התמצאות בשנזן
הרפובליקה העממית של סין - איזו ארץ מטורפת. קומוניסטית היא בערך כמו ארצות הברית, יותר אנרכיה יש פה מימי הזהב של המערב הפרוע. את זה הבנתי כבר ברגע שחציתי את הגבול מהונג קונג המסודרת (הכל יחסי) לשנזן, עיר הגבול הסינית. מהרגע הזה לא הפסקתי לצחוק ולחוות, לפעמים אולי להתעצבן, אבל בכל זאת לצחוק.
אחרי שעה נסיעה בערך מהונג קונג (את האוטובוס תופסים מהמשרד של ה CTS), מגיעים למעבר גבול. ממנו שנזן נראית עיר תאומה של הונג קונג - בניינים גבוהים, תנועה ערה על כבישים גדולים. האוטובוס עוד ליווה אותנו מעבר לעמדה של היציאה מהונג קונג עד לתור לכניסה לסין עצמה. עברנו את המכס בלי שום בעיות, יצאנו החוצה וגילינו שלא כמו הונג קונג ולא כמו כלום. הגענו פשוט לעולם אחר, יבשת אחרת, יקום אחר. האנגלית לא קיבלה ויזה לפה, מעברי חצייה זאת המלצה חביבה, וזכות הקדימה היא אף פעם לא שלך. הלכלוך שולט, קנסות - תשכחו מזה, השוטרים בקושי ערים. בקיצור - אין שפה, אין הכוונה, קשה קשה.
עמדנו וניסינו להבין אם האוטובוס ממשיך איתנו לתוך העיר או לא. לא היה אף אחד לשאול. ז`תומרת, אף אחד שיוכל להבין אותנו. איכשהו הצלחנו למצוא סוכנות של ה CTS בתחנת האוטובוסים שבגבול, והראנו לבחור שם (שהחזיק בידע רב מאוד באנגלית - פחות או יותר שלוש מילים) את המדבקות החביבות שהדביקו עלינו כשעלינו לאוטובוס. הוא מיד הבין, ואמר לנו לחכות פה ורץ למקום אחר. הסתכלנו אחד על השני וניסינו לברר אם למישהו מאיתנו יש מושג מה קורה עכשיו. לא היה. אחרי כמה דקות הוא חזר עם בקבוקי מים בשביל כולנו ואמר לנו לחכות. ניסינו לברר למה לחכות, לא צלח כל כך.
אחרי כמה דקות נוספות של צפייה הוא חזר והכווין אותנו למיניבוס שעמד וחיכה לנו. ניסינו להבין לאן הוא לוקח אותנו. הוא אמר "שנגרי-לה, שנגרילה". מה קשור שנגרי - לה עכשיו? הסברנו באדיבות שאנחנו צריכים לתחנת האוטובוסים כי אנחנו רוצים להגיע ליאנג שו, הוא הנהן במרץ והכניס אותנו למיניבוס. נכנסנו וניסינו לברר בין עצמנו אם למישהו יש מושג אם זה בחינם או שאנחנו משלמים על העונג הזה. לא היה לנו מושג. אחרי עשרים דקות של הסתובבות בעיר המיניבוס הוריד אותנו, איך לא, במלון "שנגרי-לה (Shangri-La Hotel), מלון מפואר למדי, יותר מדי מפואר בשביל שלושה תרמילאים שכמותנו. נער המזוודות עזר לנו לפרוק את התיקים, ואפילו נתן לנו כרטיס סים שנמצא במיניבוס והמיניבוס נסע. לפחות הנסיעה הייתה בחינם.
העמסנו את התיקים עלינו והלכנו למצוא את תחנת האוטובוס על פי המפה של הלונלי פלנט. שלב ראשון - לחצות את הכביש. לכאורה, משימה פשוטה. למעשה - התגרות בגורל. הסינים נוהגים בגישה מאוד מסויימת שאת התיאור הכי טוב לה ראינו בסטיקר בבית קפה ביאנג שו יותר מאוחר - "זה העולם שלי, אתם פשוט נוהגים בו". מעבר לזה, בסין החלק הכי שימושי באוטו הוא הצופר - התנעת - צפרת, האצת - צפרת, עקפת - צפרת, בא לך - צפצף, זה בחינם.
התחלנו להתנהל בעיר, מנסים להבין איפה תחנת האוטובוסים המרכזית פה (מסתבר שיש יותר מחתנת אוטובסים אחת) לפי שלטים מבלבלים והנחיות בפנטומימה. תוך כדי, התחלנו להדוף מאיתנו את שלל האנשים שמציעים למכור לך דברים, לארגן לך הסעות, להדריך אותך. תופעה שכבר נתרגל להתמודד איתה בסין.
