ארץ חדשה בגאנסו ושינג'יאנג
בקצה המערב על תפר המזרח (או הפוך):
האמת היא שלא ידעתי שבחצר האחורית של סין יש תיבת אוצרות חבויה, והאמת האמיתית היא שלא ידעתי שלסין יש בכלל חצר אחורית. אבל ברגע ששמעתי על המדבר והגמלים כפולי הדבשות, על הרי השלג המחודדים המקיפים כעדי יקר, על המסגדים, על סירי הבשר, על השווקים הצבעוניים ועל זה שדרך המשי עדיין חיה ובועטת, הייתי חייבת להגיע ולבדוק. דרך המשי היא יצור מוזר ומתפתל, החותר בין אירופה לסין בין המון ארצות עם "סטן" בסוף. היא קיימת כל כך הרבה שנים ועברו בה כל כך הרבה סחורות וידע מפה לשם ומשם לפה....אפילו מצאו מסמכים בעברית פה באיזה מערה (ואני הצלחתי לגנוב תמונה ).
קצרה היריעה מלספר כל מה שקרה לי וכל מה שיש לי ולכל מה שיש על ובצידי דרך המשי. החיבור בין צפון לדרום ובין מזרח למערב הסעיר את הנשמה שלי כמו שחיבורים עושים, המשיכה המוזרה שלי לאיסלם זכתה למענה בהתחככות... או כמו שנאמר יפה בשיר "דרך המשי" של יהודית רביץ (שרק כשגדלים מבינים אותו באמת) אשה נשברה בי פתאום.
אתה זוכה המדינה זוכה:
איך שאתה נכנס לסין אתה מבין שאתה כבר לא בעולם השלישי (איך אתה יכול להיות עולם שלישי כשאתה מייצר את כל הדברים לעולם הראשון ?!) המדינה נראית כאילו היא רצה קדימה מהר, אבל רוב האנשים נשארים פשוטים חייכנים ונינוחים (בכל זאת מיליארד ומשהו סינים - קצת קשה לקדם את כולם בבת אחת). בגלל שהיא כל כך גדולה וכל כך סינית, אתה מוצא את התוכניות שלך קצת יומרניות אולי, ובין אינספור הדרכים והאפשרויות, המדינה בסופו של דבר מציעה לך שתיים. זאת שכבר באת ממנה ועוד אחת. בסין אתה לוקח את מה שנותנים לך, שם בכיס מחייך בנימוס ואז יש שתי אפשרויות: או שזה מה שרצית ואז יצאת מנצח במאבק הבלתי מוסבר הזה או שאתה מגיע למקום אחר ומגלה שהכי טוב שהגעת לשם, ואז שוב ניצחת. באופן כללי אי אפשר להפסיד, מפסידים רק אם מתעקשים על מה שאי אפשר או קשה. וככה מצאתי את עצמי בדונחואנג Dunhuang שבמחוז gansu שהיתה, בלי שאני אדע, התחנה הראשונה שלי על דרך המשי.
אופניים אופניים אני רוצה לרכב על האופניים שלי (פרדי מרקורי):
דונחואנג שהפכה בפי מהר מאוד לדון חואן יושבת למרגלות דיונות חול שמכניסות את הדיונה הגדולה שלנו באשדוד לכיס הקטן (ומחייכות בנימוס). כמו כל הערים פה יש לה את הרחובות הסינים שנראים כמו קניון גדול (במובן של מרכז קניות) עם בניינים עטויים חרסינה לבנה כתלבושת אחידה כמו שפעם כפר סבא חשבה שנורא אופנתי :-). ואם קצת יוצאים לטיול עם האופניים (1-2 Y לשעה), מגיעים למקומות נפלאים עם בתי בוץ ואבן ושדות של כל מיני. אם ממש מרחיקים מגיעים לקיר המערות המפורסם שמשלים את הסיפור למערות ההודיות (ע"ע דרומה בשלוקים גדולים) ומספר סיפור בודהיסטי מופלא משלו, ומחביא בתוכו מסמכים על תרבויות שנעלמו ושרדו והשתמשו לפני אלף ומשהו שנים בדרך המשי.
