18/01/00 – 17- מדוראי-מדרס- ויג'יאוודה - בובאנאשואר
האוטבוס הלילי ממדוראי למדרס מערבי וטוב עם מזגן ועינוי סיני מתמשך הנוטף מהמזגן. צינור מי העיבוי כנראה סתום. אלה מידי פעם מטפטפים ומעירים אותנו. בסוף כשנמאס לנו פנינו לעוזר הנהג. זה באדישות הרים הוילון שהחשיך החלון ותקע אותו במוצא המים. הפסיק עינוי הטפטוף החל עינוי חדש. כל פעם שרכב חלף האור חודר פנימה ומעיר. הנסיעה למרות התנאים הנוחים היתה טרופה. למדרס הגענו לפנות בוקר. נהג הריקשה שלקח אותנו לתחנה המרכזית לא עזב אותנו עד שברר עבורנו איזה אוטובוס נוסע ליעד הרחוק ביותר לכיוון צפון איכן אותו בין כל הפחנועים שעמדו בתחנה ודאג להעלותנו אליו. היעד היא העיר נאלור בגבול הדרומי של מדינת אנדרה-פארדאש. כ120 ק"מ צפונית למדרס. יושבים בספסל הקדמי ונהנים מהנוף החולף.מישורים חקלאיים. מטעי מנגו ואגוזי קשיו מתווספים לרשימת הגידולים שכבר ראינו במקומות אחרים. אוטובוסים נוחים מפעילות חברות פרטיות בקווים שבהם יש תנועת נוסעים רבה. כל היתר אלו האוטובוסים הממשלתיים של המדינות השונות. אלו אינם חודרים עמוק מידי אל המדינה השכנה. עלינו לעבור בתחומי שלוש מדינות. מתחילים בטמיל נאדו משם צריך לנסוע לכל אורכה של אנדרה-פארדאש עד שנכנסים לאוריסה בה מצויה בובאנאשואר. דרך שארכה כ1200 ק"מ.מרחקים כאלה ניתן לעבור רק בטיסה או ברכבת. אנחנו מחוסר תקציב על טיסות ויתרנו מראש וברכבת מקומות מסומנים לא השגנו.לאחר 4 שעות נסיעה הגענו לנאלור ומיד לאוטובוס שממשיך שוב לנקודה הכי צפונית האפשרית. היעד הבא העיר ויג'יאוואדה. עוד כ400 ק"מ. האוטובוס הזה מלא בעולי הרגל ולא נמצא לנו מקום ישיבה ביחד אני בספסל אחד רנצי באחר.התרמילים שלנו במעבר ומוכר הכרטיסים כל הזמן עוסק בלולינות קרקס כדי לעבור מעליהם.למרות שהחלטתי מראש כי הכל לטובה ההתגלגלות בפחנועים נמאסה עלי. אבל גם אין הרבה ברירה כי צריך לנוע. להתקע כאן זו האפשרות הגרועה ביותר.רנצי מבסוט. הנסיעה באזור הזה עבורו היא סיור מקצועי בלתי מתוכנן . בעיר גונטור מעט לפני ווג'יאוואדה מרכז גידול הפפריקה של הודו. משטחים גדולים מלאים פרי אדום לייבוש. סביב הערמות יושבות הפועלות וממינות. הפועלות בסארי שלהן סביב הערמות זה מראה צבעוני ביותר.מגיעים לתחנה מרכזית ויג'יאוודה והערב יורד.הכי צפונית שניתן כרגע להמשיך זה עד וישקהפאטנאם. האוטובוס לשם נראה מסוג המשובח. אני עולה ותופסת מקום . רנצי הולך לקנות כרטיסים. באזור הזה תיירים אין כמו כן גם אין כמעט דוברי אנגלית. מדברים רק השפות המקומיות. רנצי חזר ואמר שקונים באוטובוס. לפתע מופיע אדם עם רשימות בידו ומבהיר לנו באדיבות ובתקיפות כי המקומות נמכרים במכירה מוקדמת וכי כל המקומות באוטובוס הזה נמכרו. צריך לרדת ובכל זאת לקנות מקום באחד האוטובוסים הבאים. רנצי הולך לקופה ושם מתברר: א'- אין להלילה מקומות.ב'-אין חבור באוטובוסים לאוריסה מוישקהפאטנאם וזה למרות הכתוב בהנדבוק שיש . ג'-רק ברכבת ניתן להגיע. אנחנו מחליטים לקבל את עצת המקומיים הטוענים בתוקף כי רק ברכבת נוכל להגיע ליעדנו ונוסעים לתחנת הרכבת לנסות מזלנו. רנצי עומד בתור מגיע לחלון ומסמן לי בידו יש!!.לאחר שהוא מצליח לחזור אלי דרך המהומה מתברר שקנה כרטיסים למחלקה שניה ואין מקומות מסומנים. בכל זאת עד צאת הרכבת יש לנו כשעתיים ואנו מנצלים אותן למקלחת. כמחזיקי כרטיס רכבת תקף אנו זכאים להשתמש בשרותי המלון בתחנה. שוכרים חדר ומקלחת אמנם במים קרים אבל מרעננים מחזירה אותנו לשפיות הדעת. במהלך המשא ומתן עם פקיד הקבלה אני עושה שגיאה איומה. הוא מבקש ממני עבור החדר 200 רופי (כ 20 ₪). אני לא חושב הרבה ופולט אז מה זה כלום הפקיד מאדים ואומר לי בכעס אדוני רופיה בהודו זה כסף 200 רופי זה המון כסף. רק אתם התיירים יכולים לזלזל בכך. מה לעשות הוא מה זה צודק. אבל עד המקלחת המוח היה במצב רדום. הרכבת מגיעה וכרגיל אנחנו עומדים מול הקרונות הלא נכונים.מעמיסים הציוד על הגב ומתחילים לנוע במהירות לחפש קרון מתאים ולעלות. ההודים הרבה יותר זריזים מאתנו. אנחנו חותכים לתוך אחד הקרונות ומצליחים רק להידחק פנימה. מולנו חומת אדם בלתי עבירה. ליאורה מראה פרצוף של מה יהיה עכשיו ואז יש גם ניסים בהודו. הודי נחמד קם ממקומו דוחף קצת לימין וקצת לשמאל ויוצר מקום לגברת. זו מתיישבת דוחפת גם היא קצת ישבן לימין וקצת ישבן לשמאל ויש גם קצה ספסל לאדון. התרמילים מה שניתן נדחף לאן שאפשר היתר על הרצפה בין הרגליים. זה נראה מצב אבוד אבל מהר מאד הופך לחברותא נעימה. בידנו שקית עם פלחי אננס. אנחנו שולפים אותה נוטלים אחד לעצמנו והיתר מציעים לשכנים. זה באחת מפיל המחיצות. בשבילם אנו כמו חיות נדירות בכלוב בגן חיות.השאלה הראשונה מהיכן אנו. השאלה השניה היא מה אנו עושים במחלקה שניה . הסברנו להם שזה מה יש ואין ברירה צריך להמשיך עם מה שאפשר. לתאר איך נראה לילה במחלקה שניה ברכבת ההודית זו משימה סבוכה. בעקרון ישנים. כל אחד ושנתו הוא. ראשית החצופים ביותר. אלו טפסו אל מנשאי המזוודות נשכבו וישנים מעל ראשי כולם בשיא הנוחות. במידה והיו מספר זריזים שעלו ביחד אזי הם ישנים ותלויים שם בכל מצב אפשרי. לרוב מול פני היושבים על הספסלים למטה מתנודדות רגלי היושב למעלה. למטה ישנים בכל פינה בישיבה בשכיבה ובעמידה.