אזור שיאחה
גל - אומרים שהסבלנות משתלמת. יכול להיות שזה נכון אבל לי אין אף פעם חשק לחכות. עד כה החוויות שלנו בסין לא היו מהמוצלחות ביותר, וכל מה שרציתי היה להגיע לסין שדמיינתי - כפרים קטנים, שדות אורז, הרים ירוקים, מרחבים פתוחים. סין זו מדינה ענקית. בטוח אפשר למצוא את זה פה, לא? אחרי יומיים בשיאן (Xian) החלטנו להמשיך הלאה. היעד הכללי - שיאחה (Xiahe) - לפי התיאור בלונלי זה אמור להיות כפר ששוכן בעמק מוקף הרים עם אוכלוסייה טיבטית. נשמע מבטיח. אבל לצאת משיאן זו משימה לא פשוטה - אחרי שעה של עמידה בתור שלא נגמר בתחנת הרכבת הצלחנו לשריין לעצמנו 2 כרטיסים במחלקת "הכסא הקשה" (Hard Seat), תשע שעות נסיעת לילה ללנז`ו (Lanzhu). במילים יפות, הנסיעה היתה קשה. במילים פחות יפות, היא היתה נוראית. 9 שעות של ישיבה בשורה דחוסה של שלושה אנשים, כשמולנו עוד שלושה אנשים, הגב זקוף במצב של 90 מעלות, צפיפות, דוחק וריח עשן סגריות ואלכוהול. לא ממש ישנו, אבל כך או כך הגענו בשלום יחסי. מלנז`ו עוד 4 שעות במיניבוס מקרטע בדרכי עפר והגענו לשיאחה.
עוד לא הספקנו להוריד את התיקים ונתקלנו ביניב ומישל - זוג חביב אותו פגשנו עוד בפיניאו (Pingyao). הם באו לתור את סין לפני שהם הולכים להגשים חלומות בארה"ב. אחרי שהחלפנו חוויות-הזדהות על הנסיעה הקשה יצאנו לשוטט קצת בעיר. שיאחה התגלתה כעיירה בעלת רחוב אחד ראשי, שבתחילתו מתגוררים הסינים, באמצע המוסלמים ואי שם בקצה הרחוב ליד המנזר הגדול נמצאים הטיבטיים. סביב כל העיירה גבעות גבוהות וירוקות ואת הרחובות מקשטות נשים טיבטיות בלבוש מסורתי. כבר הרגשנו רגועים יותר.
ערן - המנזר הגדול הוא גדול מאוד מאוד. מנזר לברנג (Labrang Monestery) מאכלס בתוכו מעל 1000 נזירים, שישה קולג`ים (לרפואה, פילוסופיה ועוד) ואינספור גלגלי תפילה ובודהות. לקחנו את מישל איתנו ויצאנו לסיור מודרך במנזר. נזיר טיבטי לקח אותנו ברחבי המנזר והסביר באנגלית (או משהו שדומה לאנגלית) על החדרים השונים ועל עשרות הבודהות שמאכלסים אותם. חוץ מפסלים רגילים, גם מצאנו חדר שמכיל פסלים שעשויים כולם מחמאת יאק. מסתבר שאת הפסלים האלו מכינים לכבוד ראש השנה - חלקם מחולקים למאמינים וחלקם נשמרים עד השנה הבאה. התוצאה מאוד מרשימה, אבל ריח של חמאת יאק בת שנה הוא לא ממש נעים בלשון המעטה.
למחרת שכרנו ג`יפ ונסענו אל הגראסלנדס (Grasslands). אל ארבעתנו הצטרפו ערן (הידוע בכינוי Falkor בפורום אסיה, ומעתה יקרא בכתבה ערן ט`) ונועה. גדלנו לשישה. משיאחה לגראסלנדס מפרידים 35 ק"מ או שעתיים נסיעה (תבינו לבד מה זה אומר על מצב הכבישים). דרך לא קלה, אבל שווה את הטילטולים. פתאום מצאנו את עצמנו מוקפים בשטחים ירוקים עצומים, הרים מרשימים, כמה פרות וכמעט בלי נפש חיה מסביב. כמה כיף לנשום קצת ירוק לשם שינוי. מסתובבים בגבעות, משחקים עם עגלות או סתם שוכבים על הדשא ומביטים לשמיים. מנוחה לגוף ולנפש.
