פלינג - גנגטוק
7.4.05 יום 7 (חמישי בשבוע)
היציאה מפלינג הינה באותה דרך בה הגענו. חולפים על פני הכפר לאגשיפ וממשיכים לעבר רבאנגלה. מטפסים בהרים, מעל העננים. כל פעם עולים יותר. הנופים עוצרי נשימה. יערות, טרסות מעובדות היוצרות מראות של שטיחים ששום אמן עוד לא השכיל ליצור.
ממול נשקפת פלינג ורק עתה אנו מבינים כמה היא גבוהה. ההרים זרועים בתים בודדים וגומפות - תמיד במקומות הכי יפים. דרך פתלתלה ומשובשת, מלאת דגלי תפילה. עד רבאנגלה מטפסים במעלה ההר, חוצים את הפסגה ושם מתחילים לרדת לעבר ערוץ הטייסטה. כל המדרונות מלאים עצי יער וביניהם שיחי קרדמון השייכים למדינה והיא מחכירה אותם לטיפול הכפריים. קשה להבין איך הם מגיעים לטפל ולקטוף אותם. ליד הבתים חלקות קטנות של ירקות, תירס ואפילו חיטה. הטייסטה - נהר רחב, שוצף וגועש - מביאנו לעיר סינגטאם. יורדים להצטייד בפירות - מצרך נדיר בסיקים, אבל ראינו מרחוק פאפאיות ושמעון נכנס לתפקיד למרות שהוא לא מרגיש כל כך טוב היום.
לפני הגיענו לגנגטוק מבשר לנו נהגנו ראג`ו 2 בשורות. האחת - הוא עוזב אותנו בגנגטוק. כנראה נקבל שם נהג אחר. בתכנית צוין כי בגנגטוק עצמה חייבים לקחת רכב מקומי אך לא נאמר כלום על כך שבהמשך נקבל נהג אחר (ועוד יסתבר לנו מאוחר יותר שמדובר בכלל בחברה אחרת). הבשורה השנייה - הוא מגיש לנו חשבון כספי של אקסטרות המסתכם ב-1800 רופי. אנחנו אומרים לו חד משמעית שאין לנו כל כוונה לשלם חשבון זה ומבהירים לו כי על כל אקסטרה היה צריך להודיע לנו מראש, באפשרותו לפנות לסוכנת שלנו במומביי. במצב רוח קרבי אנו מגיעים לגנגטוק, בשעה 1 בצהריים.
מלון New Castle שוכן ממש על הכביש הראשי ואין אפשרות להגיע עם המכונית עד פתחו. בהיכנסנו, דלפק הקבלה אינו מאויש ואנו מחכים. לאחר כ-20 דקות מגיע פקיד הקבלה ומקצה לנו חדר. ברם, נציג החברה שהיה אמור לחכות לנו איננו. אומרים לנו שקוראים לו קארמה. בתכניתנו היה להגיע לתפילה במנזר רומטק והאיחור מעמיד את התכנית בסכנה. בלית ברירה אנחנו מצלצלים, לאחר למעלה משעה וחצי של צפייה, לסוכנת במומביי. עוד אנחנו מדברים והאיש מגיע. לאחר שקיבל שטיפה הוא מציג בפנינו את מאק - נהג מונית ממוצא טיבטי אשר ילווה אותנו למנזר רומטק. אנו מזכירים לו כי יש צורך לסדר אישורי כניסה למחר לאגם צ`אנגו, מוסרים לידו העתקי הדרכונים, אישור הכניסה לסיקים ותמונות פספורט ויוצאים לדרכנו. יש לציין כי ראג`ו נהגנו חיכה עד שהכול יסתדר ורק אז נפרד מאתנו לשלום תוך שהוא מודיע לנו כי חשבון האקסטרה מבוטל. הוא קיבל טיפ נאה ונסע לדרכו.
מאק הנהג מתגלה כאדם נחמד (כמובן שהשם הוא כינוי למען הקל על התיירים). לאחר זמן מה של נסיעה וחילופי דברים בינינו הוא מספר לנו כי נבהל כשפגש בנו ושמע את השטיפה שנתנו למר קארמה. אבל עכשיו הוא מבין שבסך הכול אנחנו אנשים נחמדים וכיף לו להיות בחברתנו. הדרך למנזר רומטק יפה מאד - יערות, כפרים וטרסות מעובדות. בצדי הדרכים, בכל מקום בו נערכה בעבר חציבה לצורך סלילת הכביש, הקיר כולו מלא פרחים קטנים לבנים והמראה מרהיב.
משפחתו של מאק היגרה מטיבט. הוא עצמו נשוי בנישואי שידוכין למקומית. הוא מספר כי כאשר התחתן לא ידע כיצד מתייחסים לאישה ואף לא ידע מהי אהבה. הוא אומר כי היתה לו בעיה גדולה ומגחך. כיום יש לו בן אחד וזה מספיק לו. גם כך קשה מאד להתפרנס.
בכניסה למנזר רומטק יש להציג דרכונים ולהירשם. עולים ברגל במעלה ההר כרבע שעה. המנזר גדול ויפה. לאכזבתנו אין תפילה בשעה היעודה.
עם חזרתנו למלון, מצלצלים למר קארמה בכדי לברר האם השיג היתר כניסה לאגם ולתאם את תכנית יום המחר. הוא מבטיח שתוך 5 דקות יהיה במלון (שכחנו שצביקה, חברנו העובד בהודו, מספר לנו תמיד כי כאשר ההודי אומר 5 דקות הוא כלל אינו מתכוון לכך). לאחר שעתיים, בשעה 8 בערב אנו מנסים להשיגו שנית ואיננו מצליחים. בלית ברירה מתקשרים שוב לסוכנת בבומביי. כעבור 5 דקות הוא מתקשר ואומר שלא הצליח עדיין להשיג אישור כניסה לאגם. לאחר דין ודברים נוקשה הוא מסכים לארגן לנו תכנית חלופית למחר ולתאם כניסה לאגם למחרתיים, בדרך לקלימפונג.