מנקרים בישיבה או בוהים בתנוחת בודהה בחלל. הגופות נדחפות לכל פינה בכל זווית ותנוחה.על הספסלים ומתחתם במעברים ואפילו בכניסה לשרותים. אלו האחרונים למרבה הפלא נקיים מאד. בכל תחנה בזמן העצירה נכנסים עובדי נקיון ומנקים השרותים בעזרת מכונת קיטור. מבקר כרטיסים אינו מסוגל לעשות עבודתו אז מה הפלא שאולי היינו בין הבודדים שבכלל קנו כרטיס לנסיעה במחלקה שניה. נסיעה ברכבת במחלקה שניה זוהי חוויה אנושית שבלעדיה טיול בהודו לוקה בחסך רציני. וכך עוברות השעות בשיחות ובנמנומים. לאחר שעתיים ירדה כמות נוסעים גדולה והישיבה נעשתה סבירה. מגיעים, לפנות בוקר, לוישקאפאטנם. הקרון מתרוקן באחת. אחרוני היוצאים אומרים לנו כי הקרון בו אנו יושבים אינו ממשיך הלאה ועלינו לעבור קרון ובהזדמנות זאת תשפרו. שומעים בעצתם ותוך כדי ריצה על הרציף אני קולט קרון שינה די ריק ממלמל משהו לכרטיסן שבדלת ואנו נדחקים פנימה. כאן מתחיל החלק השני במסע הרכבת כאשר אנו בתנאים סבירים מנהלים שיחה עם שני עובדי מערכת הביטחון ההודית שלתחומם פלשנו. בשביל הכרטיסן תא של אנשי בטחון זה כנראה מחוץ לתחום. בכל פעם שהוא עובר כולם כולל אנו מחייכים אליו והוא עונה בחיוך וממשיך הלאה. במרבית השיחות ההודים מתענינים לדעת היכן ביקרנו ומה אהבנו ממה שראינו. תשובתנו היתה כי קארלה היא מקום מדליק. להפתעתנו יש לכך הסכמה רחבה גם בין ההודים. יחד עם הבוקר העולה החלו גם מטרדי הרכבת השייכים למחלקות הטובות יותר. עולים ויורדים הרוכלים המציעים הכל מהתה הנצחי ועד ערכות קדושה למתחילים וכל זה בקריאות רמות ותחיבת ההצעות לתוך פניך כדי למנוע מצב שאולי לא ראית ולא שמעת על ההזדמנות שנפלה לרגליך. הכי מעצבנים הם הקבצנים מבקשי הנדבות שאינם מפסיקים לרגע. בחוץ חולף על פנינו הנוף של אוריסה. עקבות הציקלון שהשתולל כאן בסתיו נראים היטב. הכל נראה מאד פרימיטיבי.החיים ברכבת כעת נראים מבטיחים ואנו כבר סופרים הדקות לסוף המסע אבל הודו מפתיעה תמיד. בערך כדקה לפני התחנה שלפני האחרונה נעצרת הרכבת. ריח של שמן שרוף ועשן עולה מתחת לקרון בו אנו יושבים. במהירות אנו מחלצים עצמנו והציוד אל קרון אחר. למזלנו עובדי הרכבת התגברו על הבעיה במהירות וכך ב12 בצהרים לאחר כ40 שעות של נסיעה ללא הפסקה הגענו לבובאנאשואר למלון מקלחת חמה וארוחה במסעדת המלון.לאחר מכן נצא לסיור במקדשי בובאנאשואר עיר המקדשים של אוריסה. מקדשי אוריסה בנויים במתכונת מאד אופינית. הצורה הבסיסית של המקדש היא כצורת גדישי קש האורז שרואים עד היום בכפרים. מעל החרוט של הגדיש יושבת כיפה עליונה בדמות פעמון.הכל בנוי אבן חול והפיתוחים באבן מרהיבים. למקדש הפעיל לא ניתן להכנס. רק לצפות עליו ממרפסת חיצונית. במקום שורצים טפילי תיירים בהמוניהם. פשוט קשה לעמוד ולהנות מהיופי כאשר מכל עבר נשלחות ידים ותובעות בקשיש. חזרנו למלון ורנצי בקש לרדת לארוחת ערב . בדרך הוא נשכב על המיטה ומיד נרדם. אני הולכת בעקבותיו.
מקדש בבובאנאשואר אוריסה
19/01/00 קונרק-פורי
מה ששכחתי לכתוב אתמול זה על הנופים אותם עברנו. באזורים שאנחנו נסענו בם יש המון ביצות ונהרות בקיצור המון מים. צמחי מים ממלאים השטח. פורחים מעט. אבל מכסים שטחים נרחבים לעיתים עד כדי חסימת הנהר.נראים אנשים המנסים לסלק הצמחים אולי כמספוא לבע"ח. נימפאות פורחות בורוד עז לוטוסים בלבן וורוד. לקראת שקיעה נסגרות כותרות צמחי הלוטוס. עופות מים סביב . אנפות לבנות, איביסים, קורמורנים ואנפות הבקר. ראינו גם כפנים וכן מין חטפית בעלת זנב ארוך דמוי מזלג. לא מעט שלדגים ממינים שונים. בטלוויזיה ההודית יש הרבה פרסומות לשמור על איכות הסביבה.
יצאנו הבוקר לטיול בן יום עם הOTDC . חברת התיירות של מדינת אוריסה. חיכינו במשרדי החברה לצאת הטיול. המשרדים נמצאים בתחנת הרכבת. רנצי ניצל הזמן וקנה כרטיסים לרכבת לכלכתה. הוא החליף הרכבת כי בזו שאנו ברשימת המתנה עדין אין מקום. נצטרך בכלכתה לפדות הכרטיס הלא מנוצל. לפחות למחר מובטחים לנו דרגשי שינה בתא ממוזג. אחד מעובדי משרד התיירות ניהל איתי שיחה שאל שאלות על ישראל ובסוף נתן לי תשורה תמונה של קרישנה עם שמו וכתובתו. יצאנו לדרך אוטובוס תיירים נוח .החבורה כרגיל הרבה הודים ידידותיים ואנו זוג תיירים זר בודד. הדרך מלאה בנזקי הציקלון שחלף כאן ב11/99 . עצי ענק נעקרו. אלפי דקלי קוקוס שוכבים על הארץ. בית ספר שתקרתו עפה ברוח. הילדים לומדים בחצר תחת השמים .עמודי טלפון מברזל מעוקמים עד הרצפה. עדיין אין מחדש ואין מתקן. אנשים שיקמו קצת את בתיהם.בהרבה מקומות רואים בניה חדשה.עברנו ליד מרכז סעד. חילקו יריעות ברזנט כחולות לכסוי גגות שנעלמו. מאות אנשים עומדים בתור. ברי המזל רוכבים על אופניהם עם היריעה שקבלו. שרידי ההרס עצומים אך החיים ממשיכים.חשמל חזר לבתים. אמנם רק נורה לבית אך לפחות החושך גורש. מעבדים השדות. שותלים אורז חדש,ירקות.פגשנו בצהרים זוג ישראלים בני גילנו. הם כבר 3 חודשים בהודו (אנחנו לא המשוגעים היחידים). סיפרו שהיו בעת הציקלון ברג'סטן ושם זה נשמע נורא.אמרנו להם כי גם הצילומים שהקרינה הטלויזיה בארץ המחישו את גודל אסון הטבע שפקד את אוריסה. כמה מהאתרים בהם תכננו לבקר כמו הזן הזאולוגי עדין סגורים לקהל לרגל שיפוצים.
