פסטיבל כפרי בצ'ינגחאי הו
נכנסנו לסין בדלת האחורית שלה, נופי ערבות בחום וירוק מכל עבר, כפרים קטנטנים בנויים לבני בוץ ואוכלוסיית מיעוטים ששומרת על ייחודיות במראה ובהתנהגות. העטיפה של סין המודרנית לא מכסה את הייחודיות של אזור מערב סין, שנושק לטיבט מדרום ולמונגוליה מהצפון. חיפשנו יום הפסקה מתנועת הרכבות והדרך לבירת סין לא אצה לנו. בייג`ין עדיין נראית לי גדולה ומבולגנת. הוחלט על יום בחיק הטבע ליד אגם גדול בשם צ`ינגחאי הו (Qinghai hu) ובמיוחד בשמורת הציפורים שבקצה המערבי של האגם ניאו- דאו (Niao Dao). רון משך לכיוון נסיעה עצמאית באוטובוס ואז נסתדר. אני קצת חששתי והעדפתי ללכת על בטוח באוטובוס תיירים. בסוף הלכנו לכיוון האוטובוס המקומי ולא התחרטנו לרגע.
האוטובוסים בסין מדייקים, לא עוצרים לבזבוז זמן בדרך ומגיעים מהר משכתוב בלונלי שלנו. מצד שני הנוסעים בהם מעשנים, יורקים ומפצחים גרעינים. בעיקר עשן הסיגריות קשה לנו. הדרך מסביב מקסימה, גם הנוף והמרחב העצום שלפעמים הוא ריק לגמרי ולפעמים מאוכלס בכזו צפיפות, שעדיין מדהים אותי לראות. התשתיות של הדרך ענקיות ומושלמות: גשר, מנהרה, כביש אגרה מהיר, פיתולי הרים והכל מסודר. ארץ שיש בה שטח עצום וכח אדם בלתי נדלה ומרגישים את זה בכל קילומטר.
כמה דקות לפני השעה 11 בבוקר ואנחנו כבר נוסעים לאורך האגם הגדול, במרכז האזור, והנה בצד הדרך ערב רב של צבעים ומכוניות. במבט ראשון רואים תיירים שמצטלמים לנוף האגם ובמבט שני רואים שלא. יש כאן משהו, פסטיבל כפרי של המיעוט המקומי, כנראה חלק מהמיעוט הטיבטי, אם כי הם לא היו בדיוק בדיוק דומים. ראיתי איך העיניים של רון יוצאות מהחורים ואמרתי לו בוא נרד ונלך לפסטיבל הזה וכך עשינו. ההתכנסות כללה תלבושות מדהימות של מעילי צמר כבש ויאק, בדים צבעוניים, חגורות כסף מרשרשות, תסרוקות צמות שהן אומנות בפני עצמה וגברים במגפיים. התכנית האמנותית כללה מירוץ סוסים ושתיית בירה. אנחנו השתלבנו עם המקומיים, פתחנו שמיכה, שלפנו ארוחת בוקר ובירה, עודדנו את הסוסים (אנחנו בעד המנצחים) הסתכלנו מסביב והם הסתכלו עלינו בחזרה. היינו התיירים הזרים היחידים שם, פרט לתיירות סינית מקומית עניפה והאירוע לא התקיים בשבילנו, הוא היה חוויה פנימית אמיתית של המקומיים וכך קסמו היה גדול שבעתיים.
כשנמאס לנו ממירוץ הסוסים והבירה, וזה לא היה רגע מהיר מדי, עלינו לכביש והתחלנו לתפוס טרמפים עם התיירים הסינים שגם פניהם היו מועדות לניאו- דאו. אנחנו עכשיו בתחילת מאי, עונת התיירות בסין ויש הרבה תנועה תיירותית של מקומיים, אם כי מעט מאוד תיירים מערביים. הסינים שיתפו פעולה ומהר מאוד עצרו לנו שתי מכוניות שהיו בטיול משפחות, הכניסו את התיירים יחד עם דוברת האנגלית הייצוגית שלהם והחלו בזרם שאלות כמו מאיפה באנו, לאן אנו הולכים, מה אנחנו אוהבים בסין ועוד ועוד. כל התשובות הועברו במכשיר קשר מוטורולה בין הרכבים תוך כדי קולות צחוק היסטריים של הסינים במכוניות. נסענו איתם רק חמש דקות עד לעיירה בה הם עצרו לאכול ואנחנו המשכנו. נפרדנו בצילומים סוערים עם כל אחד מחברי הקבוצה. בכלל, מצלמים אותנו המון, כל אחד שיושב מולי ברכבת רוצה תמונה איתנו ולנו לא אכפת, זה יותר נעים שיצלמו אותי מאשר שאני אצלם אותם כל הזמן ועוד שיבקשו על זה כסף כמו שהיה בטיבט, בנפאל ובהודו, אבל למזלנו לא בסין, כי אנחנו שונאים לשלם עבור תמונות במיוחד לתיירים.
