מפגש עם מונגוליה
אני מטייל במזרח כבר 9 חודשים ומתוכם 4 חודשים בסין, ובזמן האחרון התחלתי להתעצבן על הסינים. הבנתי שזה הזמן, ואפילו כבר אחרי הזמן, לעזוב את מדינת הקומוניסטים הזאת ולנסוע למקום שונה לגמרי, למונגוליה. לכן תפסתי רכבת ארוכה מגווילין לבייג`ין, מהדרום לצפון וכך נחתתי בבירה הסינית לאחר יום וחצי.
עייפות התפרשה באיברי, והחלטתי לוותר על חלומי הנושן שהוא הרכבת הטרנס סיבירית, עקב ביורוקרטיות רבות מידי, ופשוט לנסוע למונגוליה ומשם לטוס. לאחר כמה ימים בבייג`ין התחלתי בסידורי מונגוליה. רעי ללימודי הקונג פו וידידי הטוב כתב לי שאני לא צריך לשלם על ויזה, אבל אני צריך לעשות ויזת יציאה בשגרירות המונגולית.
בעיוורון הלכתי אחרי עצתו המטעה (לזכותו ייאמר שנתן עצות אחרות שהיו מועילות דווקא) לשגרירות, ושם הודיעו לי חגיגית שאני צריך הזמנה למונגוליה. מחשבתי הראשונה הייתה הרג, לחנוק את הפקיד שממולי, אך איפוק עילאי וזכוכית משוריינת עצרו בעדי. לא הצלחתי למצוא הזמנה, ואחרי שביום למחרת אמרו לי אותו דבר, התחלתי לאבד תקווה. בדרך פלא, ביום השלישי פגשתי בסוכן נסיעות מערבי שהודיע לי שהשגרירות מ@#$% בשכל, ואני יכול פשוט לנסוע למונגוליה בלי ויזה, עקב היחסים הדיפלומטיים בין מולדתי למונגוליה.
קפצתי על אופניי ודיוושתי במהירות שיא חזרה לגסט האוס. הגעתי תשוש אחרי נסיעה זו בעיר שבה המושג "קרוב" לא קיים. התנפלתי על סוכן הנסיעות בצעקה מקפיאת איברים- "למונגוליה", ושילמתי מחיר מופקע בעד מעבר חלק ללא טרחה מבייג`ין עד אולאן בטור, לאחר שמונת החודשים במזרח התעייפתי ממעברי גבול, אוטובוסים ומוניות.
בשעות הצהריים, סוכן הנסיעות לקח אותי לתחנת האוטובוסים למונגוליה. שם, לאחר שעה וחצי של חיכיון, הגיע האוטובוס. עליתי על האוטובוס ובאותו רגע, פלאשבק לשנת השירות הבזיק במוחי- האם עליתי לאוטובוס של טיול שנתי של כיתה י` 3 מאורט מעלות? הרוסית נשמעה מכל פינה. מה קורה פה? אני באוטובוס סיני טיפוסי בעיר הבירה הסינית ושומע רוסית? חוץ מהמיקום, משונה היה המראה של סינים מדברים רוסית.
לאחר מהלך לוגי פשוט הפתרון עלה בראשי, אלה אינם סינים וזו אינה רוסית, אלה מונגולים וזוהי מונגולית. זהו מפגשי הראשון עם צאצאי הלוחמים של ג`ינגיס חאן. לאחר האזנה קשובה שמתי לב להבדלים בין הרוסית למונגולית, במונגולית יש צלילים רבים ומשונים שאין בשפות אחרות, זוהי שפה קשוחה ומהדהדים בה שקשוקי השריונות של הפרשים העתיקים. סוכנות הנסיעות נאה דרשה ונאה קיימה, הכל הלך חלק- אספו אותי לאכסנייה בעיירת הגבול, ולאחר מכן גם לטרנזיט החוצה את הגבול. אל הטרנזיט עליתי בידיים רועדות, אין לי ויזה, האם יעבירו אותי את הגבול?
