מדאלי לליג'יאנג
לנסיעה באור יום בסין יש יתרון בולט אחד וחיסרון בולט אחד, היתרון הוא שאתה רואה בגוף ראשון (ולא מתיאורים של אחרים) את היופי של האזורים הכפריים, השדות, הטראסות והשינויים בתוואי הנוף. החסרון הוא שאתה מתוודע לתרבות הנהיגה הסינית, ותוהה אם הגוף הזה יגיע שלם ליעדו, אם ישאלו אותי באיזה צד נוהגים בסין, אני אענה: באמצע. כשמגיע איזשהו כלי רכב ממול אז צופרים חזק, מקווים לטוב, ואיכשהו זה מסתדר.
נסעתי מדאלי לליג`יאנג (Lijiang) ביום הראשון שבו הפסיק לרדת גשם אחרי שבוע רטוב שפתח באופן רשמי את העונה הגשומה, עונה שכפי הנראה עתידה להמשך ברוב חלקי סין למשך כל הקיץ. ליג`יאנג קיבלה אותי בסבר פנים יפות. בשמש חמימה ובטרמפ לגסט-האוס על חשבון הבעלים. זאת עיר מקסימה, סמטאות על גבי סמטאות של בתי אבן ועץ. מין שילוב מוצלח בין הרחובות מרוצפי האבן של ימין משה בירושלים, עם עציצים בחלונות וציורי גרפיטי בסגנון מקומי, לתעלות אמסטרדמיות צרות, עם מים צלולים ששטות בהם להקות של דגי זהב ונטויות עליהן ערבות בוכיות. ועל הכל מנצח סגנון בניה סיני קלאסי, בתי אבן עם גגות עץ משולשים.
היות וזהו אחד היעדים היותר מתויירים במחוז יונאן, כל מרכז העיר העתיקה הוא מעין שוק גדול של: מזכרות, אוכל, מוצרים מקומיים וכל מה שהתייר הממוצע ירצה להוציא עליו כסף. ואכן תיירים לא חסרים פה, המוני תיירים סינים מסתובבים ברחובות ליג`יאנג, בחנויות, בבתי הקפה. זה קצת הורס את הפסטורליה הטבעית של העיר. אבל אין הרבה מה לעשות עם זה. בתי הקפה של העיר מקסימים, רובם מרוהטים בפשטות, הרבה עץ ומיני בדים. ישנם כמה בתי קפה שבהם ניתן להחליף ספרים ולגלוש באינטרנט, וגם לשתות קפה סביר.
הגעתי לפה לבדי ואפילו הצלחתי להתחמק מהמגנט הישראלי שפעל גם פה, בתקווה להתנתק קצת מהמוכר, מהנוח, ממה שקל לי להבין ולחפש (ואולי אפילו למצוא) משהו אחר. מסתבר שזה לא כל כך קל. בגסט האוס הקטן, ששייך למשפחה מבני המיעוט הנאש`י (Naxi) מצאתי את עצמי חולק חדר עם עוד ארבעה יפנים צעירים. זה בטוח היה משהו אחר. רק שאני לא בדיוק בטוח מה, כי אנגלית לא היתה הצד החזק שלהם. משיטוט אקראי בסימטאות למדתי שהתייר הממוצע בליג`יאנג, במקרה והוא לא סיני, הוא כנראה אירופאי ומבוגר - נגיד בן 60. גם משהו אחר, אבל לא מה שחיפשתי.
החלטתי לחקור את ליג`יאנג לבדי וגיליתי עוד היבט כאוב של העיר: לא רק שהיא קצת יקרה ביחס לדאלי, כל ה"אטרקציות" עולות כסף, ואפילו די הרבה כסף במונחים מקומיים. ה-Wangli tower- פגודת עץ בת ארבע קומות (ומבנה העץ הגבוה ביונאן), היא אומנם נקודת תצפית טובה על העיר העתיקה ופינה ארכיטקטונית מעניינת (אם כי מעט מוזנחת), אבל זה לא מצדיק דמי כניסה בסך 15 יואן. יותר מאוחר כשניגשתי ל-Yoavan park, בקצה הצפוני של העיר העתיקה והסיפור חזר על עצמו (הפעם 16 Y), זה כבר קצת עצבן אותי, וויתרתי. זה נשמע אולי טיפשי להתקמצן על 7-8 שקלים, אבל כשזה מה שעולה לי הגסטהאוס ללילה, זה נראה משמעותי, וגם עקרונית זה מרגיז.
