כשאתה נוסע למקום חדש בלי מצלמה, אתה מציב בפני עצמך אתגר. כמה פריימים יוכלו עיניך לצרוב בזיכרון, ולכמה זמן? האם הרזולוציה תהיה של תמונות פספורט, או של פוסטר שימלא את כל שדה-ראייתך ברגע שתיזכר? והאם התמונה תישלף מהזיכרון עם שובל של ריחות ופקעות של טעם וקול?
הבנתי שבפני אתגר כזה אני עומדת, רק כשהייתי כבר על המטוס לוויילס.
הבנתי שבפני אתגר כזה אני עומדת, רק כשהייתי כבר על המטוס לוויילס.
זה כבר כמה שנים שישראלים יודעים שבריטניה נמתחת גם מעבר ללונדון- רבים מאיתנו נוסעים לעבוד באנגליה או לחרוש את סקוטלנד ואירלנד עם תרמיל. נראה שוויילס, הארץ המשתרעת ממערב לאנגליה, גדלה להיות האחות הנשכחת והנידחת. אני יצאתי לחופשה הקצרה שלי שם בהחלטה של רגע, בזכות קשרי משפחה. וויילס הוא עדיין לא מקום שמגיעים אליו במקרה. הדרך הנוחה ביותר להגיע לוויילס מישראל הוא לנחות בשדה התעופה גאטוויק (Gatwick) בלונדון ולקחת רכבת פרברית לכיוון סוואנזי (Swansea) מתחנת ויקטוריה הסמוכה. הכינו את הכיס- כרטיס ממוצע לסוואנזי עולה 40 פאונד.
כשהרכבת מתגלגלת מערבה, לונדון מתפוררת בהדרגה לתוך כרים ירוקים משובצים שקדיות מלבלבות- פרחיהן צפופים כל כך שנראה כאילו קפצו כמו פופקורן מהענף השחור. עדרים של כבשים שוטטו בלא רועה, אדישות לשפע הירק ששחו בו. במשך קרוב לארבע שעות הייתי דבוקה לזגוגית, גומעת ירוק וצופה בהכרת תודה בשמיים המתבהרים ובשמש המבריקה גלים של גבעולי עשב וצמר כבשים. כמעט הופתעתי לראות חבורת סקייטרים בני ארבע-עשרה שעברה בקרון; מה, אנשים אמיתיים גרים במחוזות הקסומים הללו? אנשים של ימינו מסוגלים להגות את השמות שוברי-השיניים שעל השלטים?
ירדתי מהרכבת בסוואנזי, או בשמה הוולשי- אברטאווה ((Abertawe. תחנה אחרונה. הרכבות הלונדוניות מהססות להגיע רחוק יותר. ביציאה חיכתה לי דודתי דלית, שהגיעה לוויילס בזכות אהבה לגבר ונשארה בזכות אהבה למקום. הטלנו את התיקים לתוך תא המטען של הפיאט הקטנה של בן זוגה דייויד, ויצאנו לדרך.
סוואנזי, עיר גדולה בקנה מידה וולשי, שוכנת לחוף מפרץ בעל שם זהה. היא נמצאת בבסיסו של חצי האי גאוור (Gower) המזדקר כמו אף מיובל לתוך תעלת בריסטול. העיר נראתה לי כמו ציור ישן שנערך בפוטושופ: על הבניינים ההדורים הודבקו שלטי חנויות; הכבישים שידעו בעבר כרכרות וסוסים היו עמוסים לעייפה במכוניות קטנות ובקטנועים. אבל בעצם, כך נראים הדברים ברוב העולם.
נסענו לקידוולי (Kidwelly), עיירה קטנה בהרבה במרחק של עשרים דקות נסיעה מערבה מסוואנזי. הכביש הצר לשם יכל להתחרות בהרבה רכבות הרים. בתים וכבשים היו פזורים שווה בשווה על הגבעות הנמוכות. לפעמים הצלה שדרת עצים על הדרך וסיננה את אור השמש. רוב השלטים נכתבו בוולשית בלבד- אותיות לטיניות שיצרו מילים בעלות צליל עם קירבה קלושה לגרמנית.
ביתי הזמני שכן ברחוב ליידי (Lady), כביש אספלט צר עם מדרכות מרוצפות אבן משתלבת חלקלקה, ובתים צבעוניים דבוקים זה לזה. הייתה זו הדירה שמעל פאב "נלסונ'ס", בה גרו בכיף דלית ודייויד. מקומות לינה יותר קונבנציונליים הם בית ההארחה בפאב שליד תחנת הרכבת של קידוולי, או פארק הנופש Cramarthen Bay הסמוך לעיירה.
ניפגש בפאב, מותק?
יש בקידוולי כ-3000 תושבים ועשרה פאבים. "נלסונ'ס" הוא הפופולרי שבהם. הייתה זו שעת אחר-צהריים כשהגענו; קידוולי כבר סיימה לעבוד. כולם הגיעו אל הפאב היישר מהעבודה. אישה שישבה ליד הבר הסתובבה לברך את בעלה שנכנס, ואחד אחר אמר שאשתו צריכה להיות כאן תוך זמן קצר. המוני קולות מילאו את אוזניי; קל להתרגל לניגון האיטי והעמוק של המבטא הוולשי, אך בלתי אפשרי לחקותו.