התחברתי עם צעיר מונגולי בשביל להפיג את החששות. היציאה מסין עברה חלק, אך עכשיו לחלק הקשה, המעבר למונגוליה. מילאתי את הטופס ונעמדתי בתור הגורלי עם הפספורט ביד. התור התקדם לאיטו וכעבור 10 דקות הגיע רגע האמת. הגשתי לפקידה המונגולית את דרכוני, ובתוכו הטופס עם השורה של הויזה ריקה. התבוננתי בעיניה לחפש סימן לאישור או סירוב והיא רפרפה בדרכון במבע קר בלי להתייחס לשורה הריקה בטופס. תקווה הזדחלה לבטני, העזתי לקוות למעבר חלק. הדקות חלפו ולפתע הפקידה הרימה את החותמת, וכן! הטביעה דיו אדום ומשחרר עמוק לתוך הדף הכחול עם עלה הזית, חותמת מונגולית נהדרת. קיבלתי חזרה את פספורטי וחציתי לארץ הערבות הנחשקת. עליתי בחזרה לטרנזיט מאושר כולי, הטרנזיט הוריד אותי בתחנת הרכבת זמין אוד, ושם קיבלו את פניי והביאו לי כרטיס לאולאן בטור. אכלתי ארוחה קלה ויצאתי לשוטט בעיירה.
מדבר גובי
זמין אוד (Zamin Ud)
זמין אוד היא עיירה מדברית. שמיים כחולים עם שמש בוערת, חול מפוזר ברחוב ומעין שעמום הנסוך על הרחובות ופני האנשים. היא מזכירה בסגנונה את עיירות הפיתוח המדבריות דוגמת שדרות ומצפה רמון, עם בתים נמוכים שלרובם גג שטוח כיאה לבנייה מדברית, אך חלקם בעלי גג רעפים- מחכים לשלג נשכח. מזג האוויר היה נעים- שמשי אך לא חם, כזה שקר לך עם טי שירט וחם לך עם ז`קט. שוטטתי בעיר וחלפתי על בני בית הספר, שם ילדים התבוננו בעיניי המוזרות- כחולות ועגולות לעומת העיניים החומות והמלוכסנות להם הם רגילים.
המעבר הזה, בין סין למונגוליה הוא חד מכל חד. מאחת המדינות הצפופות בעולם עם האוכלוסייה הגדולה ביותר בעלת 1,400,000,000 תושבים, לאחת המדינות המרווחות בעולם עם 2,500,000 תושבים. ההבדל מתבטא בהשוואה בין תחנת הרכבת הסינית לתחנת הרכבת המונגולית. בסין האווירה דחוסה ולחוצה עם אלפי אנשים החולפים על פניך בריצה, ובמונגוליה אווירה רגועה, אנשים ישובים במרחק אחד מהשני בשלווה, תחנה מדברית עם אויר בוהק ומשמים. מונגוליה מצאה חן בעיניי ומיד הרגיעה אותי. שעת התזוזה הגיעה ומצאתי את מקומי- יצויין שלא כהרגלי- במחלקה הראשונה של הרכבת לאולן בטור. התא מרווח עם ארבע מיטות וטלוויזיה עם דייר אחד נוסף בלבד, בחור מונגולי צעיר וחסון למדיי. שוחחנו שיחה חד צדדית במונגולית ועל ידי כך שהציע לי חצי מהפרה השלמה שהייתה לו בשקית, התיידדנו.
הנסיעה והמדבר
יצאנו מזמין אוד ומדבר גובי נפרש לפניי. זמן רב עבר מאז הייתי במדבר, בלאדאק לפני 8 חודשים והתגעגתי. אני בחור גלילי, אבל שנתיים מחיי התגוררתי במדבר, בחצבה ובמצפה רמון, ושמונת החודשים האלו היו פרק הזמן הארוך ביותר בשנים האחרונות בו לא דרכה רגלי על מרחבים צחיחים וצהובים. הגובי ריגש אותי, שטוח עד קצה האופק, ועל פניו מנצנצים גמלים דו דבשתיים או סוסים. זוהי בדיוק התפאורה המתוארת בספר "והיום איננו כלה", ערבות מדבריות ושוממות שעל פניהן רק פסי רכבת החוצים אלפי קילומטרים. מונגוליה היא אכן המשכן הישיר של ערבות קזחסטן, ולא דרוש הרבה בשביל שבוראני ידיגיי החסון יופיע לפתע רוכב בצד הפסים על גמלו הענקי בוראני קרנר (מתוך הספר- "והיום איננו כלה").