איכשהו, בסוף מצאנו את התחנה. הסינים חשבו שהמיקום הכי טוב לתחנת האוטובוסים לנסיעות ארוכות הוא מאחורי מלון גדול בקצה העיר. הצלחנו בעזרת השיחון לקנות כרטיסים לאוטובוס ליאנג שו ולגלות אפילו מתי הוא יוצא. היו לנו כמה שעות להעביר והבטן קרקרה. סיפרו לנו שיש קניון גדול בשנזן שאפשר להשיג בו כל מיני דברים בזול, אז לפני שנצא למסע קניות, החלטנו למצוא שם משהו לאכול. את הקניון אי אפשר לפספס, הוא בגובה שש קומות ובולט במרכז העיר. מבפנים מגלים שקניון זו הגדרה קצת מערבית מדי לעניין. בואו נגדיר את זה כחבורת באסטות של בגדים וציוד אלקטרוני שהשתלטו על בניין. אולי מבוך קניות זאת הגדרה יותר טובה. הכל שם כל כך צפוף, שאי אפשר לדעת לאן אתה הולך ואיך אתה יוצא, ובעיקר לא איפה אתה אוכל בזול. בגלל זה נכנסנו לבסוף למסעדה רצינית. אכלנו שם ארוחה רצינית מאוד בפחות או יותר 25 יואן לאדם (הון במושגי סין) והיה די לא משהו.
יצאנו לסיבוב בין הדוכנים, מתחמקים מכל מיני הצעות לקנות חולצות של פולו ומשקפי שמש של דולצ`ה וגובנה ויוצאים די בזול, רק עם זוג רמקולים לאיי פוד. חזרנו לתחנת האוטובוסים שלנו וגילינו שאת הנסיעה בת 10 השעות ליאנג שו אנחנו נעביר באוטובוס מיטות, דבר שלא היינו מספיק חכמים לברר מראש. מה שעוד גילינו זה שאת הנסיעה נעשה במיטות רחוקות מאוד אחת מהשנייה. לא נורא, ממילא היינו כל כך מתים שתכננו לישון עד 5 בבוקר שנגיע ליאנג שו.
הסבר קטן על אוטובוס מיטות, למי שלא מכיר - תחשבו על אוטובוס, תוציאו את כל המושבים, תגביהו אותו טיפה, ותכניסו שלוש שורות של מיטות קומותיים נמוכות בגודל של סינים (ז`תומרת מיטות קטנות), תרפדו בשטיח, ושימו דיילת שתגיד להוריד נעליים בכניסה ותחלק שקיות לנעליים ומים לנוסעים, וקיבלתם אוטובוס מיטות - דרך נחמדה להעביר נסיעת לילה ארוכה אל תוככי סין.
יאנגשו - בירת התיירות של דרום סין
אחרי נסיעה ארוכה ועצירה לשירותים בכל מיני חורים בדרך (בחורים הכוונה לצורה של השירותים, לאו דווקא למקום) הגענו ליאנג שו. יאנג שו במחוז גואנסיי (Guangxi) היא פחות או יותר בירת התיירות של דרום ואולי כל סין. מי שהיה מגיע לפני 10 שנים, היה מגלה עיירה בודדה בין כפרים נידחים בתוך נוף מדהים של צוקי גיר וגבעות משתפלות, בלי רעש, בלי מכוניות ובלי שילוט באנגלית. היום מי שמגיע מקבל את הבלאגן הסיני במיטבו - טוק טוקים, משאיות, אופניים, קטנועים ופרייבטים חותכים אחד את השני בלי להפסיק לצפצף, כמובן. שלטים באנגלית בכל מקום וזקנות סיניות שאומרות לך "שלום, שלום, סבבה!" רגע לפני שהן מציעות לך גלויות / מזכרות / את עצמן כמדריכות. חוצמזה, כנראה שתמצא שם את כל שאר התיירים בסין, בעיקר אם, כמונו, תגיע בסוף השבוע.
איך שירדנו התנפל עלינו בחור ושאל אותנו איפה אנחנו ישנים באנגלית צחה, באופן יחסי. אנחנו, אפוצים לגמרי (בכל זאת, היה בערך 6 בבוקר), האמנו לו כשהוא אמר שהוא המנהל של Lisa`s, האכסנייה שאליה התכוונו להגיע, ושאין מקום ולכן הוא יביא אותנו למקום החדש שלה. הוא התחיל להוביל אותנו בעיירה, עד לאיזו סימטה למלון שבחלקו התחתון הוא אתר בנייה ובחלקו העליון יש חדרים ממש יפים ויקרים ואין לו שום קשר למקום של ליסה. התחלנו להתמקח וירדנו איתו די נמוך, אבל התעצבנו (בעיקר יפעת) על זה שהוא שיקר לנו ונטשנו אותו למרות שהוא הציע לנו 15 יואן לאדם ללילה, המחיר שכיוונו אליו.
במקום הלכנו לליסה. המקום המומלץ על ידי הלונלי ועל ידי שלל ישראלים. הערנו את החבר`ה שם, ואחרי התמקחות קצרה קיבלנו את החדר המיוחד ב 15 יואן לאדם ללילה (כיוון שהחדרים המשותפים היו מלאים). החדר המיוחד הוא למעשה עליית גג - הגג בנוי בשיפוע שבשיאו אתה מתקרב לעמידה זקופה, אבל לפחות יש מים 24 שעות (אם אתה מחכה מספיק זמן) במקלחת + שירותים מערביים הצמודים ונוף יפהפה כשאין אובך (אף פעם בערך) מהחלון שאי אפשר לסגור לגמרי. בהחלט תנאים מעולים, יצאנו חכמים מאוד, אבל לפחות על העקרונות שלנו עמדנו.