מקדש השמש קונרק אוריסה
היום הוא יומם של מקדשי אוריסה שליד חוף מפרץ בנגל. המקדשים מהמאות ה 12 – 10 לספירה. המקדש בקונרק מוקדש לסוראיה אל השמש. גם באמונה ההודית נוסע אל השמש במרכבתו מקצה השמים האחד ועד קצה השמים האחר. ואכן המקדש כולו בנוי כמרכבה הנושאת ההיכל וצלם האל. כל המרכבה ולאחר מכן ההיכל פיתוחים באבן חול אדומה. סיפורי חיים, צייד פילים וקמא סוטרא. חגיגה לראשים הכחולים. כל דבר שיכול חלום רטוב לחלום חקוק על הקירות.בבודד בזוגות בשלשות וכו'. תנוחות וסטיות דו מיניות וחד מיניות. בקיצור המקדש מלמד את מאמיניו הכל אודות כל תחומי החיים.לחלק מהתנוחות צריך מעבר לחשק עז ובלתי מתפשר גם יכולת אקרובטית לא מבוטלת. ע"פ היחס בין החלקים השונים אזי הפיסול הארוטי הוא החלק הרב כ ¾ מההיקף מוקדשים לכך. היתר מוקדש לכל יתר הנושאים בעיקר תנועות מחול אבל גם יתר הסיפורים.צייד הפילים חקוק על הנדבך התחתון ומקיף את כל המרכבה. משהוא פשוט יפה ומרשים. אז אולי הפיסול הארוטי בקג'וראו מפורסם יותר אבל גם פה בקונארק רחב לא רק מכרה מזון ברחובה של עיר. מקונארק לפורי אחת הערים הקדושות להינדים מאמיני שיוא. העיר על שפת מפרץ בנגל. המקדש ענק מוקדש לג'אגאנאט כינויו של שיווא בתור אל היקום. המקדש פעיל ואין כניסה ללא הינדים. נאלצנו להקיפו ולשלם מעט רופיות לבעלי גגות שניתן להשקיף מהם אל חצר המקדש. אחד המקומות מהם צפינו היה גגה של אכסנית עולי רגל. אם תרמילאים מתאכסנים בדבר מעין זה אזי ראינו התכלבות מהי. פורי עצמה עיר הודית. רחוב רחב שכולו ערב רב של רוכלים, ריקשות.פרות ואדם. מעין כל מה שראית בדמיונך כהודו חי ועומד. קבצנים נטפלים ומנוערים לעיתים במילה ולעיתים במילה נמרצת יותר.אין אלימות אבל עקשנות בלתי נדלית.ליאורה בתמימותה קנתה בקונארק שרשרת אלמוגים וענדה אותה על צווארה. חשבה בתמימותה כי זה יוריד ממנה את הרוכלים. מה פתאום."גברת תקני ממני זו עסקה נהדרת באיטליה תמכרי את זה ביותר כסף(יעני אנחנו איטלקים) בקיצור הודו. במדד דרורוני ליוקר המחיה דרך מחיר בקבוק הקוקה קולה פורי תופשת המקום הנמוך ביותר. פחות משקל לבקבוק קר בקיוסק.
20/01/00- בובאנאשואר
היום יומנו האחרון כאן. בלילה רכבת לקלקטה. הרכבת אמורה לצאת ב2300 מה שמותיר לנו יום תמים לטיולים. ראשית לאודיגירי וצ'נדאיגירי . אלו שתי מערכות של מקדשי מערה החצובים בסלע בדומה למערות אלורה ואג'נטה אך קדומות יותר. המערות בודהיסטיות וג'איניות.השתמרותן פחות טובה מזו של אלורה ואג'נטה.הן קטנות יותר. סלע האם רך יותר והארוזיה אוכלת בהן בקלות.האתר מאד מסודר. שילוט מכוון שלטי הסברה מדרגות ושבילים בנויים. מאד לא אופיני להודו. במערות תבליטים המתארים חיי יום יום, אהבת נשים וכו'. מערה ג'אינית במקורה כולל הפסלים והתבליטים נתפשה ע"י ברהמינים הינדים והם הפכו אותה למקדשם.די פיתחנו סלידה מברהמינים חסודים , עלוקות ברשות האלים. בראש הגבעה מעל האתר מקדש ג'איני וממנו תצפית מרהיבה על המישור בו שוכנת בובאנשואר.כל האזור הזה היה במוקד סופת הציקלון ב11/99 . הסופה זרעה במסלולה הרס רב.עקרה עצי ענק השוכבים על צידם ולאט מנסרים אותם לעצי הסקה. מה שנשאר עומד סרוט ומרוט עד השורש.הטבע יתחדש בכך אין ספק אבל עד אז המקום פגוע קשות.רחובות שהיו בעבר שדרות עצים מצלים מוכי שמש כעת. די חם כשנמצאים בשמש היוקדת.פגשנו את זוג הישראלים בני גילנו מאתמול .הם ישאירו לנו במלון כתובות של מלונות טובים בואראנסי ובג'יפור. בחורשה ליד המקדש הג'איני מצוי שבט של קופי לנגור. באין איש בסביבה הם מתנהגים כמו יתר בני מינם בכל מקום אחר. ברגע שנעצר אוטובוס תיירים הודים הם מתישבים מיד בשורה ומושיטים ידם לבקשיש ממש כמו הברהמינים במקדש. הלכנו אחה"צ למוזיאון הלאומי של אוריסה. המוזיאון מכיל תצוגה נאה של תרבויות השבטים החיים בפינות נידחות של אוריסה. חלקם נראים כמו שבטים אפריקאים ואף מתנהגים כמותם. השבטים האלה נותנים לאוריסה את יחודה האנושי.. במוזיאון נתקלנו לראשונה בתופעה הודית מכוערת חדשה-גרפיטי על התמונות המוצגות בתערוכה. קשה להשתלט על מיליארד הודים. מה גם שהשומר בדרך כלל מנמנם.(בשביל השכר שהוא מקבל גם נמנום עבודה קשה היא). חזרנו למלון לאכול. מסעדת מלון סהרה בו אנו מתאכסנים מחביאה במטבחה אוצר אמיתי- הטבח. לחטוף אותו ולהביא לארץ שילמד לנפוחים שלנו אוכל הודי טוב מהו. כל ארוחה חגיגה.ולא צריך את מסעדת הטאג' לשם כך. הלכנו לטלפן לארץ מאחד מקיוסקי הטלפון הפזורים פה בהמוניהם. איש הטלפון ספר לנו על הציקלון. במשך 36 שעות נשבה סופה עם משבים במהירות של עד 350 קמ"ש. פני הים עלו והציפו החופים תוך שהם מוחקים כפרים שלמים. מעריכים האבדות ב100000 נפש. המספר המדויק לעולם לא יוודע כי משפחות שלמות נעלמו אל תוך המים. ממה שראינו נתיב הסופה היה אקראי וכך ניתן לראות זה לצד זה הרס מוחלט אל מול מקום לא פגוע כלל. העיר הקדושה פורי לא נפגעה כלל. הסופה פשוט עקפה אותה ומחקה הכל מימין ומשמאל.לקראת צאת הרכבת הלכנו לתחנה . בחדר ההמתנה פגשנו בחור צעיר ממעמד הברהמינים(הולך עם שרוך הכותנה המקיף את גופו). הוא מוסמך למחשבים. שוחחנו איתו נתן לנו ברכת כהנים להמשך טיול מוצלח(הפעם כחבר). בשלב מסוים החליף החליפה ללונגי והלך לישון על השולחן בחדר ההמתנה. הרכבת שלו היא ב6 בבוקר .לכסף שיגבה המלון ניתן למצוא שימושים טובים יותר. כך מתנהג בהודו גם מעמד האצולה. כבוד לא תמיד צמוד לכסף. ברכבת מישהו אמר לנו כי בהודו הכל ברמה נמוכה גם הטוב ביותר.