הנסיעה נמשכה, הפסדתי בהורדות ידיים לאותו צאצא רחב כתפיים של ג`ינגיס חאן (כובש מונגולי מפורסם) שישב מולי, אבל מצב רוחי היה טוב. בנסיעות אתה נכנס לעולם אחר, מקביל. התקדמותך על ציר הזמן וציר המרחב הופכת להיות מקבילה, החיים הופכים להיות תחומים בחלל צר, ואם אתה נוסע מספיק זמן כבר קשה לדעת ולזכור האם אתה זז מעל האדמה או שמא אתה נייח והאדמה נעה תחתיך- ובעצם זה לא משנה כי כך או כך תשיג את מטרתך, מטרת חייך בנסיעה, להגיע ליעדך.
לאחר צפייה בסרט בוליוודי מהודו המתרחש בברזיל ודובר מונגולית, נרדמתי לשנת ישרים שהופרעה רק על ידי הזריחה. אני והמונגולי שלי שתינו קפה, שתינו מים, הסדרנית מידי פעם נכנסת. היה חם ומחניק בתא ויצאתי החוצה להסתכל על העולם דרך החלון המקביל, לעיניי נגלו ערבות עשביות אך צהובות. הבחנתי בשלג זרוק על הקרקע פה ושם, מכך הסקתי שאולי צדקו אלה שאמרו שבמונגוליה קריר בחודשים אפריל- מאי. כשחזרתי לתא, הבקסטריט בויז הופיעו על מסך הטלוויזיה וצפיתי בקליפים בעודי מקשיב לפס קול עדיף ב MP3, מאיר אריאל. כך העברתי את שארית הנסיעה עד הנחיתה באולן בטור.
אולן בטור
הגעתי לאולן בטור. עד שהגעתי ל Gana`s Guest House הבנוי מגרים - אוהלים מונגולים מסורתיים, לבנים ומעוגלים- הספקתי להיות מרומה על ידי נהג מונית וגם לצעוק עליו במקצת. בגסט האוס נפגשתי עם חברים מתחנת הרכבת בזמין אוד. תמיד כשדמיינתי את עצמי במונגוליה, התמונה שהייתה לי בראש כללה אותי רכוב על סוס בערבות ירוקות, אך כשחציתי את מעבר הגבול למונגוליה הגובי קרץ לי בעינו היבשה וחשבתי שאולי בכל זאת אליו אגיע, למדבר גובי, The Great Gobi.
ביליתי את יומי הראשון בעיר בניסיון למצוא שותפים לטיול סוסים, ובערב נתקלתי בפתק של שתי בנות המחפשות שותפים למסע לגובי. האם זה הגורל? שאלתי את עצמי. פתק הנכתב על ידי שתי בנות משך את לבי מייד, אך עוד היה ספק בלבי בהחלטה בין מישורים צחיחים לעשביים. הטיול שרצינו לקחת הוא טיול מאורגן על ידי Ub Guest House. עלינו ובעצם לשלם על רכב, דלק ונהג, בעוד שבמהלך הטיול יש לשלם על לינה ואוכל למשפחות המארחות. הגסט האוס אמין והמחיר טוב - מומלץ.
