הקדמה
 הטיול להודו נולד כברירת המחדל. התכנית הראשונית היתה לנסוע למרכז אמריקה. הוריקן מיטץ' פגע במדינות אמריקה המרכזית וטרף את תכניותינו. לאחר מכן בדיקה מחודשת של עלויות מול אמצעים הבהירה לנו כי הסכוי להגשים תכניתנו קלוש ואז לפתע עלה הרעיון למה לא הודו. מפה הדרך היתה קצרה. ככל שבדקנו הנושא ההתלהבות התעצמה ורק בעיה קטנה אחת נותרה מתי. הימים ימי סוף האלף ובחלל מרחפת השאלה של מליארד הדולר יהיה או לא יהיה באג 2000 . אל-על פתרו לנו ההתלבטות פשוט הטיסה הראשונה שלהם להודו באלף השני לספירה היתה למחרת התאריך הגורלי. וכך נותרנו עם השאלה שרק הודו תפתור האם נכנס לאוירה המתאימה והודו ואנו נזרום יחדיו או שנברח משם מיד.

3/01/00 בומבי

בלילה יצאנו מתל אביב. הטיסה עברה בנועם. לישון קשה . נחיתה בבומבי בבוקר קיצי. כבר במטוס מתבשרים כי בבומבי פרצה שביתת מוניות ומאחלים לנוסעים להודו שיסתדרו למרות השביתה. בקורת הדרכונים ויתר הסידורים הראשונים עוברים במהירות וכעת לבעיה איך מגיעים העירה לתחנת הרכבת ויקטוריה. בחוץ מציע לנו בחור ישראלי שנחת יחד עמנו לחלוק רכב פרטי במחיר מופקע אבל עקרונית מסכימים. הרכב האמור אינו מגיע אבל לתחנת האוטובוס נכנסת גרוטאה בדמות אוטובוס מקומי. הנהג עונה לשאלתנו כי הוא יצא בעוד מספר דקות לתחנת ויקטוריה וכדאי שנעלה לפני שהאוטובוס יתמלא.
 התישבנו בפנים ולאחר מספר דקות האוטובוס יצא לדרך. במחיר הנסיעה(21 רופי לאחד שהם 2 ₪) אנו מקבלים סיור ראשוני בעיר הענקית הזו. עברנו לארכה של בומבי.ראינו מבני שיכונים, גורדי שחקים,בתים יפים ולידם משכנות עוני עשויים מכל הבא ליד. הצפיפות רבה. שלולית מים משמשת מקום רחצה לילד.דוכני מזון ופירות.לאחר שעה נסיעה הגענו ליעדנו תחנת ויקטוריה בה אני יושבת כרגע על הרצפה נשענת על התרמילים וכותבת.רנצי עומד בתור לקנות כרטיסים לרכבת הלילה לאורנגאבד.



אזור תחנת הרכבת ויקטוריה בבומבי
 תחנת הרכבת נבנתה ב1888 מבנה בריטי גדול ומרשים. הרצפה נקיה יש מזוג אויר נעים לחכות אך ספסלים אין. מול עיני בתור לקופות מיוצגים כל הלאומים גם ההודים.התור ארוך והקצב איטי. סיימתי לכתוב רנצי עבר בקושי את מחצית הדרך. בילינו כאן שעה ורבע אבל בידנו זוג כרטיסים לנסיעה הערב. להמשך הנסיעה חזרה לבומבי עוד יומיים אין מקומות רק רשימת המתנה.בינתיים לא קנינו ונראה הלאה מה נעשה. הפקדנו התרמילים בשמירת חפצים והחוצה לעיר.ביציאה צד אותנו סיקי ל"מוניתו"-רכב פרטי המחלטר כמונית כי הרשמיות בשביתה- וארגן לנו שעתיים של סיור בעיר.הסביר לנו כי השביתה היא חלק ממאבק בהחלטה ממשלתית להוריד מהכביש מוניות בנות למעלה מ15 שנה. לנהגים אין כסף לממן החלפת המונית שברשותם למשהו חדש יותר. מה שגרמה היום השביתה זה לכבישים להיות ריקים ולהפחתה רצינית בזיהום האויר הרגיל פה. התחלנו במונומנט הקרוי שער הודו (תזהרו המקום שורץ אנשים רעים) הצצה אל מלון טאג' בומבי שמעבר לכביש (ריח של 350$ ללילה עלה באפנו). זהו אזור בריטי במהותו. כאן ישב השליט עת הודו היתה היהלום שבכתר. סביב משרדי הממשלה המרכז הפיננסי של העיר (בנקים צריכים גורדי שחקים למשכן) מבני האוניברסיטה טובלים בגן מטופח ס"ה מרכז נאה לכרך ענקי. המשכנו לאתר יחודי לעיר- המכבסה((dhobees ghat. זהו המקום בו קסטת הכובסים פועלת. הכובסים (dhobees) מביאים לכאן בעיקר כביסה מוסדית של בתי חולים ובתי מלון. הכביסה עוברת תהליך שבמהלכו היא נחבטת על סלע (ghat). מבצעים כביסה מכל מין. המקום פשוט מדהים.



המכבסה בעבודה
מכונות הכביסה הביתיות חודרות יותר ויותר אך ברמת המחירים בהודו לא נראה שלדובהיס תחסר עבודה. גם כביסה ביתית ראינו. הכביסה יוצאת נקיה וצחורה. החכמה היא כיצד כל סדין חוזר בסוף לבעליו נקי מגוהץ ומקופל.המשכנו לאתר הגנים התלויים. אלה גנים הבנויים מעל למאגרי מי השתיה של העיר ומגינים על המים מפני זיהומים הנופלים משמים. בצד הגנים שני מגדלים הקרויים מגדלי הדממה. בראש מגדלים אלו משטחים עליהם נוהגים בני דת האש הפרסיים (דת זראתוסטרא) להניח את גופות המתים מבני עדתם . האדמה קדושה להם וכך גם המים האויר והאש וכדי שהמת לא יטמא את הקדוש הוא משמש למאכל הנשרים ויתר העופות הדורסים. כדי שאלו לא ישמטו חלקי גופות למי השתיה הוקמו הגנים. בגנים הכל פורח. זוגות נאהבים מטילים וילדים מפריחים עפיפונים (הצבע האדום שולט). דררות מעופפות בהמוניהן.עברנו במקדש של הג'אינים. חבורת נשים ישבה ניגנה ושרה מוסיקה מאד נעימה לאוזן. חזרנו לאזור תחנת הרכבת למפגש ראשון עם אוכל הודי במסעדה של מקומיים. האוכל צמחוני. בקשתי לא חריף אמרו יס יס הביאו חריף. מה לעשות חריף אבל טעים. פורי ומסאלה דוסה. השמות מוזרים בהמשך נתרגל. חזרנו לתחנת הרכבת .ניסינו מזלנו בעוד קופה אבל אין כרטיסים לרכבות אותן אנו מחפשים רק בהמתנה. החלטנו לא לקנות. נראה באורנגאבד איך ממשיכים משם לגואה. תחנת הרכבת מלאה בנוף אנושי מגוון. כוורת דבורים היא ההגדרה. הזמזום והמית האדם כמו בכוורת.משפחות שלמות חיות על ה"פאקלאך". אוכלים יושבים וישנים. הנשים עטופות בסארי צבעוני.אין אחד זהה למשנהו. חבורת נשים דחוסה יחד נראית מרחוק כלהקת פרפרים.אלו שישנים פרסו חתיכת בד על פיסת הרצפה שכבשו ודבר לא מטרידם. מבנה תחנת הרכבת הוא חגיגה ארכיטקטונית. תערובת של אלמנטים מכל הפאזל ההודי . מוטיבים נוצריים ומוסלמיים. קשתות רגילות ודמויות פרסה. צלבים ופסלים ובחזית המבנה גן יפה ומקושט לכבוד המילניום באור יקרות. המוני פנסים קטנים לכל אורך קווי המתאר של הבנין. המבנה משמש גם למשרדי הנהלת הרכבת. עם רדת הערב הלכנו למסעדת מקדולנד המצויה ממול התחנה בעיקר כדי להבטיח לעצמנו שרותים נקיים לרחוץ פנים ולצחצח שיניים. מאז המקלחת האחרונה בבית לפני כיומיים לא טעמו פנינו מגע של מים. נקוה שמחר בבוקר במלון דבר ראשון תהא מקלחת חמה.
 חשבנו לתומנו כי ברכבת נקבל תא לשנים. גילינו שבהודו אין חיה כזו א."התא" הוא לארבעה ב. זה לא בדיוק תא זו גומחה הניתנת לסגירה ע"י וילון כאשר במעבר יש עוד זוג מיטות זו מעל זו. שכנינו לתא עלו בתחנה נוספת .אלו מבני אחת הקסטות הגבוהות. עם הגעתם הפך "התא" למועדון שכונתי כאשר ההמולה רבה. לבסוף רנצי מגלה היכן המתג המכבה האור בתא. מרגע שכבה האור השתררה דממה ואפשר היה לישון. כיוונתי השעון המעורר ל0430 . הרכבת בלילה צברה שעה פיגור כך שניצלתי השעה להתעמלות ויתר תרגילי דובים מועילים.