כנראה ששכחתי שמדובר במדינה קומוניסטית, עם משטר חזק שנכחותו מורגשת בכל מקום, לצערי הרב, כדי למצוא קצת אנרכיה כנראה שצריך לחצות את ההימלאיה. המקומות היפים ביותר הם שמורות טבע שהכניסה אליהן כרוכה בתשלום (לפעמים גבוה), ולא שהכסף הולך בהכרח הולך לתחזוקה של הפארק. כמות לובשי המדים שברחוב די גבוהה. ולא רק שוטרים או חיילים, כל מיני מדים בכל מיני צבעים וצורות. כנראה סוגים שונים של פקידים. פשוט מאורגן פה. מאד מאורגן- צריך להתרגל. זה כנראה פשוט מושרש כל כך חזק באופי הסיני שאין מה לעשות עם זה. כמו שלא ראיתי פה חלקת אדמה לא מנוצלת, כל גבעה, כל צלע הר, הכל נתחם לשדות ולערוגות. וכל שדה שתול טורים טורים. ויש תעלות השקיה מסודרות ואין בזבוז. הצורך לביית ולסדר שולט בנוף וגם בנוף האנושי, מה שחבל הוא שמרוב שהמשטר במבנה הזה "יעיל", קצת נשכחה כוונת המשורר, יש כאן אנשים שחיים עם 2000 יואן לשנה (קצת יותר מ-200 $US) ויש אנשים שנוהגים במרצדסים וג`יפים עירונים מצוחצחים, אני לא בטוח שזה מה שהיה למרקס בראש.
בילוי עם מיעוט הנאש'י
נחזור לליג`יאנג, או לסביבות ליג`יאנג, כמה קילומטרים צפונה נמצא כפר נאש`י בשם באישה (Baisa), בסך הכל זה כפר פשוט ונחמד, שהקרבה לעיר השפיעה גם עליו, ומצויות בו חנויות מזכרות ואפילו מסעדה עם תפריט באנגלית, הוא פחות יפה מליג`יאנג, אבל לפחות לרוב התיירים הסינים אין כוח להגיע אליו, או שהוא פחות אטרקטיבי לגביהם. כך שצפוף פחות ואפשר לראות קצת יותר מחיי הכפר.
דבר מעניין הוא שהנאשי הם מיעוט עם תרבות מטריאכלית והדבר מאד מורגש, גם אם לא הפכת מאהב של מישהי מהאזור (לנשים מותר להחזיק מספר מאהבים והן מגדלות את הילדים לבד, לא קיים הסיפור של אבהות ביולוגית, למעשה בדיאלקט של הנאשי לא קיימת המילה "אבא"), הנשים עושות עסקים, נושאות ונותנות על המחירים, הן נראות ומורגשות יותר, ובקיצור - מכתיבות את הטון. והגברים? הגברים משחקים קלפים, חלק גם מנגנים ברחוב. להקה די גדולה, 5 נגנים, יושבים על ספסלים נמוכים בכיכר ומנעימים נעימות לעוברים ולשבים. נשארתי לידם מספיק זמן כדי לקבל הזמנה להצטרף, אומנם הם נתנו לי קצת פחות קרדיט מהזקן בדאלי, וקיבלתי תפקיד שהוא בערך מקביל למשולש המערבי, אבל אין לי מה להתלונן, לא נראה לי שהייתי מסתדר עם משהו יותר מורכב.
קיבלתי מעין מצלתיים קטנים, דומים לקסטנייטות ממתכת, ותפקידי היה להקיש בהן עם כל תחילת תיבה, זה היה נחמד מאד, אבל קצת חד-גוני, ואחרי 2 שירים, שבמהלכם הפכתי למיני-אטרקציה מקומית (התיירים הסינים שכן הגיעו לבאישה התפלאו מאד לראות את הרכש החדש) פרשתי, בשיא יש לומר. משם נחטפתי הישר למרפאה של דוקטור הו, כשאני אומר נחטפתי- אני מתכוון בדיוק לזה. קפץ עלי איזה בחור מהשיחים בקריאות "YOU FROM ISALE (ISRAEL)?" והיות ואני יודע שזה כתוב לי על המצח, הנהנתי לחיוב. מכאן ועד ל"שלום, מה שלומך ?" הדרך היתה קצרה. לחיצת יד, ו-הופ! אני במרפאה של ד"ר הו לוגם תה בריאות ומעיין בתרגומים שונים (בעברית) שעוסקים בקריירה של הדוקטור האגדי (מסתבר). החוטף הוא לא אחר מאשר בנו של הדוקטור, ורופא בזכות עצמו, בעל ידע מרשים בעברית שימושית ("כאב בטן", "כאב מחזור", "סרטן" וכו`..) ודובר אנגלית שוטפת. מסתבר שהדוקטור כבר ריפא עשרות אלפי חולים, לרבות מקרים של לוקמיה, מהם רבים ללא תשלום, צדיק מקומי. כשסוף סוף הוצגתי בפניו, נהיה לי קצת לא נעים, חצי שעה לפני כן ראיתי אותו מסתובב בכפר, לבוש חלוק לבן וכיסוי ראש ואני זוכר שחשבתי לעצמי "הנה הקצב", נו - רופא צדיק, קצב, מה כבר ההבדל? רק מאוחר יותר הבנתי שגם בפנטזיות הכי פרועות שלי קצב בסין בחיים לא ילבש חלוק לבן וכיסוי ראש.