הגיע הזמן לחזור, אבל הסתבר שזה יותר קל להגיד מלעשות. את הדרך חסמו (בגופם) כמה מקומיים שהחליטו לפתוח עסק ולגבות מס מעבר. החלטנו ברוב קולות שאנחנו הופכים את הנושא לתקדים עקרוני - לא משלמים! די לעשיקת התיירים! במשך שעה עמדנו כך, דו קרב בצהרי היום - הם לא זזים ואנחנו לא שולפים ארנקים. אבל בסוף התברר שהסבלנות הסינית מנצחת פרנציפים ישראליים - סיכמנו על הנחה סימלית, ושילמנו.
לנגמוסי
גל - נחמד מאוד בשיאחה, אבל גם נורא קר. הגיע הזמן לעזוב ולבדוק כמה קר יהיה במקומות אחרים. החלטנו לארגן "הסעה" ללנגמוסי (Langmusi). באותו הזמן מישל החליטה שדי וזהו ונמאס והיא לא ממשיכה יותר. סין הגיעה לה עד קצה היכולת והיא הולכת לנוח ולהרגע בתאילנד. יניב, כחבר נאמן, החליט לעת עתה להשאר איתה. נותרנו ארבעה - אנחנו וערן ט` ונועה. בשעות הערב המוקדמות מצאנו את דנה. היא בסין כבר פעם שנייה ובדיוק בדרכה ללנגמוסי. איזה צירוף מקרים. מפה לשם דנה הצליחה לאתר עוד שלושה ישראלים - עופר הכימאי שמטייל פה לבדו, ואיתי דובר הסינית שמטייל כרגע עם שירה. נהיינו חבורה של שמונה. מי ידע שבסין יש כל כך הרבה ישראלים?! אחרי תיאום ציפיות קצר סוכמה שעת יציאה וככה נוצרה לה החבורה העליזה.
ערן - לנגמוסי, שעת צהריים, גשם יורד על העיר. רצינו לבדוק כמה קר יהיה במקומות אחרים, ומסתבר שהרבה יותר קר. מזל שבתחתית התרמיל עוד נשארו לנו כפפות, כובעי צמר וצעיפים מניו-זילנד. וכך, עטופים ורועדים מקור, התכנסנו כל החבורה לארוחת ערב חגיגית במסעדת ליישה האגדית, שמפורסמת בעולם כולו (ובלונלי פלנט גם) במנת היאק-בורגר שלה - שווארמה מיאק בתוספת ירקות וכל זה מוגש בין שתי פיתות עבות. יאק-בורגר קטן יכול לפוצץ לחלוטין אדם נורמלי, והגרסא הגדולה של המנה היא ארוחה זוגית מלאה. המסקנות מהארוחה -
1. היאק-בורגר של ליישה אכן ענקי (אבל פחות טוב מהיאק-בוריטו).
2. מה שלא חריף לאנשים מסויימים (ערן ט` - "זה ריבה") חריף מאוד לאחרים (שירה נחנקת מהצ`ילי).
3. צריך להוציא חוזה על מי שאמר שספטמבר זה חודש אידיאלי לטיול בסין.
למחרת החבורה גדלה לתשעה. יניב שלח את מישל לתאילנד והצטרף אלינו באיחור של יום. מוזר לנו קצת כל הקטע הזה - 10 חודשים אנחנו רק שנינו ביחד ופתאום אנחנו מוקפים בכל כך הרבה אנשים. אבל זה בא לנו בדיוק בזמן, הניכור הסיני התחלף בהרגשת חמימות משפחתית. נחמד ככה. שאר הימים בלנגמוסי עברו בעצלתיים, בין בליסת יאקים אצל ליישה ושריפת קלוריות בטיולים באיזור. אחד הטיולים הוביל אותנו לאתר קבורת השמיים. הטיבטים, במקום לקבור את מתיהם באדמה (הקפואה), משאירים אותם למאכל עופות השמיים. גירסא חריגה קצת ל"מהאדמה באת ואל האדמה תחזור". אנחנו העדפנו לשבת קצת מרחוק ולא להתקרב אל האתר עצמו, אבל שאר חברי הקבוצה שהתקרבו לחקור חזרו עם סיפורים שכללו חלקי גופות וראשים מתגלגלים...