חרון אפי:
סוכם כבר שמותר לירוק ברחוב (דבר שהרגיע אותי) ובאופן כללי השירותים הציבוריים בסין הם מאוד ציבוריים, או כשנוסעים באוטובוס באמצע שומקום, ממילא כולם מסתכלים עליך כשאתה בהפסקת פיפי (אם לא שותפך להשתנה אז אלו שצופים מהאוטובוס). הילדים הקטנים פה מסתובבים עם אנטי חומר של חיתול, שמתבטא בעצם בחור גדול במכנסיים (סטייל יונתן הקטן, אוי - ויי- בוי לו) והם עושים פיפי וקקי (כי ילדים קטנים לא מחרבנים, הרי) איפה שהם רוצים, או איפה שאמא שלהם רוצה, על כל צעד ושעל. אז בעצם סוכם שמותר לעשות צרכים איפה שרוצים, כך כשממש מגעיל בשירותים של התחנה המרכזית, עושים ליד. או שקצת שיכורים אחרי שלוש בירות, הולכים מאחורי המסעדה ועושים בצללים.
אבל עדיין, לא סוכם עניין החיטוט באף, דבר שמדאיג אותי ואת מערכת האף-אוזן-גרון הסובלת שלי, יותר מיום ליום. כשאתה מבלה ימים תמימים באוטובוסים שהם מעין בועות עישון מנויידות (הסינים הם, כנראה, העם המעשן והמעושן ביותר בעולם). כשהאבק של הדרכים מוצא את כל החורים שיש לך בראש וסותם אותם בהדרגה ובנחישות, כשהיובש מפוצץ לך את כל הנימים ומדמים לך את המערכת ושינויי הגבהים עושים לך בעיות לחצים. האף (נציגה הבלתי מעורער של אותה מערכת ממ�קודם) לא יכול לעשות דבר, מלבד להתמלא פליאה. ואני באמצעים לא אמצעים, צריכה להוציא, קבל עם וקבל עצמי את אותה פליאה. עדיין לא נוכחתי לדעת איך מגיבה הסביבה לחפירותי הארכיאולוגיות (המלוות באישורים רפואיים כמובן). אני בכל מקרה, תמיד נהנית מהממצאים.
עוד נגיע נגיע נגיע לארץ חדשה:
אומרים לנו שיש סין אחר - טוב שמישהו יודע על זה... אומרים וצודקים, ככל שמתרחקים מערבה מכאן למחוז שינג`יאנג (Xinjiang- ארץ חדשה) משתנים האנשים והשפות והאוכלים. מתמעטות שיחות ה- "ני -טסונג- נה -לי -לייד" (מאיפה את/ה?) הנעזרות בשיחון. והשימוש שלי (שהגיע לכדי 90% מהמשפטים שאמרתי) ב-"בו דונג" (לא מבינה) התמעט כי גם המקומיים לא מבינים סינית.
אתה החולייה החסרה (ולאו דווקא החלשה) שלום:
כמו צבעי הקשת, שהיה חסר בהם הירוק הבהיר, כמו רשת שהיה בה חור, ככה הסתובבתי עד עכשיו ופתאום החתיכה הזאת, של הפאזל, נמצאה כאן ב-Xinjiang. זה עושה לך קצרים מוזרים בראש לתפוס את זה פתאום. זה התחיל במלון מקושט מוסלמית, כיתוב סיני, ושירים רוסיים ברקע. רחובות חרסינה רחבים מוצלים בגפנים, ואנשים שלא ראיתי כמותם אבל ראיתי כבר את כל המרכיבים שלהם. עיניים מלוכסנות, לחיים גבוהות, פנים עגולות, וחיוך מלא שיני זהב. הם עומדים באמצע ההצלבה בין הסינים לתורכים, בין הפקיסטנים, קשמירים לרוסים. ומה יצא?! חוץ מכל המיעוטים הקאזחים והאוזבקים, והקירגיסטנים, והטג`יקים. יש גם את הויגרים המקומיים (Uyghur) שהם הירוק הבהיר.
ראיתי אותם לראשונה בטורפאן (Turpan) עיר גפנים ויין במקום הכי נמוך (וחם) בסין ושני בעולם. הסתובבתי שם בשווקים הצבעוניים עם כל האנשים, והחיוכים, והבדים והזהב. ויש בד אחד נורא פופולרי שעושים ממנו כל דבר, בין אם חולצות ושמלות ומפות ומלונות וכיסויים וכו`. ואת כל הדברים האלה היינו בישראל שולחים ישר לסרטים של דובר קוזאשמשלושווילי (והרי גרוזיה זה פה ממש ממול, או בדרך לצרפת, לא! לספרד, מה אני מדברת?!).