זוג חבריי מהגסט האוס הצטרפו לפגישה ב Chez Bernard Cafe, בית הקפה הפופלארי ביותר בעיר ומקום מפגש מועדף על הטיילים, שם שוחחנו חמשתנו בניסיון להגיע להסכמה. לאחר דיון עם סוכנת הנסיעות ב Ub Guest House, כולם החליטו על טיול של 10 ימים לגובי, מתוכו 7 ימי נסיעה ו3 ימי רכיבה על גמל. כולם הסכימו, חוץ ממני. החלטתי לישון על זה, ולתת תשובה למחרת. האם אני, שועל מדבר זקן שכמותי, אצא לטיול ג`יפים מאורגן? בסופו של דבר, הדחף לצאת מהעיר למרחבים, יחד עם הרצון לעשות משהו כיף בלי להתלבט יותר מידי, גברו עליי והחלטתי להתלוות לחבורה. התארגנו על אוכל ומים ביום לפני היציאה, וביום למחרת, יום ראשון סגרירי, כל השותפים בדבר הועמסו על ואן רוסי אפור וקשוח. החבורה באוטו הייתה כדלקמן:
- אווה ולין, זוג בלגיות משכילות אם כי מעט יבשות. עקב הדימיון באישיות ובשפה, יקראו מעתה בשם הכולל "הבלגיות".
- קלרה, נערה צעירה ובלונדינית משוודיה, ביישנית למדיי אך נחמדה. תקרא מעכשיו "קלרה משוודיה".
- יוגיש, בחור אנגלי ממוצא הודי המטייל עם קלרה. בחור מצחיק ונמוך קומה עם מבטא בריטי קוסם, מבוגר מקלרה אך צעיר ברוחו. עקב שמו הכובש והמשעשע, יקרא בשמו האמיתי "יוגיש".
- מישקה, הנהג הנמוך והמוצק, יודע בסביבות שמונה מילים באנגלית, אבל מאוד נחמד ומוכן לכל. יקרא "מישקה".
- אחרון חביב הוא עבדכם הנאמן, עופר רונן מישראל, טיילן ותיק, ספונטני, רגיש ופנוי להצעות. יקרא כפי שנוהג לקרוא לעצמו, "אני".
יצאנו לדרך עם התיקים בבגאז`, אנחנו מלפנים והנח`לה (קפה) עם הגזייה שסופקה מהגסט האוס בהישג יד. לכבוד הפיכתי לג`יפאי- אותם אלה שהייתי צוחק עליהם בעודי צועד בנחלי הנגב- החלטתי שאלך עד הסוף, וכל עצירה תנוצל למספר כוסות קפה שחור ומהביל אשר קלרה משוודיה ויוגיש הבטיחו שישתו עמי.
טיול במדבר
היום הראשון עוד היה עשבי. חיות רבות נראו, סוסים, עזים, פרות, נשרים ואף ראיתי מקרוב קן של מה שנראה כעיט גדול. יעדנו היה "תצורות הסלע", Rock Formations הפלאיות. הגענו אליהם בשעות אחר הצהריים. משב הרוח המקפיא של סוף אפריל הפתיע אותי לאחר שביליתי את רוב היום בואן לוהט מפאת אדי המנוע, ובהקשבה לקולו החמים של לאונרד כהן בנגן המוסיקה שלי, היצויין לטוב. תצורות הסלע הגרניטיות היו יפות ומרשימות, אך היה לי מוזר להגיע ליעד מרכזי באמצע המדבר ללא מאמץ מצידי. משמעותו של יעד בטיול משתנה בהתאם לדרך שעשית עד אליו. אני רגיל להליכה קשה עם תיק כבד וכך "להרוויח" את היעד או הנוף, כך שתצורות הסלע לא הפעימו אותי, על אף יופיים ויחודם. הבנתי שיהיה עליי להתרגל לסוג שונה של טיול.