חדרנו במלון ניו קאסל מצוין. הבית היה פעם מבצר ולאחרונה חודש והפך למלון. ריהוט יפה, מעץ מלא, מפות הדורות על השולחנות, צבוע בטוב טעם. גם מסעדת המלון מצוינת. בערב, בסוקרנו את מאורעות היום, אנו מזכירים לעצמנו כי סיקים היא עדיין מדינה לא מתויירת - פה הקסם שלה ומכאן נובעות, כנראה, גם הבעיות בהן אנו נתקלים.
גנגטוק וסביבתה
8.4.05 יום 8 (ששי בשבוע)
בשעת בוקר מוקדמת יוצאים שנית עם מאק הנהג לעבר מנזר רומטק. אתמול היתה לנו הרגשה שלא מיצינו את המקום וכן אנו מקווים שאולי הבוקר נגיע בשעת התפילה (אתמול אמרו שהיא מתחילה ב-8). נכנסים לחדרי המנזר וצופים בפעילויות השונות. פה שרים ומתופפים, שם נזיר יחיד מנגן על כלי פריטה ושר. במקום אחר עומדת קבוצת נזירים/נערים ומכינה עזרי תפילה מכפיסי עץ ונוצות. באחת הכיתות לומדת קבוצת נערים. כמו שרחבת המנזר ואולם התפילה נקיים, כך החדרים הצדדיים והמדרגות ממש מרופשים.
תפילה לא היתה גם הבוקר. במהלך היום מבקרים במנזר אנצ`יי גומפה, בפגודה טיבטית המוקפת דגלי תפילה, בנקודות התצפית טאשי וגאנש טוק. אבל את הר קהאנגצ`נדזונגה שהוא, כאמור, אחת הפסגות הגבוהות של ההימלאיה ובספרים כתוב שהוא נראה מכל נקודת תצפית בסיקים - איננו מצליחים לראות. או שהראות אינה מספיק טובה או שצריך לקום מוקדם מוקדם בבוקר לשם כך. במהלך היום, תוך שיחה עם מאק מתברר לנו כי המלון שבו אנחנו שוהים שייך לסוכנות סינדרלה. ברם מר קארמה אינו שייך לחברה זו. סוכנות סינדרלה שכרה את שירותיו (כלומר הוא "יד רביעית" בשרשרת הסוכנויות). מאק נשאר בלי דלק וגם ללא כסף למלא דלק. הוא מבקש משמעון כסף בהבטחה שמר קארמה יחזיר. שמעון, בהכירו את ההודים נותן לו רק את הסכום ההכרחי כרגע. את היום מקנחים בשוק המקומי הדל ביותר.
גנגטוק - אגם צ`אנגו - קלימפונג
9.4.05 יום 9 (שבת)
קבענו עם מר קארמה להיפגש ב-8. הוא מגיע עם הנהג אשר ילווה אותנו מעתה. להפתעתנו גם הוא מצטרף לנסיעה ואף נוהג במכונית. מצב זה נוח לנו מאד כי הוא מדבר אנגלית מצוינת וגם יודע הרבה. הדרך לאגם יפה מאד. מטפסים ומטפסים ומטפסים.
יום שמש יפה, הכול בהיר ונקי והראות מצוינת. הצמחיה מתחלפת לעצי מחט וככל שעולים מתמעטת הצמחיה והשלג תופס את מקומה. כל הדרך מאוכלסת במחנות צבא. פה ושם מפלי מים. בדרך עוברים 2 מחסומים שבהם יש להציג את היתרי הכניסה. הרבה משפחות של הודים נוסעות בצפיפות - ספרנו 12 נוסעים במכונית כמו שלנו. לאחר כשעתיים נגלה האגם במלוא הדרו. צד אחד של האגם מושלג והשני חשוף לגמרי. המים שקופים ומבריקים כמו מראה.
דגלי תפילה נטועים בשלג. קר מאד למעלה, למרות השמש החזקה. יאקים מובילים את התיירים (ההודים רובם ככולם) לטיול סביב האגם, אנחנו מעדיפים טיול רגלי. צילומים פה ושם ואנו בדרכנו למטה. בדרך עוצרים ליד אחד המפלים. במקום בונים גשר, הכל בעבודת ידיים. נשים יושבות ושוברות אבנים לחצץ, גברים מכים על סלעים. אבל התמונה המדהימה ביותר היא של נשים מבוגרות המעבירות שקים עם אבנים ממקום למקום. הן מעלות את השק על הגב ובעזרת חגורה העוטפת את המצח נושאות את השק הכבד, חוצות את המים וכך הולכות בין האבנים כאילו שק צמר גפן על גבן.
אני יושבת מרותקת ואינני יכולה להתיק את עיני. שוב נדמה לי שאני בסרט. בדרכנו לקלימפונג, ערוץ הנהר טייסטה, לאורכו אנו נוסעים, מהמם ביופיו. בתחילת הדרך חם מאד אבל בהמשך מזג האויר מתחלף, השמיים מתעננים וגשם מטפטף. מחליטים להשאיר את הסיור בקלימפונג למחר בבוקר. המלון קלימפונג פארק נראה יפה מאד מבחוץ. גינון יפה, חצר פנימית יפה. אבל החדרים - פשוט מזעזעים. רצפת בטון במקלחת, ברז המים החמים עובד על ריק. מחליפים לנו את החדר לסוויטה (ממילא אנחנו אורחים כמעט יחידים במלון). המצב משתפר במעט. טיול רגלי בסביבה מביא אותנו לגן יפה עם פינות ישיבה נסתרות. באמצע הגן - מאות צינורות מים. במקום להעביר צינור אחד מרכזי, מעבירים כנראה לכל בית (מאושר שיש בו בכלל מים זורמים) צינור נפרד. בלילה הפסקת חשמל והחימום לא עובד.