גל - 4:30 לפנות בוקר. קור כלבים בחוץ. חושך, לא רואים ממטר. חבורה של תשעה אנשים שמכירים אחד את השני בערך שבוע, פלוס עוד 4 "זרים", עומדת ברחוב נטוש מול שני מיני-וואנים. התיקים נקשרים על הגג, ואחד אחד אנחנו נדחסים לאוטו הקר. יוצאים לדרך. הסיבה ליציאה המוקדמת - מ-6 בבוקר חלק מהכביש נחסם לצורך תיקונים. סיבה הגיונית. גשם מתחיל לרדת בזמן שאנחנו מקפצים על כבישים שהם לא ממש כבישים אלא יותר שביל עפר מלא באבנים. אם לא התעוררנו עד עכשיו, עכשיו בטוח כולם ערים. מימיננו תהום עמוקה ואנחנו נושמים לרווחה על כך שהנסיעה בחושך. לפעמים עדיף לא לראות כמה הסיכויים שלך למות קרובים.
סונגפן
השמש מתחילה להפציע מבין הגבעות ויחד עם הגשם יוצרת קשת צבעונית מושלמת. מבעד למרחבים הירוקים והנטושים ברובם נגלים רוכבי סוסים, טיבטיים ארוכי שיער עם גרזן בחגורתם ומעיל גדול מתנפנף ברוח. נראה כאילו אנחנו נוסעים במין עולם אחר, מעין מערב פרוע בתוך סין. יאקים מגודלים שיער רועים בשדות האינסופיים. טרסות של אורז נגלות מתוך העננים. ופתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, אנחנו מגיעים לסונגפן (Songpan). וכמו תמיד, גשם זלעפות יורד על העיר. מסתבר שזה נהיה נוהג שכזה - אנחנו מגיעים לעיר חדשה במטרה להפשיר קצת, ובמקום זה אנחנו מקבלים גשם. די מדכא. התמקמנו במלון די מגעיל אבל זול (טעות שנשתדל לא לחזור עליה יותר), ויצאנו למצוא קצת מזון לחימום הגוף והנפש.
כל ספרי הטיולים שהיו בחבורה (והייתה נציגות כמעט לכל אחד - לונלי פלנט, ראף גייד ולטס גו) המליצו בחום על המסעדה של אמה. אז הלכנו. אמה התגלתה כבחורה סינית חייכנית בת בערך 30, שחיש מהר דאגה להביא לנו הרבה אוכל חם. גולת הכותרת בארוחה הייתה הקרוקטים - מין כדורי תפוחי אדמה וגבינה שאמה קראה להם בפנינו פלאפל. לא ממש הזכיר פלאפל אבל היה טעים. כששבענו, קצת התבהרו השמיים והלכנו לתור את העיר. סונגפן התגלתה כשילוב של עיר ועיירה, משהו באמצע, מוקפת הרים וטרסות. כל המבנים בעיר הם בעלי קו זהה, מין שילוב של אדריכלות אירופאית עם השפעות סיניות בבורדו ולבן. במרכז העיר מצאנו מדרחוב הומה עם עשרות חנויות אופנה יוקרתיות, ומיד אחריו גשרון מעל נהר זורם. בגדול, עיר נאה ונעימה. ארובות השמיים נפתחו שוב עלינו ורטובים חזרנו למלון. את שאר היום העברנו במשחקי טאקי סוערים.
בערב התארגנה חגיגה. הבנים קנו עוגות מקושטות, נקנו מתנות ונחגג יום הולדת שמח ורועש לנועה. לקינוח מהעוגות הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה קרובה. שם התנהל לו סימפוזיון סוער על "דרכנו לאן" - איתי ויניב רצו לסוע לפארק למחרת, כדי לתור את הסביבה. שירה שקלה להצטרף אליהם. נועה רצתה לסוע לפארק למחרת וגם להיכנס אליו. אנחנו רצינו להישאר בסונגפן עוד יום. עופר לא החליט מה הוא רוצה, ודנה התנדנדה בין הצדדים. כמה קל ופשוט לטייל בחבורה... החלטות לא ממש יצאו מהערב הזה, אבל לפחות היה מעניין. בבוקר של יום, דיונים הפכו למציאות - ערן ט` ונועה, שירה, איתי ויניב יצאו אל הפארק. אנחנו, דנה ועופר נותרנו לבדנו בסונגפן.