רכבת לקצה המערבי של סין
סלאם עלייכום- בוא תגיד שלום:
קשה למצוא את עצמך מטייל לבד בסין. כמו מגנטים נמשכים ה"לאוואי" (זרים LAWAY) זה אל זה. כנראה בגלל שעם אף אחד אחר אי אפשר ממש לפטפט. לילה טורפני יבש וחם, יצאנו (כל מי שהיה בחדר) לבדוק איך היין המקומי ומה זה בדיוק "דפאנג`י" המנה המפורסמת שצריכים חמישה אנשים בשביל לסיים. ג`אן היתה הכוכבת הדברנית של הערב (בת 52 אבל טוענת ומתנהגת כבת 25 - מה שהשאיר אותי בעמדת המבוגרת שבחבורה) ואני אחרי כמה כוסות יין, לא רע בכלל, ובקבוק ומשהו בירה, התחילה להתבלבל לי האנגלית וצנחתי בהנאה על השולחן. ג`אן החזירה אותי לחיים כשסיפרה איך טיילנו בשוק כל היום ואני, בקולי הווקאלי (הרך, הנעים, העגול וההפך משלה) הסתובבתי בין המוסלמים בשוק ועשיתי שלום במרומיו.
זה לא שהתכוונתי להתגרות בגורלי, אבל פשוט לא היה נראה לי מזיק להגיד שאני מישראל. מה הם יעשו לי?! יוציאו עלי חוזה?! מקסימום יעשו פרצוף. היה מסקרן לראות את הפרצופים שהם עשו כשעניתי שאני לא מוסלמית, אני יהודיה. לא הצלחתי להבין אם הם מחייכים כי הם שמחים מהפגישה עם "יהוד", או שהם נבוכים כי עומדת למולם אוייבת העם ומחייכת בנימוס. לאלו שדיברו על מלחמה לחצתי את היד, אפילו הצטלמנו, הייתי ממש מוצלחת בתור יצגנית, אני לא יודעת מאיפה זה הגיע לי אבל כדאי לקחת אותי לממשלה לפני שזה יעבור.
chasing the sun:
השמש לא שוקעת על הרכבת הארוכה לקאשגאר- העיר הכי מערבית בסין. כשאני אגיע לשם אני אהיה יותר קרובה לירושלים מאשר לבייג`ינג. משעשע? חכו שיגיע לכיס שלכם הנסיעות המטורפות האלו! מה שכן, הרכבות הסיניות מחלקה שניה, יותר דומות לסופר היפר מחלקה ראשונה בהודו. יש כריות, שמיכות, מגבות, תרמוסים עם מים חמים, דיילות, חטיפים ואפילו מוסיקת רקע נעימה. "The rivers of Babilon" למשל הוא להיט גדול, ובגלל שהרבה "תיירים" זוכרים את השם שלי כי הוא נשמע כמו ה-"ifratis" (נהר הפרת, החבר של החידקל) אני מרגישה ששמים אותו ברכבת רק בשבילי.
קיווי עסיסי עם ויטמין C:
לאוסטרלים ולניו-זילנדים יש חיוך מיוחד שכנראה התפתח אבולוציונית בשונה משאר עמי העולם. יש בו משהו קרימינלי, שריד עתיק לאבותיהם הפושעים ואי אפשר לעמוד בפניו. למזלי ישבתי כשפגשתי את קמרון (הוא היה מעלי ברכבת ונרדם בכל הקטעים היפים של הנסיעה), אבל כשהגענו לקאשגריה, הצומת הגדולה במערב הפרוע של סין, הוא הציע להמשיך לחלוק תא לכמה ימים, עד שהוא יעזוב לקירגיסטן לעזור בחיפושים של נמרי שלג (snow leopard) ולא הצלחתי להגיד לא.