קלימפונג - בגדודרה - דלהי - הארידואר
10.4.05 יום 10 (ראשון)
הבוקר קבענו לצאת ב-6. כיוון שיש הפסקת חשמל אין באפשרותנו אפילו להכין כוס קפה. מבקשים מהאדם היחיד הער בשעה זו במלון והוא אכן מכין לנו קפה ואף ממלא במים חמים את הטרמוס שלנו. כמו כן הוא מצייד אותנו בארוחת בוקר ארוזה. בצאתנו מפתח המלון מראה לי מר קארמה את הר הקהאנגצ`נדזונגה המפורסם בכל הדרו. סוף סוף זוכים לראות את זוהרו המושלג.
מתחילים את היום בגומפה שאינני זוכרת את שמה אבל מנזר זה נחשב לאחד העתיקים בסיקים. אנו עוברים במרכז העיר המתעוררת - גם כאן, כמו בדראג`לינג, יש מחסור חמור במים וזה נראה כאילו כל תושבי העיר יצאו לחפש אחר מים. מי במיכל פלסטיק גדול ומי עם דליים - כולם מחפשים צינור נוזל שממנו אפשר לאסוף מים, ויש כאלה בשפע. ממשיכים לעבר פסגת דאולו היל. עולים במעלה ההר עד שמגיעים לגן יפהפה אשר ממנו נשקף נוף מדהים מדהים של נהר הטייסטה ושל הרי ההימלאיה המושלגים (הר הקהאנגצ`נדזונגה המפורסם).
המראה כל כך יפה שאפשר להסתכל ולהסתכל ללא שובע. בצידו האחר של הגן מבט יפה על קלימפונג. במרכז הגן מלון Deolo Tourist Lodge . אילו ידענו על מלון זה קודם, היינו עושים כל מאמץ להתאכסן בו. איננו יודעים מה טיבו (רק שהמחיר הוא סביר) אך הנוף שווה הכול. בכל מקרה אנו מזמינים את עצמנו לארוחת בוקר במסעדת המלון. לקינוח מבקרים במשתלה ענקית לגידול סיפנים, אורכידאות ופרחים אחרים. וכבר אנו בדרכנו לשדה התעופה, מתרגשים לקראת הפגישה המחודשת בדלהי עם אראלה והרי. הדרך לאורך ערוץ הטייסטה מרהיבה ביופיה. נותרה לנו פתוחה שאלת הכסף ששמעון נתן לנהג הקודם עם הבטחה שמר קארמה יחזיר. תופסים את קארמה לשיחה ומודיעים לו שאת הסכום הזה עליו לתת כטיפ לנהגנו הנוכחי. מוודאים שהנהג יידע על כך והעניין נסגר.
אראלה והרי מחכים לנו בשדה התעופה, חיבוקים ונשיקות. עריכת היכרות עם נהגנו הבא - מר קולי - איש גבוה עם טורבן לראשו המעיד על מוצאו הסיקי. השעה 5:30 לפנות ערב, לפנינו עוד נסיעה ארוכה עד הארידואר ואנו ממהרים לדרך. לוקח כשעה לחצות את דלהי ולצאת מהעיר אבל אנחנו עסוקים בהחלפת חוויות. הצחוקים מתגלגלים וכולנו נהנים. הדרך מלאה משאיות. צפוף מאד על הכביש, כנראה בגלל מוצאי סוף השבוע. הנהג שלנו כבד תגובה ויותר מדי פעמים אנחנו על סף תאונה. כל הזמן הוא מתלונן על מסי המעבר שעליו לשלם בדרך. אראלה והרי בילו אתו מהבוקר והרי יודע לספר כי בעברו הוא היה קצין גבוה בצבא ההודי ושרת כמה שנים בארה"ב. כעת הוא בפנסיה ויש לו חברה קטנה להסעות. רק אתמול בערב פנו אליו שיתלווה אלינו. אין לו אפילו את תכנית הטיול שלנו. פעם נוספת מתברר כי החברה שהיתה אמורה לספק לנו שירותים "יד שלישית" העבירה אותנו לחברה אחרת "יד רביעית".
עם חלוף השעות כולנו כבר עייפים. אראלה והרי בילו את הלילה הקודם ברכבת לילה וכל היום התרוצצו בדלהי. בסביבות השעה 12 בלילה מגיעים לפאתי הארידואר. מחפשים את מלון Hari Ganga Haveli הנהג אינו מכיר את המקום והוא עוצר כל פעם לשאול. מישהו מתנדב להובילו אבל הוא אינו סומך עליו. מגיעים לפתחו של רחוב צר. הנהג אומר כי הוא הולך לבדוק והרי מתלווה אליו. מחכים ומחכים ואראלה חרדה להרי. לבסוף הנהג חוזר עם 2 נערים מהמלון ואומר כי הם מצאו את המקום אך אי אפשר להגיע לשם עם המכונית. מורידים את החפצים ומתחילים ללכת. מסביב נראה נורא. שקט מפחיד. אנחנו עייפים וכעוסים. לפתע מגיעים למבואה יפהפיה, נכנסים וכאילו הגענו לעולם אחר. המקום מדהים ביופיו. מזכיר לנו את רג`אסטן. עיטורים, עבודות שבכה, קימורים. מרפסות תלויות. החדרים מצוינים. כולנו נרגעים.
הארידואר
11.4.05 יום 11 (שני)
על הארידואר חלמתי זה זמן רב. הרבה הודות לחברתנו רינה, כוהנת היוגה המבלה כל שנה כמה חדשים בהודו, ותמיד אומרת כי ורנאסי מרגשת, רישיקש רוחנית אבל הארידואר, היא מגלגלת עיניים, הארידואר היא הפסגה. מרפסת המלון שלנו ממש על שפת הגנגס. הנהר המגיע לכאן הישר מהרי ההימלאיה זורם בשצף קצף, מימיו צלולים וקרים מה שהופך את המקום לקדוש במיוחד. רק בהמשך דרכו במישורים הוא יאט את זרימתו ויסחב אתו את כל הרפש והסחי מרחובותיה של הודו.