4/1/00 אורנגאבד-דאלטאבד-מערות אלורה-אורנגאבד

מהרכבת ירדנו בסביבת 6 בבוקר. נהג מונית זריז צד אותנו למלון אותו בחרנו מההנדבוק. בדרך כבר סגרנו איתו מחיר להמשך היום לנסיעה לאלורה. דבר ראשון מקלחת חמה המחזירה אותנו לתפקוד. לאחריה ארוחת בוקר ולדרך.היעד הראשון מבצר דאלטאבד. מבצר מוסלמי מהמאות 13-15 .

 הכניסה למבצר דלטאבד

בניה מוסלמית . מבצר מוקף חפיר עמוק מלא מים. על החומות תותחים. נתיב הגישה אל היעד המרכזי במתחם, בנוי לבירינט של מעברים סתומים ומלכודות פתאים ,כדי להקשות על המנסים לפרוץ. האתר נקי ומתוחזק היטב. המשכנו משם למערות אלורה. התחלנו סיורנו מהמערות הבודהיסטיות שהן הקדומות ביותר. הרבה פסלי בודהה בתנוחות שונות. ככל שמתקדמים בזמן המערות גדולות יותר ויש קומות נוספות. השיא מקדש חצוב המוקדש להר קילאש שבהימאליה הטיבטית מקום מושבו של האל שיווה. כל פינה מגולפת. הרבה קטעים אירוטים מהקמה סוטרא. לא נפקד מקומם של פסלי הפילים שומרי המקדש.

הפיל שומר מקדש הר קילאש באלורה
 הכל נחצב כמו בפטרה שבירדן מלמעלה כלפי מטה. בכל מקום תעלות חצובות לניקוז מי הגשמים. עכשיו אנו בעונה היבשה והקרירה . לפי כמות הצמחיה הטבעית בסביבה המקום די גשום. יש פה המוני טיילים בני לאומים שונים אך בעיקר הודים. תלמידי בית ספר ומבוגרים המטיילים בבודדים ובקבוצות. המערות המאוחרות יותר אף הן חצובות בסלע עם הרבה אלמנטים ארוטיים. אברי המין הזכריים נכרתו כנראה ע"י הכובש המוסלמי. בכל מקום מסתובבים סנאי קרקע קטנים וקופים. הקופים, בעיקר ברכוזי האדם כמו במגרש החניה ,מצפים למתת אוכל. בדרך חזרה עברנו דרך האתר המכונה הבייבי טאג'.


 הבייבי טאג' באורנגאבד

זהו מאוזילאון שבנה אורנגזב (המוגול שעל שמו קרויה העיר) לאשתו המנוחה. המבנה בנוי בדמות הטאג' באגרה אבל המידות קטנות והבניה דלה בהשואה למקור. ס"ה אביו רושש הקיסרות עת בנה את הטאג' מאהל. אורנגזב בנה בעשירית המחיר. הלכנו לקנות כרטיסים לסיור לאג'נדה למחר ולא השגנו. הסיור מלא. נצטרך להתמקח עם נהגי המוניות. גילינו כי יש אוטובוס ישיר מכאן לגואה היוצא כל יום בצהרים ומגיע לגואה בבוקר שלמחרת. קנינו כרטיסים והבטחנו לנו מקום באוטובוס היוצא מחרתיים. חזרנו למלון די עייפים. ארוחת ערב ולמיטה.אני עדיין מתפקדת. רנצי שפוך לגמרי.

5/01/00 אורנגאבד-אג'נטה -אורנגאבד

יצאנו בבוקר לאג'נטה במונית לאחר מיקוח ממושך על מחיר הטיול. זה חלק מהווי טיול בהודו. לעיר אורנגאבד 52 שערים לכל רוחות השמים.עברנו ע"י כמה מהם. הדרך לאג'נטה מזכירה נופים אפריקאים. הרבה עצי שיטה. הרבה חקלאות. ישוב מאד דליל. כעת סוף עונת קטיף הכותנה. הדרך מלאה עגלות נושאות כותנה. לפתע מתגלית המנפטה ומסביבה עשרות עגלות עמוסות ממתינות לתורן.שדות סורגום וחיטה. מטעי גואיבות ועצי מנגו ענקיים. גידול חשוב -קנה סוכר. עגלות שוורים עמוסות לעיפה בקנים הקצורים סותמות הכביש בדרכן למפעל. חלפנו ליד כמה בתי ספר . באחד עשרות ילדים ישבו בשורות והקשיבו למשהו.באחר שיחקו משחקי כדור. ליד הבית ספר ה"גזלן" המקומי עטוף דרדקים הקונים. עצרנו בבית קפה השייך למשרד התירות המקומי להתרעננות וריקון המיכלים. מאורנגאבד לאג'נטה כ 120 ק"מ. הנסיעה נמשכת שעתיים כי הכביש משמש את הכל. ממכונית מרוץ ועד לצבים זוחלים. קרוב למערות האזור הופך לירוק ומזכיר מאד את רמת הגולן . הקרקע דומה וכן גם הצמחיה. הנהר כמעט יבש הזרימה דלה ניתן לחצותו ברגל ללא בעיות. עכשיו שיא עונת היובש .מזג האויר חמים במידה. חם אבל לא מעיק. הדרך מפגישה אותנו עם מחסום משטרתי. אחד השוטרים בודק ניירות הנהג. השני מסמן לי לפתוח החלון ומבקש 50 רופי. אני שואלת למה והוא עונה תרומה. אני באדישות סוגרת החלון ועושה לו סימן לשלילה וזהו. מגיעים לאג'נטה המון רוכלים מתנפל. קנה ממני, זכור אותי, אני חבר שלך, אולי תקנה כשתחזור. המיליונרים הגיעו. נערנו את הרוכלים באדיבות ובתקיפות והתחלנו הסיור במערות.אלו עתיקות יותר ממערות אלורה. חלק קדומות לספירה הנוצרית.חצובות בחצי גורן לאורך עיקול הנהר כאשר הכניסה היא ליד העתיקה ביותר. בחלק מהמערות ציורי קיר מאד יפים. עובדים קשה בשיפוץ המקום. מקדשים בודהיסטים חצובים אל תוך ההר.במקדשים פסלי הבודהה בתנוחות שונות. מפעם לפעם צריך לטפס במדרגות כדי לעלות למפלס גבוה יותר. רנצי נעצר. כנראה שפעת פרצה בגופו לאחר שכבר בארץ הוא החל להשתעל. הוא אינו יכול להמשיך ופרש לנוח בצל אחת המערות .טוען שהוא סתם עייף. הופיעו נושאי אפיריון והציעו לשאת אותו כמו שנושאים מהרג'ה. (שלם לנו 300 רופי אתה תהנה ולנו תהיה פרנסה). אך לחשוב שמישהו יסחוב אחד מאתנו בעודו בהכרה זה מעל למה שמוחנו הקודח יכול להגות. רנצי נשאר לשכב באחת המערות