מדריך לאוכל סיני
כמו שהשיחון השימושי הפך לא שמיש, כך נדחקו גם לפינה הדוכנים של אפי החזירים, ראשי הברווזים, והירקות המוקפצים, ופינו מקומם לאוכל ווגרי, שהיה שילוב, כמו האנשים, של סיני ותורכי, שהם כידוע, שני מטבחים מנצחים. קשה להבין את ההצלחה הכלכלית של העסקים כי נדמה שיש יותר מקומות לאכול מאשר אנשים. הם מסודרים יפה, מאפיה, ולאחריה שישליקיה, בשר ולחם, בשר ולחם, ועוד בשר ועוד לחם ובין לבין דוכנים של בשר ולחם.
כמה פנינים מהמטבח המקומי:
מנות עיקריות:
- "לחמן " (לא ההוא של הבגרויות), מעדן של נודלס (שמכינים מבצק מול הפנים שלך) ועליהן רוטב פלפלים עגבניות, בצלים ובשר כבש (3y)
- "גאנגבאן"- אותו דבר רק עם אורז.
- "דפאנג`י"- עוף מבושל ברוטב אדמדם על מצע תפו"א פלפליפ אדומים חריפים, בצלים וכו`.
חטיפים:
- שישקבאב- שיפודים של כבשים.
- סאמסה: בורקסים קטנים ממולאים בבשר כבש (בעיקר בשומן של כבש).
- אופקה- opke- ראשי כבשים מטוגנים או מבושלים (הלא מוצלחים למילוי פשוט זרוקים על הרצפה, לא רחוק)
- קשקע של כבשים - נראה מאוד מפתה (not!).
לארוחת בוקר:
- יוגורט, לפעמים מתוק עם סירופ משבבי קרח.
- פולאו- אורז נהדר מבושל עם ירק צהוב שנראה כמו גזר, יש לו טעם של גזר וריח של גזר. לפעמים אפשר לקבל על האורז הפתעות בצורת חלקים של כבשה.
בין הארוחות:
- צ`וצ`ורה: קראפלך קטנים (ממולאים נגיסת כבשה) בתוך מרק, בדרך כלל מלווים בהרבה כוסברה ועלי נענע מיובשים.
- לחמים נקראים פה נאן, והם באים במגוון גדלים וצורות (אפשר למצוא גם בצורת פרחים), קישוטים, עוביים וכמובן דרגות קושי, או יובש לצורך העניין (לומדים מטעויות). גם בנאן אפשר להתקל פתאום בכבשה, אם לא כבשה אז איזה טלה קטן. אכלתי כל כך הרבה כבשים שיספיק לי לכל נדודי השינה.
- הפירות בשנג`יאנג נהדרים, חשוב לציין במיוחד את המישמשים, כי פה הם הרבה יותר מגולחים מאשר בבית, את האבטיחים כי כאן אפשר למצוא אותם - צהוב בחוץ ואדום בפנים, וכמובן את התותים, בואי נקנה עוד תותים, לבנים וטעימים מעצי התות שמפוזרים בין הצפצפות וכנראה הגיעו לכאן כתוצאה מהברחות הבלתי פוסקות של תולעי המשי לאורך הדרך.
קאשגאר
אני משם:
שלא כמו קמרון, הניו-זילנדי, שהיה צריך לקנות לעצמו כובע מקומי ולעשות מבט רציני בשביל להראות חצי תורכי, אני פשוט לבשתי את שמלתי האינדיסטנית, את חצאיתי הנפאליסטנית, ועטפתי את ראשי בכפייתי הבדואיסטנית, הסתכלתי על עצמי ואמרתי שדי להכחשה! אני משם, מכפר קטן בצפון מזרח פקיסטן. רבים הם שטעו ותהו ברחוב הקאשגרי אחר מוצאי האבוד. עיניי הפקיסטניות התפתו לאשר מוצא מרכז אסייאתי, מדי פעם, בשביל ההרגשה האקזוטית. הדברים היחידים שהסגירו אותי בהסתובבות תחת השמש הקופחת היו תיק הגב על כתפי (ממנו נשלפה לעיתים מצלמה שהפכה אותי בן רגע לאמריקאית). סנדליי, שכמעט ולא נשאר מהן כבר כלום, אבל אצבעותי החשופות, נטולות גרבי הניילון המעוטרות, בצבצו בחוצפה צברית. וכמובן, אפי, שהיה, הווה ויהיה גדול ופולני. מה שכן, יכולתי להבין חלק מהדברים ולקשקש קצת בערבית, לצחצח כמה מספרים בתורכית, ולשאול כמה זה עולה? בכמה שפות. יכולתי לקרוא סוף סוף מה שכתוב ואפילו לנסות כוחי בביטוי המילים, אבל למרות שהאותיות הן ערביות למשעי, זה עדיין נשמע ומובן לי כמו סינית.
