מפגש ראשון עם הודו
בשעה טובה ובגיל 67 פרשתי לגמלאות. ברוב חוצפתי אני טוען שמה שבני העשרים יודעים לעשות גם אני מסוגל. סקרנותי להבין מה מושך את צעירינו למזרח הרחוק, והסקרנות מה כל כך משגע וכובש את נשות ישראל בתרבות הזרה והמוזרה של תת-יבשת זו, הביאתני לסיור-טיול קצר בצפון הודו. באמצעות חבר השתדכתי-הצטרפתי לקבוצת יוגיסטים שהתארגנו באופן ספונטני ויצאנו לדרך. הקבוצה היתה מורכבת משמונה עשרה נשים מכל הגילים ומכל המגזרים, שני גברים כולל אותי ונער מתבגר חמוד וחבר`מן.
דלהי, רישיקש, הרידואר, מיזורי ועוד ערים וכפרים רבים זכו לביקורינו אבל עיקר הטיול התמקד במקורות הגנגס והרי ההימליה. נתגלה לי עולם חדש מרתק ומעניין שאמנם שמעתי וקראתי אודותיו רבות, אך אין מראה עיניים כמשמע אוזניים. הלכלוך והזוהמה בכל מקום, אלפי בני אדם מוכי גורל, פסחים, עוורים, גידמים וכל מה שהדמיון יכול להעלות על הדעת על כל צעד ושעל, פושטים את ידיהם לעיתים באגרסיביות יתרה. מאות אלפי בני אדם נולדים, חיים ומתים ברחובות, והממסד והחברה ההודית אדישים ולא נוקפים אצבע כדי להקל על סבלם. היכן כאן הרוחניות נבצר מבינתי להבין, ולא מדובר באיזה ארץ נחשלת. הודו היא ארץ מפותחת מאוד שמובילה בתחומים רבים. החמור מכל זו ההשלמה של ההמונים האלה עם גורלם וגורל ילדיהם. בתרבויות של עמי אירופה נתנו שעשועים להמונים כאן הם מקבלים את "הגלגול הבא". המבקר הישראלי המצוי מתייחס לתופעות אלה בהבנה ובסלחנות בלתי מובנים לי, חלקי בהחלט לא עימהם.
נראה לי שאני יכול לעשות דוקטורט על חרא של פרות ופרופסורה על תרבות הנהיגה של ההודים. ממש לא מובן לי איך אין תאונות בכל רגע נתון, אבל עובדה היא שאין הרבה. נהגתי די הרבה בביירות וחשבתי שזה שיא השיאים, אבל כאן הסתבר לי שהלבנונים הם בחזקת ילדים קטנים בהשוואה לג`ונגל של הרחובות והכבישים של הודו. הידעתם שהאביזר הכי חשוב ברכב זו הצפצפה? הגעתי למסקנה שנהג הודי שלא מפעיל את צפצפתו ללא הרף מפוטר לאלתר.
למרות הלכלוך והרעש מחריש האוזניים, ולמרות שימים לא מעטים ישבני וחוטמי התחרו ביניהם מחד, ובינם ובין המוביל הארצי מאידך, נהנתי הנאה מרובה מכל רגע. הן מהנופים המשגעים והן מהמפגשים הרבים עם הנוף האנושי המעניין והמוזר. הריחות, הצבעים העזים, המנגינות הכובשות את כל ישותך, האווירה המיוחדת בעיר, בכפר, בג`בלאות, בשווקים ובכל מקום עושים את הטיול למרתק ומעניין בצורה בלתי רגילה. ההודים מעוררים סימפטיה רבה בנועם הליכותיהם בצניעותם ובקבלת החיים כפי שהם, סך הכל הם שמחים בחלקם אף שהוא זעום לעיתים עד להחריד.