21/01/00 – כלכותה
נסיעה ברכבת במחלקה 2A היתה בסדר גמור.הפעם דרגשי השינה של שנינו בקומה העליונה. אני נצרכתי למעט אקרובטיקה לטפס. רנצי ירד עלי על כי עם כל ההתעמלות והיוגה שלי קשה לי תרגיל כה פשוט של לעלות למיטה. רנצי נרדם מיד . לי קצת היה קשה יותר כי בדרגש העליון מרגישים את טלטולי הקרון הרבה יותר חזק.מנסיעה זו אין חוויות כמו מהנסיעה הקודמת. ב0930 הגענו לכלכותה המטרה מציאת מקומות לרכבת הלילה לדרג'ילינג , חילוץ הכסף ששילמנו עבור הכרטיסים שלא השתמשנו בהם וגם לראות משהו מהכרך הענקי הזה. לקחנו מונית מתחנת הרכבת שאליה הגענו אל משרדי הנהלת הרכבת בעיר. השגנו די מהר כרטיסים לרכבת הערב דרך מיכסת התיירים. את כרטיסי רשימת ההמתנה שקנינו במדוראי שילמנו בכרטיס אשראי. כדי לפדות כרטיסים לא מנוצלים כאלה צריך קופה שיש בה סדורים מתאימים. בבובאנאשואר אין כאלה. כך שלפדות את הכרטיסים שנקודת התחלת המסע היא בכלכותה לקח מעט זמן אבל לא היתה בעיה. רנצי קנה כרטיסים בקופה אחת. אני פדיתי כרטיסים בקופה אחרת הכל באותו אולם. כדי לפדות את הכרטיסים מהקטע בובאנאשואר –כלכותה צריך ללכת למשרד הראשי. הנהלת רכבות מזרח יושבת בכלכותה ברובע שלם. בניני משרדים ענקיים. הלכנו מבנין קופות המחלקה הראשונה לבנין ההנהלה. טיול ראשון בעיר הענקית הזו.הרושם הראשון זהום אויר אדיר. המוני מכוניות קטנועים וריקשות פולטים ענני עשן. סביב מבני הרכבת(מבנים בריטים די נאים)המוני רוכלים בעקר מוצרי מזון. מכינים האוכל במקום. לעיתים יש שלחן קטן סביבו מתקבצים הסועדים.
דוכן תה בקלקוטה
הצלחות הרבה פעמים הן או עלי צמח מקומי שאיני מכירה או עלי בננה. הכוסות חד פעמיות. המים נשאבים מליד המדרכה חוזרים למדרכה מיד לאחר השימוש. ראינו גם את מוכר המים. הודי צנום הנושא על כתפיו אסל וזוג פחים .המשקל של המטען בודאי גדול ממשקל גופו.אני יושבת בבנין ההנהלה מחכה שרנצי יגמור לפדות הכרטיסים האחרונים.האנשים סביבי כנראה מהמעמד הגבוה לבושים אירופאית. בחוץ פרץ של אלימות לא אופיני להודו. נשמעו צעקות בין שני אנשים ואז אחד גרר את משנהו על הרצפה . לא ברור לי כיצד זה נגמר. אני מחכה שרנצי יחזור כדי שנוכל לטייל מעט בעיר הזו שהיתה מרכז השלטון הבריטי במרבית השנים בהם הודו היתה בשליטתם.הם הותירו די הרבה מבנים יפים ופארקים פורחים. חשבתי שהעסק יגמר מהר. עברה כבר שעה וחצי ואין סימן לרנצי. גבר ניסה להיטפל אלי ניי נמרץ סילק אותו.
העיניינים יגעים. עליתי ברגל לקומה השמינית בבנין שבקומת הקרקע שלו יושבת ליאורה ומחכה. לא מצאתי את המעלית כך שעליתי ברגל 8 קומות נטו שהן 10 קומות ברוטו. בכניסה למשרד תפס אותי פקיד מאד אדיב לקח הטופס מידי והחל בתהליך.אם לסכם התהליך זה בערך כך:100 פקידים סביב השולחן ושום דבר לא זז. אחד מביט אחד מסיט אחד קורא אחד כותב 10 נחים 20 ישנים. ליד כותב ישנו מכתיב אוכלים כולם נחים לאחר מכן מדברים מעט ומנמנמים הרבה.ניר בודד נכנס לאוגדן דקיק שמהר מאד הופך לאישה בחודש התשיעי להריונה. מסבירים לי כי ברגיל זה תהליך שנמשך שבועות.לתיירים כמונו עושים מחווה וזה יקח רק שעות.בקיצור אנשי כלכותה צריכים קיום ומנהלת רכבות מזרח הודו הוא מקום מעולה ללכת לעבודה.ס"ה מצפים לנו כאן כ150 ₪ . זה כבר לא ענין של כסף זה ענין של כבוד. בוויג'יאוודה קבלנו השעור כי 200 רופי זה המון כסף בהודו. 1500 רופי זה כבר סכום גם בישראל. האמת לו ידעתי כי זה מה שיהיה היינו מותרים על הכסף ומעדיפים לטייל. ב150 ₪ קשה למצוא טיול שייקחנו מישראל לכלכותה . אני כל הזמן מנסה לזרז אותם בנימוק שאשתי למטה עוד מעט תזעיק משטרה לחפש את בעלה האובד. לאחר כשעתיים וחצי אכן מופיעים שני מנהלים בבהילות ומודיעים לי חד משמעית כי אני יורד עמם למטה כי אשתי על סף התמוטטות והם מאד מצטערים על הקצב בו הדברים נעשים והם ידאגו לסיימם במהירות.אני יורד עמם במעלית(הם יודעים היכן היא נחבאת) ומוצא אישה מיואשת ראתה אותי והתעודדה. נותר לנו רק לסיים התהליך. זה היה צריך להיות כבר עניין פשוט אבל היה צריך למצוא איזה מיסטר סינג שיתן החתימה הסופית. סינג זה כמעט השם הכי נפוץ בהודו וזה לחפש מחט בערמת שחת.
מאה פקידים סביב השולחן
שום דכר לא זז
מאה פקידים שביב השולחן
איש אינו נחפז
למה למהר למה לרוץ
מה כבר מחכה בחוץ
זהום אויר המון אדם
אז ליד שולחן פקיד נרדם
עוצם עיניו
מרפה הגב
העבודה אינה ארנבת
היא לא תברח אפשר לשבת
כל נייר מחליף ידיים
בעצלתיים
ובסוף היום עובדה
גם מחר יש עבודה
וכך נוכל להתפרנס
כי אין לסמוך על נס
השיר מוקדש באהבה לעובדי מינהל רכבות מזרח הודו בכלכותה על כי ייבשו אותנו כ½ 6 שעות כדי לפדות כרטיס רכבת לא מנוצל שנקנה בכרטיס אשראי.
בערך ב1700 נחתו בידי שטרי הכסף ויצאנו החוצה.המסקנה כפולה א. אל תקנה בכרטיס אשראי בהודו כרטיס רכבת שאינך משתמש בו מיד. ב.זמן בהודו מחירו מאד זול . יצאנו משם במונית אל תחנת הרכבת ממנה יוצאת הרכבת לדרג'ילינג. מנסים לראות בדרך מעט מהעיר כי האור הולך ופוחת. עברנו בקטעים מודרנים פארקים חנויות יפות אל מול ריקשות הנישאות בידי אדם. כלכותה היא המקום האחרון בהודו בו עדין פועלות ריקשות נישאות בידי אדם. הצורך בפרנסה דחק הצידה כל שיקול אחר. הריקשהואלה מסרבים להחליף מקצוע. גם אין לאיש מה להציע להם כתחליף. העיר כולה ספוגה בערפיח.
העם נע על גלגלי רכבות-תחנת הרכבת קלקוטה
הגענו לתחנה ועלינו ישר לחדרי ההמתנה של המחלקה הראשונה. מנהלים שיחה עם בחור מקארלה העובד כשנה בשיקום כבישים בבנגלהדש. שיחות אלו מלמדות אותנו על הודו המון והכל ממקור ראשון. גם בעת ההמתנה הארוכה ניסו אנשים לעזור לי. אחד הפקידים הצמיד לי שוטרת שתשמור על החפצים כשהלכתי לשרותים ושלא ארגיש בודדה מידי. אחד קנה לי בננות וסירב לקבל תמורה השני ניסה להשיג לי תה שחור(זה הכנוי כאן לתה רגיל ללא חלב) ולא הצליח. לצ'איוואלה (רוכל התה) כאן יש רק התה בחלב שהבריטים הנחילו להם. בחור שעוסק בייעוץ עסקי אמר לי כי בעייתה המרכזית של הודו היא שאנשים הולכים לעבודה . לעבוד ממש עובדים מעטים. למדנו זאת על בשרנו היום.