פאראנויה זו מחלה קשה:
רק כשעזבתי את קאשגאר, בשנית, הייתי יכולה להגיד בפה מלא ואחד שהפקיסטנים הם באמת ובתמים יצורים חביבים להחריד ומכניסי אורחים נהדרים (אפילו שזה לא הבית שלהם). אבל בהתחלה הייתי די עסוקה ביישום כבדהו וחשדהו ואפילו די התעליתי על עצמי מבחינת יצירתיות כשעברו לי כל מיני סרטים מרעין בישין בראש, שזה שהם מזמנים לתה פקיסטני (שהוא בעצם צ`אי הודי, אבל לא גיליתי להם..) זה בשביל להרחיק אותי מהחדר. שזה שהם משלמים עלי באינטרנט, זה בשביל לנחם אותי על הרעה הצפויה לי. שהם כל הזמן שואלים באיזה חדר אני, כדי לבוא בלילה ולחטוף אותי, לסחוב אותי לגילגיט או ללאהור ושם להעלות אותי עולה על מזבחו של אללה. מזל שהיה איתי בחדר מישהו מניו זילנד, עליהם אי אפשר להגיד שהם עשו משהו רע (מלבד אולי לאפשר לפיטר ג`קסון לצלם סרט נוסף בארץ שלהם). האמת היא שבהתחלה גם חשבתי שקמרון עם הפקיסטנים בקנוניה נגדי (מה הוא מחבק אותם ברחוב? מה קרה? חברים מהפלמ"ח?) אבל כשהוא הוציא את נעליו מחוץ לחלון והשאיר אותן שם מתוך התחשבות, חזר אלי הבטחון שהוא לא רוצה להרע לי.
אז יצאנו יחד לבלות...
אחד החברים שקמרון רכש לו באיזו חנות שטיחים לקח אותנו באיזה ערב למועדון לילה מקומי. היה דיסקו! היו גם ריקודי עם, רק לא של העם שלי. קפצנו והסתובבנו והסתלסלנו. כשזה הפך לואלס וויגארי עם נגיעות תורכיות הוזמנתי ל - 1..2..3 על ידי ואהב - תלמיד תיכון מקומי חביב ביישן ונטול אלכוהול. קמרון בינתיים רקד בזוג עם עאדל, מסתבר שללא קשר לנטיות מיניות, אם אין לך בת זוג, אתה פשוט רוקד עם החבר שלך (ונותן לו להוביל). חזרנו מאוחר לפי שעון שינגיאנג (שמאחרת את השעה בשעתיים כדי שהשקיעה לא תהיה באחת עשרה בלילה). בכלל נורא מצחיק שלכל דבר פה יש שתי שעות וצריך תמיד לשאול אם זה שעון מקומי או שעון בייג`ינג.
באותו בוקר, כשנוערתי מהמיטה ובחוץ היה רק אפרפר, שאלתי את השאלה הזו. כשאתה הולך לישון לפי שינגיאנג וקם לפי בייג`ינג סימן שישנת ממש מעט, אבל קמרון אמר שיש תרבות יום א` - השוק המפורסם של קאשגאר - וחייבים ללכת לראות. אם חייבים אז חייבים, בקושי הצלחתי לפקוח את העיניים אבל ראיתי איך שזה מתחיל - לילה לפני השתכרתי (כמה בירות, זה כל מה שלקחתי). בקיצור, אמרתי לעצמי, יושבת לצד הכביש, מסתכלת ברוכלים מקימים את הדוכנים, כמה תמונות של אנשים בלי שיניים את צריכה?! אפילו לא הייתי צריכה לענות, חזרתי להשלים שעות שינה לשעון המקומי. יש לי יום יום שוק.
"יושבת היום שעות, נספגת באווירה, עד שכל השוק הזה נראה כמו הזיה. קונה קבאב אחד או שניים, נוודת לשנה, שיער עד הכתפיים, תוכניות בונה" (ע"פ כנאפה מתוקה - אהוד בנאי).