ניאו דאו
הטרמפ השני שלנו היה מוצלח, כל כך מוצלח שנשארנו איתם כל היום, הם ממש אימצו אותנו. כשהתקרבנו לניאו-דאו הם אמרו שהם רוצים לעקוף את הכניסה הרשמית ולמצוא דרך עפר שתגיע לציפורים מאחורה. היו להם שני ג`יפים חבל"ז והם רצו לראות קצת שטח. מצא מין את מינו, בטח לא אנחנו הישראלים נסרב לתחמן את המערכת וכך עשינו. היה לנו תיק גדול והם שאלו בשביל מה, אמרנו שיש לנו אוהל ושקי שינה ושאולי נשאר לישון עם הציפורים. הם חשבו שזה יהיה קר מידי ובכל מקרה הזהירו אותנו שבגלל שפעת העופות לא כדאי לנו לצוד ולאכול את הציפורים בשמורה, כאילו שהתכוונו.
משפחת נינג המורחבת כללה שבע נפשות בשני ג`יפים, שחוברו במכשיר קשר שלא הפסיק לעבוד. בחורה צעירה, שהיתה הדודה, דיברה אנגלית מצויינת. החבר שלה בעיקר שמע אנגלית והכי חמוד היה הצעיר שבחבורה, ילד בן 9 שדיבר אנגלית שלמד בבית הספר. זה התחיל בדקלום היכרות: "אני בן 9, גר בביג`ינג, אוהב כדורגל, הפרי האהוב עלי הוא תפוח, האוכל האהוב עלי הוא שרימפס, החיה האהובה עלי היא.." וכו` וכו`. את הדקלום הזה שמענו ועוד נשמע הרבה פעמים בסין. הדקלום קצת מייגע, אבל בסופו הילדים מגלים יכולת לאלתר ולשאול שאלות ומפגינים רמת אנגלית גבוהה, הרבה מעבר לרוב המבוגרים שלא יודעים מילה באנגלית. כל הכבוד למערכת החינוך הסינית ולהכנות שלה לאולימפיאדה.
בניאו-דאו עצמה ראינו עופות במספרים גדולים, אבל לא עצומים, קורמורנים, שחפים, אווזים וגם ארנבות, מכרסם קטן דמוי שפן או אוגר, שלא מוכר לנו, עקבות של טורף כלבי כלשהו וכמובן חיות משק ובראשן המון יאקים ועיזים צמריות. השמורה עניינה אותנו פחות מהחברה האנושית. משפחת נינג היתה מארחת מדהימה והזמינה אותנו להצטרף לצהרים. הם הזמינו משלוח של דג ובשר ממסעדה מקומית, בישלו נודלס על גזיה וערכו פיקניק. זכינו לאכול ארוחה משותפת עם משפחה סינית בחיק הטבע. אפשר לבקש יותר מזה? אחרי האוכל הם חזרו לשינינג ולקחו אותנו איתם עד למלון. הם היו מארחים נפלאים ואנחנו הודינו להם מכל הלב, גם על החוויה המרגשת והמיוחדת של להיות עם משפחה סינית בורגנית וגם כי הם הזכירו לנו את החום של המשפחות שלנו כשהן יוצאות לטיול. ואני רק חשבתי לעצמי האם גם ההורים שלי היו אוספים שני טרמפיסטים תיירים ולוקחים אותם לטיול המשפחתי שלהם, מארחים אותם לצהרים ומחזירים אותם בערב בחזרה לעיר?
שיאן וחיילי החרס
שיאן היא עיר תיירותית, שמושכת המון מטיילים סינים. אנחנו הגענו אליה בשבוע החופשה הרשמי בסין, משהו כמו חול המועד פסח של הסינים. העיר היתה מפוצצת בזוגות, משפחות ורבבות בני נוער סינים. המלונות, המסעדות, האתרים, האוטובוסים, הכל, הכל היה מלא. ובכל זאת מצאנו חדר לישון ושולחן לאכול וכסא באוטובוס ומקום לעמוד על המדרכה, כי הסינים הם העם הכי מתוכנן ויעיל שפגשתי, מהבניה הראשונית של העיר והתכנון של רוחב הכבישים והמדרכות ועד להכוונה נכונה של התור לאוטובוס. הם הופכים את מיליארד הסינים לכוח אנושי, שמצליח לזוז ולהגיע לאן שהוא רוצה בזמן יותר קצר מתור לשירותים בקניון אצלנו. אני מורידה בפניהם את הכובע. אז למרות ההמולה והצפיפות נהנינו מאוד משיאן.
