למה הודו, לאן בהודו ואיך לטייל בה
כי היא שם, כי טרם היינו בה וכי כל מה ששמענו וקראנו עליה נראה קוסם, אף אם מאיים. משך 6-5 שנים עלה בינינו רעיון הנסיעה להודו אך הפחד מפני חיידקיה של זו והרתיעה ממצורעיה, נכיה ושאר קבצניה, הורידו מהפרק תוך דחייתו למועד מאוחר יותר, כאילו מצבה של הודו או מצבנו אנו ישתפר במשהו במהלך הזמן. לאחר שכל כך הרבה זמן התבשלנו במיץ הודו אזרנו אומץ ויצאנו לדרך ל הודו אם כי לא בלי חששות.
כיוון שלביקור באתרי "החובה" של הודו דרושים כ-3 חודשים לפחות וכיוון שהקצבנו לעצמנו רק 38 ימים, החלטנו שהפעם נעשה את הודו "הקלאסית", קרי - חלקה המרכזי-צפוני, להבדיל מהצפון הרחוק (בו לא ניתן לבקר בחורף), קרי - ראג`סטן, בתוספת דלהי הבירה; אגרה, המפורסמת בזכות הטאג` מאהאל; ואראנאסי, הקדושה בערים; קאג`ראו, עיר המקדשים המגולפים, הידועים בעיקר בשל תגליפיהם הפורנוגרפיים, אף שהללו מהווים רק חלק קטן מכלל הפסלים והתגליפים, ועליהם ידובר עוד; אמריטסאר, המ�כ��ה של הסיקים; והארידוואר ורישיקש, מרכזי האשראמים והיוגה. תיחום גיאוגרפי זה מחייב "הערת אזהרה" - כל מה שכתוב להלן על הודו, כוונתו לאיזור הטיול וייתכן שאינו נכון לגבי חלקי הודו האחרים.
כדי להתרגל להודו ולהודים בהדרגה, בחרנו לפתוח ב-22 ימי רג`אסטן ברכב שכור עם נהג ולהמשיך אח"כ עוד 15 ימים עצמאיים לחלוטין. אגב נהג, כאשר פגשנו את שלנו, בבוקר יציאתנו לדרך, הוא שאל אותנו לכמה זמן אנחנו נוסעים אתו ולאן. במילים אחרות, הוא יצא ל-22 יום, מבלי לדעת זאת מראש וכמובן מבלי להודיע על כך לאשתו ולשני ילדיו.
"הלם הודו" וההתמזגות בה
קראתי וחזרתי וקראתי, כי הבאים להודו מתאהבים בה ממבט ראשון או סולדים ממנה עד כדי רצון, לעתים גם ממומש, להמלט ממנה. כמעט הכל מדברים על "הלם הודו". שום דבר מכל זה, לא קרה לנו. לא התאהבנו בהודו, לא ממבט ראשון ולא ממבט רביעי, ואם נשוב לצפונה, כמתוכנן, בעתיד הקרוב (ואולי בהמשך גם לדרום), הרי זה משום הענין העצום והרב, שמצאנו בה. ענין - ולא אהבה. מצד שני, סלידתנו מתופעות רבות, לא גרמה לנו להרהורי בריחה. פשוט התגברנו על סלידה זו, אף אם לעתים במאמץ ניכר, והמשכנו הלאה, תוך התפעלות עצומה מאתריה של הארץ ונופיה, בעיקר אלה האנושיים, אך מבלי לפתח כלפיהם סימפטיה או אמפתיה. שום הלם לא נגרם לנו ושנתנו לא ננדה בלילות. אולי בזכות תהליכי הסתגלות בלתי מודעים, שעברנו בביקורינו בארצות דרום-מזרח אסיה; ואולי בשל מבנה אישיות, שגרם לנו לסייר ב,הודו כבמעין בועה רגשית, כקהל הצופה במשחק בענין עצום ורב, אך אינו נוטל בו חלק. האמת היא שניסינו. באחד המקדשים הנחנו זר ליד פסלה של פרוואטי, יצקנו גם מים, שבורכו על-ידי הפאנדה (לא דוב - כהן דת) המקומי, שאמר לתלמה, שהקארמה שלה נראית לו מצויינת. כל שטר שהנחנו (לא להזדעזע, מדובר בשטרות השווים בין שקל לשניים) גרר אחריו מלמול ברכות מפי כל מיני סאדהואים. על מצחי נמרח פס אורך לבן, אשר שטפתיו בעת רחצה, כך שלא אוכל לבחון את השפעתו על הקארמה שלי. חפיפה יסודית גם שטפה מתוך שערי את המים הקדושים, מהבריכה הקדושה, בה רוחצים הקופים הקדושים, שהכהן לבוש הטורקיז, התיז על ראשי. נטלנו חלק בעוד כמה "מופעים" מסוג זה, אך הכל כהשתתפות בהצגה, בעיקר לצורכי צילום, מבלי שהחוויה תיגע בנו בצורה כלשהי. ייתכן, שההפסד כולו שלנו, אך הסיכוי שנשתנה נראה לי קלוש.