אג'נטה – מראה כללי
 אני המשכתי לבדי לעוד אחדות אך מיהרתי לחזור כדי לא להשאיר אותו לבד.אחרי כשעה ומחצה חזרנו למונית ונסענו ישירות למלון. את כל הדרך חזרה רנצי ישן. אני סקרתי הנוף. באחד המקומות חופרים תעלה לצד הדרך. הכל בעבודת ידים. נשים חופרות ומסלקות העפר בעזרת קערה רדודה הנישאת על ראשן. ראינו מחפרון באחד הכבישים אבל מרבית העבודה בידים. הקציר במגלים ומשפחות שלמות יושבות ומלבנות לבני בוץ אדומות ומניחות ליבוש בשמש.חזרנו למלון מקלחת ורנצי נרדם אני צפיתי בחדשות בBBC . ישראל הוזכרה בחטף ביחס לנסיגה הצפויה מערי הגדה. נורווגיה מככבת עם תאונת רכבות מחרידה.רנצי התעורר והלכנו לחפש קשר באינטרנט. לא הצלחנו כי היו בעיות בקו. אמרו לנו כי בסמוך יש עוד מקום אבל רנצי החליט שמספיק להיום. למחר עד הצהרים מועד צאתנו לגואה לא מתוכנן דבר.מנוחה ונקוה שרנצי יתאושש ואז ניקח ריקשה לטיול בעיר.


 מערה בודהיסטית אג'נטה


 7/01/00-6 אורנאבד-גואה.

ניצלנו הבוקר למנוחה. כדי שרנצי יחלים לגמרי הלכנו רק לאינטרנט הקרוב. לקראת צהרים נסענו לתחנת האוטובוס לכוון גואה. האוטובוס די נוח.עצר בדרך פעם אחת לשתיה שרותים ואוכל. עברנו דרך פונה (PUNE). זו עיר גדולה .מרכז להיי-טק ולאשראמים. הרבה מבנים חדשים וכיכרות. בפונה האוטובוס התמלא וגם הגג הועמס במלואו. ירד הליל והחל באוטובוס סרט הודי.3 שעות עלילה שרובה ידוע מראש . מתי שהוא האוטובוס עצר לארוחת ערב ולאחריה ירדה הדממה ואפשר היה לנמנם. את החלק המענין בנסיעה הירידה מהרמה אל חוף הים עברנו בלילה. לגואה הגענו עם שחר ולמרגאו שעה מאוחר יותר.לקחנו מונית ומיד לדרך. ראשית תחנת הרכבת לקנות כרטיסים לרכבת לקוצ'ין בעוד 4 ימים. הצלחתי למצוא מקום במכסת התיירים. הרכבות עמוסות מאד . הרשימה הרגילה נסגרת בקווים ראשים שבועות קדימה. נהג המונית לקח אותנו למקום חדש ושקט בחוף קולבה.אני עדיין חצי בן אדם .ליאורה עז הרים מלאת מרץ. מסתובבת לבד מארגנת דברים בקיצור תפסה ראש גדול ופתאום הצפון במקומו והיא יודעת בדיוק היכן היא ומה הלאה.גואה נעימה.כעת ערבית ורוח קלה נושבת מהים. שקט סביב. אנחנו רחוקים מעט ממרכז העניינים והשקט בהתאם. האוכל ההודי טעים כל הזמן מגלים טעמים חדשים.הודו עובדת על כל החושים. בטעם על כולם ביחד. קשה לפרק לגורמים את הטעמים. אבל זה הכל עם הכל. פירות יש בשפע ואין כמו אננס בשל לפה רעב.

8/01/00 גואה דרום

לקחנו היום סיור של הGTDC חברת התירות הממשלתית של גואה. הסיור לחלק הדרומי של מדינת גואה. אנו תיירים זרים יחידים. כל היתר נופשים הודים.היה ממש נעים.הם שרו ומחאו כפים שמחו
 ועלזו. בהמשך היום אף החלו לדבר עימנו. גם הם נוסעים ממרחקים כדי לנפוש בגואה. תחילת הסיור במוזיאון המתאר את תולדות גואה. מפרט המנהגים, צורת הבתים, בעלי מלאכות שונים וה"גברת" הלבנה היושבת במרפסת ומשגיחה על משרתיה. אחד המוצגים הוא תבליט ענק באבן המתאר אשה מנגנת . התבליט חצוב בסלע ומתוארך לתקופה שלפני הכיבוש הפורטוגזי. יש גן של מבחר צמחי האזור בעיקר פירות וצמחי תבלין.

קש אורז בדרך למתבן
 המשכנו לשני מקדשים הינדים. מאד יפים.הרבה פיתוחי כסף. הנזירים יושבים והאנשים מגישים להם מנחות פירות קוקוס ושרשרות פרחים בעיקר פרחי טגטס. מחוץ למקדש יושבות נשים השוזרות הפרחים לשרשרות ומוכרות למאמינים.בכל מקום שעצרנו היו עשרות אוטובוסי תיירים מלאים מטיילים הודים כולל תלמידי בית ספר. ההודים מסתבר הם התיירים הראשיים בארצם. בקרנו בכנסיה העתיקה בגואה העיר. הכנסיה פורטוגזית. בקפלה נמצא הסרקופג של אחד הקדושים עשוי כולו מכסף ושנהב. בגואה באתרי התיירות יש שרותים בתשלום מאד נקי ומסודר. עברנו בכמה מחופי הרחצה שמדרום לפאנג'י. אזור יפה ומשרה רוגע. וילות יפות וצמחיה טרופית יפיפיה. סביב הנהר רואים כמה סוגי אנפות. גואה היתה מושבה פוטוגזית ויש בה הרבה נוצרים שיין הוא חלק מתרבותם. בגואה בניגוד למרבית הודו יש מכירה רשמית של יין ואלכוהול.עצרנו ליד חנות לאלכוהול. ההודים שעל פי דתם (הינדים או מוסלמים) מתנזרים מאלכוהול הסתערו פנימה. שאלנו בחור מקארלה ממתי הינדי שותה והוא השיב כי הוא קונה עבור אביו. מה שלא מנע ממנו לרוקן הבקבוק די מהר. מפלס הכוהל הנוסק גרם לשירה ושמחה באוטובוס.

חופי מפרץ פאנאג'י
 עצרנו ליד מפרץ בו ניתן לשכור אופנועי ים ישבנו וצפינו בעמיתנו לנסיעה עת ניסו כוחם ברכיבה על האופנועים. עלינו לגבעה הצופה אל שפך אחד הנהרות עם שרטונות הגרניט שסביבו. סיור קצר בחוף מיראמר (עוד פינה שתעשית התיירות כבשה) משם חזרנו לקולבה. נגשנו לקפה אינטרנט ומשכנו הדואר.שמחנו לקבל את מכתבם של דרורוני עמית ושיר על השלג שירד בירושלים.כנראה שאנחנו צריכים לנסוע לחו"ל ואז מתחיל החורף האמיתי בארץ. קולבה היא עיירת תיירות. המחירים כפולים מאשר באורנגאבד. ארוחת הערב אכלנו במסעדה הסמוכה לחדרנו. מאד מהודרת והמחיר בהתאם. יקר בהודו זה עדיין מאד זול במונחי ישראל. אכלנו באוירה נעימה עם מוסיקת רקע טובה אל מול הגלים.