אחרי מקלחת והתרעננות קצרה, החלטנו לנצל כבר את כל היום שלפנינו (אז מה אם הייתה לנו שינה קטועה באוטובוס?) ולהתחיל להסתובב באיזור. אחרי פריטת כסף בבנק המקומי הסתובבנו טיפה בעיר, מתחמקים מהצעות שונות ומשונות, ונדחקים בין המוני התיירים ברחוב ווסט (West St). המדרחוב ומרכז התיירות של יאנג שו.
הגענו ללשכת המידע לתיירים. דיברנו טיפה עם הבחורה שם שידעה אנגלית ברמה לא רעה בכלל. היא המליצה לנו לקחת אוטובוס לשינגפינג (Xingping) אחד הכפרים הקרובים ולקחת ממנו שייט על הנהר, ולא לפספס ביקור בשוק שבדיוק באותו יום התקיים שם. היא אמרה שהיא יכולה לארגן לנו את השיט בעצמה ב 60 יואן בלבד. אמרנו תודה והלכנו להסתדר לבד. לא לפני שקנינו מפה של האיזור (ציור יד נחמד ולא כל כך בקנה מידה) ב 6 יואן.
חזרנו לתחנה המרכזית וישר קפצה עלינו מקומית בצעקות "שינגפינג? שינגפינג?" התמקחנו איתה טיפה, ועלינו על המיניבוס לשינגפינג כשהיא אומרת לנו שאת השייט היא יוכלה לארגן לנו ב 40 יואן בלבד, רק שניתן את הכרטיס שלה לבחורה של השייט בכפר.
שייט בנהר הלי, רכיבה בין כפרים וטיפוס צוקים
אחרי נסיעה קצרה שבה יצא לנו לתת הצצה חפוזה על השוק שלא נראה כמו משהו מיוחד, ירדנו וישר תפסה אותנו הבחורה של השייט. בלי להזכיר את הסידור עם הבחורה של ההסעות, הורדנו אותה ל 30 יואן לבנאדם לשייט (צריך לדעת לתחמן את המתחמנים). היא הורתה לנו לעלות לטוק טוק שעמד מוכן, ורק אחרי שעלינו גילינו שהיא סגרה איתו מראש על יואן לבנאדם. נו טוב, אמרנו, לא נתעצבן על 60 אגורות. ברגע שהגענו תפסה אותנו הבחורה של השייט (אחת חדשה) וביקשה בשקט שלא נגיד כמה שילמנו כי האחרים - זוג הונג קונגי וזוג סיני - שילמו מחיר מלא. כמו שאומרת הכותרת, וחשבתי, לא פעם, לעצמי - סין, לך תבין.
עלינו על הסירה הקטנה ונהננו מהשייט אל מול צוקי הגיר הענקיים שעמדו מולנו בתוך הנהר השקט, פרט לתנועת הסירות, סירות הבמבוק הממונעות וספינות התיירים הגדולות שעוברות על הנהר הזה. נכון, היינו בתוך כל המולת התיירים, אך בכל זאת רחוק מכולם, זוכים בקצת שקט.
הסירה הביאה אותנו עד גבעת הפרסקו של תשעת הסוסים (Nine Horse Fresco Hill), גבעה שעליה אמורים להיות צורות של תשעה ראשי סוס במחשופי הגיר. הספינה עגנה על גדת הנהר, ויצאנו להסתובב קצת. הגבר ההונג קונגי ניסה להסביר לנו איפה רואים את הסוסים, ובאמת ראינו אחד ממש טוב וזה היה ממש דומה לראש של סוס, אבל השאר היו פחות דומים. בספירה שלנו לא הצלחנו למצוא תשעה סוסים, מצאנו רק ארבעה וג`ירפה אחת. הסינים רואים שם תשעה - לכו תבינו.
אחרי זה הבחור ההונג קונגי העביר לנו הודעה מהנהג - אם יגיע פטרול של המשטרה, אתם הגעתם ברגל לפה. מסתבר שלנהג שלנו אין כל כך רשיון לעשות סיורים מושטים. זה לא כל כך הטריד אותנו, בעיקר גרם לנו, כרגיל, להתגלגל מצחוק. באותה נשימה, הוא אמר לנו שהוא ואשתו מתכוונים לרדת קצת לפני הסוף ולעשות הליכה של איזו שעה חזרה לשינגפינג והזמין אותנו להצטרף. למה לא?
ירדנו עם ההונג קונגים מן הסירה, והצטרפנו לטיול על גדת הנהר. זה היה די נחמד. נופים יפים, שקט, קצת מקומיים מעבדים את השטחים שלהם ליד הנהר. בסוף תפסנו את הטוק טוק מהמזח חזרה לשינגפינג ואז חזרה ליאנג שו. התחלנו להרגיש קצת תשושים אחרי היום הזה שהתחיל מוקדם מאוד. החלטנו להכנס לאינטרנט, ולא לעשות שום דבר יותר היום עד שנישן. אחרי בירור קצר מצאנו את האינטרנט הזול ביותר ביאנג שו, עד כמה שאנחנו יודעים. התעריף הרגיל שדורשים ביאנג שו הוא 4 יואן לשעה אבל במקום הזה התעריף הוא יואן וחצי לשעה ו 2 יואן אחרי 6. נכון, ממש חם ומזיע שם, המיקרופונים הרבה פעמים לא עובדים ולפעמים גם המצלמות, אבל האינטרנט מהיר ואין תחרות למחיר. כדי להגיע אליו - הולכים ברחוב הראשי (הכביש המהיר של העיירה, יענו) ומחפשים את השלט של לינגואפון (Linguaphone) שמחפשים מורים לאנגלית. עולים לכיוון הלינגואפון וליד הכניסה לשם המקום יושב.