22/01/00 סיליגורי-גנגטוק-סיקים
הרכבת מקלקוטה יצאה בזמן. פעם ראשונה חלקנו התא עם תיירים זרים. הפעם זוג צעירות יפניות הדוברות אנגלית צחה. מעבירים זמן בספורים דבורים ולישון. הפעם התא די חדש אבל הרכבת קפצה והתנדנדה כמו ספינה בים.אני ישנתי מצוין ליאורה פחות. כללית בנסיעות הארוכות הללו ברכבת במחלקה הראשונה אנחנו נחים כי אין משהו אחר לעשות.שוכבים, קוראים ,כותבים ומנסים קצת להציץ החוצה. הבעיה שחלונות המחלקה הראשונה אינם ניתנים לפתיחה והזכוכית אטומה מזמן ע"י הלכלוך. במחלקה שניה החלונות ניתנים לפתיחה כדי לאורר או שהם חסרים. הגענו לתחנת הרכבת ניו ג'לפיגורי באחור של כ½ שעה.מה שנקרא רכבת די מדייקת.
יום רגיל בניו ג'לפיגורי
ריקשת אופנים לוקחת אותנו לתחנת האוטובוס לסיקים הנמצאת בעיר סיליגורי המרוחקת כ 6 ק"מ . ריקשות ממוכנות אין. יש המון ריקשות אופנים. הבחור שלקח אותנו הזיע כהוגן. משפחת גילת בחגור מלא זה בהחלט מטען חורג. כשהגיע לבסוף ליעד ביקש וקיבל שכר כפול. סיקים ,פעם ממלכת חסות, היום עוד אחת ממדינות הודו. מיקומה יוצר אזור חיץ בין בהוטן,טיבט ונפאל. נחשבת כאזור מוגבל לתיירים זרים. נדרש התר מיוחד אותו מקבלים בתחנת האוטובוס מנציגות ממשלת סיקים. פרוצדורה הודית טיפוסית של נשיא סגן ומזכיר. בהיותנו התיירים היחידים זה היה אדיב ומהיר. באוטובוס לסיקים המקומות מסומנים. האוטובוס כרגיל מחולק ימין ספסלים ל3 הודים או שני ישראלים שמנים.צד שמאל 2 הודים או ישראלי אחד. קבלנו כרטיסים מפוצלים אחד למושב משולש השני למושב זוגי.השותפים למושב המשולש זוג הודים אב ובנו רזים מאד. בספסל הכפול הודי שמן.אני קובע עובדה כי ליאורה ואני ועוד הודי רזה נהיה במושב המשולש. ההודי השמן משתף פעולה. הוא מבין כי איתי יהיה לו מאד לא נוח וכך אנו אונסים יחדיו את האב להיפרד מבנו. לאחר מספר דקות נסיעה כבר ישנים האב הרזה וההודי השמן זה על זה כמו זוג אוהבים ותיק. הדרך לגנגטוק מתחילה ביערות הגשם למורדות ההימליה ולאחר מכן נכנסים לאזור ההררי. כביש צר מתפתל לאורך נהר איתן ,נהר הטיסטה (יובל של הגנגה). על הנהר מספר מוקדי ראפטינג.כעת זו עונה קרה בסיקים משהו כמו חורף ישראלי. הדרך יפה בעיקר הנוף של קניון הנהר המתחתר. ארכה כ130 ק"מ אולם נמשכת כ½5 שעות. כאשר מהירות הנסיעה בערך 30- 25 קמ"ש בממוצע. לאורך הכביש משפחות קופים שלא מתרגשות מהתנועה הדלילה בכביש. לגנגטוק הגענו בחשכה. העיר רובה ללא חשמל זורם, ביתר העיר הפסקות חשמל תכופות. מחלון האוטובוס בחרנו מלון. עצרנו האוטובוס וירדנו. לפתע ירדו גם כל יתר הנוסעים.בנראה שאנחנו ליד התחנה הסופית. די קר פה בחוץ. בחדר יש חימום. זו לא העונה בסיקים. אנשים לא באים לכאן בחורף.מתחילים להגיע כאשר נעשה חם במישורים של הודו. המסעדה במלון סגורה יש רק שירות חדרים.ס"ה די מטרד לאכול בחדר ולחכות שיבואו לסלק הכלים ולנקות אחרי האוכל. אחרי שני לילות שינה רצופים ברכבות מיטלטלות הגיע הזמן לשינה במיטה יציבה.
23/1/00 גנגטוק-סיקים
ליל שינה עבר על שני שמנים במיטה אחת עם שמיכה ברוחב 1.40מטר במאבק עז על השמיכה. אין מנצחים . בסוף אחד קבע על איזה צד שוכבים ושני התיישר לפיו. בוקר קר וערפילי. סוף סוף רואים לאן הגענו. העיר יושבת על מדרון שלוחה בהימליה.הבתים גבוהים והמדרונות תלולים.מחלון חדר השירותים מראה מרהיב על העמק מתחת. עולים לגג לתלות הכביסה ומתחילים לראות מי נגד מי. אנחנו במרכז העיר.(מה שאתמול בחשכה היה מאד לא ברור). יורדים לרחוב לסוכנות הנסיעות לטיול אותו הזמנו . תחילה נסיעה לרומטק. מנזר בודהיסטי ובית ספר עליון לנזירים (מעין ישיבת פוניבז' שלהם). פיזית אנו בהודו, תרבותית בנפאל, המבנים ,הפרצופים וגם השפה המדוברת. האזור ברובו בודהיסטי.דגלי תפילה מתנופפים ברום בכל מקום.
הדרך עוברת בעמק הנהר המפריד בין גנגטוק לרומטק ומטפסת לגדה השניה. אזור של חקלאות הררית דהינו טרסות המנצלות כל מישור אפשרי. מגדלים חיטה וירקות שונים.יער גשם של מורדות ההימליה מכסה את הרכסים.העצים רחבי עלים מתחתם שרכים ועל הגזעים גדלים סחלבים. העונה מוקדמת ואין עדין פריחה. רק ניצנים פורצים ועלווה מתחדשת. המנזר עצמו מוקף בכפר רומטק. המבנה מאד צבעוני. בתוכו נמצאת מצנפת הקארמאפה. זוהי מצנפת שעל פי אמונת הבודהיסטים השיכים לזרם הזה יש לה תכונות מגיות.רק מי שנבחר ע"י האלים לשמש בקודש כקארמאפה יכול ללבשה ואז הוא יכול להפוך לכל דמות שיבחר.אחרים עשוים למות אם יעזו לעשות כן.
כביסה של נזיר
מי שהסבירה לנו זאת היא סוכנת הנסיעות, צעירה משכילה נעימת הליכות המנהלת בגנגטוק מספר עסקים עצמאיים שלה תוך שהיא מפעילה את כל משפחתה. בעסקי אמונה ההסבר היה מלא שכנוע עצמי שאלה אכן פני הדברים. כעת עסקי הקארמאפה מאד חמים. הנער שנבחר כיורש חי כל העת בטיבט. לפני כשבועיים נעלם בטיבט מבלי שהסינים חשו בכך. צץ לפתע בדרמאסאלה הודו אצל הדאלאי למה מבלי שההודים חשו בכך, תוך שהוא חוצה גבולות שלוש מדינות –סין,נפאל והודו ומסתובב באזורים המוגדרים כמוגבלים ובהם נוכחות צבא הודו מרובה (כמו כאן בגנגטוק). המנזר כעת בתכונה לקראת בוא הנער הקדוש לתחומו. צהרים אכלנו בכפר ליד אכסנית תרמילאים שהיא בסיס היציאה לטרקים באזור. אכסניה בסיסית אוכל פשוט וטוב.העיקר האווירה,מין טיבט קטנה גם הפרצופים גם האוכל.משם לגן הבוטני ע"ש נהרו. זה יותר שמורת יער מאשר גן בוטני. שוטטנו התרשמנו מיער הגשם.ראינו את הכפריים המדללים וכורתים עצים להסקה תוך שהם חוצים השמורה בשבילים משלהם ,תלולים ובעיקר קצרים.