מסעדת המלון מחכה לנו עם כל מיני מאכלים אופייניים. אמנם האוכל חריף אך נראה שהשקיעו הרבה מחשבה ורצו להנעים את זמננו. איננו מפסיקים להתפעל מהמקום. המנהל מספר לנו כי המלון נבנה על ידי משפחה מרג`סטאן והכול יובא על ידם משם. כיוון שאנו מבינים כי על הנהג שלנו לא ניתן לבנות וזמננו בהארידואר קצר, מתעניינים אצל מנהל המלון בדבר מדריך. לאחר סיכום המחיר הוא מתנדב למלא את המשימה (מה שאופייני להודים). הוא בחור נחמד ואנו יוצאים יחד לדרך. להפתעתנו אנחנו במרכז השוק. צבעוניות מסנוורת (מה שכל כך חסר לנו בסיקים). הרחובות נקיים וכולם מסבירי פנים. המון עולי רגל.
ביקרנו בכמה וכמה מקדשים ואשראמים. מבין הבולטים שבהם:
וילקיאשואר מהאדיו טמפל - במקדש זה פארוואטי התפללה 3000 שנה ששיווה יתחתן אתה עד שהוא נאות. חובה להתרחץ בבוקר לפני שנכנסים למקדש. יש מקום רחצה נפרד לנשים ולגברים. במיוחד נשים שרוצות ילדים באות עם בעליהן להתפלל כאן.
מאנסה דוי - עולים עם הרכבל. המוני אנשים במקדש, מבטם יוקד ולקול קריאת המעודדים הם כולם עונים בלהט ובהרמת ידיים אל על. ליד פסל האל אישה נכנסת לאקסטאזה והיא צועקת ובוכה. איש אינו מגיב. נותנים לה להירגע לבד. אנו בעיצומם של 11 ימים של דורגה - אשתו של שיווה (דורגה - שם נוסף של פרווטי, כמו מאיה דוי) - בימים אלה אוכלים עד הערב רק פירות, מיצים וירקות, והולכים להתפלל במקדשים. אשר על כן המקדשים מלאים בהמוני אדם.
הרי (לורד וישנו) הר (לורד שיוה) אשראם - יש כאן לינגאם עתיקים ולינגאם העשוי מ-130 ק"ג כספית (אשר בדרך כלל אינה ניתנת לעיצוב ועל כן מיחסים את יצירת הלינגאם הזה לנס). בדרך, בין טמפל לאשראם, תהלוכה ענקית של סאדואים, לכבוד החג של דורגה. כל הרחוב עוטה כתום. התהלוכה מגוונת מאד - פיל, טרקטור, מכוניות, הולכי רגל. כרזות שונות, בין השאר כרזת פרסום לאיזה שהוא מלון. זו הפעם הראשונה שאנו רואים סאדו-נשים.
אין כאן רגע דל. כל הזמן קורה משהו. רק תעמוד ברחוב ותסתכל והמראות יגיעו אליך. אי אפשר שלא לחשוב על האמונה הפאנאטית הזו ועל מקומה בתרבות ההודית. חוזרים למלון למנוחה קצרה ושוב לרחובות השוק המושכים אותנו כמו מגנט, מה עוד שרק צריך להוציא את האף וכבר אנו בשוק.
כל פעם מגלים סמטה חדשה. כאן מייצרים פסלים משיש ושם מרכז של גלנטריות. פעמונים, תופים, פרחים הכול בשפע רב ובמחירים מצחיקים. שמעון קונה פעמוני רגליים (לריקוד) והוא מאושר. לקראת שקיעה אנו ממהרים לגאהת המרכזית לטקס הפוג`ה - הגנגא הארטי.
אנו פונים לגדה המזרחית של הנהר. המדריך, המתלווה אלינו, מוצא לנו מקום על במת ישיבה. רוב הקהל יושב על המדרגות ובהמשכן על הרצפה. הבמות קטנות (מכילות מקום ל-3-4 אנשים בקדמתן) ומורמות וניתן לשבת עליהן מבלי לשכל רגליים. הן גם מאפשרות מבט על הטקס ועל הקהל כאחד. מתאים לנו מאד. מגייסים מסתובבים בין הקהל ומדרבנים להשיא תרומה. אלפי אלפי אנשים מצטופפים, דחוקים זה לזה. הטקס מתחיל. המגייסים מלהיבים והקהל כולו מחרה אחריהם בקריאות, בהרמת ידיים ובמחיאת כפיים.
תפילות וזמירות נשמעות באמצעות רמקולים. הקהל מצטרף לשירה. מנורות השמן הענקיות מודלקות וכל הנהר זוהר באור יקרות. נשים וגברים מדליקים אש בסלסלות פרחים ומשלחים אותן על פני הנהר. הזרם חזק והסלסלות נסחפות במהרה. האווירה מחשמלת.
קשה להאמין שכל ערב, כל ערב, נאספים כאן אלפי אלפים לקיים את הטקס הזה, באותו הלהט, באותה האמונה. במהלך הטקס עולים בי סיפוריה של אסנת אלכביר בספרה "במפגש הנהרות" ואני אף מוצאת את עצמי מחפשת את הדמויות (ספרה נכתב אמנם על וראנסי אבל בטקסים יש הרבה מן המשותף). הקהל מתפזר וגם אנחנו איתו. אבל הנפש, עוד זמן רב תישא איתה את החלום הזה.
במהלך השנה וחצי האחרונות, מאז החילונו את מסעותינו בהודו, אני מרבה לקרוא ספרות על הודו, בעיקר כזו שנכתבה על ידי מהגרים הודיים שחיים במערב, והדמויות מהספרות מתערבבות אצלי עם הדמויות ברחובות. אני מוצאת את עצמי מחפשת אותן, מדברת אליהן בלבי, מתארת לי שהנה, בדיוק במקום זה או אחר הן בילו את חייהן. לעתים אינני יודעת להבחין האם אני מכירה את הדמויות, את המקום, את ההתרחשויות מהספרים או ממראה עיני.
במלון הכינו לנו ארוחה טעימה - צמחונית כמובן, כמנהג המקום. וכן הפתיעו אותנו עם להקה של מזמרים ומנגנים. שמעון מרכיב את הפעמונים ורוקד לצלילים. כולם נאספים מסביב, כולל המלצרים. איננו רוצים לסיים את הערב ואנו עולים להמשיכו על המרפסת הצופה על הגנגס עד שהקור מכריענו.