למחרת בבוקר החלטנו לקחת אופניים ולצאת לטיול באיזור. הייתה מכשלה קטנה - אני לא יודע לרכב על אופניים. למה שניתן לזה לעצור אותנו? אז לא שהשלמתי פתאום את כל השנים של הפספוס, פשוט שכרנו זוג אופניים אחד רגיל ליפעת, ועוד אחד, זוגי, לנמרוד ולי. הצלחנו עוד למצוא אופניים זוגיים שעלו 10 יואן, כמו אופניים רגילים!!!!! התחלנו לנסות לדווש וגילינו שהנסיון של נמרוד ברכיבה על אופניים לא כל כך עומד בחוסר היציבות הבסיסי שלי (חוסר יציבות פיזי, לא נפשי, כאילו כן נפשי, אבל לא בהקשר הזה). את יפעת וכל העוברים ברחוב זה מאוד הצחיק. האמת שגם אותי.
אחרי עוד כמה נסיונות כושלים הצלחנו איכשהו להתיישר, והתחלנו נוסעים כדי לכבוש את כל הכפרים המבודדים שבאיזור. אני נהנתי מאוד לדווש, אבל מהר מאוד שמתי לב שאני מדווש הרבה יותר מדי מהר מנמרוד. בהיותי חסר ידע על אופניים, העליתי את הדבר לתשומת ליבו, והגענו למסקנה שלפדלים שלי אין כל כך השפעה על האופניים. אז מה, זה מה שיעצור אותנו? התחלנו לפדל ולעלות ולעלות וכשהגענו למצב שנמרוד מתפגר לי על הכידון, הגענו למסקנה שאולי כדאי להחליף אופניים. נמרוד עשה אחורה פנה, והשאיר אותי ואת יפעת לחכות. בגשם. איך אפשר בלי גשם? אחרי כמה זמן החלטנו שאין טעם להמשיך בגשם החזק שהיה, והתכוונו לחזור אל נמרוד. רק אז הוא הופיע עם אופניים חדשים. אז יש כבר אופניים חדשים ואז מה אם יש גשם? זה מה שיעצור אותנו? עליתי על האופניים וישר גיליתי שהמושב שלי לא כל כך אוהב להשאר מאוזן. אז מה, זה מה שיעצור אותנו? כן. נמרוד ויפעת חזרו עם האופניים ואני חזרתי ברגל.
את שאר היום העברנו עוד קצת באינטרנט הזול, ואחרי זה חזרנו לחדר שלנו ופתחנו במשימה היסטורית - משחק הטאקי הארוך בעולם. אולי לא ידעתם, אבל לטאקי יש חוקים ואפילו ניקוד (לפי עלון החוקים הרשמי של טאקי משחקי שפיר 2006). החלטנו לפתוח בטורניר שימשך עד שנפרד, והזוכה בו יקבל ארוחה גדולה ומלאה. עידכונים על המצב - בסוף כל כתבה.
באמצע המשחק - דפיקה בדלת. מי יכול כבר לבוא? נכנסת בדלת בחורה אירופאית, מניחה את המזוודות ומתחילה להתמקם. אנחנו בוהים ולא מבינים. מסתבר שהחדר שלנו, שקיבלנו אחרי שלא היה מקום במעונות, הפך פתאום למעונות ואף אחד לא טרח להודיע לנו. נמרוד ירד עם הבחורה לקבלה להבין מה בדיוק קורה פה, ואחרי שהיא גילתה שהיא משלמת על מיטה פי 2 מאיתנו, היא החליטה לעזוב. אני ויפעת בינתיים בחדר היינו על הרצפה מרוב צחוק. הסינים האלה - אי אפשר לצפות מה יקרה איתם. לך תבין.
בערב פגשנו את עופר, אחד החבר`ה שהיה איתנו בשובה ישראל. הוא הגיע לאיזה סידור עם הבעלים של Hard Rock Seat (כן, יש פה חיקוי של ההרד רוק קפה) ברחוב ווסט שתמורת נגינה בגיטרה (ועופר יודע לנגן טוב מאוד), הוא יקבל לינה וארוחת בוקר בחינם. בין לבין, ארגנו את התוכניות שלנו והחלטנו לנסות גם מחר משהו חדש לרובנו - טיפוס סלעים. ז`תומרת - חדש ליפעת ובעיקר לי. נמרוד כבר עשה כמה פעמים, ולעופר יש עבר בנושא, כמו שהתברר למחרת. ההארד רוק סיט, דרך אגב, הוא מקום נחמד עם אוכל טוב ולא יקר מדי, אבל לא בולט מדי בנוף של רחוב ווסט שמלא במקומות כאלה. גם הסידור של הנגינה נפל אחרי שלא יכלו למקם את מערכת ההגברה (והבעלים ארגן חתיכת מערכת הגברה) במקום שממנו ישמעו את עופר.