יום אחד מדווחים לנו שבחור מהרצליה נסחף וטבע בגנגס. למחרת עבדכם הנאמן, שלפעמים הוא יותר טמבל ממה שהמשטרה מרשה, הולך לו לטבול ולשחות בנהר שמתנהל וזורם לאיטו. מטרים ספורים אני מתרחק מהחוף וכאילו תותח יורה אותי וסוחף אותי באופן בלתי נשלט. מזלי הטוב הוא, שאני שחיין לא רע ובקצה ציפורני אני מצליח להיאחז באיזה סלע ולהיחלץ מהנהר הערמומי והמטעה (אני מקווה שידידי ההודים לא קוראים את הכתוב כי הגנגס נחשב בעיניהם בחזקת אל).
טקסים דתיים ויוגה
המלווה שלנו, בחור חמד בשם קרישנה, הרבה לקחת אותנו לטקסים דתיים מרשימים מבחינה פולקלוריסטית, למפגשים מעניינים עם סדואים שונים ומשונים ולביקורים רבים במקדשים של האלים השונים, ויש כאלה אלפים, גם מקדשים וגם אלים (למה לא קוראים לילד בשמו? הרי מדובר בעבודת אלילים).
באחד הביקורים במקדש קדוש מאוד להינדים שממוקם בפסגת הר גבוה, אליו הגענו לאחר טיפוס ארוך ומתיש, עמדנו במעגל ושרנו שירי שלום כשמצטרפים אלינו הפאקיר ההודי ועוזריו הסועדים אותו. היה זה מעמד מוזר ומרגש. לקראת סוף הביקור במקום, אני רואה הודי קשיש מטפס במעלה ההר ושני גלוני מים כבדים בידיו. עלם צעיר כמוני לא יכול לראות זאת וירדתי לקראתו על מנת לסייע בידיו. בחפץ לב נתן לי את הגלון כי חשב לתומו שאני רוצה לרוות את צימאוני אך כשהבין שבאתי לעזרתו נעמד על שתי רגליו ומחה נמרצות. לקח לי זמן להבין שמדובר באדם ששייך לכת נחותה מאוד ואני בלי לרצות פגעתי בגאוות תפקידו וייעודו בחיים. ללמדכם שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות.
כבר לקראת הנסיעה החלטתי שאני בא עם ראש פתוח וללא כל דיעות קדומות, החלטתי להתנסות בכל ולנסות להתחבר לכל, אבל נכשלתי כשלון חרוץ. הטיול כולו תוכנן לחודש ימים כאשר שבוע מתוך זה מוקדש להשתלמות ביוגה על ידי טובי המדריכים של תת-היבשת, לפחות כך הציגו את עצמם. מאחר והנושא הזה לא מדבר אלי (למרות שגם את זה ניסיתי) עזבתי את הקבוצה יחד עם עוד שלוש בחורות ועשינו לעצמנו טיול פרטי ומהנה והצטרפנו לחבר`ה בתום השבוע הזה. היתה זאת התנסות יוצאת מן הכלל במסגרתה חווינו חוויות מרתקות של הופעות, חגיגות, פסטיבלים, זלילה כיד המלך ופגישות מעניינות.
כשהקבוצה התכנסה בפעם הראשונה לעשות מדיטציה עשיתי כמו כולם, עצמתי את עיני וניסיתי לרוקן את מוחי מכל מחשבה, להתמקד בקולו של המנחה ולרחף, אבל ככל שהתאמצתי יותר כך התרוצצו במוחי אלף ואחת מחשבות יותר ועד מהרה הגעתי למסקנה שאני והמדיטציה לא מסתדרים ביחד ולעולם לא נגור בכפיפה אחת, קמתי ועזבתי את החדר. בפעמים הבאות כשהקבוצה התכנסה למדיטציה, והם עשו את זה בתדירות די גבוהה, אני הייתי פורש ומוצא לי עיסוקים אחרים.