הארידואר - רישיקש
12.4.05 יום 12 (שלישי)
מתעוררים בבוקר השכם ובהרגשה שלא מיצינו את המקום ממהרים לגהאת המרכזית. אלפי אנשים רוחצים בנהר, מוכרי בקבוקי פלסטיק (להביא ממי הנהר הביתה), מוכרי פרחים, מוכר התה. רק המחשבה שעוד כמה ימים נהיה רחוק מכאן גורמת לנו כבר להתגעגע לתמונה הזו. נפרדים מהארידואר בעצב. היתה לנו כאן עדנה.
סיעה קצרה ואנו ברישיקש. זוהי עיר הרבה יותר גדולה. אין בה את האינטימיות של הארידואר וגם מזג האוויר הרבה יותר חם. המלון שלנו Great Ganga שוכן על צלע ההר. עליה תלולה. הנהג בקושי מתמרן עד משרד הקבלה. אנו מתעניינים במדריך ותוך זמן קצר מגיע אלינו אחד הדורש מחיר מופרז וגם מציין שהוא מוגבל בזמן. לאחר דין ודברים הוא יורד במחיר ומציע לחלק את הסיור - חלקו היום וחלקו מחר בבוקר. אנו מבקרים אתו בכמה אשראמים וכמה מקדשים ונדברים לעלות מחר בבוקר למפלים.
נכנסים לאולם תפילה של אחד האשראמים. על הרצפה יושבים 3 נגנים, האחד מהם גם שר. קשה להסתכל עליו, פה עקום, כמעט ללא שיניים אבל הצליל היוצא מפיו נעים ומלא רוגע. הוא מבקש מאתנו להצטרף אליו לשירה הכוללת את המלים הארי ראם, ראם הארי בצורות שונות. מצדו יכולנו לשבת אתו כך כל היום והאמת, מאד נעים במקום - קריר ונקי והשירה מדיטטיבית.
באשראם אחר הגישו, בעת ביקורנו, ארוחת צהריים. רוב הציבור מורכב מזרים. קערות עם אורז ודל (עדשים). כולם אוכלים בידיים. את תהיותיי מעוררים בעיקר הזרים המבוגרים יותר הפושטים את צורתם הקודמת ונכנסים לבגדים הנזיריים ועוד יותר הגברים המסתובבים קרחים עם כמה קווצות שיער מאחור הקשורות כקרן. מה גרם להם לעזוב כך הכול וללכת למחוזות זרים. ולא מדובר באנשים בודדים. מדהימות בעיקר הכמויות. הם מסתובבים עם אור בעיניים, כאילו רואים עולמות נסתרים אשר בני תמותה מן הישוב אינם רואים אותם. אחר הצהריים חוצים את הגשר התלוי לאקשמן ג`ולה והולכים לאורך הנהר עד שמגיעים לאשראם פארמארת ניקטאן.
לקראתנו מפזזת קבוצת רוקדים בראשה הנשים עם זרים לראשן ובהמשכה הגברים עם טוניקות ארוכות, קרחים וקרן שער בפדחתם. הם שרים הארי קרישנה, מחוללים ומפזזים, כמעט מעופפים, עד הגיעם לפתח הגאהת שבו מתקיימת הפוג`ה.
מדרגות שיש רחבות יורדות לנהר, עמודים ופסלי שיש. שטיחים פרוסים. אל הנהר יוצאת במה בצורת ריש התוחמת כאילו את מקום הטקס. הקהל תופס את מקומו.
כולם יחפים. בניגוד להארידואר, כאן לפחות מחצית הקהל אינו הודי. ליד המיקרופון כמה זמרים. שירה רכה ונעימה. במרכז מתנהל טקס של משפחה. מדליקים אש, כהני הדת מברכים אותם, שופכים מים. לפתע מכים בגונג ולבמה נכנסים עשרות ילדים לבושים כתום. התפילה מתחילה. הילדים שרים בדבקות, מוחאים כפיים, משתחווים והקהל מחרה מחזיק אחריהם. תופס את עיני במיוחד ילד קטן אחד ששר ומתפלל כאומר שכל עולמו תלוי בתפילה זו. במהלך כל הטקס הוא מרוכז בתפילה ואינו מסיט את ראשו ולו לרגע. מדי פעם קם מישהו מהקהל ומשיט סלסלת פרחים בנהר. מבעירים את האש במנורות השמן הגדולות ומעבירים אותן מיד ליד בצורה כזו שכל הזמן אוחזות כמה ידיים במנורה ומנענעות אותה מצד לצד. הטקס היום ארוך במיוחד (כך מסתבר לנו מאוחר יותר) בגלל תורם זר אשר תרם הרבה כסף והביא אתו קבוצה גדולה של אנשים (קבוצת המחוללים). תורם זה מקבל הרבה כבוד בטקס. השמש שוקעת, הנהר מתכסה בצבעי אדום-אפור והטקס ממשיך לתוך הערב.
עם גמר הטקס מקנחים את היום במסעדה איטלקית - פיצה היא מצרך היום שלנו. בדרך חזרה, לאחר שחוצים את הגשר אנו תופסים ריקשה ממונעת. מסכמים על מחיר ושואלים את עצמנו איך הוא יעלה את העליה למלון. ואכן השוער אף אינו מרשה לו לנסות ומכוונו לנסוע מסביב. וכך אנחנו זוכים לסיבוב לילי בכל רישיקש העלית ולמראה נהדר של אורות האשראמים והגשר המנצנצים על הגנגס, עד הגיענו למלון. הכניסה היא דרך שכונת מגורים יוקרתית השוכנת ליד המלון. גנים, בריכות מים ובתים מדורגים אשר עדיין לא זכינו לראות כמותם בהודו.
רישיקש
13.4.05 יום 13 (רביעי)
השכם בבוקר אנו יוצאים עם מדריכנו מאתמול לטיול למפלים. נסיעה קצרה מחוץ לעיר והליכה של כשלושת רבעי שעה במעלה ההר מביאה אותנו למפל נחמד הנחבא בין העצים ויוצר בריכות מים קטנות. גם המבט מכאן לעבר הגנגס המתפתל הוא יפה מאד. שינוי מרענן.