הרוחניות
אודה וכמעט אבוש, כי על אף גילי המופלג, טרם הבינותי בדיוק "רוחניות" מהי, אך אינני בטוח שאי-הבנה זו או סגירותנו הן הסיבה לכך שכמעט שלא גילינו בהודו את רוחניותה המפורסמת, להבדיל מהריחניות, שעליה קשה לנו להמליץ. אדרבא, בכל מסעותינו ברחבי תבל טרם נתקלנו בחומרנות וברדיפה אחר הכסף כמו בהודו, בה גם כל טקס דתי מלווה בהנחת שטר או מטבע בתיבה או במגש המתאים. רק הסיקים יוצאים מכלל זה. הרדיפה אחרי הרופיה מאפיינת את ההודי, החל במקבץ הנדבות הנכה (למרבה הזוועה, מטילים הורים הודיים מומים שונים ומזעזעים בתינוקותיהם, כדי שיהוו, בבוא היום, מקבצי נדבות מעוררי רחמים) וכלה בפקיד הקבלה במלון פאר, לו אתה מושיט שטר של 500 רופי, לפרעון חוב של 375 רופי ומקבל חזרה 120 רופי. שיטת אריתמטיקה ייחודית זו היא חד-צדדית: היא ישימה על נותן העודף הודי, אך לא על המשלם. לנותן שירותים הודי תמיד חסרות 20-5 רופי למתן העודף הנכון. שיטה אחרת היא ליטול מידך את השטר של 500 רופי, ללכת לפרוט אותו, לחזור ולפתוח את מתן העודף בהצהרה: "כיוון שכבר נתתי לך 100 רופי, הרי מגיע לך...". זו "שיטת מצליח" - אם אתה מגיב מייד ואומר לו שלא החזיר לך אפילו רופי אחד, הוא מסתכל עליך, ספק בתמיהה - ספק בכעס ומחזיר לך את העודף הנכון. כאשר דקות ספורות אחרי שפקיד המלון עיגל את החשבון ולא החזיר לי עודף בסך 38 רופיות, סירב הודי זקן, המפעיל שירות טלפון (אין בהודו טלפונים ציבוריים, אלא המון מקומות פרטיים, המספקים שירות זה במחירים נמוכים ביותר) להשאיר בידיו עודף של 3 רופיות, חשבתי שאולי אצטרך להתנצל בפני ההודים על מה שחשבתי וכתבתי עליהם, אך כיוון שתופעת הסירוב לקבל כסף חזרה על עצמה עוד פעם או פעמיים בלבד, הרי חריגים חיוביים אלה אך מדגישים את הכלל העגום.
מעבר להיטפלות חסרת המעצורים של רוכלים ומדריכים מטעם עצמם על התייר, אתה נדרש לשלם עבור כל שירות-לא שירות: למי שעומד בסמוך לנעליים, שאתה מותיר בפתחו של מקדש, ו"שומר" עליהן; לחייל האדיב והחביב, המזמין אותך, בהיכל הקבר של גדול הקיסרים המוגוליים, לבחון את ההד המדהים שבמקום; לגנן בגני טאג` מאהאל, שבחולפך על פניו אומר לך, שממקום עמידתו יש תמונה טובה; לאשה במסגד, שמתנדבת לצלם את תלמה ואותי בתמונה שלהן וכך הלאה, ללא סוף וללא גבול. המדריך, חסר השיניים, במסגד הגדול של אגרה, מצליח לשכנעני לתרום למסגד 200 רופי (איך, לעזאזל, מסירים מעל מצחנו את השלט: "פראיירים"?), נוטל ממני את השטר של 500 רופי ומחזיר 200, כי 100 בשבילו. את ה-200למסגד שם, כמובן, באותו כיס. ומה בין "שומר הנעליים" לבין נכבדי המדינה? רק מספר האפסים שאחרי סיפרת הרופי. מינהגם של ההודים לשאול את התייר, לאחר השאלה:"What is your good name?" (בדיוק בנוסח זה), את השאלה בדבר עיסוקו. כשאמרתי להם מה היה עיסוקי, השיבו בהצהרה, שאני בוודאי עשיר מופלג, כמו השופטים בארצם. התממתי ותמהתי באוזניהם כיצד אפשר להפוך לעשיר מאד ממשכורת ואז האירו את עיני, שאין הכוונה, כמובן, להתעשרות ממשכורת, אלא מתזרים מזומנים מתחת לשולחן. כאשר הבהרתי להם, שבישראל אין שופט מקבל "מתחת לשולחן" אפילו בננה, התייחסו אלי כאל מי שמספר ברצינות סיפור על אודות חייזרים, עד שהרגעתי אותם, שבענפים אחרים יש גם בישראל פעילות תת שולחנית.