9/01/00 גואה צפון

היום יום א' יום השבתון בהודו. יצאנו שוב לטיול באותה המתכונת אל החלק הצפוני של מדינת גואה. היום האוטובוס מותאם יותר לתיירות. אתמול בגובה העיינים היתה מחיצה שחילקה החלון לשנים היום החלון גדול וחלק. התישבנו בספסל הקדמי. המקום מקנה לנו הזכות להבין את תרבות הנהיגה בהודו. בכל מושבה בריטית לשעבר הנחילו הבריטים את היסודות. בהודו נוהגים באופן רשמי בצד שמאל של הכביש. מעשית היכן שמתחשק. הדברים החשובים באמת ברכב הם שנים א- מחליף האורות לסמן לנוהג מולך שיזוז מידית הצידה ב- הצופר. זה ככל שקולו רם יותר מקנה לבעליו זכויות יתר. היד אינה מרפה ממנו. למרבה הפלא העסק עובד וכולם נשארים בחיים. הרכב הפופולרי ביותר הוא הדו גלגלי עליו יושבת משפחה שלמה כולל הילדים.גואה אזור נוח לאופנועים. הכבישים צרים ואלו מתפתלים בין המכוניות. הנוף טרופי ירוק ומלא מים. שני נהרות אדירים נשפכים לים בגואה. השפך המשותף יצר את הנמל הטבעי אותו אימצו הפורטוגזים לשלטונם.מורדות העמקים מלאים דקלי קוקוס תחתית העמק השטוחה שדות אורז. כעת בחלק מהשדות שותלים אורז חדש.

שתילת אורז-גואה
 מעט מיכון הרבה עבודת ידים. החריש ממוכן השתילה ביד. השדות הצעירים ירוקים ורעננים.טיילנו לחופים שמצפון לפאנג'י. מצאנו שם את העדר. המוני תיירים אירופאים נדחסים לחופים הללו ורעש והמולה.האופנועים הם הרכבים הפופולרים בין צעירים ומבוגרים כאחד.שוכרים אופנוע ומסתובבים בשטח בקלילות.בחוף אנג'ונה הנוף משגע. קומפלכס צבעים של סלעים אדומים ושחורים,ים כחול ודקלי קוקוס ירוקים.רצועת החוף במקום צרה ביותר. בקלינקוט ובואגאטור החוף לא מי יודע מה, כמויות האנשים אדירות, מה גם שהיום יום ראשון וכולם בחופש. ס"ה כשאנו יושבים בקולבה על החוף והשקט והדממה סביב לא נותר לנו אלא להודות לעדר שממשיך לשעוט לאותם החופים. בסיום קינחנו במצודה הפורטוגזית היושבת על שפך הנהרות. הנוף יפה ורוגע. אני יושב כעת וכותב במרפסת הזולה שלנו בקולבה. לידנו זוג פינים בני כ 50 . הם בעלי מסעדה בפינלנד ועסקי יבוא מהודו לשם. הוא שותק וחבר מצוין של כוס הבירה שלו. הגברת היא הפעלתנית. סיפרה לנו על ביתם. יש גם הזמנה לשם הבטיחה אגם יפה ופרטי.כולנו ביחד עושים עיניים לקרלה ילדה בת 6 מספרד.חברה בינלאומית נחמדה.מחר בערב נעזוב את גן העדן הזה ונמשיך הלאה .די עצוב זה מזכיר לנו את ימי דהב העליזים.השקט פה ממש בכיף. הולכים בסוטול ימינה ושמאלה על החול. על החוף מסעדות קטנות ונעימות שבמחיר של 200 רופי לזוג מספקות ארוחות שחיתות. הנצרות די דומיננטית כאן. בבוקר ראינו הרבה אנשים בבגדי חג בדרך לכנסיה. היום חל גם עיד אל פיטר המוסלמי. מקודם נשמעו יריות שמחה כפי שבני דודינו נוהגים בחגיהם. השכנה הפינית מספרת שחוף אנג'ונה מלא סמים מכל הבא ליד.רוב התיירים שם עסוקים בעישון והזרקה. לצערנו ראינו שם גם לא מעט מבני עמנו הצעירים.


 11/01/00-10 גואה - קוצ'ין
 יום אחרון בגואה בלילה נזוז לקוצ'ין ברכבת. הזולה שלנו שקטה.עכשיו שעת צהרים והסייסטה בעיצומה. רעש עושים המוני העורבים על צמרות דקלי הקוקוס והגלים הזעירים בים. מהבוקר אנחנו בשלוה אדירה. חוץ ממנוחה לא עושים דבר. ארוחת הבוקר אל מול ים. הולנדי בודד מתודה בפני מוכר הלונגי על אפשרות להתפטר מעבודתו במוזיאון בהולנד והשתקעות במקום השלו הזה.על החוף תנועה בלתי פוסקת של רוכלים ותיירים. מגיע מעסה וליאורה מקבלת עסוי גב לשחרור לחצים. וכך זמן עובר מפנה מקום לזמן בא. הודו נפתחת בפנינו לאט לאט. כל יום משהו חדש. יום לריחות ויום לטעמים. יום לצבעים ויום לנופים. לפתע בים הופיעו דולפינים ונתנו מופע אקרובטיקה ללא צורך במאמן.לפנות ערב נסענו לרכבת. עד בואה לגואה צברה הרכבת כשעה פיגור. אנחנו שוב בתא של ארבעה.

ברכבת לקוצ'ין
 הפעם אנחנו המצטרפים לשנים שכבר שם. הרכבת מספקת מצעים ויש מזגן. בלילה ישנו היטב ולא טרחנו להראות סימני חיים עד מאוחר בבוקר. למרות שהבוקר הרשמי החל ב7 עת הרכבת עצרה באחת התחנות. אנו במחלקה הקרויה 2A שזה אומר בתא 2 דרגשי שינה דו קומתיים ובמעבר עוד זוג כסאות שניתן להפוך לזוג דרגשי שינה. כולם חברים של כולם וכל הזמן נכנסים ויוצאים חופשי.המזל שבלילה ישנים. רוכל התה סובב הלוך וחזור בקריאות צ'אי. אנשים מדברים אוכלים ואנו בנמנום.מביטים מהחלון הכל ירוק. עצי קוקוס, נהר גדול, שדות אורז. הבתים צורתם שונה מבתי גואה. יש גם סימני גשם שהיה. אנו נוסעים לאורכה של מדינת קארלה לחופי ים ערב. ירוק ירוק וירוק זהו הצבע השולט. ש ירוק של דקלי הקוקוס ויש ירוק של שדות האורז לא דומה ירוק אחד למשנהו. קארלה כולה מתחבאת בצל עצי הקוקוס. סביב הבתים ערמות של קליפות קוקוס גם להם יש שימוש רב. מייצאים למערב לשמש כמצע מנותק בחקלאות המתקדמת. הרבה מים. הרכבת חוצה נהר אחרי נהר. פה ושם שטחי ביצה ופרחי לוטוס בה.המים משמשים גם לבריכות גידול לשרימפסים .הנסיעה הארוכה מקרבת רחוקים. מתחילה שיחה עם שכננו לתא עורך דין במקצועו. מתחילים בבעיות העולם ,ישראל והודו. פותחים בחקלאות מהר מאד מגיעים לפוליטיקה. הוא שואל למה אנו מסרבים להחזיר את רמת הגולן אני שואל על קשמיר ויחסי הודו-פקיסטן. לפתע עורך הדין הנכבד מקארלה מתחיל לדבר בלהט כדובר גוש אמונים.אותם נימוקים אותן הצדקות. מה לפקיסטנים ולקשמיר? כמה דם הודי נשפך? זה שלנו וזהו.לשאלה האם לקשמירים עצמם אין מה לאמר בנידון, התשובה מידית, מי שואל אותם זה חלק בלתי נפרד מהודו נקודה. נוסעים ונוסעים עמוק אל תוככי מדינת קארלה. הנוף חקלאי טובל כולו בתוך עצי הקוקוס. האורז גידול נכבד אף הוא. רואים אורז בכל שלבי הגידול. משתילה ועד דייש. האסיף ידני, תולשים מאלמים אלומות המונחות לייבוש ולאחר מכן חובטים האלומות בגורן.

