מגיעים לגובי ולעמק יולין אם
מדבר גובי, אחד המדבריות הגדולים בעולם, משתרע על פני שטח עצום בדרום מונגוליה וחלקים מצפון סין. המדבר הוא אחת האטרקציות המרכזיות במונגוליה גם לתיירים וגם למדענים שגילו באזור זה שרידים מרשימים המעידים על הימצאות דינוזאורים לפני מיליוני שנים.
בוקר במדבר. צופה מגבעה ליד המאהל בגובי, מותח שרירים ומתעורר יחד איתו. צפונית לי נמצא גר בודד ואני נזכר כי בגובי המרחק הממוצע בין משפחה למשפחה הוא 50-30 ק"מ. השקט והדממה שולטים ורק הרוח משמיעה קול חרישי. השמש ביישנית ועדיין אינה מכה בכל עוצמתה. חום תופת ויובש קיבלו את פנינו בצהרים. סביבנו 360 מעלות של שממה. כל נשימת אוויר יבש בג`יפ כאילו דורשת ממך נוזלים. תוך כדי נסיעה של שעות מבלי לראות גר, אנחנו דנים בינינו על האפשרות מה יקרה אם נתקע במקום נידח שכזה ללא ציוד או מספיק מים. כבר החלטנו מי ילך להזעיק עזרה ונזכרנו בסרט "Alive", כשראינו באופק את הכניסה לשמורת הטבע Guravansaithan.
עמק Yolyn Am בשמורת הטבע הוא תופעה מרתקת. באמצע המדבר נמצאים הרים ועמק ירוק בו זורם נחל ובמרכז כל התפאורה הזו ישנו קרחון שנמס לגמרי רק בסוף הקיץ. שמחנו לשינוי בפני הנוף והלכנו עשרים דקות עד לקרחון כשעלינו מטפטף גשם קל. לא יאומן ולא מובן לי איך מקום כזה יכול לפרוח באמצע המדבר. קל מאוד לשכוח איפה אתה נמצא, Yolyn Am זה המקום היחיד בו ראינו תיירים בעשרים הימים שהיינו מחוץ לאולן בטור.
הלילות בגובי היו מהמדהימים והיפים שראינו. כמעט כל לילה התברכנו בשקיעה עוצרת נשימה. כשהוצאתי את המצלמה נאלצתי לצלם 10 תמונות כיוון שככל הזמן עובר, השקיעה נראית יותר ויותר מושלמת. בלילה השלישי חזיתי בליקוי ירח נהדר שקישט את השמים, זרועים הכוכבים.
בבוקר שלמחרת עשינו את דרכנו לכיוון העיירה Noyon, שם נמצאת תופעת טבע מרתקת נוספת. באמצע שום מקום ישנו סלע ענק, הנקרא ע"י המקומיים Tokhat. בסלע זה, אם אתה מצמיד את הראש, אפשר לראות השתקפות כמו במראה. ככה מצאתי את כולם בתנוחות משעשעות, מצמידים את הלחי לסלע וצועקים מה קורה מאחוריהם. באותו ערב הצרידות והצינון הקל שהיו לי בימים הראשונים החמירו וחולשה כללית וחום קל הפילו אותי למזרון, בעוד האחרים מארגנים את המאהל ומבשלים ארוחת ערב. קיוותי שמצב בריאותי לא יחמיר ויקלקל לי את המשך הטיול.
מותרות בלב מדבר
גובי, מדבר כה רב גוני, מתברך במרחבי שממה מישוריים אינסופיים, בקרחונים וגם בדיונות. טיפסנו במעלה גבעות הדיונות וצפינו ברוח מפזרת את עקבות כפות הרגליים שהשארנו מאחור. התחושה להיות מוקף דיונות ורוח חזקה מפזרת את החול סביבך במערבולות קטנות, היא נהדרת ומיוחדת במינה.
מים, כבכל מדבר, הם מצרך נדיר. כדי למלא מים בג`ריקנים היינו צריכים לעצור בבאר ולשאוב לפעמים עם משאבה או מה שבדרך כלל קיים- דלי וחבל. ליד כל באר כזאת ישנה שוקת בה חיות הסביבה יכולות לבוא ולרוות את צימאונן. עצרנו ארוכות ליד הבאר כדי לטהר מים, למלא בקבוקים ולהתקלח - ככה זה שאין מקלחת 20 יום. ארוחת הערב באותו יום היתה ממש מוצלחת. למדתי להכין בצק ופינקנו את עצמנו באמצע שום מקום בבורקס וקרואסון שוקולד. לאף אחד לא היה אכפת שזה לקח ארבע שעות. בבוקר היום השישי הגענו ל-Bayanlig. עיר רפאים טיפוסית לגובי, ריקה מאנשים ומבודדת משאר העולם. את הדלק שואבים עם "מנואלה" והמכולת נראית כאילו לא נפתחה שנה. מגוון המוצרים לרכישה מסתכם באורביט, מגפי רכיבה ומנה חמה. שום דבר טרי או אכיל במיוחד.
אחר הצהריים. לתחנוני הנהג (שמיצה את האורז והפסטה שהכנו לו) שנבשל לו קצת Mach (בשר) רכשנו מגר בדרך רגל עז. הנהג צואיגו (Zoigo), עירוני מאולן בטור, רזה עם שיניים צהובות ושיער כסוף, בקושי הכיר את דרכי העפר בדרך. כשהוא לא נעזר ביכולת הניווט שלנו עם המפה והמצפן הוא נוהג לעצור בגר מקומי ולקבל הוראות או כפי שהוא מכנה את זה "Mongol GPS". בערב ניסינו "להחיות" קצת את בשר העז עם בירה ותבלינים אך דבר לא עזר והבשר נשאר גם קשה ללעיסה וגם לא ממש טעים. צואיגו לעומת זאת היה מרוצה שהוא בישל לעצמו את המנה המסורתית של בשר בקערת מים והעלה חיוך על פניו, בעודנו מנסים לאתר פיסות בשר שנשארו לנו בין השיניים.
בלילה האחרון במדבר, בדרכנו מערבה עצרנו ליד הנחל הראשון שראינו אחרי העיר Altai - המקום המודרני ביותר שראינו במדבר עם אספלט, בנינים ושלוש (!) תחנות דלק. בבוקר למחרת כבר הרגשתי טוב יותר, יחסית לימים האחרונים. בצל רכסי הרי המערב, כאשר הגבוהים ביניהם מושלגים, שוב התחלנו בהכנות לקראת היציאה ליום חדש נוסף ולהמשך דרכנו למערב מונגוליה. היופי מסביבנו הופרע ע"י צבא של מליוני יתושים שלא מפסיקים לרחף, לתקוף ולעקוץ. "הנהר" שלידו ישנו התברר כביצה וכולי התגרדתי מכף רגל ועד ראש וצפיתי בשלושת האחרים "רוקדים" מחוץ לג`יפ, מנסים להימלט מהיתושים בעודם מקפלים את הציוד בחזרה לג`יפ.