ערן - למחרת מזג האוויר השתפר פלאים - העננים התפזרו, השמש יצאה והטמפרטורה עלתה לרמה של קור סביר. יצאנו אל העיר במטרה למצוא אינטרנט. הציוד - מפה ופתק שעליו כתוב "אינטרנט" בסינית. אחרי רבע שעה של חיפושים, זרקנו את המפה והתחלנו להראות את הפתק לבעלי חנויות באיזור. לא מפליא שהמפה לא עזרה לנו. את האינטרנט מצאנו לבסוף קבור עמוק בתוך סימטא צדדית, בלי שום שלט אבל עם הגירסא הסינית לשיר של רוני סופרסטאר ברמקולים. בדרך חזרה פגשנו את דנה ועופר במסע חיפושים משל עצמם. דנה החליטה שהיא מאוד רוצה דים סאם (כופתאות בצק ממולאות). אז התחלנו לחפש. דים סאם לא מצאנו, אבל באחת הסמטאות גילינו את שוק הבשר של סונגפן. בתוך כלובים וגיגיות עמדו שם כל סוגי החיות לאכילה האפשריים - שפנים ואווזים, צלופים, סרטנים וצבים - כולם עדיין במצב צבירה חי למדי.
הגיע הזמן לעזוב את סונגפן. אנחנו קמים בבוקר, ובחשש מה מציצים החוצה מהחלון. אנחת רווחה. השמיים עדיין בהירים ונקיים מעננים. יום נפלא לצאת לטייל בפארק. אחרי כמה מהלומות ודחיפות עם הסינים, אנחנו מצליחים לקנות כרטיסי אוטובוס, וכעבור שעתיים וחצי של נסיעה בדרך פתלתלה מגיעים לשמורת הטבע ג`יודזאיגו (Jiuzhaigou Nature Reserve).
שמורת ג`יודז'אי גואו
גל - הפארק הוא שמורת טבע ענקית, שסביבו נבנתה עיירה. רוב העיירה היא מלונות יוקרה ומסעדות סיניות. החיפוש שלנו אחרי מלון זול ארך שעתיים מייאשות למדי, עד שבאיזשהו שלב היינו בטוחים שנישן ברחוב. איכשהו, על פי הנחיות מעורפלות ששמענו ממטיילים בעבר, הצלחנו לאתר את אחת מהאכסניות הבודדות בעיירה. מותשים קלות, אך מרוצים, יצאנו בצעידה לעבר הפארק. הכניסה לפארק הזכירה לי את דיסנילנד. שטח עצום, המוני סינים, תור ארוך ופסלים של פנדות. רק היה חסר שבובות מיקי-מאוס מזמרת תבוא לקבל את פנינו.
ערן - כיוון שבפארק יש בערך 60 ק"מ של שבילי הליכה, אנחנו בוחרים באסטרטגיה המקובלת - נוסעים באוטובוס עד לקצה המסלול, ואז מתחילים לחזור לאורך השבילים. כבר בתחנה הראשונה גילינו את הצד הבעייתי של הפארק - הסינים. המוני המונים מהם גודשים את הפארק, ומצטלמים בערך כל שני מטר. מסתבר שבמקום לצלם את הנופים המרהיבים, רוב הסינים מעדיפים להצטלם ליד שלטים, מעיין הוכחה של "הייתי פה". אם אין שלט פנוי בסביבה, אפשר תמיד להתחפש בתלבושת טיבטית "מסורתית" כמיטב הקיטש, או לדפוק פוזות שלא היו מביישות את נעמי קמפבל בתצלומי שער נחשבים. רוב התיירים הסינים בפארק היו מעשירי האומה - בגדים מפוארים, שלל מצלמות משוכללות ואווירה של מלכי העולם.
