קאשגר ואגם קרקול

קשגר או בשמה ההיסטורי Kashgaria היתה עיר מסחר חשובה על דרך המשי שהפעילות בה קיימת כבר יותר מ- 2,000 שנים. היא נמצאת בדרום מחוז Xinjiang וחיים בה בעירבוביה אויגורים Uygur) שאינם סינים אלא מוצאם מתורכיה והם מאמינים באיסלאם), טג`יקים, קירגיזים, אוזבקים וסינים. כיום חיים בעיר כ 180,000 תושבים. בימים ההם כשדרך המשי שקקה חיים משכה קשגר סוחרים מקזחסטן, קירגיסטן, פקיסטן ורוסיה.

אתוודה כי בקשגר קיבלתי הלם תרבות. הרעש והזוהמה, צפירות המכוניות והנסיעה הפרועה של הנהגים בכביש, האנשים בעיר שלא היו חברותיים אלא חמורי סבר - כל זה היה שונה מאוד מהשלווה והשקט האופיינים לקירגיסטן בה הייתי עד כמה שעות לפני כן. בבית המלון בקשגר ישנה עובדת סינית בכל קומה האחראית על ענייני הקומה. כמו במרכז אסיה בבתי המלון יש כנראה משטר קומוניסטי. הסיבה העיקרית שמטיילים מגיעים לקשגר היא הבזאר של יום ראשון או הצורך לנסוע על Karakoram Highway מקשגר לפקיסטן או כיוון אגם קרקולי.

 האוטובוס לפקיסטן יוצא מוקדם בבוקר. אוטובוס בצבע ורוד. רוב נוסעי האוטובוס הם פקיסטנים. זהו האוטובוס שאיתו ניתן להגיע לאגם קרקולי (Karakuli Lake). הנסיעה לאגם אורכת 6 שעות ועולה 42 יואן (המטבע הסיני). האוטובוס צפוף, המושבים צפופים. חלקו האחורי של האוטובוס וגם הגג עמוסים בקופסאות קרטון גדולות המכילות מצרכים שונים, טלוויזיות ושאר סחורות אשר ניתן לסחור בהן בפקיסטן השכנה. הפועל שמעמיס את התיקים היה עצבני למדי. בלי שום התראה לקח את חפציהם של אחדים מנוסעי האוטובוס וזרקם על הריצפה, צועק ומקלל. אחד מנוסעי האוטובוס, פקיסטני, סימן בידו כאומר לי "זה משוגע".

הנסיעה מעייפת. הכביש לא מהבטוחים בעולם. ישנם חלקים שנהרסו בגלל הגשם הכבד שירד. קירות אבן אדומים, הר חול, נחל זורם והרים מושלגים. כשהגענו, ביורדי מהאוטובוס עמלו הבחורים הפקיסטנים להוציא את התרמיל שלי מבין ערימת הארגזים במשך שעה ארוכה. האגם נמצא באמצע שום מקום. מימיו כחולים. במקום יש בית מלון (50 יואן למיטה). אפשר לישון גם ביורטה (40 יואן). ניתן לשכור סוס (30-50 יואן), גמל, או לשוט בסירה באגם. האגם יחסית קטן בהשוואה לאגם סנקול או לאגם איסק קול בקירגיסטן. תושבי המקום הם קירגיזים אך שונים במנטליות מהקירגיזים שבקירגיסטן. רובם חמדנים. המשטרה לא מאפשרת ללון ביורטות עם המשפחה.

 במקום ניתן לקנות מזכרות אך כאן אפשר להתמקח על המחיר. אני לנתי באוהלי כשנוף עוצר נשימה נגלה לפניי. האגם הכחול תורכיז ומסביבו מצד אחד הר Kongurshan (כ- 7719 מטרים) ומצידו השני Muztag Ata (כ- 7546 מטרים) וממעל עננים שהיו נמוכים מההרים. האוויר היה צלול בהשוואה לקשגר המזוהמת. למרות שהיה אמצע חודש אוגוסט בלילות היה קר וירד גשם. לאחר שלושה ימים, חזרתי לקשגר להשתתף בבזאר של יום ראשון ביודעי שעוד אשוב לאגם כדי להגיע למחנה הבסיס של Muztag Ata.