מסג' הודי
ההתנסות השניה היתה מסז` הודי, ולא סתם מסז` הודי אלא במכון שמנוהל על ידי איזה דוקטור, שלפני שהוא מוסר אותך לידי בריוניו הוא מנהל אתך שיחה לבבית וקובע אם אתה במזל האש, האדמה, המים, השמים ושכחתי מה עוד. לאחר זאת הוכנסתי לאיזה חדר מבודד, הופשטתי והושכבתי פרקדן, וללא כל התראה מוקדמת ומבלי שעשיתי לו כל רע התנפל עלי איזה בריון סיקי, שכל אחת מכפות ידיו היא בגודל של את חפירה, והתחיל להכות אותי מכף רגל ועד ראש במשך שעה שלמה. תהיתי כל העת מה פשעי ולמי חטאתי שכל זה מגיע לי, אבל לא מצאתי תשובה. החמור מכל העסק הזה שסתם זרקתי את כספי, כי המאבק הזה, סליחה המסז` הזה לא עשה לי דבר. חברותי יצאו מהטיפול כשהן מרחפות בעננים ונשבעות בכל הקדוש להן שהן מרגישות כאילו נולדו מחדש. אי אפשר לברוח מהמסקנה הבלתי נמנעת שמשהו כנראה דפוק אצלי ללא תקנה, כי אני לא רק שלא נולדתי מחדש, בקושי יצאתי חי מידיו של הבריון חמור הסבר.
ההתנסות השלישית, שבסופו של עניין החלטתי לוותר עליה, היא מן מסז` רפואי משולב עם תכנת מחשב הורוסקופית, בוצע על ידי רופא הודי טוב מראה, שמשיחותי אתו למדתי שבנוסף להתמחויותיו הוא גם רודף שמלות לא קטן. ניהלתי אתו שיחת גרושים מלב אל לב ולמדתי מפיו שהישראליות והאמריקאיות הן הכי קלות להשגה, נימת הזלזול שבדבריו כלפי בנות עמי לא נעמה לאוזני.
בנות ישראל הגאות הופשטו מבגדיהן, אחדות, בעיקר המבוגרות, סירבו, אחדות גילו אופי חזק ובלתי מתפשר ונשארו בתחתוניהן אבל כולן זכו לליטופים ולמזמוזים הודיים רוחניים, שמעו בהתפעמות ובפליאה על עברן, למדו קצת על עתידן ושלשלו חמישים דולר לידי הגורו הכובש. כששמעתי במה דברים אמורים בטלתי את התור שלי, ותרתי על עברי המזהיר, ותרתי על עתידי המבטיח ואמרתי לחברותי שאולי אני מוכן לשלם 50 דולר כדי למזמז איזו הודית צעירה ויפה אבל בשום פנים ואופן לא אהיה מוכן לשלם אפילו אגורה שחוקה אחת שאיזה הודי חרמן ותעב בצע ימזמז אותי. זה אשר נאמר, משהו דפוק אצלי.
ישראלים בהודו
כמה מילים על צברינו החמודים במזרח הרחוק שהשאירו בפי טעם מריר והעיבו על מלוא ההנאה שהיה לי בטיול הזה. כל הכללה חוטאת לאמת וגם אני כנראה לא נקי מחטא זה, אבל העובדה היא שבערים אינך יכול ללכת שתי דקות מבלי שתיתקל בצעירים ישראליים עד כי לעיתים קבלתי רושם שיש יותר ישראלים בהודו מאשר הודים. ככל שהצפנו ועלינו להרי ההימליה לנופים המשגעים, שאוצר המילים שלי דל מכדי לתארם, נעלמו צעירינו החמודים ואינם בנמצא.
יום אחד אני יושב במסעדה (מעט יומרני) ואוכל אוכל הודי חריף, טעים וזול. נכנסים שתי בחורות ובחור ישראלים, מתיישבים ואחת הבנות יפה מאד ובנויה לתלפיות, מתחילה לגלגל, ללקק ולעשן יחד עם חבריה משהוא, כנראה "גראס". אני בור ועם הארץ בענייני סמים וכזה אני רוצה להישאר, ולמרות שאני נגד כל שימוש בסמים לא ייחסתי לזה חשיבות רבה אבל כשהתחילו לגלגל ולעשן "סיגריות" בתדירות של כל רבע שעה זה עשה לי רע על הנשמה. לא הוסיף להרגשתי הלא טובה שהיפהפיה שלי היתה מאוד גאה במעשיה, הסתכלה עלינו ממרומי סמיה כאשת העולם הגדול בגאווה גלויה ובבוז בולט לעין, כמסתכלת על בני תמותה רגילים שטרם גילו את העולם המופלא והקסום של הסמים.