נופי קראלה
 קשה להאמין שבאזור הכפרי בקארלה יש רעבים. נראה שאיך שלא תזוז אגוז קוקוס יפול על ראשך. מגדלים פה את תבלין הפלפל. הפלפל הינו שיח מטפס וגדל על עמודים הנראים כעציצי נוי גדולים.הרכבת די איטית עומדת הרבה בתחנות. מאז צאתה מדלהי צברה לא מעט פיגור.עדין לא ברור מתי נגיע לקוצ'ין אבל זוהי הודו. גם לאט מגיעים.הכניסה לקוצ'ין העיר איטית להחריד מסתבר כי בגלל הפיגורים מחכה הרכבת שיתפנה עבורה רציף בתחנה הסופית.אנו ממתינים בתחנה לפני האחרונה. פתאום קולות מצלתיים ופיל מקושט במלוא הדרו מולנו. הגיע לחצר הסמוכה למסילה. לא ברור מה היה הטקס שם אך לאחר מספר דקות התהלוכה הפכה פנים וחזרה לתוך העיר.

12/01/00 ארנקולום-קוצ'ין

בבוקר דבר ראשון ניווט לכוון משרדי הKTDC חברת התיירות של מדינת קארלה.המטרה סיור עירוני בקוצ'ין העיר ואתריה וסדורים נוספים.הניווט בעיתי. מפה יש ,רחובות יש, רק אין שמות לרחובות. אולי לכל שלישי(הכוונה לכיתוב לטיני). בעזרת חוש, מעט תשובות לעניין בינהן של השוטר בקרן הרחובות (אני חדש בתפקיד אין לי מושג על מה אתה שואל) הגענו. השעה 0845 הסיור ב0900 באנו בדקה ה 90. מסתבר כי לפריאר יעדנו הבא אין להם השבוע סיור כי אין מספיק דרישה. הסבירו לנו איך לבצע עצמאית. לקחנו את סיור הבוקר לאתרי העיר קוצ'ין .נרשמנו גם לסיור אחה"צ ללגונות ודרכי המים הנקראים פה בשם BACKWATER .הסיור בעיר קוצ'ין הוא בעזרת סירת תיור המשייטת בין המזחים. ממנה יורדים הולכים לאתר חוזרים וממשיכים הלאה. התחלנו באי עליו יושבת קוצ'ין העתיקה. המזח קרוב לרובע היהודי הישן.תחנה ראשונה בית הכנסת היהודי. נבנה במאה ה 16 ע"י יהודים שהגיעו יחד עם ההולנדים. שם כמו קשטיאל מצביע לכיוון הזה.

הכניסה לבית הכנסת בקוצ'ין
 הרצפה עשויה אריחי חרסינה מסין המעוטרים בציורי יד. משהו מרהיב.אין יותר קהילה יהודית בקוצ'ין. כולה עלתה לישראל. בית הכנסת היום הוא נכס של המדינה המשמרת אותו כחלק מהמורשת שלה. זהו בית הכנסת היחידי בו לא מקפידים על כסוי הראש לגבר נכנס אבל מקפידים על חליצת הנעליים. מסביב רחובות צרים ושמות יהודיים כאהרון ושלמה. על קירות הבתים מגיני דוד וכל האזור נקרא הרובע היהודי (JEW TOWN).משמש אתר תיירות מלא חנויות של חפצי אמנות ומזכרות לתיירים.

במה שהיה הרובע היהודי בקוצ'ין
 הפלגה קצרה לכוון מבצר קוצ'ין. לחופי המבצר רשתות דייגים בנוסח סין. הרשת יושבת על מערכת מנופים המעלה ומורידה אותה.השיטה הובאה לכאן במאה ה-13 ע"י שליחיו של קובלאי חאן. כל חומרי המוצא לבניתה (קורות עץ בעיקר) מצויים פה בשפע.שוק דגים עם מבחר הלכידה היומית. סרטנים בכל גודל.דגים שונים,חסילונים ודיונונים הכל בשיטת קנה ויש מי שמבשל מיד. מהרשת למחבת. ליד השוק כנסיה מהמאה ה18 בה היה קבור גם וסקו דה גמה עד שארונו הועבר לליסבון.הנצרות די נפוצה בקוצ'ין.הרבה כנסיות ונוכחות נוצרית. בתוך הכנסיה קבורים יקירי קוצ'ין במאות הקודמות. ליד מקום קברו של וסקו דה גמה קבור מין הסתם אחד הפיראטים. על המצבה חקוק הסמל הפיראטי המסורתי של הגולגולת והעצמות המוצלבות.סימנו הסיור לעת צהרים.

רשתות הדייג בקוצ'ין
 פה פנינו לשחיתות אדירה.בקוצ'ין מזג האויר יכול להיות חם או חם יותר או חם מאד. היום חם והחלטנו כי את הזמן עד מועד טיולנו הבא נעביר במזגן.ואין מזגן טוב מזה המצוי במסעדת מלון טאג' קוצ'ין.זהו אחד ממלונות היוקרה של העיר.התכנית לשתות משקה קל ולמשוך את הזמן.המלצר הציע לנו את עסקת היום. מזנון צמחוני בשיטת אכול ככל יכולתך.בתחילה סרבנו להצעה אך לאט לאט המזגן החזיר המוח לפעולה תקינה וקדימה. נגבנו הצלחות בשמחה ולאחר מכן ה"ויזה" בדמעה. בהודו גם תפרנים כמונו יכולים להרגיש מהרג'ה ליום אחד מבלי לקחת משכנתא. השירותים בטאג' מעולים.מחר נחזור לבקרם. אנחנו כבר לקוחות וותיקים. נכנסנו לסוכנות נסיעות לברר מי טס מקג'וראו לאגרה . מתברר כי רק אינדיאן אירליינס. אנחנו אצלם עדיין ברשימת המתנה. אחה"צ סיור בBACKWATER. זוהי מערכת נחלים לגונות נהרות ותעלות מים המנקזות לים הערבי בעת השפל, או שואבות ממנו בעת הגאות , כמויות אדירות של מים. השיט בתעלות הוא בסירות משוט ללא מנוע.משיט הסירה דוחף אותה בעזרת מוט במבוק ארוך.

בתעלות הBACK WATER בקראלה
 שקט אדיר. מסביב תרבות חקלאית שעיקרה גידול אגוזי קוקוס. הקוקוס מנוצל כולו. הגזעים משמשים קורות לבנין. הפרי למאכל . מעטפת הפרי לאחר פצוח האגוז מושרית במי הלגונות במשך כחצי שנה ואז היא בקלות מתפוררת לסיבים מהם קולעים חוטים וחבלים.את גבעולי התפרחת הזכרית קוטמים ואוספים הנוזל המופרש לכלי כמשקה תאוה. מחדשים החתך פעמיים ביום. בבוקר ואז מטפטף נוזל טעים אחה"צ ואז הנוזל תוסס ומכיל אלכוהול.בחלק מהלגונות בריכות לגידול חסילונים. ס"ה הכפרים מתנהלים כאילו המאה ה21 עדיין רחוקה. האמת היא שהם אינם מנותקים מהעולם. יש חשמל ויש מערכת דרכים ויש שוק מקומי.התנועה היא או ברכבים ע"ג הסוללות המקיפות או בדוגיות על המים. הנוף מקסים, צפורים בעיקר שלדגים ואנפות. מעט יותר שלכים וקורמורנים. ס"ה חגיגה לעיניים. זה סיור חובה לתייר המגיע הנה. ניתן לערוך סיורים כאלה לכל אורך הלגונות. חזרנו לעיר ולאינטרנט. אחרי מאמץ הצלחנו להוריד הדוא"ל שלנו ולהעביר לכולם את מספר הטלפון של המלון בו אנו מתאכסנים.(מלון מעולה ובזול). בלילה צלצל הטלפון בחדרנו, מהצד השני לא דיבר איש, רק העירו את ליאורה.אם לא נצליח בטלפון אזי הדוא"ל עובד היטב. שולחים ומקבלים בכל מקום. לפתע קולות נפץ עזים. החלה סערת ברקים ורעמים טרופית וגשם עז ניתך. כבר מזמן לא הלכנו לישון כשהגשם מנגן על החלון.