ברדתנו נפרדים מהמדריך ויוצאים להכיר את השוק של רישיקש. שעה ארוכה אנו מסתובבים בין דוכניו הצבעוניים. גם קונים לא מעט. קשה לעמוד בפיתוי.
אחר הצהריים יוצאים פעם נוספת לחוות פוג`ה, הפעם בטריבני גאהת, קרוב לשוק. לאט לאט מגיעות לחוף בעיקר נשים, לעתים שתיים יחד, לעתים עם ילדים. סלסלת פרחים ביד ושקית ניילון ביד השנייה. הן מתקרבות למים, מניחות את הסלסלה, מוציאות קופסאות או שקיות משקית הניילון, מוסיפות לסלסלה גרגרים לבנים מתוקים (אותם אנחנו כבר מכירים מהמקדשים) ומדליקות את האש. מברכות ומשלחות את הסלסלה למים. לאחר מכן מפזרות גם על המים מאותם גרגרים לבנים ומתוקים. הן נכנסות למים, מי עד לברכיים ומי מסתפקת בטבילת כפות הרגליים בלבד, מתיזות מים על פניהן וראשן וחלקן אף שותות מהמים.
הרי קונה סלסלות ואנו משלחים אותן על פני המים, כל אחד עם תפילתו האישית. בינתיים מניחים חרצובות עם פעמונים ו-12 שולחנות קטנים על שפת המים. על כל שולחן מוצבת מנורת שמן. כמה משפחות קונות ברכה/תפילה אישית והן עומדות במרכז. הטקס מתחיל. הציבור מתכנס מסביב. הפעם אין כמעט תיירים. רוב הנוכחים הם הודים המגיעים משפחות משפחות. שירת תפילה, צלצול הפעמונים, הדלקת המנורות והנפתן באוויר. הטקס הפעם הרבה יותר עממי. גם היום מקנחים במסעדה האיטלקית.
רישיקש - מוסורי
14.4.04 יום 14 (חמישי)
הבוקר היה לנו ביקור מפתיע. התעוררנו מוקדם ופתחנו את דלת החדר הפונה למרפסת. על השולחן היו מונחות 2 בננות. לפתע שמעון נותן זינוק אדיר וקוף בורח מהחדר כשבננה בידו. השני איחר בשניות ונותר ללא בננה. אנו עומדים ליד הדלת (הסגורה) ומתבוננים כיצד הקוף מקלף את הבננה ואוכל אותה בתאווה. משגמר הוא נצמד לשמשת הדלת, דופק ברגלו וממש דורש בננה נוספת. היינו נותנים לו אבל אנו פוחדים לפתוח את הדלת. שמעון, גיבור מעבר לזכוכית, עושה לו פרצופים ותמר כמובן מצלמת.
נסיעה של כשעתיים וחצי מביאה אותנו למוסורי. בדרכנו היו לנו הרהורי כפירה. תהינו מה נעשה יומיים בעיירה זו ואף ניסינו לברר עם הסוכנת אפשרות של שינוי בתכנית. אבל לשמע המחיר הנדרש התקפלנו מהר. בדיעבד שמחנו שהשינוי לא יצא לפועל. מוסורי שוכנת בהרים, היא נוסדה כמקום קיט ואכן כזו היא. נהגנו בוחר בדרך העוקפת את העיר דרה דון - בירתה של מדינת אוטאראנצ`אל. מתחילים לטפס לעבר הרי ההימלאיה. הנוף משתנה משטחים חקלאיים להרים מיוערים. מוסורי נוצצת בפסגת ההר למרחוק. לבקשת הרי עוצרים לכוס קפה בכניסה לעיר. זוהי גם הזדמנות להתעדכן במיקומם של האתרים אליהם אנו מבקשים להגיע ושל בית המלון שלנו. לקראתנו יוצא גבר מבוגר. כמו שהוא מברך אותנו לשלום מתברר כי הוא שרת בצבא יחד עם נהגנו. השמחה רבה. מהשיחה אתו אנו מבינים כי חלק מהאתרים המצוינים בתכנית שלנו הם "פלופ" (וזו לא הפעם הראשונה)- האגם, עליו אנחנו מפנטזים לערוך פיקניק, מתגלה כבריכת אגירה קטנה ואנו מוותרים על הביקור בו.
מפל קמפטי אליו מועדות פנינו נמצא 15 ק"מ מהעיר. הדרך אליו פתלתלה ויפה וכבר למרחוק רואים אותו בכל הדרו. הטיפוס אליו מאכזב. ההודים אינם יודעים לשמור על אתרי הטבע שלהם. המקום אינו נקי ובמקום לשמרו כאתר טבע מילאו את המקום בדוכני מכירה שונים.
מלון Fort שוכן קצת מחוץ לעיר, אבל במעלה ההר, במיקום מאד יפה. המקום היה בעבר מבצר ויש לו נתונים מאד טובים. הביצוע קצת פחות. אבל החדרים יפים ומשקיפים לנוף והעובדים נחמדים. יש רק בעיה אחת - המלון מבושם בריח סמים. בהמשך יזמינו פקידי הקבלה את הרי לקנות אצלם חבילה. בשלב מסוים הנהג מתלונן שהלילה הוא יישן ברכב. הבנתי כי לא סידרו לו מקום לינה במלון ובאסרטיביות אני ניגשת לפקיד הקבלה ומבקשת שידאגו לנהג. הוא מבטיח לי לעשות כן. בשמחה רבה אני הולכת לבשר לנהג על הסידור והוא נותן לי להבין שלא אתערב (מאוחר יותר הוא אומר להרי כי אכן נתנו לו מקום, אך אינו ראוי למגורים).