ביום הראשון בעיר יצאנו להסתובב. איזו עיר צבעונית, חנויות אופנה שגרמו לכך שיצאו לי העיניים, כי אני לא יכולה לקנות את כל החצאיות והשמלות והעקבים האלה באמצע הטיול. לפחות מהאוכל אפשר להנות בזמן הווה: שיפודי שניצל בטמפורה, שיפודי תמנונים, עוגות אורז, כיסונים ומנגלים ארוכים, מלאים שיפודי בשר ודגים בגריל וכל כך טעים... את כל האוכל הזה מורידים בהליכה על חומות העיר, תזכורת לעיר הקיסרית שהיתה בפנים, במקום הקניונים והכיכרות הרחבות. החומות מרשימות ונותנות לעיר אופי ייחודי. הלכנו למעלה. רוחב החומה תשעה מטרים. נוסעים עליה באופניים ובאוטובוס, פוסעים לצידה בפארק ירוק שתחום בחפיר הטוב שהקיף את החומה ומשקיפים על העיר ממגדלי התצפית שעל החומה. החומות של סין שונות מחומות ירושלים ועכו בעיצוב ובאמנות ששזורים בהן וכשהלכנו עליהן כמעט נכנסנו לאווירת השלטון.. בסופו של דבר כאבו לנו הרגליים מרוב שוטטות ושוב חזרנו למלון רצוצים. אנחנו אלופים בלהתיש את עצמנו. שיאן היא עיר נופש יקרה וככל שהארנק התרוקן כך המצב רוח של רון הלך והתדרדר. הוא הרגיש שהכסף נוזל לנו מהכיסים והגיע הזמן לצאת מהעיר.
לפי התקצירים בלונלי סין שלנו, בחרנו את האתר הכי שווה באיזור שיאן ואליו הלכנו, לצבא חיילי החרס, בבינג- מא- יונג. לפני שאני אספר על האתר השווה באמת, אני רוצה לכתוב שאני קצת מתחרטת שלא ביקרנו בעוד אתרים, קצת מטעמי חסכנות, קצת מטעמי צפיפות וקצת כי רון היה מוכן לוותר עליהם. לי מבחוץ הם נראו יפהפיים ולהבא אני אשתדל להתעקש יותר. האזור שממזרח לשיאן שימש לאתרי קבורה של הקיסרים. מסביב לקברי הקיסרים נמצאת יצירת האמנות הארכיאולוגית הענקית, שמכונה צבא חיילי החרס. מדובר בצבא פסלים, שמוצב במערך אסטרטגי ונועד לשמור על קברי הקיסרים בעולם הזה ובמיוחד בעולם הבא. מעין משמר כבוד ענק של יותר מ- 6000 פסלים של לוחמים ומרכבות סוסים, שמפוזרים במרחב בין הקברים. רק חלק קטן מכל האיזור חפור וכל הממצאים מדהימים. נסו לראות בתמונות, מעבר ליופי של הממצא ושל האתר הוא מעלה שאלות כמו למה הקיסר רצה משמר חיילי חרס? האם הוא באמת האמין שהם יקומו לתחייה איתו בעולם הבא? אולי היצירה היא סמל לעוצמת השליט בעולם הזה? וכמה אנשים וכמה שנים היו דרושים בשביל הפסל הענק הזה? זהו בהחלט אחד האתרים המיוחדים היפים והמרשימים שראינו. לאט לאט, ככל שאנחנו מתקרבים לבייג`ין, אנחנו נכנסים יותר להסטוריה של קיסרות סין ובונים את האווירה בהדרגה.
ולפני שנגיע לעיר הגדולה עצרנו כדי לטפס על הר, חואה שאן שמו, כ-120 ק"מ ממזרח לשיאן. חואה שאן היא גם שמורת טבע מתויירת באלפי סינים, עם קופת כרטיסים, 100 יואן לאדם, דוכני אוכל, מזכרות ושירותים כל קילומטר, אבל גם הר קדוש ובו דרך עתיקה, חצובה במצוקי הגרניט עם נחל זורם, עצים ירוקים, לטאות ונוף מדהים. הטיפוס היה קל וכיפי, שישה ק"מ למעלה, ארבעה בשביל מתפתל ועוד שניים במדרגות צרות, שמטפסות במצוקים. למעלה, הדרך הרגלית נפגשת עם תחנת רכבל. עצרנו בפיסגה לחצי שעה כדי להביט בנוף המצוקי המקסים שמסביב ולעוד חצי שעה כדי להביט בנוף האנושי. אלפי סינים מצטלמים בכל פינה, חלקם טיפסו עם חליפות ונעלי עקב או לחילופין עם שקיות ניילון עמוסות וכולם מאוד רצו לצלם גם אותנו. הנוף קצת פחות עניין אותם.
בסופשבוע העמוס הזה התחככנו די הרבה בעם הסיני המטייל. הסינים הם אנשים יעילים, ישירים, שמביעים רגשות בקול רם, מתרגזים מהר, כועסים, בוכים וצוחקים הרבה, הם אנשים שנהנים מהשיגרה, משעת כושר של בוקר ועד בירות של אחרי הצהרים. הם מאוד זוגיים ורומנטים עד קיטשיות, את הדרך לפסגת חואה שאן נוהגים לעשות זוגות אוהבים ולתלות בפיסגה מנעול עם חריטה, למשל מינג הו ולי- הון לנצח נצחים. אנחנו קצת צוחקים עליהם, אבל נהנים מחברתם מסביבנו. בסך הכל הסינים הם אנשים שדומים לנו המערביים, אבל גם שונים מאיתנו מאוד.