13/01/00 ארנקולם-קוצ'ין

הבוקר ויתרנו על ארוחת הבוקר. אנחנו עדיין שבעים מהארוחה אתמול בטאג'. יצאנו לכוון תחנת האוטובוסים המרכזית לקנות כרטיסים לנסיעה לשמורת הטבע פריאר. מתברר כי האוטובוס הראשון יוצא ב0630 ואין צורך להזמין מקומות מראש.התחלנו לשוטט בעיר. ארנקולם מתעוררת מאוחר. העיר מלאה שלוליות מגשם האתמול. בכל מקום נראים פועלי נקיון ,מטאטא דלי ויעה, והכל לתוך ריקשת זבל שיצולה נישא על כתפי אדם. החדש המודרני והמפואר מעורב בישן ובדל. טכנולוגיות של ימי הבינים לצד המאה העשרים.המסחר מתחיל רק ב10 בבוקר. הרחובות עדיין רחבים. מאוחר יותר הסוחרים והרוכלים מתחילים לצמצם רווחים אל תוך הכביש וזה נעשה צר מאד.תריסי החנויות ברובם עדיין מוגפים כך שקשה לעשות פה "windows shopping " . קצב החיים פה איטי.

הלוחש לנחשים-קוצ'ין
 צריך להחליף כסף. הבנק נפתח ב10 אבל המחאות נוסעים מחליפים רק מ11 . הלכנו לחלפן מורשה בחנות סמוכה אצלו תמיד פתוח אבל הניירת זה משהו. העתקים כמו לפני שנות דור בעזרת ניירות העתקה אותם מסדר הפקיד בקפידה. לאחר שבדקו דרכונים ומלאו עשרות פרטים הלך הפקיד ולא שב . כשהוא חזר היו בידו סטיפות של שטרות בערכים של 50 ו100 רופי בלבד. ההרגשה היא כמו ירקן בשוק ביום פדיון טוב. מלאנו תרמיל בכסף וקדימה למעבורת לקוצ'ין העתיקה. לשוטט היום שנית בסימטאותיה. לספוג אוירה ולהריח ריחות שווקיה. נכנסנו לרחוב השוק. פה מתנהל המסחר בסחורות המיוצאות .מחסנים ענקיים. אורז מוצג לראוה על שלל זניו וצבעיו. למי שמכיר רק אורז לבן במכולת השכונתית זו הפתעה לראות עד כמה עשיר בצורות וצבע הוא האורז. תבלינים שונים.גרגרי פלפל חריף קטניות שונות חבלים מסיבי קוקוס ועוד ועוד. משאיות פורקות ומעמיסות . הכל עובר פנימה והחוצה על ראשי הסבלים.

הכל נישא מעל ראשי הסבלים
 הרחוב צר .שתי משאיות צריכות לחלוף זו על פני זו מתחיל ספור של קדימה ואחורה וכולם נותנים עצות.היה ממש מרתק לראות לספוג הריחות האוירה המראות והצבעים. נכנסנו לאחת מהסמטאות הצרות המשמשות למגורים. כביסה תלויה מקיר לקיר. נשים סוחבות מים.מהבתים עולים ריחות הבישול.הגענו שנית לרובע היהודי. שוב פעם השמות היהודיים ומגיני הדוד על קירות הבתים. כאמור זה הוא רובע תיירותי מלא חנויות לחפצי אמנות ומזכרות. הסוחרים מנסים למשוך אותך פנימה ."לראות זה בחינם"."גברת אצלנו יותר טוב ממוזיאון אותם המוצגים ומותר לגעת". נכנסנו לאחת החנויות היותר מפוארות . כמו מוזיאון והכל למכירה. קבלנו תה מתובל בצמחי תבלין טעים ומקל על השיעול של רנצי שעדיין לא חלף. תוך שעה נהיינו מומחים לשטיחי משי מקשמיר. השטיחים בעבודת יד משגעים. הצבע בהיר מכוון אחד כהה כאשר הכוון משתנה ב º 180. שטיח כזה עשוי מקשרים עדינים וצפופים של חוטי משי נעשה בדרך כלל ע"י שתי נשים העובדות ביחד כ"א על מחצית השורה. בכל שטיח בגודל של 1.5X 1 מטר מושקעת כחצי שנת עבודה של צמד עובדות. המוכרים כמעט והצליחו במלאכתם אחד מדבר בלי הפסק השני פורש ומגלגל שטיחים .ברגע האחרון יצאנו ללא שטיח. החנות מלאה בדברים יפים. הייתי מעבירה חצי חנות בלי בעיה הביתה.היה קשה מאד להשאר צמודים למשפט הפתיחה "אנחנו לא קונים". השעה כבר 1500 ומאז אתמול בצהרים לא אכלנו דבר. הולכים לחוף הדייגים אל אזור הרשתות הסיניות. קנינו בעצת הטבח דג גדול וטוב הוספנו גם קלמרי וישר למחבת בתוספת צ'פאטי וירקות מבושלים. סעודת מלכים. מסודרים עד מחר בבוקר. לידנו ישבו שני חברה שתכננו הסעודה מבעוד יום. הכינו לעצמם בקבוק יין לבן צונן וירדו על קערת חסילונים ענקית . קוצ'ין הוא מקום נהדר לארוחה משלל הים. הכל טרי ישר מהרשת למחבת. חזרנו במעבורת לארנקולם ולמלון ישר למקלחת. חם פה מאד ולח מאד. אנחנו מזיעים ללא הרף.על ההודים לא רואים טיפת זיעה.

14/01/00 ארנקולם- קומילי- שמורת פריאר.