פגשתי בחור ישראלי חמוד וסימפטי והשיחה, איך לא, התגלגלה לנושא הסמים. הוא לא הבין על מה אני נרעש. הרי זה דבר רגיל עניין של יום-ביומו, עניין של נורמה. "הרשה לי לשאול אותך שלוש שאלות" ביקשתיו. "אתה אפילו לא חייב לענות לי", שחתי:
א.) האם בקרת אי פעם בבית חולים לחולי נפש?
ב.) האם ידוע לך שאלפי צעירים, מוכי סמים ופטריות, נמקים בבתי חולים אלה, חלקם כנראה עד סוף ימי חייהם?
ג.) האם אתה מודע לכך שכמוך גם הם היו משוכנעים שמדובר בסמים קלים וש"להם זה לא יקרה"?
אפילו לא חיכיתי לתשובה לשאלותי המטופשות. שמעתי ברדיו ששמונים אחוז מהצעירים הישראלים צורכים סמים במזרח, האם אין מקום להילחם באסון לאומי זה ואולי אפילו בצעדים קיצוניים כגון להכריח כל חייל בחופשת השחרור לבקר בבית חולים לחולי נפש? אולי גם משרד החינוך היה צריך ליזום פעולה דומה?! למרות כל האמור לעיל החלטתי שלא נכון ולא הוגן לבקר תופעה שאני לא מכיר לא יודע ולא התנסיתי בה מעולם. וכאן אני מגיע להתנסות הרביעית. בקשתי מחברי למסע שיארגנו לי את ההתנסות המבוקשת ואמנם בקשתי נענתה ועישנתי סיגריה עם גראס, השתעלתי מעט אבל מלבד זה לא הרגשתי כלום. אמרו לי שבפעם הראשונה זה לא משפיע ושאנסה שוב ואמנם ניסיתי פעם השנייה ואחר כך גם בפעם השלישית ולמעט סחרחורת קלה זה לא עשה לי דבר. אמרתי בלבי: שתלכו לעזאזל עם כל השטויות האלה, ורק התחזקתי באמוני שאדם נורמלי, השלם עם עצמו לא זקוק להחדיר כימיקלים לגופו על מנת להרגיש טוב ולשפר את מצב רוחו. הבעיה המרכזית, לפחות לפי מיטב הבנתי, הוא הלחץ החברתי, כשכולם סביבך צורכים אתה צריך להיות בעל אופי חזק, כדי לא להיגרר אחרי כולם, ומרביתנו לא כאלה.
הדבר השני שהפריע לי, והפריע עד מאוד שפגשתי המון ישראלים, נשים בעיקר שמחפשות רוחניות, ששותות בצמא ובהתפעמות בלתי נסתרת דברי חוכמה שלרוב הם לא יותר מפילוסופיה בגרוש מפי גורואים למיניהם. עקבתי אחר חברותי לקבוצה שכמעט כולן נשים משכילות ואיכותיות מאוד, התחברתי עם רבות מהן ואהבתי את רובן אבל לא יכולתי להתגבר על רגשותי ומחשבותי כשראיתי את הסגידה וההערצה ללא גבול שניבטת מעיניהן, ולא הבנתי על מה ולמה. הדבר עורר בי סלידה עמוקה, עמוקה מאוד. אני מעיד על עצמי שהקשבתי קשב רב לסאדואים והגורואים למיניהם, לא שמעתי דבר שיזעזע את אמות הסיפים בתפיסת עולמי, שמעתי דברי טעם ושמעתי הרבה דברים אינפנטיליים, אך ההערצה של בנות ישראל, לפחות לפי התרשמותי, היא ללא אבחנה וללא התייחסות לתכנים. מעולם לא הבנתי איך בן אדם בן חורין מסוגל להעריץ בשר ודם תוך התבטלות עצמית מוחלטת. אני אוהב אדם מטבעי ויש רבים שאני מעריך מאוד, אבל עוד לא נולד האדם שאני אעריץ וכנראה שלעולם גם לא יוולד אחד כזה. אני אישית נגד כל הדתות ובעיקר פולחניהן ורואה בחזרה בתשובה דבר בלתי מובן וחמור אבל מה שראיתי וחוויתי בהודו זה "לרעות בשדות זרים" וחמור בעיני שבעתיים.