בבוקר נפגשנו מחדש עם עופר, והתחלנו לחפש סוכנות נסיעות שנמרוד עבר בה אתמול, והציעו לו טיפוס של חצי יום ב 120 יואן, כאשר כל סוכנות טיפוס מתחילה ב 180 יואן. אחרי חיפוש קצר באיזור, לא הצלחנו למצוא את הסוכנות המדוברת, אז נכנסנו לסוכנות באופן אקראי, והגענו לסוכנות בשם Guilin Overseas Tourist Co. החבר`ה בסוכנות ממש התלהבו כשנכנסנו, והיו מאוד נחמדים מהרגע הראשון. אחרי התמקחות קצרה, סיכמנו איתם על 130 יואן לאדם לחצי יום טיפוס כולל הסעה, 2 מדריכים, ציוד ונעליים (כאלה של טיפוס). עוד הספקנו לדבר עם החבר`ה בסוכנות, שידעו אנגלית ממש טובה יחסית, לקבל עוד טיפים וכדומה עד שהגיעו לאסוף אותנו.
המיניבוס אסף אותנו לסוכנות הטיפוס Xclimber. שם התאימו לנו נעליים, והמדריכים (לא כל כך דוברי אנגלית), ביחד עם בחורה מהסוכנות טיפוס (דוברת אנגלית טוב וממש חמודה בלי קשר) הובילו את המיניבוס אל אחד ממצוקי הגיר שקרובים לעיירה.
פתחו לפנינו את המסלול השני הכי קל, כדי שנתאמן ונראה לאן ממשיכים משם. המדריך הדגים ראשון, ותוך שנייה נעלם לגובה 20 מטר. עופר התנדב לנסות ראשון, ובגמישות של קופיף מצוי הגיע לשם במהירות קצת יותר איטית משל המדריך. אחריו נמרוד ניסה וגם הצליח, קצת פחות מהיר. אחריו הגיע תורי. הייתם חושבים שעם הנתונים הבסיסיים שלי (עודף משקל קל והיסטוריה של חוסר גמישות עד קשות עורף קלה) אני אהיה כשרון טבעי. אז חשבתם נכון, אני לא. אחרי 17 נפילות בערך, הצלחתי להגיע לשלושת רבעי גובה ושם אזלו כוחותיי. יפעת, לעומת זאת, יצאה הכי שפיצית בעולם כשעלתה, אולי לאט, אבל בלי ליפול עד למעלה, מה שזיכה אותה בהעלאה בדרגה משפיצית לפליירית (טקס הענקת הדרגה התבצע מאוחר יותר באותו יום בחדר במלון). המסלול הבא בתור היה בינוני ברמתו, מה שלא הפריע לעופר לדלג מעליו ולנמרוד לעשות אותו. אני עשיתי פחות או יותר 3 מטר. יפעת עשתה 3 וחצי, רק כדי לבסס מי הכי גרוע פה.
בין לבין אנחנו הפכנו בעצמנו לאטרקציה, כשכל התיירים הסינים שעברו על אופניים באיזור עצרו להתפעל ולצלם. את המסלול הקשה אני כבר בכלל לא טרחתי לעשות. ובזמן שעופר מדלג אותו ונמרוד נכשל בו, אני פניתי למסלול הכי קל, התאבדתי עליו פצוע ומדמם (לא בצחוק, אני נפצע מאוד בקלות), הגעתי לסופו. לפחות הישג אחד רשמתי לעצמי בסופו של יום.
אם לסכם את העניין - עופר הוא קופיף, נמרוד גם לא רע, יפעת פליירית, אני גרוע ומדמם, ולטפס זה כיף ואני ממליץ בחום על הסוכנות נסיעות שדרכה קבענו את הטיפוס.
אחרי הטיפוס חזרנו לליסה להתקלח ולהוריד מעליי את הדם שנשאר, אחרי שהחבר`ה מהטיפוס חיטאו וניקו אותי בשטח כבר. החלטנו להרגע בשאר היום עם סיבוב קצר ביאנג שו, קצת הרחק מהמון התיירים והמוכרים. תחנה ראשונה - חנות ספרים שעופר המליץ לנו עליה.
הוא הראה לנו אותה מהמיניבוס של ההסעה לטיפוס, וסיפר לנו שיש שם ספרים בעברית, והמון ספרים באנגלית ויש גם אופצייה של החלפת ספרים. אחרי סיבוב קצר הצלחנו לדקור את החנות שהיא גם בית קפה קטן. החנות מלאה בהמון ספרים לועזיים, רובם באנגלית, ממויינים לפי סוגים, ואפשר למצוא שם כמה קלאסיקות יפות. יש גם חלק נחמד של ספרים בעברית, וכשהתענייתי על החלפה אמרו לי (או יותר נכון החוו לי, אנגלית לא מדברים שם) 2 ספרים תמורת אחד. או שאני מוסיף כסף. נכון החנות הזאת קצת יקרה - 60 עד 80 יואן לספר, אבל אפשר למצוא שם דברים נחמדים.