את היום התחלנו בחצות עת פקיד הקבלה צלצל לוודא כי אכן אנחנו הזמנו השכמה לבוקר. זאת אחרי שרנצי חזר וביקש מהם לא לצלצל אלינו בעיקר לא שירות חדרים כי אין לנו ענין בכך. נמנמנו עד לפנות בוקר ואז לפתע קולות קצביים עולים מהרחוב. מהחלון רואים חבורת גברים לבושים רק בלונגי קצר וכתום הולכים מאחרי פיל ענק עליו רוכבים שניים. הפיל מקושט בזהב ובתמונת האלה קאלי אלת המלחמה אוהבת הדם.למרות שמוקד המאמינים בקאלי הוא בבנגל הצפונית יש לה גם מאמינים כאן בדרום. הגענו לתחנת האוטובוס ועלינו על הפחנוע לכוון קוטיים.שם נחליף לאוטובוס הממשיך לקומילי. נוסעים בכוון דרום על הגדות המזרחיות של לגונות הbackwater .דרך יפה מאד. בתחילה הנוף המוכר של דקלי הקוקוס ובריכות הדייגים. לאט לאט מתחילים לראות מטעי עצי גומי.המקומיים, מידי יום, חורצים בגזעים חריץ בסכין. הנוזל החלבי ,המטפטף אל צלוחית קיבול הצמודה לגזע ,מכיל את הפולימר הטבעי- הקאוצ'וק.בדרך רואים בתי חוות קטנים חלקם מודרנים לגמרי חלקם ישנים כאשר הגג מקורה בצמחיה הטבעית.לקוטיים הגענו מקץ 3 שעות נסיעה והחלפנו לפחנוע הנוסע לקומילי. פנינו מזרחה והתחלנו לעלות במעלה ההרים. הכביש מתפתל בדרך מרהיבה ביופיה. הצמחיה הטבעית מאד עשירה. חלק מהצמחים אנו מכירים מהארץ כצמחי נוי כמו לנטנה ואלמוגן. מהירות הנסיעה כ 30 קמ"ש כך שניתן להתרשם מהנוף. אנחנו נהנים מכל רגע בנסיעה למרות שהפחנוע האמור להיות אוטובוס הוא כה גרוע שהגדרתו כגרוטאה רק מיטבה עמו. אלו האוטובוסים ששרות האוטובוסים של מדינת קארלה מפעיל. מגיעם לעיירות קטנות שהבריטים נהגו לכנות תחנות ההרים (hill stations ). מקומות אלו גבוהים דיים כדי לא לסבול מהחום המעיק של האזור הנמוך. לכאן היתה הפקידות הבריטית בורחת בעונה החמה. אנחנו מרגישים בשנוי מידית. מפסיקים להזיע .האויר קריר.ההרים מאד תלולים וגבוהים. היער נפסק ורואים סמוך לפסגות רק צמחיה עשבונית. חלק מהיער בורא והפך למטעי תה. השבילים במטעים מאד תלולים. קטיף התה עבודה נשית. הגברים סוחבים את שקי היבול על ראשם. הכביש בשיפוצים. שוב הכל בעבודת ידים בעיקר ידי נשים. חוצבות בידים עם מכושים.לעיתים רחוקות רואים חציבה ממוכנת.אנחנו במרכז אזור גידול צמחי התבלין. זנגויל,פלפל מטפס על עמודים,קרדמון (הל) מפיץ ניחוח לכל עבר,עצי ליצ'י ,עצי מנגו בפריחה. בתי אריזה וייבוש לתה. תערובת של ריחות התבלינים והתה יוצרת ניחוחי תענוגות.הוסיפו לכך את הנוף המשגע וכל החושים בפעולה.

מטעי תה בדרך לקומילי
 לקראת צהרים הגענו לקומילי. זו עיירה המתפרנסת מתיירות שמוזנת מתיירים הנמשכים לשמורת פריאר הסמוכה ומצליינים הינדים העולים לרגל למקדש הינדי סמוך. התמקמנו במלון במרכז העירה וקדימה לפריאר כדי להספיק לסיור האחרון היוצא ב1600. הגענו לקופות אין יותר כרטיסים לסירה. זוהי הודו יד ימין לא תמיד מתואמת עם יד שמאל. מחליפים קופה ויש כרטיסים. שמורת פריאר כוללת שטחי יער שבמרכזם אגם מלאכותי הנוצר ע"י סכר. הסיור בשמורה הוא בסירה המסיירת בשלוחות האגם ומנסים לראות החיות. בעיקר עת באות מהיער לשתות מים באגם. החיות נמצאות רוב הזמן במעבה היער . הסירה,שזה בעצם צי סירות המפליג בבת אחת סירה בעקבות רעותה,מלאות תיירים בעיקר הודים המתרגשים וצועקים מכל תנועה נצפית. בשביל לראות חיות צריך הרבה מזל. בתחילה ראינו רק עופות מים קורמורנים ושלכים. לפתע עדר של חזירי בר ואיילי סמבר. לוטרה שוחה במים ומרחוק ביזון ההודי ענק מלחך עשב. זה לא גן חיות ומה שרואים זו ברכה. ליד המזח על העצים משתוללים הקופים. ראינו גם סנאי ג'ונגל שבטנו צהובה ושחורים גבו וזנבו. הוא קפץ ועבר בקלילות בין הצמרות. הסיור הסתיים ב1800 ואז חזרנו לעיירה אל חנויות התבלינים. זהו מרכז אזור הגידול ויש פה הכל וטרי. לא דומה ריח ההל הטרי לזה הנמכר יבש ועתיק במקומותינו. ותרמילי וניל זה לא תמצית וניל תעשיתי. בקיצור חגיגה לאף. מגדלים פה קרדימון,ציפורן,זנגויל,וניל, אניס,פלפל,אגוז מוסקט. אפשר לקחת טיולים לחוות הגידול.

15/01/00 קומילי-מדוראי

מתברר כי העיר בעיצומו של פסטיבל של מאמיני שיווא. כל הלילה שרו ורקדו ברחובות. החנויות היו פתוחות ואנחנו ישנו בהמשכים בין צלילי המוסיקה. קמנו מוקדם כדי להספיק לסירת הבוקר בשמורת פריאר. העיירה כולה עטופה בערפל ודי קריר. תפסנו ריקשה ולשמורה. סיור הבוקר מתחיל ב0700 במתכונת הרגילה של צי הסירות היוצא בו זמנית זו בעקבות זו. חבורת תיירים יפנים בולטת בשטח. הם נמוכי קומה וכ"א נושא מצלמה עם עדשה ארוכה בערך כגובהו. הערפל נוסך מין קסם על המים.הרבה ציפורי מים- שלדגים, קורמורנים,אנפות לבניות ומשורטטות. עדר איילי סמבר רועה על הגדה. לפתע כל הסירות רועשות. הרחק בקצה האגם עדר פילים. הסירות מדוממות מנוע כדי שהשקט יאפשר התקרבות אל העדר. ההודים קופצים וצווחים כמו ילדים קטנים. הפילים מפנים העורף ונעלמים.פסיונים רצים בעשב. משפחת קופים שחורים התעוררה על צמרות העצים. משפחת חזירי בר יצאה למרעה. לסיום הופיעו במים לוטרות.