קיבלתי קצת הסברים על גינת צמחי המרפא, שיש בה יותר מ-100 סוגים שונים של צמחים, והתבקשתי לכתוב משהו בספר האורחים העבה. כאילו שאני מבין משהו ברפואה סינית, הספר חשף בפניי את העובדה שאני לא החטוף הראשון של הדוקטור, הוא אומנם נפתח בהמלצות מעניינות של סטודנטים לרפואה מהארץ, ממשיך בכמה חבר`ה שעברו טיפול במרפאה, אבל מהר מאד עובר לאנשים כמוני שבמקרה התגלגלו לכאן לכוס תה ועכשיו אמורים להביע את דעתם המלומדה בעניין. שירבטתי כמה מילים ונפרדתי מהם לשלום. לא לפני שקיבלתי שקית של תה בריאות בחינם. כשהתשלום הוא מתן תרומה איך ואיפה שאני אמצא לנכון. הקבצן הבא שנפל עלי לא ידע שהוא תפס אותי ביום טוב, הדבר האחרון שאני צריך זה רגשות אשמה כלפי צדיק שמרפא חולי סרטן בחינם.
חזרתי לליג`יאנג לעוד ניווט קצר בסימטאות בנסיון למצוא את הגסט-האוס. כשהגעתי גיליתי שהיפנים הסתלקו להם ועכשיו החדר כולו שלי, שזה אפילו יותר לבד מלהיות עם 4 יפנים בחדר.
ערוץ דילוג הנמר
למחרת בצהריים יצאתי לכיוון הכפר Qiao Tao ולטרק (טרקצ`יק - יומיים הליכה) ערוץ דילוג הנמר. אחרי שעתיים נסיעה, גם היא, כמה בנאלי - בנוף כפרי יפהפה, הגעתי לכפר לפתחו של The Gorge Café, המנוהל על-ידי מרגו. מרגו, אישה חביבה מאד אם כי תמהונית משהו היא בדיוק מה שצריך לפני שיוצאים לטיול, היא חיה בסין כבר 8 שנים (אוסטרלית במקור), נשואה לשון מ-Sean`s guest house שבהמשך הדרך, ויודעת כל מה שצריך לדעת על המסלול. בנוסף היא מציעה מיטות ב-10 Y בקומה שמעל הקפה. החדרים נקיים והמקלחת חמה. הגשם שירד קצת הוריד לי את החשק לפתוח בצעידה והחלטתי לחכות עם זה למחר. ובינתיים לשוטט קצת בכפר ואולי גם לנסות למצוא שותף להליכה מאוחר יותר.
Qiao Tao הוא לא כפר מלבב, הוא תעשייתי ומפוייח וסביר להניח שלולא הטרק לא הייתי נקלע אליו. אבל הוא נותן תמונה מציאותית ומעניינת על החיים בסין הרחק מהמרצפות המלוטשות של ליג`יאנג. מי שיכנס לשוק המטונף של הכפר יזכה דווקא לקבל תמונה סוריאליסטית משהו בין הירקות הנרקבים של סוף היום לאברים הפנימיים של מה שהיה פעם חזיר גאה, ניצבים להם בטור 4 שולחנות ביליארד בגודל טבעי, להנאתם של צעירי הכפר.
בארוחת הערב אצל מרגו פגשתי את שותפיי הפוטנציאלים לטיול: משפחה אוסטרלית מטזמניה וזוג בריטי, זה גם השלב שגיליתי שהאנגלית שבפי, שנרכשה באין ספור שעות בהייה בסרטים הוליוודים או סיטקומיים שמתרחשים בניו יורק, לא עוזרת לי סביב השולחן הזה, באוסטרליה ובאנגליה מדברים שפה אחרת, מה שכן הבנתי זה שמשום מה התכונית שלהם היא לקום קצת לפני השמש, לתקתק ארוחת בוקר ולהתחיל לצעוד. אני הייתי יותר בכיוון של יקיציה טבעית, בכל זאת אני בחופש, לא?