דגלי תפילה ועצים לבית בסיקים
הכל נישא בסלי ראש-גב מעין פטנט נפאלי. הסבלות אינה מפלה בין המינים כולם סוחבים. חזרנו לעיר לעוד פגודה בודהיסטית. נזירים בגלימות ארגמן או בג'ינס ועליו הגלימה. יש המחליפים חלק מהגלימה בז'קט עשוי פליס בצבע ארגמן. סביב הפגודה גלגלי תפילה. המתפללים מסובבים אותם הלוך והקף הלוך וסובב. זו מעין מכונת תפילות. הגלגל המסתובב מפזר את הכתוב עליו אל רוחות השמים. משם לטיילת מדהימה העוברת על קו הרכס וממנה נופים מדהימים לכל עבר. הערפל לא התפזר מאז הבוקר ולא ניתן לצלם רק להתפעל. הטיילת מתחילה ליד בית המחוקקים של מדינת סיקים ומסתימת ליד מנזר אנצ'רי עוד מנזר בודהיסטי.
סחלבים בתערוכה
תחנה אחרונה תערוכת הפרחים של סיקים. מ ד ה י ם !!!! זוהי סוכריה שאסור להחמיץ. חממה קטנה ובתוכה צמחי נוי מוכרים כרקע לתצוגת סחלבים אנדמיים לסיקים. יש כ 350 מינים כאלה. בחממה הם פרחו במלואם, בטבע תחל הפריחה החל ממחצית מרץ. אין מילים לתאר החגיגה לעיניים שהפרחים יצרו. סיקים היא ארץ המוצא לעשרות מיני צמחי נוי תרבותיים.ראינו על גדר אחד המנזרים בגונית רקס ענקית שלא ברור האם גדלה שם כצמח בר או כצמח תרבות.מקור הבגוניות הללו הם המורדות המזרחיים של ההימליה. בסיכום היה יום מעניין. הנופים מרתקים והאוכלוסיה שונה לחלוטין מהודו גם בהתנהגותה. אין את הקבצנים והילדים הנדבקים ומבקשים נדבה. משוטטים בשוק איש אינו נטפל ומנסה למשוך אותך לחנותו. פשוט עוד הודו אחרת.
24/01/00 גנגטוק
עכשיו השעה 1840 .כותבים לאור הנר כמו בימים עברו.הסיבה אין חשמל. כל ערב אותו הספור. בין 1830 – 1630 עקרונית באזור של המלון אין חשמל.יש כאלה המחזיקים בגנרטור נייד לגיבוי אצלנו יש נרות.לפני כמה דקות התחדש הזרם אחרי כ 15 דקות פסק ומאז חושך.היום היה יום אלפיני.לקחנו טיול לאגם טסנגו. האגם בגובה כ 4000 מטר מעל פני הים. בעונה זו האגם קפוא.היציאה מגנגטוק תחילתה באזור הטרופי עם יערות רחבי עלים ובמבוק. עם העליה בגובה מתחלף היער רחב העלים ביער מחטני של עצי אורן ואשוח.הכביש הסלול צר ומטפס בתלילות.בעבר שימש בנתיב המסחר הראשי ללהסה בירת טיבט. ענף של דרך המשי. לפני כ 20 שנה פרץ סכסוך גבולות אלים בין הודו לסין ומאז סגור המעבר לתנועה חופשית. האזור כולו מלא מחנות צבא.צריך התר מיוחד לתנועה באזור וחייבים לווי של מורה דרך מוסמך. רצוי רכב 4X4 .אנחנו במונית רגילה אבל הנהג מיומן. היום מעונן ורואים בתחילה בעיקר ערפל סמיך.המידע על העבירות קלוש ביותר ידוע רק כי בלילה כנראה ירד שלג. יצאנו די מוקדם בשביל הודו. בערך ב 9 בבוקר היינו בתנועה רכב בודד. מפעם לפעם מולנו יורדים רכבים צבאיים והם מכוסים בשכבה עבה של שלג טרי. כל כמה ק"מ נקודת בקורת בה מותירים העתק של התר התנועה.הדבר משמש למעקב אחרי התנועה וגם לאיתור במקרה של חילוץ. בבקשה להיתר צריך לציין למי להודיע במקרה של תאונה. במשך היום הבנו כי זו לא רק פורמליות. פשוט קל להחליק ואז שמחה וששון. הנהג בן המקום. כל פעם שחולפת משאית צבאית הוא פולט אלו נהגים של מישור אין להם מושג בנהיגה בשלג וכל הזמן רק נתקעים. הנוף לאט לאט מלבין והופך לנוף אלפיני בחורף,לבן ולבן. הרכב מטפס עד שמגיעים לסבוב חד בעליה תלולה באמצע מחנה צבאי.סימן ראשון לצרות מיכלית צבאית תקועה בתעלה לצד הכביש, החליקה הצידה. החיילים מנסים לחלצה. הכביש מכוסה כולו בשלג עמוק. נהגנו מנסה לקחת הסיבוב אנו מחליקים כמו על זכוכית.הוא עוצר ובעזרת החיילים אנו דוחפים הרכב חזרה לכביש. כך מספר פעמים ובסוף מצליח לעבור הסיבוב. בינתיים הכרות עם החיילים ההודים. מפקד המחנה לוחץ את ידי ומציג עצמו מיג'ור ג'ייקוב אני מחזיר לו לחיצה ומציג עצמי סרג'נט גילת. מה היית בצבא? כן אני מישראל. ואז גם ליאורה מציגה עצמה כטוראית גילת והמייג'ור אומר כן אצלכם צבא זה משהו. הם מעריצים את צהל על מלחמתו בערבים שמבחינתם זו מלחמה במוסלמים אותם הם פשוט שונאים. השנאה למוסלמים די עמוקה ואין אפילו נסיון להפריד.בשבילם מוסלמי אזרח הודו טרף ככל היתר.אחרי ההכרות הראשונית מגיע השאויש עם כוסות הצ'אי הנצחיות. הפעם זה הנוזל הנכון בטמפרטורה הנכונה, חם ומהביל בקור שבחוץ. אנחנו מתלבטים האם להמשיך לאגם ברגל(3 ק"מ בערך) או ברכב. לבסוף הנהג אומר קדימה ננסה ברכב. הוא אכן מצליח לסיים המעלה די בקלילות ואנו מגיעים לאגם. המראה מרהיב. הכל לבן ,ההרים מסביב והמים הקפואים.
על יאק בטסנגו לייק
הערפל מתפזר מעט וניתן לראות למרחק של 2000 מטר לפחות לכל כיוון.ליד האגם מיקבץ חנויות ויאקים לרכיבה.עולים על יאק רוכבים מטר קדימה ומטר אחורה ומצטלמים. שותים תה חם באחד הדוכנים ומתלבטים מה הלאה ואז מתחדש השלג שהולך ומתחזק.