למזלנו התברר שרוב הסינים מעדיפים לא ללכת יותר מידי, ורק יורדים בתחנות האוטובוס, מצלמים תמונה או שתיים (או שבעים) והופ בחזרה לאוטובוס. ככה יכלנו למצוא קצת שקט ושלווה בשבילים. רק ארבעתנו והטבע. וטבע לא חסר בג`וזיאגו. הרים גבוהים ומיוערים, מפלים שוצפים, נחלים צלולים והמון המון אגמים. אגמים גדולים וקטנים, אגמים צלולים או מלאי צמחייה, אגמים כחולים, ירוקים, בגווני טורקיז או בכל הצבעים יחד. השמועה אומרת שיש גם כמה פנדות שחיות בשמורה, אבל עד כמה שחיפשנו לא ראינו אף אחת (בובות פרווה לא נחשבות). ב"בריכת חמשת הצבעים" (יש שם חמישה צבעים. ספרתי.) גילינו אטרקציה. חתן וכלה סינים באו להצטלם על רקע הבריכה עם צוות צילום ענקי (צלם, תאורן, מאפרת ועוד). חוץ מהצלם המקצועי היו להם עוד עשרות צלמים חובבים - כל התיירים באיזור ואני בתוכם.
בערב חזרנו עייפים לאכסניה, ופתאום שמענו קולות מוכרים מהקומה למעלה. חיש קל התגלו שאר אנשי החבורה העליזה שעקבו אחרי אותן הנחיות מעורפלות, ומצאו את אותו המקום בדיוק. לארוחת ערב בחרנו את אחת מהמסעדות הרבות בעיירה. אבל מה עושים כשהתפריט כולו בסינית, והמלצרים לא דוברים אף מילה באנגלית? עופר ואני נשלחנו כאחר כבוד למטבח, והתחלנו להצביע על המרכיבים למנות. אחת מזה ואחת מזה, ובסופו של דבר מגיעה ארוחת מלכים לשולחן. עדיף בהרבה על שאר החבורה, שניסתה להזמין מנה עם עוף וקיבלה את כל הציפור, כולל רגליים, ראש ומקור לשולחן.
כרטיס הכניסה לפארק מקנה יומיים של ביקור, אז בבוקר הבא קמנו מוקדם כדי להקדים את ההמונים. קר בבוקר בג`וזיאגו. קר מאוד. על השבילים והשיחים אפשר לראות שאריות קרח, ואנחנו מטיילים עטופים בשכבות עד שהשמש תואיל בטובה לעלות מעל ההרים. כשמטיילים רחוק מתחנות האוטובוס נחמד ושקט, אבל כשהשביל מתקרב לאטרקציות הראשיות - רעש והמולה. פתאום נהיה עומס, והסינים דוחפים בלי חשבון. אחרי כמה דחיפות אנחנו מחליטים "להתנהג כמו רומאים" ודוחפים בחזרה. במאמץ משותף אנחנו מצליחים אפילו לגרום לסיני שנדחף בתור לאוטובוס לחזור בחזרה. ביציאה מהפארק הקימו מדרגות, כדי שהקבוצות הסיניות יוכלו להצטלם יחדיו (כמו בתמונת מחזור מבי"ס יסודי) על רקע הכניסה. למזכרת, דנה ואני מסתננים לאחת הקבוצות, וגם לנו יש עכשיו תמונה אופיינית.
גל - בוקר מוקדם וקפוא. הביקור בפארק הסתיים, חייבים להמשיך ללכת. החבורה מתייצבת בתחנת האוטובוסים. מצב בעייתי. אין מקומות על האוטובוסים. הכל מפוצץ. ערן ט` ונועה יוצאים למרדף בעזרת מכונית המשטרה המקומית לאחר האוטובוס שיצא 15 דקות מוקדם יותר. אנחנו תופסים את המקומות האחרונים באוטובוס הבא בתור. עופר ודנה תופסים את המקומות באוטוס אחריו. שירה, איתי ויניב נשארים מאחור לאוטובוס האחרון שיוצא. איכשהו, בסופו של דבר, כולם עלו על אוטובוס. נושמים לרווחה. תוך 11 שעות ארוכות-ארוכות, כל החבורה מתאספת בחזרה. הגענו.