בערב מישקה סידר לנו גר שומם של משפחת רועי עזים. לאחר ארוחת ערב טובה ומלוחה שלוותה בתה חלב מלוח (חלבי את העז בחצר, הרתיחי החלב, הוסיפי קמצוץ עלי תה ירוק עם קורט מלח והגישי חם מאוד), ולאחר בלאגן של סידור השינה בגר יחד עם חלק מהמשפחה, התיישבתי עם אהובתי אדמירה מריה- הגיטרה שלי המלווה אותי כבר 9 חודשים במזרח- בשביל לנגן את הערב ולהרדים את חבריי לטיול שהתגלו כקהל שקט וקשוב. הערתי את ידידיי בבוקר עם כוס קפה, והמשכנו בדרך. ביום הזה הגענו אל צוקים שלפי הפירוט בתוכנית עשויים מאבן גיר, אך לפי עיני הגיאולוגית החלודה היו עשויים מחוואר ומעט אבן חול צבעונית. מקום יפה המזכיר את מכתש רמון, אך יותר מהצוקים, היו אלה המרחבים האינסופיים שנפרשו מתחת ללא סימן לציוויליזציה מודרנית באופק. ההתפעמות התחברה אצלי לנוסטלגיה מדברית ואחרי כמה כוסות קפה הרגשתי שאני מתחיל להיכנס לאופי הטיול, הרבה קפה ובעיקר חברה טובה.
בערב ישנו בגר פחות משפחתי ויותר תיירותי, אך נוח בהרבה ועם מרחב מחייה. אפילו שירותים נמצאו לשמחת הבנות, כמובן שלא הרבה יותר מחור בקרקע עליו הונחו כמה קרשים בצורת "בוטקה". הערב עבר בארוחה טובה ושירה בציבור של מיטב להיטי לאונרד כהן, השירים שלו הולמים מאוד את הבדידות המדברית. "I Hear That You`re Building Your Little House Deep In The Desert..." למחרת הגענו בשעה מוקדמת של הצהריים למקום הלינה בעיירה המרכזית של האיזור Dalanzdagad, משם יצאנו לקראת פארק לאומי ובו עמק הקרח יולן אם ("Yolyn Amm").
במדריך לונלי פלאנט כתוב שלא כמו ברוב הפארקים במונגוליה, בזה יש באמת משהו לראות, מה שהתברר כנכון. נכנסנו לפארק בתשלום של 3,000 טוגרוק, כ 3 דולר, וירדנו לתוך קניון הקרח. במבט ראשון, זהו מדבר ככל מדבר, מזכיר מעט את הרי אילת על פסגותיהם המחודדות, אך לפתע מרבד קרח בעובי של מטר, ברוחב של 8 מטרים ובאורך שלא רואים את קצהו, נפרש לפניך. כל החבורה התרשמה ונפעמה מהיופי והייחוד, אך לא הייתה התרגשות אמיתית. לקרקל שכמותי, אם הייתי הולך כמה ימים או אפילו יום בנגב, ונתקל בפיסת קרח מלוכלכת וקטנה, דמעות היו פורצות מעיניי. אך כאן החוויה שונה. לחוות את הטבע ועוצמתו בטיול ג`יפים היא חוויה שונה מהליכה. אינני שופט ביניהן, אך כל אחת דורשת הסתגלות וראייה אחרת של פלאי הטבע. אבל לאחר כל הקשקושים, המקום יפהפה ומדהים, להחליק על מרבד קרח בתוך מדבר אינסופי זה בכל זאת לא כמו לקפוץ לקנות חלב בסופר.
לאחר מכן נסענו לאתר פחוד נודע שיברט (Shivert), שהוא מפל קרח גדול מאוד וקפוא לגמרי. בערב בגר היחסים בתוך החבורה התפתחו לכדי משחק קלפים ושוב גיטרה ושירה בציבור. ביום שאחרי, הרביעי, עצמות הישבן שלי התחילו לדבר ורמזו שאולי הגיע הזמן לעזוב את הג`יפ לזמן מה, הרגשה שהיו שותפים לה שאר החברים. בעוד יומיים נעזוב את הג`יפ ל3 ימים בשביל הגמלים. למזלי, זה היה היום היפה ביותר. הנסיעה הייתה קשה, קופצנית וארוכה, הגענו אחר הצהריים לגר שהיה קרוב לדיונות החול הגדולות, ומייד הפנינו ראשינו לכיוונן. הדיונות הגדולות של הגובי מתרוממות מתוך מישור רחב ועשבי, צבען שונה מהסביבה- צהוב זהבי. יחד עם יוגיש וקלרה משוודיה ניסיתי לגלוש עליהן על מזרון שטח, אך עקב חוסר התקדמות וסופת חול קלה, האתגר הוכח ככשלון. הרוח נשבה וכשטיפסנו לכיוון הדיונה הגדולה, גרגרי קווארץ נלחצו על אישוני תחת עפעפיי. השתוללנו ושיחקנו, הרגע היה יפה.