בטרם צאתי למסע הזה נאמר לי לא אחת, שאי אפשר להישאר אדיש להודו או שאתה אוהב אותה או שאתה שונא אותה ותהיתי באיזה צד של המשוואה הזו אמצע את עצמי בסוף מסעי. כעת אני יודע שאיני שייך לאף צד או אולי נכון יותר לומר שאני שייך לשני צדי המשוואה. אהבתי ללמוד ולהכיר תרבויות אחרות, אורחות חיים שונות, הלכי רוח ומחשבה שונים, נופים אחרים, פילוסופיות ואמונות אחרות, מגוון עצום של בני אדם שונים למראה ללבוש ולהתנהגות. הוקסמתי מהצבעים העזים, מהמנגינות שזוחלות לתוכך פנימה, לא שבעתי מלהנות מהגנגס על פיתוליו ומהמראות של הרי ההימליה על פסגותיו המושלגות.
הואיל ומעולם לא הייתי מפונק הרי שעד מהרה התרגלתי ללכלוך ולזוהמה ורק נדהמתי ממימדיו. יחד עם זאת שנאתי ולא יכולתי להשלים עם המראות של העוני המשווע, מהמראות של אלפי אלפים של מוכי גורל מכל הסוגים ומכל המינים. הלב נצבט למראה המוני ילדים זבי חוטם ומזי רעב מקבצים נדבות בלי שום שמחת חיים במבטיהם, במיוחד בכפרים היה לי קשה עם המראות האלה. שנאתי להווכח שבני ישראל הרחמנים פשוט מתעלמים מכל זה, מתייחסים לכל המראות הנוראיים האלה בטבעיות מדהימה. בעיני זה דבר נורא, קשה לי מאוד עם האדישות, האטימות והצביעות האלה. שנאתי לראות את הנוער שלנו (לא כולו, אבל לדאבון הלב רובו), שבשבילו הודו אינה מקום לתייר בו אלא מאורת סמים אחת גדולה, על כל המשתמע מכך. היה לי לזרא לראות את התופעה הזו של הערצה שבעיני היא גובלת בסגידה ובעבודה זרה.
למעט ההערות האלו אני ממליץ בכל לב לבקר במזרח הרחוק, אם אינך אנין טעם יתר על המידה ותנאי אירוח לעיתים לא קלים אינם מרתיעים אותך. אני עוד מתכנן ביקור בדרום הודו כדי ללמוד, להכיר ולחוות חוויות נוספות.
חזרתי מהודו גדוש ברשמים וחוויות ורציתי לשתף בהן את ידידתי צילה אך ללא הצלחה, היא דחתה אותי ואמרה לי כמעט בגסות שלא רוצה לשמוע על הודו לא מילה ולא חצי מילה. התפלאתי ולא הבנתי על מה יצא הקצף שלה בנחרצות כזו. למחרת היא קראה לי, התנצלה והושיטה לי קלסר עב קרס בו מתויקים קטעי עיתונות מלפני שנתיים או שלוש מהם למדתי שהחברה הכי טובה של בתה, בחורה יפה, מוכשרת ונבונה, נסעה לבדה להודו עלתה לרכבת, נשדדה ונאנסה על ידי קרון שלם של הודים חמודים ורוחניים וגופתה הושלכה דרך החלון של הרכבת הדוהרת. נאלמתי דום ולא היה לי מה לומר, הבנתי לליבה ולא ניסיתי להגיד שפשע כזה עלול להתרחש בכל מקום בעולם. אם כי מ"הודו הרוחנית" שזוכה להערצה כל כך רבה מבני ובעיקר מבנות עמנו אולי אפשר היה לצפות למשהו אחר.