בוקר בשמורת פריאר
חזרנו למלון ומשם לאוטובוס למאדוראי. הנסיעה מקומילי למדוראי היא ירידה מגב ההר מזרחה אל המישורים של טמיל נאדו. הכביש מתפתל בתוך היער. סיבובים חדים והכביש צר. הכביש עובר בשטח מיוער ומקסים. מסתכלים על הנוף ונהנים. מגיעים למישור ומרגישים בהבדל בין קארלה לטמיל נאדו.הכל מאובק יותר ועני יותר. הבתים פשוטים וקטנים. בתי חווה גדולים כמו בקארלה אין. האזור אזור חקלאי, בננות,פפאיות,אורז,תירס וסורגום,ירקות שונים,בקיצור הכל. העמק בו אנו נוסעים מוקף הרים שהטבע חרץ בם צורות יפות.דרך יפה ומהנה. אחרי שעתיים נסיעה הנהג נכנס לחניון להחליף האוטובוס בגלל תקלה. הנוסעים יורדים ומחכים לאוטובוס החליפי.רוב הנוסעים עולי הרגל לקומילי הלבושים שחור. כל הינדי מאמין חייב בימי חייו לעלות לרגל למקדשים השונים המפוזרים בכל התת יבשת ומספרים את עלילות האל בו הוא מאמין. זו תנועת צליינות המניידת עשרות מיליוני אדם בשנה. צליינים אלו נוסעים בחבורות גדולות הלוך וחזור בעיקר אל ומפסטיבלים המתקיימים כל פעם במקדש אחר. אנחנו נפלנו אל עונת הצליינות לקומילי. מגיעה גרוטאה שלא ברור מה מחזיק את פחיה למרכב. הסתערות עולי הרגל פנימה מוצאת אותי מנסה להיכנס אבל מצליחה רק לחסום הדלת. רנצי מאחור תקוע עם המוצילות. מושב זוגי כבר אין. אני מתעקשת לקבל ואז עוזר הנהג פשוט מודיע לאחד מעולי הרגל לעבור מקום ומפנה לי ספסל. רנצי והמוצילות עולים אחרונים. כעת כבר לא רואים נוף כי במקום חלון יש פח המחבר את המשקופים זה לזה אחרת יתמוטטו. בהודו מושג הגרוטאה הוא מאד נזיל.כל מה שעדיין עובד זה כלי תקין. נסענו כך עוד כשעה עד מדוראי. גם פחנועים יכולים לשמש בקודש ככלי רכב להסעת המונים. מחירי התחבורה הציבורית הזו במונחים מערביים הם מצחיקים.שנינו נסענו היום כ150 ק"מ במחיר נסיעה עירונית אחת בתל אביב. דבר ראשון במדוראי קניית כרטיסי רכבת להמשך הדרך לבובנאשוואר שבאוריסה. הרכבות עמוסות. יש לנו כרטיסים ברשימת המתנה בלבד ממדוראי עד מדרס ומבובנאשואר לדרג'יילינג. לקטע מדרס בובנאשואר אין אפילו לרשימת ההמתנה. פרוש הדבר שנצטרך לעשות זאת באוטובוסים. את יתר הקטעים יש לאשרר לפני כל נסיעה .בקיצור החיים מסובכים. בעתון בקוצ'ין ראינו כי הרכבות עמוסות ובקווים ראשיים, כמו מדרס –כלכתה אותו אנו צריכים, הרכבת מלאה שבועות קדימה. באוטובוסים לרוב אין בעיה אבל הרמה על הפנים.
 הנחיתה במדוראי היא לחלק הקשה שלה. אבק לכלוך והמולה.אני אומרת אני לא נשארת כאן רגע חוזרים לקארלה. בכל זאת לקחנו ריקשה למלון אותו סימנו לעצמנו בספר.מתגלה לפתע עיר אחרת, שקט ופארקים ירוקים. עדיין לא יודעים באיזה ג'יפה עוד נבוסס יחפים. זה מתברר לנו בכניסה למקדש מינאקשי שבעיר. המקדש בלב השוק. כל השטח הכלול בין החומות המקיפות אותו קדוש והכניסה אליו ברגליים יחפות. חולצים הנעלים ברחוב ומפקידים אותן בדוכן השמירה. ומכאן אין מסתכלים במה דורכות הרגלים זה מאוחר יותר ירד בעזרת מים סבון ומגבת.המקדש עצמו נחשב למקדש הפעיל הגדול ביותר בהודו. מוקדש לשיווא ולמינאקשי שהיא אחת מנשותיו. בכל אחת מרוחות השמים מגדל רב קומות, כולו עשוי תשלובת של פסלים דמוניים, רוכב על השער. המקדש עצמו ,מבנה עמודים ענק ,המקיף את הברכה הקדושה שבמרכזה לינגם גבוה.


המקדש במדוראי
 מאמיני שיווא נכנסים ויוצאים בהמוניהם.החלק בו ניצבים פסלי האלים פתוח ,מאז רצח אינדירה גנדי, רק להינדים. יתר המקדש פתוח לכל וברובו שוק ענק ותוסס של חפצי פולחן, שרשרות פרחים ויתר מנחות המובאות לאלים.במקדש אולם הנקרא אולם אלף העמודים ואכן הוא בנוי עמודים עמודים. חלק מהעמודים בנויים כך שניתן להפכם לכלי נגינה ע"י הקשה במקל. בפתח המקדש עומד הפיל של הפספוסים. בדרך כלל המאמין הנכנס מגיש לו מטבע של רופיה . הפיל נוטל אותה בחדקו ונוגע בחדק במצחו של הנותן וזה נחשב לברכת האל. מפעם לפעם מרוקן הפיל את מחסנית המטבעות שנאגרו לכיסו של בעליו. לרוב הפיל אינו מפספס ונוגע במצח לפעמים תופס משהו נמוך יותר ואז יש סרט לפיספוסים. שוטטנו במקדש רבות .האווירה מיוחדת והמוני המאמינים הסובבים ומקיימים הטקסים יוצרים אותה. לעת חשכה הטקס המרכזי של היום. האלה (כלומר צלמייה) הולכת לישון עם שיווא בעלה. פסלי האלה נרחצים בחלב ונישאים בתהלוכה סביב המקדש אל פסלי בעלה. התהלוכה היא בחשכה. מאחרי עגלת הפסלים נגררת המאה העשרים בדמות גנרטורים ניידים הנישאים ביד כאשר הם פועלים ומפיקים החשמל לזרקורים המאירים את הפסלים. הכל נישא בידים . מעניין ומייצג תרבות מרתקת שאנו לא מצליחים להתחבר אליה. המקומיים מנסים כל הזמן לקשור שיחה. בדרך כלל מאין אתם? שמחים להצטלם אתנו ובלעדינו. חוזרים מאוחר למלון. לרחוץ הרגליים ולנוח לקראת יום המחר.

16/01/00 מדוראי

הבוקר מתחיל בסדורים. צריך לבדוק האם יש לנו מקום ברכבת הלילה למדרס.שלב ראשון מכירים את כל בעלי התפקידים במינהל רכבות דרום של הודו.שלב שני מבינים שסופית הלילה למדרס ניסע באוטובוס. שלב שלישי מחלצים הכסף של הכרטיסים שלא ננצל ובעזרת מנהל התחנה במדוראי מצליחים להשתחל לרכבת מדרג'ילינג לוראנאסי ל27/1 . כלומר בעוד שבועיים. מעכשיו ועד בובנאשואר אנחנו באוטובוסים. הבעיה היא שאין קווים כאלה ארוכים ונצטרך להחליף הרבה עד שנגיע. להערב קנינו כרטיסים בחברה פרטית וב1900 נצא לנסיעה לילית בת 9 שעות ממדוראי למדרס. ממשיכים לשוטט במדוראי. העיר עצמה לא משהו.העניין בה מתמקד בעיקר במקדש הגדול בו היינו אתמול ובארמון אליו פנינו מועדות כרגע. העיר מאובקת ואפורה וחייה סבים סביב המקדש.המון עולי רגל בתלבושת שחורה עולים לכאן בקביעות ונוכחותם בולטת בעיר.בכל פינה דוכנים של מוכרי הפרחים למנחות לאלים.

פרחים למקדש
 קולעים המחרוזות במהירות מסחררת. באויר נישא ניחוחם של הפרחים.השרשרות נשזרות בצהוב,אדום ולבן.צהוב מפרחי טגטס וכריזנטמות, לבן מפרחי פוליאנטס ריחניים ואדום של ורדים.נשים מערביות זוכות לתשורת פרח לשיער. לארמון נסענו בריקשת אופנים.הודי צנום דיווש קשות כשמשפחת גילת במלוא כובדה מאחור.ס"ה נסיון מענין. ההרגשה קצת חצויה מחד הודי הרוויח ארוחה בזיעת רגליו מאידך יש הרגשה לא נוחה של אדון ועבד. ההודי למרות הזיעה שהגיר היה די מאוכזב שלא נענינו להצעתו להמתין לנו לנסיעה חזרה.למדנו כאן בדרך הקשה שלהסכים לכך פרוש הדבר שנשלם גם על ההמתנה למרות כל הדבורים המקדימים שאין המתנות.לא חסרים בעלי ריקשות שמחפשים נסיעה. נוסעים מנקודה לנקודה שלום וזהו. תמיד ימצא הבא אחריו. הארמון גדול בנוי עמודים מרשימים. הארמון לא משהו שבשבילו כדאי לבוא למדוראי. המקדש וכל הסובב אותו מרתק. חזרנו למלון למנוחה לקראת המסע הגדול בן אלף המילין אל בובנאשואר המצפה לנו.