ההחלטה היא מהירה יורדים לפני שהדרך תחסם כליל. בדרך חזרה שוב במחנה הצבאי, המיכלית עדיין תקועה במקומה. הג'יפים שיצאו מגנגטוק אחרינו אינם מסוגלים לעלות בסיבוב בו אנו עברנו. נהגנו חוגג את נצחון המונית על הג'יפ. מלא חיוכי נצחון ועצות הוא יורד ומתחיל ללמד את נהגי הג'יפים שעור ראשון בנהיגה על קרח. כל המורד המושלג היה מלא בשיירות ג'יפים מלאים מטיילים שיצאו מאוחר מגנגטוק ונתקעו בעליה. חזרנו לגנגטוק אל הנוף הטרופי ואל גשם קל. נהגנו הדובר אנגלית טובה הסביר לנו, תוך כדי הטיול, רבות על אורח החיים בסיקים. הבודהיסטים אינם שוחטים או צדים בשר. אם מישהו אחר עשה זאת לצרכיו הם יאכלו (מעין גוי של בשר על משקל גוי של שבת ביהדות).הצבא ההודי (נוכחותו בסיקים מורגשת מאד) הוא מקום עבודה מצוין.מבטיח רמת חיים נאותה, קידום, בטוח בריאות ופנסיה.הקידום בצבא אינו קשור למערכת הקסטות אלא לכישוריו של החייל.זהו כנראה הגוף הסוציו-אקונומי היחידי בהודו שפרץ את הנוקשות של מערכת הקסטות בהסכמה. זהו כנראה גם הצבא היחידי בדמוקרטיות שטירוניו שילמו שוחד כדי להיות מגויסים. על כל חייל נדרש יש לפחות 5 מועמדים שיעשו הכל כדי להתגייס. הדרך מלאה בכפריים העובדים באחזקתה, סיתות אבנים ופיזור זפת. עבודה קשה והכל בידים. כוח העבודה העיקרי –נשים. גשמי המונסון מכלים הדרך. מגמר עונת מונסון אחת ועד תחילת העוקבת מנסים לשקם. למרות השלג והקור העבודה אינה נפסקת. כשירדנו מהאגם היתה שעת הארוחה. הם תפסו מחסה מתחת לשיפולי סלע ואכלו.ליד הבתים ובפסגות ההרים רואים את דגלי התפילה מתנופפים ברוח. ע"פ האמונה הבודהיסטית המילים הכתובות על הדגל נישאות ע"י הרוח וכך מגיעות ליעדן. כשמת בן משפחה תוקעים ליד הבית דגלי תפילה לעלוי נשמתו. המינימום זה ל 49 ימים. המדקדקים יותר מתמידים בכך שנה תמימה.דגלים שנקרעים מוחלפים בחדשים ע"י המשפחה.
בשוק בגנגטוק
בגנגטוק יש גם סידורים לעשות. באינדיאן איירלינס התבשרנו כי יש עבורנו מקומות בטיסה מקג'וראהו לאגרה והפכנו את כרטיס רשימת ההמתנה שבידנו לכרטיס מאושר. אישררנו גם את הטיסה מורנסי לקג'וראהו וירדנו קצת לשוטטות וקניות בשווקי גנגטוק. השוטטות בשוק פה נעימה. איש אינו דוחק בך להכנס ולקנות.מעט רוכלים העיקר חנויות ואוירה רגועה. כשמתבהר גנגטוק מספקת תצפיות מרהיבות לכל עבר. קנינו כרטיסים למחר למונית שתקחנו לדארג'ילינג. נהננו מגנגטוק ומסיקים מאד למרות הערפילים. פשוט חבל ארץ מדהים,גם ביופי הטבעי וגם ביופי האנושי. הודו אחרת לחלוטין.
25/01/00 גנגטוק-דארג'ילינג
הבוקר התעוררנו לערפל כבד.לאט לאט השמש עולה וחלק מהערפילים מתפזרים.מול חלון השרותים מתגלים לכמה דקות פסגות בהימליה. זה היה מראה אדיר. באזור הזה הערפילים הם חלק בלתי נפרד מהנוף במשך מרבית ימות השנה. קשה לראות תמונת נוף הקפית בבת אחת .כל פעם חלק אחר. כל פיסת נוף הנגלית תמיד פשוט נפלאה.ההרים התלולים,המיוערים,חלקות העיבוד הבנויות מדרגות מדרגות, הבתים, הכביש המתפתל מעלה. נוף המשרה שלווה ורוגע.
יצאנו לתחנת ההסעה לדארג'ילינג. מזג האויר לא בדיוק לצידנו. הערפל סמיך ביותר. ממה שבכל זאת ראינו היה מאד יפה. תחילת הדרך לאורך נהר הטיסטה. האזור מיושב בדלילות. חקלאות בטרסות בין עצי היער הטרופי. הכביש הפונה מהנהר לעבר דארג'ילינג תלול וצר.חלקו ממש על פי תהום.כל פעם נדמה שאין תלול ממנו וכל הזמן יש הפתעות. זו הדרך התלולה ביותר בה נסענו מעולם כולל דרכי המות של בוליביה.לפעמים משני צידי הכביש מתלולים כמעט זקופים והכביש רץ על הסכין הצר שבינהם. רוב השטח שמורת טבע . מעט מאד כפרים באזור. כעת עונת המנוחה של צמחי התה. רוב המטעים שמתגלים גזומים עד הקרקע . התה נטוע במדרונות תלולים. רוב העצים טרופיים רחבי עלים. עם העליה בגובה היער הופך למחטני. נכנסים ויוצאים מהענן. הרכב נוסע במהירות איטית בקושי רואים הכביש. לדרג'ילינג הגענו בצהרים. כל מה שראינו ברגע הראשון זה המכוניות בתחנה. מעבר לקו המדרכה הכל בערפל הסמיך. תפס אותנו נער שהבטיח להוביל אותנו למלון זול וטוב. העיר בגובה 2134 מטר מעל פני הים. השפועים מאד תלולים והטפוס די קשה. הגענו למלון המדורג כ 2 כוכבים. בעונה הוא גובה מחירים נאים. כעת הסתפק ב400 רופי לחדר זוגי ללילה (8$).התמקמנו בחדר וירדנו למסעדת המלון לאכול צהרים.בינתיים קשה לתכנן טיול כי לא רואים ממטר.הסתובבנו בסביבה הקרובה למלון. בקרנו במוזיאון הטבע המקומי. ראינו אוספי פרפרים, פוחלצי צפורים ויונקים מהאזור. שוטטנו קצת בבזאר ובעיר. רואים את הנוכחות הבריטית בכל פינה. מבנים ותכנון ערים. חזרנו למלון כי בחוץ קר מאד ודי חשוך. ארוחת ערב ונעלה לחדר לצפות קצת בטלויזיה. כבר שבוע שלא התעדכנו במה חדש בעולם. בנעשה בארץ מתעדכנים דרך הדוא"ל. היום הורדנו את מכתבי דרור המבשרים לנו כי גם בירושלים צפוי שלג. אז לא רק לנו קר היום.