התארגנות קצרה ואנו יוצאים לעיר. העיר בנויה מ-2 חלקים - גאנדי צ`וק וקולרי בזאר המקושרים על ידי רחוב שנקרא המול (Mall). בכוונתנו ללכת במול, עד הגיענו לרכבל המטפס לגאן היל (פסגה המשקיפה על הנוף אשר בזמן הבריטים היה מוצב בה תותח שבישר כל יום בירייה את השעה 12 בצהריים ומכאן השם). המול סגור לתנועת כלי רכב. ואנו מהלכים ברגל. עוד לא קנינו מספיק וכאן נמצא אוצר בלום של חפציצים יפים וזולים. מבלי להרגיש אנו מוצאים את עצמנו נאבדים בחנויות כמה שעות ודוחים את הטיפוס ברכבל למחר. מישהו ממליץ לנו על מסעדה הנקראת The Tavern והיא אכן מתגלה כמסעדה מצוינת ולא יקרה.
במוסורי קיימים כמה בתי ספר יוקרתיים המושכים תלמידים מכל העולם. במסעדה קבוצות מגוונות של תלמידים וכנראה גם ספונסרים שלהם (מבט בוחן מגלה למשל אישה זרה מבוגרת המשוחחת ארוכות עם 2 תלמידות מקומיות. לפני פרידתן היא מוסרת להן כסף). בצאתנו כבר חושך בחוץ וקריר. הנהג מחכה לנו. היתה אי הבנה, אנחנו חשבנו שחזר למלון ואילו הוא חיכה לנו כאן.
מוסורי
15.4.05 יום 15 (ששי)
את הבוקר אנו פותחים בצעידה של כשעה וחצי במסלול Camel`s Back Road. זהו מסלול הליכה המשקיף על נופים נפלאים וחולף על פני סלע המזכיר גמל. הדרך מלאה באירוסים בפריחתם, מסוגים שונים, ובאורכידאות. כמו כן אנו פוגשים שנית את הפריחה האדומה של עץ הרודדנדרום.
ממשיכים לעבר הרכבל וממש לפני הכניסה אליו בוקעת מאחד הבתים שירת אישה. רמקול העומד בפתח מעוות את השירה. חולצים נעליים ומצטרפים ליושבים. האישה היא מהקהל והיא שרה בדבקות מדהימה, בלווי מחיאות כפיים קצובות. לצערנו, לאחר זמן קצר היא מסיימת והמיקרופון חוזר לזמר הראשי. מישהו מספר לנו כי זהו טקס תפילה לילדים שנספו בהפגנה.
הרכבל מובילנו לפסגה, לגאן היל. גם כאן ההודים מקלקלים את הטבע. כל השטח מלא עם דוכני צלמים ובהם שמאטס נוצצים. כמה אנשים מבקשים להצטלם בבגדים לא להם שהם פתחו כל כך הרבה דוכנים מתחרים? אבל למרות הכול הנוף הנשקף יפה. מצאנו בלונלי פלאנט המלצה על אתר פיקניק מקסים הממוקם בתוך יערות - Dhanoltri. מצוידים במצרכים לפיקניק אנו יוצאים לדרכנו. הדרך היפה עוברת בין מטעים פורחים בלבן-ורוד (אפרסקים או מישהו אחר מהקבוצה), עצי רודדנדרון פורחים באדום, יערות והרי ההימלאיה. כפרים קטנים ודרכים מפותלות. כשעה נסיעה ולפנינו יער עבות וכרי דשא. ביער יש תכונה רבה. הרבה אנשים - משהו קורה. חיש מהר מזנקים מהרכב ורצים למקום. הרי אנחנו ציידי התרחשויות. קבוצת נערות ונערים לבושים בבגדים עממיים (של מי?) יושבים בפוזת צילום. מסביבם צלמים ואנשי במה מחלקים הוראות. מסריטים סרט פרסום כלשהוא. מסביב כל הכפר השכן אשר אנשיו כשלעצמם שווים סרט. בחלוף ההתרגשות הראשונית ולאחר אין ספור תמונות, שמעון ואראלה פורסים את ציוד הפיקניק שלנו. הם יושבים על גבעונת. שערותיה הבלונדיניות של אראלה זוהרות למרחוק (אין בלונדינים בסביבה).
לפתע מגיע הבמאי הראשי ומבקש לצלם "רק כמה תמונות". הוא מושיב גם את הרי ואותי ומתחיל לחלק הוראות. מביאים ציוד עזר - מכשיר הקלטה, רפלקטור עשוי מלוח ועליו נייר אלומיניום וכו`. שמעון, כדרכו בקודש, הופך לשחקן הראשי. הוא משתף אתם פעולה בנפש חפצה. מתחיל דו שיח בינו לבין השחקן הראשי והכול מוסרט. נשמעת הקריאה קאט ומתחילים מהתחלה. מבלי להרגיש התחלפו היוצרות. כל השחקנים ואנשי הבמה מתאספים סביבנו, נהנים וצוחקים. כולנו צוחקים. אנשי הכפר גם הם מצטרפים. חגיגה אמיתית. כרגיל בהודו אף פעם אינך יודע מהיכן תיפול עליך החגיגה ואם עוד תשתף פעולה - אתה צפוי לחוויות ללא סוף.
כל הדרך חזרה עוד צחקנו לזכר האירוע. לפנות ערב אנו חוזרים למסעדה שלנו מאתמול, הפעם בחברת הנהג. גם הערב איננו מתאכזבים.