כשירדנו חזרה לגר, השמש הייתה לקראת שקיעה כעינו של אל השמיים, יחד עם הרוח כידו רפרפו בקלילות מענגת ואף אירוטית על פני גבעות החול הזהובות- הירכיים, הבטן והשדיים החלקים והשזופים של אמא אדמה. גרגרי חול זעירים גלשו ברוח מטה ומעלה על הדיונות כמו חיל פרשים מונגולי בדהרתו לכבוש את המערב. הייתה זו שעת בין ערביים, וכפי שאמר אהוד בנאי, "שעה של מסתורין... "הערב והלילה עברו כהרגלן, הבלגיות שתקו בעיקר, ויוגיש עם קלרה משוודיה פטפטו בעיקר עד שנאלצתי לנזוף בהם על כך שחלק מהאנשים בגר הזה לא מתעניינים במלמולים חרישיים כשהם מנסים לישון. ביום החמישי נסענו לקראת פארק לאומי נוסף שמפורסם בעולם על עצמות הדינוזאורים שבו. הצוקים הבוערים, ככינויים, היו יפים, וכאן התכוונתי לכתוב שעצם של עז עם מעט עור מעובש היה הדבר הקרוב ביותר שמצאנו לדינוזאורים שם, אך לאחר פגישה בדיעבד עם תייר נוסף, הבנתי את בורותי ושהמקום מלא בעצמות של דינוזאורים, פשוט צריך לחפש דברים גדולים מאוד ולא מאובנים כמו שרגילים מהארץ. הגענו מוקדם לגר שממנו היינו אמורים לצאת למחרת רכובים על גמל במקום על ג`יפ. ערב- שקיעה, לילה- ירח מלא, בוקר- רוח...
הגמלים הגיעו, העמסנו את הציוד על גמל מסכן, סגרנו חשבונות עם מדריך הגמלים 10,000 לגמל ליום ועוד 2,000 למדריך ליום לבן אדם, אמרנו שלום למישקה, ויצאנו. הגמל שלי היה זכר וחרמן, כך שמייד קיבל את השם ההולם "בוראני קרנר" מ"והיום איננו כלה", ספרו של צ`ינגיס אייטימטוב. הוא הוכיח את עצמו ביום הראשון כגמל סורר שמתעקש לפנות לכיוון ההפוך אליו אני מכוון אותו, לכן הייתי קשוח איתו בכדי לכוננן יחסים של עבד ואדון. הדרך בה שולטים בהם היא עם חבל המוחזק ביד שמאל ומחובר לחתיכת עץ התקועה להם בתוך האף, כך שכשמושכים בחבל, אתה מכאיב לגמל במקום היחיד בו אתה יכול להכאיב לו. זוהי לא דרך הומנית במיוחד להתנהג לחיה, אבל מעולם לא טענתי להומניות. כדי לדרבן את הגמל עליך לצעוק את הההברה המונגולית "צ`ו", ולהפליק לו על דבשתו האחורית בחוזקה. לאט לאט התרגלתי למקומי בין שתי דבשות של יצור הנראה כאילו נלקח ישירות מספר של ד"ר סוס- מגושם, פרוותי, מזוקן ועם פרצוף מטופש למראה.