השוק של יום ראשון מתחיל מוקדם בבוקר והשוק כל כך גדול עד כי אפסו כוחותיי לבקר בכולו. השוק מסודר, יש בו כתוביות באנגלית והוא מאוד מסחרי. אפשר למצוא בו בדי משי, (אך כדאי לדעת שלא כל בד עשוי 100% ממשי), סדינים, בגדים, תבלינים (בינהם- זעפרן), מיאה אוזבקית (הם לא שמעו על המצאת הטפנוקים ולכן יש חור במיטה שמתחתיה שמים דלי וכך גם בבגדי התינוקות- יש חור בדיוק במקום הנכון... ). כמעט כל הסוחרים דיברו אנגלית בסיסית (טוב לעסקים..) ויש גם שוק חיות שלא כמו בקירגיסטן, כאן יש חמורים והמון כבשים אך לא רואים סוסים. סיבוב בשוק מגלה גברים אוייגורים וכובעים של אוזבקים וקירגיזים. הנשים המוסלמיות עוטות רעלה חומה לבל יראו את פניהן. יש לזכור כי כאן אפשר להתמקח. אחד הסוחרים שאל מהיכן אני. לשמע דברי שאל אם אני יהודיה ולאחר מכן הוסיף- "לא טוב, יהודי לא טוב".

רחובות קשגר (למעשה סימטאות צרות) אינם נקיים. בעיר העתיקה אפשר לראות ספסרי רחוב, מוכרי תאנים, ספרי קוראן ומסגד. בסמטאות רוכבי אופניים רבים וכרכרות לתיירים. בית התה הוא מקום מומלץ מאוד. אפשר לשבת במרפסת ולהשקיף על ההמולה, ולהנות מאווירה מיוחדת. מוכר הלחם, מוכר הבייגל, הפירות, התאנים, הקולות והצלילים. בקשגר התמזל מזלי ופגשתי מטפס הרים בשם Keyourm והוא שהפנה אותי ל- KMA (ראשי תיבות של Kashgar Mountainning Association).

 Keyourm נתן לי מפה והוראות איך להגיע למחנה הבסיס שממנו מתחילים לטפס את ההר ולהעפיל לפסגת ההר הגבוה Muztag Atashan (7546 מטרים). לקחתי שוב את האוטובוס היוצא מקשגר לפקיסטן ועל האוטובוס פגשתי שוב את אותו בחור פקיסטני שסוחר בין סין לפקיסטן. את הפקיסטנים בקשגר אפשר לזהות על פי מלבושם ומראם. אותו בחור הורה לנהג היכן להוריד אותי. ירדתי בתחנת של היישוב Subash . הנסיעה מרשימה כשבנוף שולט מדבר עם הרים גבוהים, מכוסים שלג לבן, הרים אדומים, הר שעשוי מחול, גמלים, משאית עמוסת כבשים.

לתחילת הכתבה

קמפינג בסובאש (Subash)

Subash נמצאת במרחק 20 דקות נסיעה מאגם Karakuli. האוטובוס המשיך בדרכו ואני נשארתי לבדי עומדת בצד הכביש מביטה ורואה באופק משפחה מקומית שהחלה בבנייתה של יורטה. כולם עזרו בבניית הבית החדש. הילדים סחבו את השמיכות והכניסו פנימה. שלא כמו בקירגיסטן כאן הייתי צריכה להתמקח על המחיר ללילה ביורטה והעל החמור שיקח אותי למחנה הבסיס למחרת היום. היורטה עמדה על תילה. בפנים היורטה סודרו המצעים והשמיכות. אם המשפחה יצאה לחלוב את היאק והסבתא עזרה לה. הילדים רדפו אחרי התרנגולת להקים לול. בערב כולם היו בבית. ארוחת הערב כללה - לח ותה מלוח. הסבתא השתעלה קשות. אחד הילדים סימן בידו שסבתו חולה ולא מוכנה לקבל טיפול. ישנו על הריצפה כל המשפחה יחד ואני. כמעט ולא נרדמתי כי הסבתא השתעלה כל הלילה.

ארוחת הבוקר כללה תה בלבד. הילדים שאלו אותי אם אני רוצה לקחת חמור למחנה הבסיס. ילדים היו בני 7 ו- 8. פישפשתי בתרמיל שלי ומצאתי ופל. נתתי אותו לאחד הילדים וביקשתי ממנו שיחלוק עם אחיו. מיותר לציין שהילד לא הבין את דבריי שנאמרו באנגלית אך הוא הבין את כונתי וחלק את הופל עם אחיו. אבי המשפחה חזר, ושאל אותי על קירגיסטן, על אגם איסק קול וצחק על העובדה שיש לו רק בנים. הילדים רתמו את החמור, קשרו את התרמיל שלי ויצאנו לדרך. ביום בהיר ניתן לראות מיישוב זה את פסגתו של הר Muztag. הדרך אורכת כשלוש שעות עד לישוב שנמצא בגובה של 3,500 מטרים. מחנה הבסיס נמצא בגובה של 4,500 מטרים. הצידה לדרך שלקחו עימם הילדים כללה חלק יאק ולחם. חלקתי עמם פירות יבשים ונודלס. להפתעתי הילדים לא אכלו את הנודלס אלא שמרו אותו בשקית קטנה. אחד הילדים הפנה את תשומת ליבי למרמוטה. הוא השמיע קולות והמרמוטה חיקתה את שריקתו ונכנסה חזרה אל תוך החור.