במקדש הפעמונים ברישיקש 13 קומות, כשבכל אחת מהן שילוב, דוחה למדי, של תאי אלילים, קדושים, עד כדי כך שצילומם אסור, וחנויות תכשיטים ומזכרות. לרגלי חלק מהאלילים יושבים פאנדות, המשדלים כל החולף על פניהם לקבל את בירכתם, תוך השארת תרומה ראויה.
בפושקאר הקדושה (שהשילוט בה הוא תלת לשוני -; הינדי, אנגלית ועברית) כמעט כל הודי שני מבקש להעניק לך פרח. לכאורה, מחווה יפה כלפי אורח, אבל פרח, פירושו - לרדת לאחד הגאטים (מדרגות ירידה לאגם או לנהר, הייחודיות להודו), לעשות puja, דהיינו -; לקבל ברכה ולכלוך אדום על המצח, תמורת תרומה בלתי סמלית לחלוטין, הנדרשת לאחר מעשה בתקיפות רבה. למרות שהגענו להודו מצויידים במידע זה, לא הצלחנו להתחמק מ"מדריך", שממקדש בראהמה גרר אותנו לפוג`ה. תלמה כועסת עלי על שאני מנסה לסלק אותם, לעתים בגסות. אולי היא צודקת: אמנם בעדינות אי-אפשר, אך גם בגסות זה לא הולך. תרמנו 100 רופי, למורת רוחו המופגנת של המדריך, אשר מינה את עצמו לפאנדה וערך את הפוג`ה באנגלית, אך יצאנו גם נשכרים. לאחר קבלת ברכותיהם של 5 האלים החשובים וצביעת בינדי בין עינינו, נקשרו לידינו חוטים צבעוניים, אשר איפשרו לנו, מאותו רע ואילך, להפטר מטרדני הפרחים על-ידי הצגתם של החוטים בפניהם.
בטיול בין גאטי וראנסי פוגשים אותנו שני נערים, האחד -; בן 20 והאחר -; בן 12 בלבד, שכל רצונם המוצהר הוא לנצל את ההזדמנות ללטש את האנגלית שבפיהם. הם שמחים ללוותנו בסימטאות לעבר המקדש המרכזי של העיר (בו ניתן לצפות רק מרחוק, כי כניסה ללא-הינדים אסורה) וחזרה לעבר ריקשתנו הממתינה, אלא שבדרך אנו מוצאים את עצמנו בעסק הבדים והפשמינות של "אחיו" של הצעיר שבהם (שקודם לכן סיפר לנו, שהוא בן יחיד ולו שתי אחיות...) ואנחנו נחלצים משם רק לאחר רכישתה של מפת שולחן. כמובן מאליו, לא הסתפק הנער הצעיר בעמלה הצפויה לו מ"אחיו", אלא ביקש תשר, כשהוא מביע, באנגלית לא רעה, את אכזבתו מגובהו. "רוחניותם" זו של ההודים יוצרת אצל התייר חשדנות, כמעט פארנואידית. כאשר נהג הריקשה באמריטסאר, הציע לנו ביקור במקדש הינדי, לא היה לנו ספק, שמדובר במקדש למימכר שטיחים, פשמינות ו/או כיסויי מיטה (ההודים, למודי התיירים הישראליים, מציעים "כיסוי מיטה" בעברית צחה) ובעודנו מתכננים את סירובנו הנחרץ לראותם אפילו, אנחנו מגיעים לחיקויו ההינדי של מקדש הזהב הסיקי. הנהג ההינדי התמים פשוט רצה להראות לנו שלא רק לסיקים יש מקדש כזה. לעולם לא אדע, אם העלבתי את ההודי, אשר בדרכנו, בשבילי הביוב מהמבצר לשוק, לחץ את ידינו, בסרבי לבקשה לבקר בביתו, או שפשוט חילצתי אותנו מעוד טרדן. מצד אחד, הנסיון מלמד, כי החשדנות כלפי גילויי ידידות מצד ההודים ממש מתחייבת ומצד שני, גורמת היא ליחס שלילי כלפי המעטים (והיו גם כאלה), שכל רצונם לקשור שיחה או להתידד. נתקלנו גם בתופעה של הודים, לרבות נשים, הניגשים אליך, לוחצים את ידך וממשיכים בדרכם. זהו אחד החריגים המעטים לכלל, לפיו כל מפגש תמים עם הודי מסתיים בהעברת מטבע או שטר מכיסך לידו. חריג נוסף, מוזר למדי, שייך לתחום הצילום. אמנם רוב ההודים דורשים תמורה עבור הסכמתם להצטלם, אבל לא מעטים פנו אלינו בבקשה להצטלם עמם במצלמתם וגם לא פעם נתבקשנו לצלמם רק כדי לראות את עצמם לאחר מכן במצלמה.
המשך בפרק הבא!