מיסורי - דלהי - תל אביב
16-17.4.05 ימים 16-17 (שבת-ראשון)
היום אנו מתחילים את מסענו הגדול חזרה. לעצתו של נהגנו קולי מקדימים לצאת ובשעה 7.30 אנו כבר בדרך. בכדי לאפשר נוחות יתר החלטנו לקשור את המזוודות הגדולות על הגג ולפתוח עוד מושב לקראת הנסיעה הארוכה המצפה לנו. לקולי הנהג יש רק חבל מצ`וקמק ואנו לא שקטים. בעיר הקרובה והגדולה דרה דון מבקשים ממנו לעצור ליד חנות מתאימה בכדי שנקנה חבל. אבל מה לעשות או שחושיו אינם מחודדים או שלא כל כך אכפת לו. העיר הולכת להיגמר וחבל אין. שמעון תופס יוזמה ובנקודה מסוימת מבקש ממנו לעצור. הוא והרי יורדים וראה זה פלא כעבור מספר דקות חוזרים עם חבל. הם נכנסו לחנות ושאלו על חבל. האדם הנחמד ניגש לאופנוע שלו, שלף חבל ונתן להם. גם בהודו לא כולם תחמנים. המזוודות נקשרות היטב ועתה אפשר להמשיך בשקט. בצדי הדרכים חקלאות וחקלאות וחקלאות. זוהי עונת הקציר ולאורך כל הדרך נשים, עם מגל ביד, קוצרות בשדות. הכבישים מלאים בהמות המובילות עגלות עמוסות עד להתפוצץ. ממש סכנת נפשות, הן תופסות את כל רוחב הכביש ובחריץ הקטן שנותר הנהגים ההודים נוסעים לשני הכיוונים. עוד יותר מפחיד הוא כאשר מגיעה עגלה עמוסה עם קורות עץ ואז יש הרגשה שעוד רגע כל הקורות תיפולנה עלינו. "עוגות החרא" מקבלות פה מגוון של צורות וצומחות לגבהים של בתים. הרי טוען שזה נראה כמו כפר נופש.
קולי מתלונן על מסי המעבר שעליו לשלם ואנחנו מתחילים להרגיש שהוא עוד ינסה להפיל עלינו את התשלום. פה אחד אנו מסכמים כי במקרה כזה, במקום להתווכח, נוריד לו את התשלום מהטיפ המיועד. מכל הנהגים שהיו לנו הוא הכי פחות נחמד. הוא גם סיקי וגם חי כמה שנים בארה"ב וגם מבוגר. יש משום מה הרגשה שלא כל כך נאה לו להיות נהג. רק הרי מצליח למצוא אתו שפה משותפת. במהלך הדרך עוצרים במסעדת תיירים. כולנו כבר חוזרים למכונית כאשר הוא נעלם פתאום. חם בחוץ, יש סופת חול והגבר איננו. כאשר הוא חוזר ואנו סוף סוף במכונית, הוא נעמד לשטוף את השמשות מבלי להדליק לנו מזגן. כאן כבר פגה סבלנותנו. הוא אינו מבין מדוע והיה צורך להסביר לו כי יכול היה לבקש מאתנו לחכות במסעדה. לדלהי אנו מגיעים בשעה 3 אחר הצהריים. בסופו של דבר הנהג קולי אכן שולף לנו חשבון, אך רק של חניות ועל 160 רופי. בסכומים קטנים אנחנו הרי גיבורים, העניין נסגר והוא מקבל את הטיפ שלו במלואו.
אראלה והרי סיפרו לנו כי לפני שבוע, בהיותם בדלהי, פגשו בדרך מקרה משפחה ישראלית שעובדת בשגרירות וזו המליצה להם על חנות מצוינת לטקסטיל שעל ידה יש גם בית קפה מצוין. כולנו מבקשים להגיע לשם (עוד לא קנינו מספיק) ויש עוד המון זמן עד הטיסה, למרות שבתכניתנו לקחת חדר במלון קרוב לשדה התעופה ולהתרגע בו.
החנות, Fabindia הנמצאת בכתובת 14 N Block Market, Greater Kailash 1 ממוקמת באזור יוקרתי של דלהי. המחירים זולים מאד והסחורה נהדרת. ממש ממול, מהצד השני של הכיכר נמצא בית הקפה Bread & More ובו באגטים, סנדוויצ`ים, עוגות וסלטים מצוינים. שם אנו עורכים את ארוחת הסיום שלנו.
עד מועד הטיסות שלנו יש עוד כמה שעות ואנו פונים למלון Star הנמצא ממש דקות ספורות משדה התעופה. אראלה והרי, בהיותם בדלהי לפני שבוע, שריינו לנו חדר, שם אנו מבלים עד הטיסה הביתה. בנו של קולי מביא אותנו לשדה התעופה. בשעה 16:30 ביום א` אנו נוחתים בתל אביב. למרות שזהו ביקורנו השלישי בהודו, ברור לנו כי לשם עדיין נחזור. אנחנו כבר מתגעגעים.
כמה דברים שהיינו משנים בדיעבד:
כללי - למדנו פעם נוספת לדעת כי בהודו אין סוף להפתעות. עד כמה שאתה בעל ניסיון ועד כמה שאתה בודק את הדברים מראש - צפה להפתעות. זה חלק מהקסם שלה, אך פה טמונה גם הבעייתיות.
- סוכנות הנסיעות- הבחירה לא היתה מוצלחת. כדאי לוודא כי סוכנות הנסיעות נותנת את השירותים בעצמה, או לפחות, קשורה עם גורם אחד בלבד (אצלנו היו מעורבים 4 גורמים וזהו גורם להתרופפות האחריות).
- מועד נסיעה - עדיף לנסוע בחודש ספטמבר-אוקטובר. בחודש אפריל מזג האוויר מצוין אך יש אובך באוויר ולעתים קרובות הראות אינה טובה.
- פלינג וסביבתה - את המנזרים בפלינג כדאי לתכנן לראות ביום בו מגיעים לפלינג ולמחרת כדאי להקדיש יום שלם לדרך לאגם קהצ`פרי ולבקר גם ביוקסום.
- גנגטוק וסביבתה - לאגם צ`אנגו צריך אישור כניסה מיוחד. כדאי לדאוג שסוכנות הנסיעות תטפל באישור זה מיד אחרי קבלת אישור הכניסה לסיקים (אפשר לטפל עם העתק דרכון והעתק אישור הכניסה לסיקים). הוצאת האישור יכולה לקחת יומיים ואין הרבה מה לעשות בגנגטוק (חוץ מאשר לבקר במנזר רומטק).
- קאלימפונג- כדאי לברר אפשרות של לינה בדאלו טוריסט לודג`. הנוף הנשקף מפסגת דאלו מהמם ושווה כל רגע.
לחלקו הראשון של המסע לחצו כאן