במחנה הבסיס נפרדתי מהילדים. ניסיתי לבנות את אוהלי כשאחד האנשים בדיוק ניגש אלי ואמר שעדיף לי שאלון בתוך המטבח כי הוא חושש שאוהלי לא יעמוד ברוחות בלילה. היה זה לודמיר שרק עתה חזר מפסגתו של ההר. במצלמת וידאו קטנה הראה לי את פסגתו של ההר עליו מתנוסס דגל סין. ולדמיר הסביר לי איך אוכל להגיע לקרחונים. הליכה לא קשה בת חצי שעה. אחר כך חזרו למחנה הבסיס שני בחורים תורכים וסיפרו לי על הסכנות הטמונות בטיפוס הרים, הקור והרוחות, הסופות ואיך הם טיפסו על האברסט והחמיאו למוחמד- הטבח- על ארוחת הערב שבישל. הם אמרו שהגעתי ביום האחרון לעונה זו ושמחר הם חוזרים לקרקולי כי נגמרה עונת הטיפוס.

היה קר בלילה ואפילו בתוך הבקתה לא הצלחתי להירדם כי חששתי ממחלת גבהים. קולות רחש מוזרים הטרידו את מנוחתי. חולדה לבנה רצה הלוך ושוב בן המטבח למקום שבו ישנו אך לא רק חולדה אחת אלא שתי חולדות גדולות לבנות היו שם. כמו שרואים בסרטים מצוירים, התיישבתי במהירות על הכסא. מוחמד עלי התעורר והחל לתור אחר החולדה. אמרתי לו שמהכסא אני לא יורדת. בחוסר ברירה בנה לי מוחמד את האוהל באמצע הבקתה. בבוקר כולם צחקו ששמעו על מאורעות הלילה.
 פלג מים שזרם בסמוך לבקתה קפא. ניתן היה לראות רק קרח. הקירגיזים רתמו את הציוד הכבד של התורכים לגמל, ואת ציודו של ולדמיר ושלי לחמור ויצאתי לחכות לרכב שיאסוף אותי חזרה לקשגר. מחנה הבסיס נסגר עד לעונה הבאה, בקיץ הבא. המתנתי והמתנתי לנהג אל לשוא. אחד הילדים שנכח במקום שאל אותי אם אכלתי והגיש לי גבינה לבנה ולחם יבש.

בחוסר ברירה החלטתי ללכת ברגל לכביש הראשי שממנו אנסה לתפוס את האוטובוס. בהתקרבי ליישוב Subash ראו אותי הילדים ורצו לעברי. הם לא דיברו. רק חייכו. התיישבתי לנוח והם התיישבו גם כן. שתי לידות קטנות הצטרפו אליי. הן הביטו בי, חייכו ושתקו. ככה הבטנו אחת בשניה, חייכנו ושתקנו עד אשר נפרדתי מכולם לשלום. "קשגר" אמרתי. הילדים נעמדו על רגליהם וחזרו לביתם ואני המשכתי לכביש. שעתיים תמימות ושלמות חיכיתי לאוטובוס. פה ושם עברו משאיות עמוסות כבשים, איש רכוב על אופנוע הציע לקחתני עד אגל קרקולי תמורת 10$ אמריקאי או אפילו תמורת נעליי. אחרי שעתיים תמימות של המתנה ובהבנה שאת הלילה אצטרך להעביר ביישוב, חזרתי אל אותה משפחה אך הפעם ביקשתי רשות להעמיד את אוהלי בסמוך לביתם. הילדים שמחו לראות אותי בשנית, נכנסו לאוהל ויצאו. ביקשו ממני לצלמם ולהראות להם קיפולי נייר.

 בוקר התעוררתי כשהילדים מנענעים את האוהל. "הלו??" "אוטובוס". פנים מחייכות עם כובע פרווה חייכו כשפתחתי את רוכסן האוהל ומחזה מדהים נגלה לעיני. הכל מכוסה בשלג. ההרים שיום קודם לכן צבעם היה חום, עכשיו כוסו שלג לבן. ההרים הגבוהים נראו בבירור ופסגתם הלבנה צחיחה וטהורה.