עכשיו תקחו ת`הימלאיה ותהפכו לצד שני:
בטח יש להם שם שפירושו "הרים עם שלג" באורדו (הערבית של הפקיסטנים) או ב"סטנית" אחרת, אבל הם המשך הישיר של אותם הימלאיה שראיתי קודם. למעשה אם אני אחצה ישר דרומה אני אגיע ללדאק. אבל אני לא. למרות שזה מפתה. נסענו לתוך ההרים והחלפנו מיעוטים כל עשרה ק"מ. בסוף עצרנו בקירגיסטנים ליד Karakul Lake, וישנו שם עם משפחה בתוך שמיכות של מלכים והיה חם ונעים ומעושן. אני יודעת שלא אומרים "איכס" על אוכל, אבל מים חמים עם חמאת יאק מלוחה (מה שנקרא "תה עם חלב" בפי המקומיים) זה פשוט גועל נפש! גם כשניסיתי לשכנע את עצמי שזה מרק זה לא עבד. ביקשתי תה רגיל. חייכתי בנימוס. אבל אוכל זה לא הכל, וכשיש כזה נוף, מי צריך לאכול?! עדיין קשה לתפוס איך מעמידים גוש אבן של כמה ק"מ בצורה אנכית. ההרגשה הבלתי אפשרית הזאת שארבעה ק"מ של אבן עומדים מעליך, עם שלג עבה כמו הר שלם של גלידה. הבנתי שאם הייתי עכשיו לפני לימודים, בטח הייתי הולכת ללמוד גיאולוגיה.
הייתי כבר בדרך ועכשיו הלב פצוע, זה סיפור כל כך ישן וידוע:
הייתי ככה קרובה לפקיסטן ומעבר להרים הציצו אלי אפגניסטן וטאג`יקיסטן. התרגשתי מאד. אבל חוץ מזה, לא יכולתי לעשות דבר. אפילו שהיו כמה פקיסטנים שהציעו לי חסינות.
ישראליה ואוסטרליה:
את לוסי פגשתי עוד בטורפאן ואח"כ הצטלבנו שוב בקאשגאר, ראינו שהתכנונים מתאימים, אז אולי במקום להגיד שלום ואולי נפגש שוב... כל פעם מחדש, נשארנו ביחד. המשכנו לדרך המשי הדרומית ועשינו שם Browsing בשווקים, שגענו את המקומיים עם המצלמות הדיגיטליות שלנו... יצאנו להופעה וויגרית פופולארית ועשינו הרבה מחיאות כפיים, אכלנו הרבה ובערבים מול ה- MTV הסיני עם שירי הדואטים הדביקים, היינו יושבות ומדובבות אותן בסגנון ג`ייסון דונובן. ובדקתי מקרוב, מסתבר שלאוסטרליות עוד אין כיס. טוב, גם לקנגורו זה לקח זמן.
Summer time and the living is easy (בביצוע של ג`ניס):
זה היה קצת מוזר בהתחלה, אבל האנשים פה לא עובדים, יושבים בחוץ משחקים קלפים. נוסעים מפה לשם על עגלות עם חמורים ואוכלים בלי הפסקה. ואז ראיתי שזה בעצם מה שגם אני עושה. קל לחיות פה. משלמים פחות או יותר אותו הדבר כמו בהודו על לינה והרבה פחות על אוכל ועל אינטרנט. רק כשאתה פתאום קונה כרטיס לרכבת אתה צריך לשבור תוכנית חסכון וכל אתר פה חושב שהוא מינימום הטאג`-מאהל...
לשנה הבאה בדרך המשי הבנויה:
עם גמל או בלי גמל, דרך טהראן או קאבול, בפעם הבאה אני מתחילה בתורכיה והולכת לכאן ברגל, דרך המשי, דרך ההרים. דרך העמים המוזרים האלו עם החיוכים מזהב.
"בוא נעבור בדרך המשי, דרך הרי קווקז, נגלה שמחה וגם קושי, הרים אגמים ואז... שוק ועוד שוק ועוד שוק, יום אחרי יום אחרי יום, נמשיך להלך ונעוף, ואז נהיה בסין פתאום" (יהודית רביץ)
תודות רבות לכל מי שכיוון אותי לאזור שינג`יאנג: חנן, עידו ורחלי, תמיר וגילי.