26/01/00 דארג'ילינג
היום חג לאומי בהודו- יום הרפובליקה. 50 שנה לחוקה של הודו. לכבוד החג התבהרו השמים וזרחה השמש העננים זזו ורכס ההימלאיה הופיע. כבר בלילה ראינו כוכבים בשמים. בבוקר עליתי לגג המלון ואז ראיתי את פסגות ההרים. פתחנו את הבוקר בעליה תלולה אל ראש הרכס. דארג'ילינג היא עיר של מדרגות המטפסות ישר למעלה. אנחנו נושמים ונושפים בעליה במדרגות המקומיים רצים ללא שום בעיה.בתום העליה הפתעה- הגענו לכיכר המרכזית של העיר ישר אל הטקס המרכזי לכבוד החג. בכיכר מתארגן מסדר חגיגי של הצבא. חיילים וחיילות במדים קצינים מסתובבים מסביב ומחלקים פקודות. התזמורת באמצע וסביב הכיכר האזרחים מחכים לראות מה יקרה ובינתים דוחפים ונדחפים במאבק על עמדת תצפית. אחד הסדרנים ניגש אלי והזמין את האורחת מחו"ל לשבת בכסאות למוזמנים.הודיתי לו וסרבתי .הוא אמר כי הטקס יחל ב10 וימשך כשעה. אבל זו הודו, 10 זה לא עשר ושעה זה לא 60 דקות. הפסגות באופק קורצות לנו יותר.יצאנו לטיול סביב הטיילת. הגבעה הגבוהה מוקפת טיילת וממנה נשקפים נופי העמקים סביב וברקע רכס הקצ'צ'ונגה-הפסגה השלישית בגובהה בעולם מתנשאת אל מעל 8500מטר מעל פני הים. פירמידה ענקית של לובן. דארג'ילינג יושבת על מתלול. ההליכה בה פרושה עליות ומדרגות בלי הפסק. הולכים ומטפסים.ס"ה טיול בוקר נאה בחיק הטבע. כל שנוי זוית בדרך מגלה נופים חדשים. טרסות חקלאיות חוות גידול לתה ושאריות היער הטבעי. במדרון שטוף שמש ניצני פריחה של הרודורודנדרון. עצים כאלה בשיא פריחתם יצבעו בחודש מרץ את מורדות ההימאליה באדום עז.כעת מרבית העצים שולפים פקעים. הפריחה בראשיתה וגם המעט שפורח מרשים.לאט לאט העננים מתחילים להסתיר ההרים ואנו חוזרים למלון דרך כיכר העיר.הטקס התחיל באחור ונמשך כבר למעלה משעה.
הגענו וראינו קטע מחול של שלשה נערים ושלוש נערות. סגנון ריקוד שאיננו מכירים . הקהל מאד אוהד.
המתחרים של "נועם אורים בדארג'ילינג
היעד הבא הכפר גום מעל דארג'ילינג במרחק כ 8 ק"מ במעלה הדרך לסיליגורי. הנסיעה לשם בטכסי שרות. טכסי שרות זה מושג טעון הסבר. לג'יפ המיועד במקורו לשאת 6 אנשים דוחסים 14 אנשים בישיבה. זה עדיין לא המספר הסופי. אפשר גם בקומות. עומדים על הפגוש האחורי ויש היושבים על הגג. 14 זה המספר המינימלי שבלעדיו לא זזים. חוק המאטאטו של קניה (תמיד יש עוד מקום לנוסע נוסף) כנראה נוסח בהודו. כך ישבנו דחוסים כ 20 דקות בהמתנה להגיע למספר הקדוש ועוד כ 15 דקות נסיעה. מגום לדארג'ילינג צועדים במורד הדרך. היעד הראשון מנזר גום. זהו מנזר בודהיסטי בו לומדים פרחי הנזירות הכל כולל מקצועות מלאכה. ראינו נזיר בוגר מלמד שני ילדים צעירים כיצד שוזרים חבל מצמחים.יורדים ומסביב כל הזמן מתגלים נופים הררים של טרסות,בתים ועצים.הכל ירוק שטוף ורענן מהגשם של אתמול בצד הכביש רצה מסילת ברזל צרה ברוחב 60 ס"מ המשרתת את רכבת הצעצוע "(TOY TRAIN)" הפועלת בין דארג'ילינג לסיליגורי. נוח ללכת על המסילה המכונית נוסעות בצידה. המכוניות בהודו זה זהום אויר נייד. הדלק באיכות גרועה. כיוון מנוע זו הגזמה פראית וכך כל רכב כזה פולט עשן סמיך. הנוף די מרהיב. מגיעים ללולאת הרכבת.כדי להתגבר על מדרון תלול פשוט יצרו לולאה מסביבו. בשטח הכלוא בלולאה אתר זכרון לחילי הגורקה מהאזור שנפלו בשרות המולדת. מהמצבה שבמרכז תצפית נהדרת על העיר דארג'ילינג. ממשיכים לרדת במורד המסילה ולפתע רעש אדיר.
|
רכבת הצעצועים" מדרג'ילינג לסיליגורי
מולנו מטפסת הרכבת במלוא הדרה. מכונת זיהום אויר מושלמת.מושך אותה קטר קיטור קטן המוסק בפחם. נושף במעלה ההר ופולט עשן סמיך. היום חג לאומי והרכבת מלאה הודים נשים גברים וטף הנהנים מחופשה בפקודה ונוסעים ברכבת עד גום ובחזרה. מהירות הרכבת במעלה כמהירות הליכה. כמו הסיפורים על רכבת העמק.מגיעים לעיר מגלים דוכן קטן לממכר תה.בוחנים עשרות סוגים וקונים קצת תה ירוק להביא הביתה. אנחנו בלב אזור גדול התה הכי מפורסם בעולם (תה דארג'ילינג). כאן מחירי התה נמוכים להפליא. עד אירופה או ישראל מחירם ינסוק. ניסינו למצוא הגנים הבוטנים ללא הצלחה. אין שילוט ואף ההודים ששאלנו לא ידעו יותר מכיוון כללי. הגענו בסופו של דבר אל אחוזת תה גדולה. החווה מאד תלולה.כך נהנים השיחים משמש מירבית. שיחי התה כעת גזומים עד התחתית. מתחיל הלבלוב החדש.כאן העונה מתחילה במאי. בקארלה העונה אינה נפסקת. שם בגלל החום קוטפים וגוזמים סביב השעון. היה יום של טיולי טבע. הרבה הליכה הרבה הנאה.
27/01/00 דארג'ילינג- ניו ג'יפלגורי (סיליגורי)
בבוקר החלטנו לצאת שוב אל הגבעה השולטת על העיר. לשאוף אויר צח ולהנות ממראות הנוף לפני שעוזבים. שוב נגלו לנו פסגות ההימלאיה המושלגות. בגנגטוק ובדארג'ילינג נעים לשוטט ברגל. אין מכוניות ואין אוטו ריקשות כמו ביתר ערי הודו. בפסגת הגבעה מקדש לשיוה דגלי תפילה ומאמינים העולים לרגל.הדרך היורדת מהמקדש זרועה בקבצנים. מראה לא שגרתי בדארג'ילינג. כמו כן משפחות קופים מקפצות ומשעשעות. ירדנו למלון אספנו החפצים ולאוטובוס היורד לסיליגורי לתפוס את רכבת הלילה ישירות לוראנסי. הפעם קיבלנו הספסל הקדמי וכל הנוף לרשותנו. תחילת הדרך היא אותו הכביש בו צעדנו אתמול. שוב נופי ההרים,האורנים ,חוות התה. הדרך יורדת מההרים אל עבר מישורי הגנגה. במקביל לכביש מסילת הרכבת הצרה. בדרך עקפנו הרכבת שיצאה לדרך שעות לפנינו ותגיע לסיליגורי כשעתיים אחרינו. ליד העיר קסאונג תצפית ראשונה על המישורים. הרבה אובך. עוד נתגעגע לאויר ההרים שאנו עוזבים מאחרינו.הדרך לרוב על פי התהום הנסיעה די איטית.לצד הדרך עצי ענק. הישובים מאד דלילים.עץ בעל פריחה אדומה מזכיר אלמוגן אבל זה מין שאיננו מכירים. בבת אחת נגמרו ההרים ואנו במישור. הרבה מטעי תה. חוזר האבק וחוזרים המראות הפחות נעימים של הודו, האפרוריות , העוני,הלכלוך. הרבה מכוניות וריקשות אופנים. מגיעים לסיליגורי שעד כה היא העיר ההודית הכי מגעילה שהינו בה. אבל היא השער לכל האזור בו טיילנו בהנאה. מהרנו לתחנת הרכבת. לפחות שם יש חדרי המתנה . שוחחנו מעט עם חיילים בדרכם לחופשה.הרכבת הגיעה באחור. נכנסנו לתאנו קיבלנו המצעים והלכנו לישון בהנאה כדי להתעורר בבוקר להודו האמיתית.