אחרי הביקור בחנות הספרים, החלטנו לחתוך לנהר הלי ולשוטט לאורכו כמה שאפשר, אולי להצליח להתרחק טיפה מהתיירים. באמת היה יותר שקט שם, וישבנו לצפות קצת בנהר ובאנשים שרכבו על סוסים בעברו השני. שתי סיניות שעברו שם אמרו לנו שלום. בהתחלה היינו בטוחים שהן רוצות למכור לנו משהו, אז הגבנו די בקרירות. אחר כך הסתבר שהן בסך הכל שתי סטודנטיות לאנגלית, שרק רוצות לנצל את יום החופש שלהן לתרגול אנגלית עם תיירים. אחרי שנה וחצי של לימוד הן הגיעו לרמה סבירה מינוס, במקרה הטוב. דיברנו איתן לא מעט זמן - ניסינו לגרום להם להגיד ישראל, להסביר להם איפה זה (כולל מפה קטנה של אירופה והמזרח התיכון שציירתי במיומנות לא רבה כל כך), דיברנו על סין ועל מאיפה הן ועוד ועוד. פתאום מצאנו את עצמנו מוקפים בחבורה קטנה של אנשים, כולם סטודנטים, וכולם רוצים לתרגל והרמה של שתי הבחורות הראשונות הייתה טובה בהרבה משל כל השאר. ממש הרגשנו רוק סטארז עם כל תשומת הלב שמשכנו, פעם שנייה היום כבר, אבל זה היה כבר ממש מייגע והיינו צריכים ללכת לפגוש את עופר, אז אחרי שהחלפנו שמות, אימיילים וכתובות מסנג`ר, נפרדנו מכולם לשלום.
גבעת הירח ומערת המים
פגשנו את עופר, והלכנו אל מאחורי תחנת האוטובוסים לשוק האוכל. את שוק האוכל ביקרנו כבר אתמול בערב. הוא נפתח בשעות הערב, ואפשר למצוא בו הכל מכל, בעיקר בשר. כל סוג של בשר בערך: עוף, בקר, חזיר, דיונון, חולדה על מקל. הכל ממש צבעוני שם. אפשר גם למצוא דוכן של מישהו שמכין במקום את הנודלס שלו ואננסים על מקל לקינוח. למרות שהייתי במצב רוח הרפתקני, הסתפקתי בסופו של דבר במנה של נודלס בירקות מוקפצים, ושני שיפודים בסוג של לאפה שקנינו ביואן לשיפוד מדוכן של סיני מוסלמי, וקינחתי באננס על מקל. ארוחת שחיתות מטורפת ב 5 יואן. מדהים אותי, אחרי ניו זילנד, לגלות כמה זול טיול יכול להיות.
ביום שלמחרת החלטנו לתת לאופניים עוד צ`אנס. אחרי שגילינו שזול זה לא בהכרח טוב (מפתיע, נכון?) שילמנו 25 יואן על זוג אופניים רגיל ליפעת, וזוג אופניים כפול בצבעים סגול - ורוד עם סרטים ורודים על הסלסלה לי ולנמרוד, כמה רומנטי. התחלנו לדווש וסחטנו בלי סוף חיוכים מהעוברים ושבים ואני לא מבין למה, היינו הרבה יותר יציבים הפעם. יפעת, תוך כדי התגלגלות מצחוק, ציינה משהו לגבי הסרטים הורודים. לא נראה לי...
יצאנו מהעיר ושמנו פעמינו אל עבר גבעת הירח (Moon Hill) - אחד ממצוקי הגיר שבאיזור, שבו יש חור בצורת סהר. דיוושנו עד לשם, וגילינו שכניסה עולה 15 יואן. גנבים, חשבנו אז, עוד לא הבנו כמה זה זול יחסית. שילמנו ונעלנו את האופניים במגרש החנניה והתחלנו לטפס. העלייה, עם מאות מדרגות, קצת מעצבנת, אבל הנוף שווה. אפילו הצלחנו להעיף מעלינו את הזקנות שרצו לסחוב לנו את התיקים ולמכור לנו מים. היה לנו מזל, וגם הצלחנו לתפוס יום יחסית טוב ולא אביך מאוד כמו בדרך כלל ביאנג שו (אל תאמינו לתמונות על הגלויות) וראינו את כל הסביבה די יפה.
ירדנו חזרה למטה, אחרי שראינו כמה חבר`ה שחכרו לעצמם ציוד טיפוס, וטיפסו ליד החור בגבעה במיומנות רבה. אם אתם יודעים מה אתם עושים - אני חושב שטיפוס שם יכול להיות ממש מגניב. התחנה הבאה שלנו הייתה מערת המים (Water Cave) שהייתה בהמשך הנסיעה. החלטנו לעצור בנודלסייה מקומית שכנראה אנחנו היינו המערביים הראשונים שנכנסו לשם, אם שופטים לפי ההתרגשות ששררה שם. ישבנו על מנה יפה של נודלס יחד, וגילינו שכל מי שאוכל שם בדרך כלל הם חבר`ה שעובדים בלמכור דברים לתיירים, מה שקצת קלקל לנו מהאוכל הטעים, בגלל שכל הזמן הציקו לנו, אבל גם הצחיק אותנו מאוד כשזקנה בת מאתיים בערך פשוט תפסה כיסא, התיישבה איתנו, והתחילה להציע דברים ליפעת בעיקר.
אחרי הארוחה הודינו לאנשים, ויצאנו לרכוב אל מערת המים. מערת המים היא מערה ממש גדולה שיש בה הרבה- מפל, בריכות בוץ והרבה אטרקציות. מה שאומר שהיא הפכה למוקד הצקה לתיירים, אחד מהגדולים. אחרי רכיבה קצרה החלטתי שנמאס לי (מההצקות, אבל גם קצת מהחיוכים שנמרוד, אני, האופניים והסרטים המשכנו לסחוט מאנשים ואני עדיין לא מבין למה). ירדתי מהאופניים ואמרתי ליפעת ונמרוד שאם הם רוצים להמשיך לנסוע עד למערה, שימשיכו בכיף, אני אלך לי לטיול קצר באיזור ונפגש ביאנג שו.
התחלתי ללכת ופתאום השתנה הכל. כאילו אם אתה לבד ובלי אופניים, אתה הופך להיות בלתי נראה. בהתחלה הלכתי בדרך כפרית צדדית בלי לראות יותר מאופנוע חולף פה ושם, אבל גם כשהגעתי לכביש הראשי, לא הציקו לי כמעט בכלל. היה נחמד לראות את כל ההמולה בסוג של מבט חיצוני. רבע שעה מיאנג שו נמרוד ויפעת השיגו אותי והרכיבו אותי עד לעיירה עצמה. הם לא הצליחו למצוא את המערה, אבל גם הגיעו לשני כפרים קטנים ולא תיירותיים שבכלל לא ידעו שיש לידם מערת מים. המסקנה - אם תחליטו ללכת לאיבוד ביאנג שו, תוכלו לגלות שיש מעבר לתיירות ולקבל מבט קצת יותר אותנטי.
חזרנו לליסה והתחלנו להתארגן לנסיעה למחרת. ז`תומרת, שיחקנו עוד קצת טאקי. למחרת בבוקר השכמנו והתחלנו באמת להתארגן ופתאום השירותים החליטו שהם פולשים מעבר לתחומם, והציפו באיטיות ובשיטיות את החדר שלנו. קראנו מהר לאחראים ומצאנו את עצמנו אורזים במסדרון. הבחורה מהמלון אמרה לנו - בטח שמוצף, שמתם את כל הנייר טואלט באסלה. טוב, אז הנה משהו שכדאי לדעת למי שלא היה במזרח (כמוני) - מערכת הביוב ברוב המקומות לא מסוגלת לספוג את נייר הטואלט בתוכה. הסימן המוסכם לכך הוא פח קטן בתוך השירותים, שאליו זורקים את הניירות (דבר שלא היה אצל ליסה). קצת מובכים וקצת הרבה צוחקים, עזבנו את ליסה. לליסה הגענו אחרי המלצות שונות ומשונות ודי התאכזבנו - היחס לא משהו, הם תמיד ניסו לדפוק לנו מחיר (גם בכביסה) והייתה את התקרית הזאת בסוף. אני אחד שלא נהנה בליסה, יש גם כאלה.
טראסות האורז של לונג ג'י
נפרדנו מיאנג שו בדרך אל התחנה הבאה שלנו - טרסות האורז בלונג שן (שהן לא בדיוק בלונג שן, אבל על זה נתעקב בהמשך). דבר ראשון, לקחנו אוטובוס לגווילין (Guilin), העיר הגדולה באיזור, ומשם לקחנו אוטובוס ללונג שן. טרסות האורז של לונג שן, שמסתבר שהן בכלל בפינג אן, כפר קטן ליד, הן לא מיוחדות בזה שהן טרסות אורז, כאלה יש המון. הן מיוחדות בזה שהן הולכות לאורך 800 מטר עד לראשי ההרים שבסביבתן.
הגענו ללונג שן, ומיד ראינו שאין טעם להתעכב בעיירת הבטון הלא מתאימה כל כך לנוף, ותפסנו מיניבוס לפינג אן. המיניבוס עלה בסך הכל 5 יואן. עד שהגענו לנקודת הביקורת. שם עלה בחור בחליפה מטעם רשות שמורות הטבע הסינית או משהו כזה, והסביר לנו שבשביל להמשיך הלאה (לתוך השמורה) צריך לקנות כרטיס, גם אם הוא רוצה רק להגיע לכפר. 50 יואן. אחרי שקנינו הוא נזכר להגיד שהגשמים האחרונים יצרו מפולת בוץ על הכביש ובאמצע הדרך נצטרך לרדת, ולטרק עם כל הציוד אל מסביב לגבעה, בערך 10 דקות, ושם לקחת מיניבוס אחר, שעלה לנו עוד 5 יואן. איכשהו, נסיעה פשוטה ב 5 יואן הצליחה להוציא מהכיס שלנו 60 יואן. לפחות הייתה נסיעה ממש יפה בכביש שמתפתל בגסות בגבעות, קצת מזכיר כבישים ניו זילנדיים.
ברגע שירדנו בכניסה לישוב תקפה אותנו ועדת קבלת הפנים - חבורת זקנות מקומיות לבושות במיטב הלבוש המסורתי של המיעוט המקומי. הם ישר ניסו לקחת לנו את התיקים, ולקחת אותנו אל הגסט האוס שלהן, אבל אנחנו סירבנו בנימוס והתחלנו לטפס במדרגות אל כיוון מרכז הישוב, שם יש בערך מליון מלונות וגסט האוסים.
ביחד עם זוג אוסטרלים מבוגר שפגשנו בדרך הרכבנו חבורה של 5 אנשים, דבר שהיה מקל עלינו להשיג מחיר טוב. אני ונמרוד רצנו קדימה, ואחרי שבדקנו מספר מקומות הגענו למסקנה שהכי טוב, שתי רמות מעל כולם, הוא ה Countryside Cafe & Inn, עליו ממליץ הלונלי פלנט. אחרי מיקוח קצר הגענו למחיר לא רע (שבמקומות האחרים לא הצלחנו להשיג טוב ממנו) של 100 יואן לשני חדרים זוגיים - מה שאומר שנמרוד מצא את עצמו ישן על הרצפה, אבל 50 חלקי 3 זה מחיר ממש טוב לחדר מפנק עם שירותים ומקלחות נקיים, כולל בויילר (דוד שמש)! ובנוסף, אינטרנט חינם. ירדנו לאכול שם ארוחת ערב הזמנו את ההוט פוט (Hot Pot) מאכל שמוצאו מסיצ`ואן, אבל גם כאן היה בחירה טובה מאוד - סיר גדול עם מים רותחים ולידו ירקות, בשר ונודלס, שפשוט טובלים אותם לכמה שניות בסיר ואוכלים. היה ממש טעים, גם אם לא הכי זול. בכלל, מעבר לזה שהמקום הוא גסט האוס מצויין, הוא גם אחלה מסעדה.
בבוקר התעוררנו לנופים שקצת הסתתרו מאיתנו בעלייה ובלילה - טרסות אינוספיות ורכסים רחוקים. הנוף נראה כמו מפה טופוגרפית שקמה לחיים - הטרסות פשוט מחלקות את השטח עד אינסוף. יצאנו ובין אלפי תיירים, רובם סינים, יצאנו לטייל בין הטרסות. זה משהו שאני רוצה להתעכב עליו - התיירים הסיניים. התיירים הסיניים אמורים להיות המתעשרים החדשים של סין, מה שלא כל כך מסתדר עם הקומוניזם. בקומוניזם לא אמורים להיות מתעשרים, לא חדשים ולא ישנים. באופן כללי, לא ציפיתי לראות רדיפה כזאת אחרי כסף במדינה קומוניסטית. נו טוב, סין - לך תבין.
הקיצר התחלנו לשוטט בין הטרסות, חומקים לאט לאט בין התיירים הסיניים ומגיעים לאגם נפלא שחוץ מהנשים המקומיות והגברים שמעבירים בולי עץ ענקיים על הכתפיים שלהם, לא היה בהם אף אחד. הטרסות אמורות ליצור כל מיני ציורים בנוף - תשעה דרקונים וחמישה נמרים, כוכבים וירח. אנחנו לא הצלחנו לראות את כל זה מלמעלה, ראינו בעיקר טרסות. בסופו של דבר התגלגלנו אל הכפר ז`ונג ליו (Zhong Liu) שפשוט מרוקן מתיירים באופן כללי, מה שלא הפריע לנשים המקומיות לקפוץ עלינו, ולהציע לנו בדרך מאוד מקורית לבוא לאכול אצלם - הם מבקשות לראות מה השעה ואז מסמנות שכבר מאוחר ואתה בטח רעב ואולי תבוא אליהם ל"לנצ`י, לנצ`י".
אז בסוף נכנענו וטוב שכך. אחת הזקנות לקחה אותנו לביתה והכינה לנו, תמורת 10 יואן לאדם, ארוחה ענקית במיטב המסורת המקומית - ירק דמוי בטטה, טופו, אורז, עשבים שזה עתה נקטפו, חביתות מעשבים אחרים ומשהו שכנראה היה פטריות. היה פשוט טעים ומאוד אותנטי, למרות שזה היה במקום ובאווירה מאוד תיירותית, שכן הן לא הפסיקו לנסות למכור ליפעת דברים (אשמתה - היא הראתה עניין בשמלות המסורתיות שלהן).
חזרנו, עייפים ושבעים אל הקאנטריסייד (האיזור הכפרי) ואל עוד ארוחת ערב מפנקת. בבוקר השכמנו, לקחנו את המיניבוס, עקפנו שוב ברגל את המפולת, לקחנו עוד פעם מיניבוס נוסף, שהפעם לא גבה מאיתנו כסף נוסף, אבל הביא אותנו רק עד הכביש הראשי ולא עד לונג שן. תפסנו משם אוטובוס לגווילין כדי לתפוס את הרכבת לקונגמינג (Kunming), שכרטיסים אליה קנינו כבר בפעם הקודמת בגווילין, ושאתה נעזוב את מחוז גוואנסי ונגיע אל מחוז יונאן (Yunan) הדרום - מערבי.
זהו, כך תם ונשלם שבוע ראשון בסין - ארץ ועם מטורפים, מצחיקים, מוזרים ומשגעים. מעניין מה הם מכינים לי במערב הפרוע שלהם.
עדכון טורניר הטאקי נכון לזמן סגירת הכתבה:
אני מוביל עם כמעט מינוס 3000 נקודות (מינוס זה טוב), יפעת מקום שני בערך מאתיים מאחורי, ונמרוד בפיגור 800 אחרי שהיה כבר בפיגור של 1500. הספקתי גם לזכות בקינוח מכיוון שהובלתי אחרי 100 סיבובים בדיוק.