למחרת אחרי שינה טובה, כוס קפה וחביתה התחלתי לצעוד. לא לפני שנדרשתי לשלם 30Y בדוכן למכירת כרטיסים שממול לגסט-האוס של מרגו, לא ברור לאן הכסף הזה הולך, כי מרגו טוענת שהיחידים שמתחזקים את השביל הם בעלי הגסט-האוסים שבדרך, אבל אין דרך ריאלית להתחמק מתשלום, הנהר שזורם למטה גועש מאד ויומיים אחרי שאני יצאתי לדרך הוא גבה קורבן ישראלי. 30Y במקרה הזה הם בערך כוס קפה בתל-אביב, עדיף פשוט ללכת על השביל.
בלי להיכנס לפרטים (בשביל זה יש סיפור דרך) אני אגיד שמדובר בטיול נהדר, השביל נוח להליכה בלי להיות מבויית מדי. הנוף יפהפה עד עוצר נשימה בקטעים מסויימים, הרי ה-Tu Lauk השחורים מתנשאים מעל הערוץ שבו זורם היאנג-צ`ה ומשאירים אותך פעור פה כל פעם שאתה מרים את הראש. בדרך עוברים בכפרים מקומיים ובגסטהאוסים ידידותיים שתמיד יציעו לך כוס תה על חשבון הבית ותפריט עם היצע עשיר. מארוחת בוקר קלה ועד ארוחת ערב מלאה, ובמחירים זולים (ב-Tea House G.H מצאתי גם עלה של גאנג`ה בתוך התה- ידידותיים כבר אמרתי?).
הדרך עצמה מסומנת בחיצים צהובים ואדומים שמלווים בכל מיני נסיונות לפרסם את הגסט-האוסים השונים, דבר שהוא לפעמים מעצבן, ולפעמים משעשע למדי. מעל הכל, מה שהכי יפה במסלול זה העובדה שהוא כל הזמן משתנה, מתחילים בשדות מעובדים ועוברים לאדמות טרשים סלעית וליער אורנים ולכפר קטן ולמפל מים וככה הלאה, הלאה, כל שעה בערך רואים דברים חדשים ואחרים, טיול באמת נהדר, את הלילה ביליתי ב-Sean`s G.H שהומלץ על ידי הלונלי פלנט. למדריך הזה יש את הבעיה של המלך מידיאס במיתולוגיה היוונית, כל דבר שהוא נוגע בו הופך לזהב אבל מאבד את החום והאנושיות, זה היה ערב שיגרתי וחסר ייחוד במקום שאיבד את המגע האישי עם האורח. הצטערתי שלא עצרתי שעתיים מוקדם יותר ב-Half Way G.H המקסים.
מה שיותר ציער אותי שרק מעבורת אחת פעילה (הרחוקה יותר), וכדי לעבור את הנהר אי אפשר להמשיך יותר מדי רחוק, אז כשהגעתי לנקודה שבה עוברים את הנהר, אחרי חצי שעה של ירידה תלולה, גיליתי שהסירה נמצאת בצד השני ואין אף אחד בסביבה. צעקתי בכל השפות הרלוונטיות לכיוון הגדה השניה אבל חוץ מלעבור מבול לא השגתי בזה כלום. רטוב ועצבני טיפסתי בחזרה למעלה והחלטתי לחזור על הכביש את כל הדרך חזרה ל-Qiao Tao, אולי זה לא היה הדבר הכי הגיוני לעשות, אבל כשאני עצבני אני קצת פחות טוב בלחשוב, למזלי בערך באמצע הדרך עצר לי ג`יפ והציע לי טרמפ, מה שהיה מאד משעשע זה ש-5 דקות אחר כך הוא העמיס עוד בערך 15 ילדים על הארגז הקטן שלו כדי להביא אותם לבית הספר. הגעתי למרגו עייף ורטוב, רק כדי לגלות שהמעבורת הרחוקה יותר היא זו שפעילה, ועוד דבר נוסף, היום מתארחות אצלה קבוצה של סטודנטיות צרפתיות שלומדות בטאיואן, איך אומרים? למשחק יש חוקים משלו.
באי מייל קיבלתי הודעה מעדי, שפגשתי בדאלי, שהיא נמצאת בצ`נגדו שבסיצ`ואן ושואלת אם אני מצטרף. וויתרתי על ה-Back door, מסע של 5 ימים בין כפרים טיבטיים שמוביל מיונאן לסיצ`ואן והחלטתי להגיע לצ`נגדו בדרך הקצרה, כי לפחות כרגע בסין - לא טוב היות האדם לבדו.
