אשלם לו את הסכום המוסכם. דברי נראו לו כל כך משכנעים עד כי הסכים להסתפק ב-400 רופי. אינני יודע, אם לאחר ששילמתי לו 300 רופי בדיוק, הוא עדיין חושב שאני איש טוב מאד, אבל אני חי לא רע עם חוסר וודאות זה.
האם המסקנה היא, שהודו הייתה ארץ הרבה יותר קוסמת, אם במקום ההודים היינו מושיבים בה הולנדים? גם בהתעלם מקשייו הלוגיסטים של הרעיון, אינני משוכנע בו. הודו הולנדית היא הודו נקיה, בלי קבצנים, "מדריכים", רוכלים אגרסיביים ויתר טפילים אנושיים, אך היא גם הודו בלי צבעיה המרהיבים, בלי הדמויות האנושיות הציוריות, במיוחד אלה של הסיקים והרג`אסטאנים, על טורבאניהם בשלל צבעי הקשת, ושל הנשים עתירות הצבעים, הנושאות על ראשיהן כדי מתכת ובהם מים ששאבו זה עתה מהבאר או מגשים שעליהם "פיתות" עשויות גללי בהמות (לא למאכל, להסקה), בלי הסאדהוים (הקדושים ההינדיים), על שלל תלבושותיהם ותסרוקותיהם המוזרות, בלי פולחניה המוזרים אך הקסומים ובלי פרותיה, בלי נזירות ג`איניות לבושות לבן, כשבד לבן מכסה את פיותיהן, כשהן מהלכות לאורך הכביש ובלי נזיר דיגאמבארי עירום לחלוטין, זולת פסים בצבע לבן, המכסים את פניו, חזהו וגבו, היושב בתוך ריקשה בלבה של עיר, כאילו אין דבר טבעי מזה; בלי יתר הדמויות הציוריות. בקיצור - לא הודו, אלא הולנד בעלת אתרים הודיים.