הגמל של אחת מהבלגיות נקרא על שמי, קיוויתי שמחמת יופיו וחוכמתו, אך יכול להיות שהיו סיבות אחרות. כך רכבנו במשך שעות, עד החנייה בערב במקום שומם ומרוחק מאדם ודרך. הבטחתי וקיימתי להכין לחבורה פיתות כמו שעושים אצלנו בארץ. הם הופתעו שאחרי שסיימתי עם הכנת הבצק ביקשתי מכל אחד להכין את הפיתה של עצמו, אבל עמדתי על שלי. האכלנו את המדריך שלנו "בוק" בטונה, כנראה הפעם הראשונה שאכל דג. כולם נכנסו לאוהלים, אך החלטתי שעבר הרבה זמן מאז ישנתי מתחת לכוכבים, כך שביליתי את הלילה בקרבת בוק, ללא מחסה, מלבד שק השינה ממולא נוצות האווז שלי.יצאנו למחרת ליום נוסף, הגמלים התרגלו אלינו, שלטתי בשלי ביד רמה, והוא הגיב לכל מאוויי ורצונותיי. התחלתי לדהור עליו מידי פעם וניצחתי בתחרות דהירה את אחת הבלגיות. לקראת הצהריים גילינו שאיבדנו חצי ממי הבישול שלנו, כך שנאלצנו לעצור מוקדם, דבר שהתקבל בברכה, לאחר שמזמן רוב הרוכבים איבדו תחושה בתחת. עצרנו ברוח חזקה, אכלנו ונרדמנו.
למחרת בבוקר, החבורה, רובה ככולה פיללה לסיום מוקדם של היום ולחזרה לנוחות הריפוד בג`יפ. אך התברר שהיום הולך להיות היום הארוך ביותר. ביליתי את היום בהתאמנות על דהירה מדי פעם, אך לקראת הסוף אני, יוגיש וקלרה משוודיה צעדנו על הקרקע, מושכים את גמלינו. הגענו אל מקום המפגש עם מישקה, אך התברר שעלינו להמשיך עוד מעט. ניצלתי את כושר הדהירה שלי בכדי להרביץ דהירה אחת אחרונה שתיזכר לדורות בשביל לקרוא לבלגית לחזור. דהרתי מכוסה בכפייה מאולתרת מחולצה, וחוץ משברייה שחסרה לי, הרגשתי לגמרי כמו רוכב בצבאותיו של מוחמד בכיבוש מדבריות ערב. המפגש עם מישקה היה מרגש, קיבלנו לחם, גבינה וודקה. היה נחמד לאכול לחם קנוי לאחר שלושת הימים בהם אכלנו פיתות בטעם סבון כיוון שהסבון הושם קרוב לקמח והשפיע על טעמו. ישנו בעיירה קטנה, כשלפנינו שני ימי נסיעה אחרונים, אשר אמורים להיות לא מעניינים. שמחנו לחזור לגר, ולקבל ארוחה טובה שלא אנחנו צריכים לטרוח עליה.
על שני ימי הנסיעה האחרונים אין יותר מידי מה לספר, אני השתגעתי מכל כך הרבה נסיעה, ואתי קלרה משוודיה ויוגיש. הבלגיות החליטו שזה הזמן לדבר ובלילה אחד דיברו במשך 4 שעות רצוף עד השעות הקטנות. כך שרוגע המדבר השתלב עם עצבים עולים ויורדים מהנסיעה ודברים אחרים. לאחר שני הימים האלו שהיו מלאים בלחם, עוגיות וממרח שוקולד שהתאמצנו לסיים, הגענו חזרה לבירה, התמקמנו ב Ub Guest House, התקלחנו, ואני, יוגיש וקלרה משוודיה, יחד עם זוג ישראלים שחזרו גם הם מהגובי, רצנו לעשות את מה שחלמנו עליו בעשרת הימים האחרונים. לאכול במסעדה ההודית המהוללת הזרה (Hazra).
המקום מפואר ויפה, האוכל טוב מאוד, עם זאת המנות קטנות ויקרות, אבל היה שווה את הכסף. שתינו בירה מונגולית העונה לשם ג`ינגיס לכבוד סיום המסע וסיכמנו. "הדרך יפה עד מאוד," אמרה קלרה, "הדרך קשה עד מאוד", אמר יוגיש, "הדרך ארוכה עד מאוד", אמרו הבלגיות. ישב מישקה לנוח בצד הדרך, ואני הלכתי לאינטרנט הסמוך לכתוב כתבה על הדרך ל"למטייל".