לתחילת הכתבה

חתונה אויגורית

בדרך חזרה לקשגר, באוטובוס הפקיסטני חשתי עד כמה רגוע ושליו היה ביישוב. החום, הצפירות והרעש קידמו את פניי שוב בכניסה לקשגר. Keyonm התנצל בפניי והסביר לי שהנהג שלו חיכה לי במקום אחר והזמין אותי להצטרף אליו למחרת היום לראות חתונה אויגורית מסורתית. ברחובות קשגר בערבים אי אפשר לפספס את תהלוכת הרכבים. רכב אחד הוא רכב מוסיקלי- תוף וכלי נשיפה מסותריים מכריזים כי החתן נמצא במכונית ונוסע לקחת את כלתו. סקנדר נשלח ע"י Keyonm לקחת אותי אל בית הספר שבו למד. עברנו בן הכיתות שהיו צפופות והילדים חזרו במקהלה אחרי דברי המורה. בראותם אותי הזמינו אותי להכנס. המורה ניסתה להשקיטם. סקנדר ערך לי סיור בבית ספרו ובמגרש הכדורגל.

מחר נלך לראות את החתונה. קבענו שעה. סקנדר חיכה לי בלובי של המלון. נכנסנו למונית וסקנדר שאל את הנהג אפיה נערכת חתונה בשעה זו. נהג המונית לקח אותנו לאחת הסמטאות והסביר לנו איך להגיע למשפחה. "זהו ביתו של החתן, הכלה נמצאת בביתה. אם את רוצה נוכל ללכת לביתה של הכלה אבל כאן יותר מעניין" הסביר סקנדר. במפרסת הבית עמדה תזמורת החתונה. כלי נגינה מסורתיים וזמר. בעל השמחה הכניס אותנו לחדר האורחים והגיש לנו מטעמי כל טוב, מידי פעם נכנס והאיץ בנו לאכול. לאחר שעה קלה עזבו הנשים את המקום אך לא כולן. "הן הולכות עכשיו לבית הכלה"- אמר סנקדר. הגברים נשארו והחלו לרקוד. קצף הושפרץ על החתן ועל הרוקדים. ככה הם רקדו ופתאום נשמעו קולות "אללה הוא אכבר", "אללה הוא אכבר". הריקודים הופסקו וכולם יצאו לעבר הרחוב. כאן חיכתה לחתן מכונית ובמחולות, תופים ומצלתיים וכלי נשפיה יצאו כולם להקיף את העיר קשגר במכונית. סקנדר לא ידע היכן בית הכלה אז המתנו במקום שבו נוכל לראות לאן הם הולכים. תאונת דרכים התרחשה בכביש וכאן אזהרה - יש להזהר שבעתיים כשחוצים את הכביש כי בקשגר הנהגים נוסעים כמו מטורפים!

שיירת המכוניות הופיעה לבסוף ואני הלכתי בעקבותיהם. בפתח בית הכלה יצא החתן ממכוניתו והגברים החלו לרקוד לצליל כלי הנשיפה והתופים. שוב הופסקו הריקודים , שוב נשמעו קריאות "אללה הוא אכבר", "אללה הוא אכבר". החתן נכנס למכוניתו ועזב את המקום. הכלה יצאה מפתח ביתה ולי פינו מקום כדי שאוכל לצפות היטב במתרחש. על פני הכלה עטו רעלה אך אפשר היה לראות שהיא בוכה. גם הוריה בכו. דלת המכונית נפתחה והכלה הוכנסה ונעלמה בסמטאות האפלות. "זהו, נגמר" אמר סנקדר. "מה נגמר? החתונה"- שאלתיץ "עכשיו הכלה הולכת לבית הורי החתן. שם תגור". מה אומר?- חתונה שרחוקה אלפי פלנטות מחתונות המערב. זה כמו "לחטוף" את הכלה מבית הוריה. חתונה כזו מותירה את הצופה המערבי המום וללא מילים.

 הערבים בקשגר נעימים. רוח קרירה נושבת ולא חם. סוחרים פותחים דוכני אוכל. המונים מסתובבים ברחובות. בדרך חזרה סנקדר שתק. בכלל הוא כמעט לא הביט בפניי כשדיבר. אולי מבושה. שתיקה ארוכה. "נעים עכשיו". הוא אמר. "הרוח, ביום חם מידי". "בת כמה הכלה"- שאלתי. "18. החתן בן 25" -אמר. אחד הסוחרים הציע לנו ענבים וקרא לעברנו לבוא. לפני שנפרדנו לשלום הוא חייך. "גם אני רוצה". "מה?"- שאלתי. "גם אני רוצה חתונה כזאת" השיב. "חתונה?" הרי זה כמו לחטוף את הכלה מבית הוריה! השבתי. הוא הביט בי ואמר "אבל זו המסורת ומסורת צריך לכבד". הוא איחל לי נסיעה טובה ואני איחלתי לו שימצא את בחירת ליבו. למחרת הצלחתי לקנות כרטיס רכבת לאורומוצ`י למרות שבסוכנויות הנסיעות נאמר לי שקשה לקנות כרטיס לרכבת. ברחוב סמוך למלון הציתו זיקוקים ואני עזבתי את קשגר ברכבת בשעת צהריים לאורומוצ`י הנמצאת במרכז מחוז Xinjiang.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה