ראינו את זה מגיע, ראינו שאין מה לעשות, ידענו שאנחנו ניכנס בצד ההר ויהי מה. כל אחד הגיב אחרת, אבל התוצאה הייתה זהה. הפגוש קיבל דנט שלא יבייש אף אחד, והגלגל הקדמי התפנצ`ר. מצאנו עצמנו, שעתיים נסיעה ממסעדת סטייקים בברילוצ`ה, מסיטים משאיות מטען מכיוון הקרח.
מקטמנדו אפשר לצאת למסע של כמה ימים, שעובר בכמה ערים טיבטיות ודרך הרבה ענני אבק וחבל ארץ שטוח ומסתיים בעיר הבירה, לאסה. בכתבה שלפניכם תיאור המסע.
אורי ומירית מגלים עולם חדש בבוליביה. מטויפזה הם מחליטים לצאת לסלאר. מיום ליום הם חווים יותר אטרקציות ותופעות טבע מרהיבות וגם נתקלים בכמה מפגשים אנושיים מעניינות.
אז הגיע הרגע... לימור הגיעה אלי עם מבט מושפל ואמרה לי להיכנס לחדר של אבי. אני מבחינתי עצרתי לרגע את הרעידות, שאפתי אויר לריאות, יישרתי את הגו, אספתי את כל הכוחות שבעולם כדי לשים על פני חיוך ענק, חיוך שצועק למרחוק ``אני מכסה מבוכה``, ונכנסתי לחדר של אבי.
בהתחלה שרים שירים שכיחים למדי של שלמה ארצי וחבריו, אבל מתישהו המלאי אוזל, ומתחילים לגלות שאת רוב מילות השיר אנחנו לא ממש מכירים ואז, בשלב זה, אחרי שמסיימים את כל השירים מתחילים לחפש שירים בבוידעם, במחסנים האפלים.
כי בכל סיפור יש עניין מעשי מחיי היום יום. רוגע, שמחה, אהבה, שלמות, פיוס, ללא קנאה, ללא כעס, ללא עצבים, ללא מסכות... וכן, כנראה שאנשים מתחברים למסרים הללו. אחרי הסיפורים מתחילים לנגן, יש גיטרות, חלילים, ואנשים טובים שיושבים על הרצפה, בפשטות, בגובה העיניים, שרים ומנגנים, עוצמים עיניים, ואולי אף מתפללים. מתפללים לשלום ואהבה לא רק פה בהודו, אלא בכל מקום, גם בארץ.
כשיוצאים לטרק לבד צריך לקחת בחשבון שקרוב לודאי שהלבד ישתנה ושיהיו מפגשים מעניינים. לפניכם סיפור על אחד כזה.
בבתי הסירות בקשמיר אפשר להעביר את היום בישיבה אינסופית על המרפסת ובעשיית ``כלום``. כשנמאסת הישיבה אפשר לצאת לטרק בהרים הקשמירים ולחזות בנופים המדהימים.
דרמקוט זה מקום מקסים מקסים, כפר קטן, שכל בתיו מפוזרים בצורה א-סימטרית, בין ההרים. כדי ללכת מבית אחד לשני צריך ממש לעשות טרק. וכדי ללכת לאכול משהו בכלל סרט (טרק רציני יותר).
לא פשוט לחזור לדלהי אחרי ארבעה חודשים שלמים של טיול בכפרים, בהרים. אחרי ארבעה חודשים שלמים שכל מה שהיה מסביב זה אנשי הכפרים הפשוטים, הנינוחים, השלווים. פתאום זה בום מוחלט להגיע לפה ולראות את מסת האנשים שפה, את מסת הרכבים - מכוניות, משאיות, אופניים, אוטו-ריקשות, אופני-ריקשות וכו` וכו` וכו`. אבל וואלה, צריך לראות גם את זה. בעצם, כשאומרים הודו- לזה מתכוונים.
אחרי שמכירים את דלהי ומתרגלים לאווירה, אפשר להכיר גם צד אחר שלה... לא מומלץ, אבל רצוי לדעת שאם חלילה יש צורך, בתי החולים בדלהי מספקים שירות טוב ויעיל. בכתבה שלפניכם סיפור של מי שחוותה את החוויה...
אורית חוזרת לנפאל ומרגישה בבית. היא מבלה בקטמנדו, יוצאת עם חברה לטיול ראפטינג ובעיקר נהנית מן האווירה במדינה.
עמדתי ליד הנהר, אחרי הקפיצה, מסתכלת למעלה, בקושי מבינה מה עבר עלי, אבל כולי מלאה באנרגיות, אדרנלין, ואז עמית מסתכל לי בעיניים ושואל: ``עוד אחת?``. רגע, רגע, אני עוצרת לרגע כדי להסביר משהו. אתם חייבים להבין אותי, לא יכולתי לסרב. פשוט לא יכולתי.
רקדנו ומסביבנו פרות וסוסים שהסתובבו חסרי מעש סביבנו. השתוללות כזו מזמן לא נראתה ברחבי הודו. והיותר מעניין הוא שלא היו שם סמים! בכלל בכלל, ולא היה שם אלכוהול. רק אנשים יפים, עם מצב רוח לחגיגה, אנרגיות טובות, וכמובן, הברנ-ג`ה.
אז... הלכנו למנהל הפארק ועמית הציג אותנו כזואולוג וכצלמת מישראל... באנו להכין כתבה על הפארק לעיתון טבע ישראלי. רעיון אדיר, לא?! (והאמת היא שהחלטנו להכין כתבה על הפארק ועל אסאם, כך שלא נשקר...).
``וזה יהיה מאוד קשה``. הסתכלתי על עמית ואמרתי: ``מאוד קשה זה לא אומר לא אפשרי!!!``. המונית נעצרה ואני ממאנת לצאת ממנה- מולי אני רואה ילדים בני 8-14 פנים סיניות, שחומים, כיפה לראשם, ציצית-טלית על בגדיהם. אני בשוק, לא מעכלת. מעליהם שלט גדול: ``בית עמישב`` ודגל ישראל מתנוסס.
טוב, בעצם, כשמסתכלים על הרצפה מבינים שהכול ``טבעי`` בהודו: קליפות בוטנים, שקיות ניילון, אריזות של עוגיות, שאריות מים ומזון, אורז, עדשים, כוסות חד פעמיות ששימשו בעבר לשתיית צ`אי, גפרורים, ניירות, ובין כל אלו אפשר להבחין בתיקים, מזוודות, נעליים, כפכפים ושאר מיני עניינים.
עשינו עסק- הם מביכים אותי עם הגבולות שלהם ולי יש רשות לכתוב על זה לחברים שלי באי-מייל... ...אז אני שמתי על עצמי מעטה של אדישות ובזה פתרתי את בעיית גועל הנפש מהעכברושים. אמא ואבא התמודדו עם זה אחרת: הם הביאו מהארץ כובעי אמבטיה מניילון ולבשו אותם על הרגליים... טוב טוב, כשתיראו את התמונות תבינו עד כמה זה מביך ללכת עם אנשים שלובשים כובעי אמבטיה על הרגליים!!!
בכל אופן, קמים רוחצים פנים מתיישבים במרפסת, מזמינים כוס ג`ינג`ר ונחים. ממה נחים. עזבו, קשה להסביר, אתם לא תבינו, כן כן גם כשלא עושים כלום מתעייפים, גם כשקמים מהשינה עייפים... אחרי כוס התה, שמים לונג והולכים לשחות בים, לפעמים מגוונים והולכים לשחות באגם.
אוטובוסים עם דרגשי שינה. חבל על הזמן איזו המצאה זו. חייבים להביא את זה לארץ. אתה פשוט נכנס לאוטובוס, מקבל דרגש עם וילון ומחיצה מהעולם החיצון שנמצא בשאר האוטובוס, נשכב ונרדם. המצאה גאונית. חשבתי לייבא אותה לארץ (בין שאר כל מחשבות היבוא שלי) אבל הנסיעה הכי ארוכה בארץ היא כ-8 שעות... אז לא נראה לי שזה ילך...
תודה. תודה על השנה האחרונה. שנה מדהימה שלא הייתי משנה בה כלום. ומעבר לתודה יש גם תקווה.
אז התשובה היא שחזרתי. אבל חזרתי על מנת להמשיך את הטיול. לא, לא עוד טיסה, לא עוד מקום חדש אלא... להמשיך את הטיול של החיים בארץ.
בניגוד לעולי הרגל בדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה, שרק צריכים להחליט, בהתאם לזמן ולזהות שיש להם, מאיפה להתחיל לצעוד - לקמינו שלי לא היתה נקודת סיום מוחלטת. זאת, משום של- Camino Francés יש כמה נקודות התחלה - הפופולריות שבהן St. Jean Pied de Port בצרפת; Roncesvalles במחוז נווארה בספרד; ו- Samport במחוז הו-א-סקה. הבנתי, שאצטרך להכריז בעצמי על סיום הקמינו הפרטי שלי.
"מאחר ועליתי אחרון למטוס נגזר עליי לצנוח ראשון. הנה עמדתי לי שם, על מפתן הדלת של המטוס, כשמאחוריי קשור מדריך שהכרתי רק חצי שעה לפני. ביחד, נקפוץ ממטוס שמיש לגמרי באמצע יום בהיר סטייל 'על החיים ועל המוות'. אישית, אני מעדיף 'על החיים'. לשיקולכם."
השנה שרון בילתה את חג האביב (וכאן זה דווקא תחילת החורף) בלה פז, עם מאות מטיילים ישראלים רועשים יותר או פחות, עם לוי ומנחם החב``דניקים הנלהבים, עם יוסי, רב הקהילה החמוד וחובב הכדורגל, ובעיקר עם כמה חברים חדשים שלשמחתי הרבה נשארו לעשות כאן את החג.
``היא שלחה לי גלויה מקטמנדו/ כותבת שכרגע היא קצת בבילבול/ לא יודעת אם לטוס להודו או לטנג`יר/ מרגישה שזה פתוח וזה יופי של אוויר... בקטמנדו`` (אהוד בנאי- גלויה מקטמנדו) כתבה זו מוקדשת לאהוד בנאי שלמרות שעשה את זה רק פעם אחת, יש הופעה חיה שלו כל הזמן בקטמנדו. אפרת משתפת את הקוראים בהירהורים וטיפים לגביי הטיול הנפאל.
העיר סלטה אינה מאכזבת וממשיכה להציב אתגרים. החל מ-1136 מדרגות המגיעות לראש ההר, ועד להגעה לגובה של למעלה מ-4000 מטר, עוברים מירית ואודי גם את ההתנסות הראשונה עם עלי קוקה, רודפים אחרי הרכבת אל העננים, מבקרים במכרות המלח, וצופים בשבעת הצבעים מהעיר הנעלמת. לסיכום, כתבינו מגישים מדריך תרבותי שמציג את רשמיהם מהעם הארגנטינאי.
לאחר בילוי בין ישראלים ממשיכה אפרת בטיפוס בטרק האגמים ומבטאת מחשבות על אוויר הפסגות. לסיום היא מעניקה מידע שימושי על המסלול.
במחוז San Juan מתגלה השילוב של אופניים רתומות לסוס. אם כבר בעניין סוסים, אז גם טיול סוסים בעיירה בשם Barreal. מ- San Augostin נסענו לירח, לפגוש דינוזאורים, וכשנמאס גם מזה, המשכנו לקורדובה. בעיירות הסמוכות יצאנו לטיול ממנו חזרנו עייפים אך מרוצים, טיול נוסף
חול לבן, מים בצבע טורקיז שקוף, עצי קוקוס ואינספור דגים וחיות אחרות. הכל על האי הקטן קאני (Kani) שבמלדיביים ועל כפר הנופש קלאב מד.