"את מישראל? איך הגעת לכאן?" שאלה מישהי. "אני האחיינית של דלית," סיפרתי להם, והם הנהנו בהבנה. "פעם אחת הגיע הנה כושי, וכולנו פשוט בהינו בו והיינו-" הדוברת פערה את פיה ואת עיניה כדי לבטא את גודל ההלם. אין כאן גזענות, הסבירו לי; בקידוולי מתגוררים אפילו כמה סינים והודים, שמנהלים, כמובן, את המסעדות. אבל הם פרצופים מוכרים מימים ימימה.
באי הפאב איתם שוחחתי החליטו שליאור הוא שם זר מדי, קשה מדי להגייה, והצמידו לי את השם הוולשי Laurie. אנשי הדור הזה של קידוולי, שילדיהם כבר עזבו את הבית, לא יוצאים לבלות מחוץ לעיירה. אחרי העבודה הם נפגשים בפאב, עושים הפסקת ארוחת ערב בבית וחוזרים לפאב לאחריה, כדי לצפות יחד במשחק או מרוץ סוסים, או- ישמור האל- חדשות, וכמובן לשתות ולעשן בצוותא. הרוב נושאים איתם קופסת פח קטנה שמכילה עלי טבק יבשים ונייר, ומגלגלים את הסיגריות שלהם בעצמם. שום דבר לא יהרוג את הוולשים- הבירה והטבק הם דרך חיים, מסורת העוברת מההורים לילדיהם.
קל היה מאוד להעביר בפאב את כל הערב- הטלוויזיה הקרינה רגבי; במכונת התקליטים גר רובי וויליאמס עם סינטרה, וגרו בקסטריט בויז עם ACDC, בשלושים פני לשיר - האורחים הם הדי.ג'ייז היחידים; שולחן ה"פול" היה תפוס תמיד; על הבר שתו גינס וקרלסברג. אני ניסיתי את ה"סיידר"- משקה אלכוהולי עם רמז קל של תפוח, שתסס חודשים בחביות עץ. בירה, איך לומר, אינה כוס התה שלי. בשביל שכמותי המציא דייויד תערובת של מיץ תפוזים, קרח וטקילה, שהתמכרתי אליה מיד. יום לא היה יום בלי כוס ענקית מהפלא הצונן הזה.
עוד באותה קפיצה ראשונה למים הוולשיים הכרתי את באי הפאב הקבועים: פיטר, שהשלט מעל חנותו בצד השני של הרחוב מכריז "Master Butcher"; קלייב הבנאי כבד הגוף שהצהיר מייד "את נשמעת כמו ינקית!", ואשתו קארן, שהחליטה שלי-אור הוא שם קשה מדי להגייה, והצמידה לי את השם הוולשי Laurie, שיש להגותו בקול עמוק, מבע רציני בהתאם ו-"ר" מתגלגלת עד אין סוף; ריי בעל השיער האפור הארוך ובגדי הבוקרים, שהוא מוזיקאי לעת-מצוא ורקדן בחסד, בעיקר אם מכונת התקליטים מנגנת AC/DC. אנשי הדור הזה של קידוולי, שלרובם ילדים נשואים או לכל הפחות סטודנטים, לא יוצאים לבלות מחוץ לעיירה. אחרי העבודה הם נפגשים בפאב, עושים הפסקת ארוחת ערב בבית וחוזרים לפאב לאחריה, כדי לצפות יחד במשחק רגבי או מרוצי סוסים, או- ישמור האל- חדשות, וכמובן לשתות ולעשן בצוותא. כולם שותים וכולם מעשנים. כיוון שהזמן מצוי כאן בשפע, הרוב נושאים איתם קופסת פח קטנה שמכילה עלי טבק יבשים ונייר, ומגלגלים את הסיגריות שלהם בעצמם. שום דבר לא יהרוג את הוולשים- הבירה והטבק הם דרך חיים, מסורת העוברת מההורים לילדיהם.
בערב אכלנו אוכל הודי מתובל בכבדות ממסעדת הTakeaway המהווה הסבר לקיומה של משפחה הודית בקידוולי. הגל הקוסמופוליטי ששטף את בריטניה עם תום הקולוניאליזם גרם לכך ששום עיר, עיירה או כפר לא יכולים לשרוד בלי מסעדה הודית אחת לפחות.
ביקשתי מדלית להעיר אותי מוקדם למחרת, כדי שנספיק כמה שיותר. "אין מה למהר פה," היא אמרה. "אני בעצמי בטח אישן עד אחת-עשרה". ברוכים הבאים לוויילס- מהירות מופרזת אינה פשע; היא פשוט אינה קיימת על הספידומטר.
טירות ונהרות
מי שיחפש תמונות של קידוולי ב"גוגל", יעלה בחכתו בעיקר תמונות של טירת קידוולי, השוכנת במזרח העיר. היא נבנתה בשנת 1106 על-ידי הבישוף הנורמני של סליסבורי כדי להגן על האזור שאך זה נכבש מפני השתלטות מחדש של ילידיו הוולשים. טירות נוספות הוקמו לאורך נהר גוונדרת' (Gwendraeth) כדי להבטיח לנורמנים חופש תנועה בו. טירת קידוולי נכבשה בידי הוולשים מספר פעמים במהלך המאה ה-12, אך נכבשה סופית בידי הנורמנים, בעזרת הצבא האנגלי. כיום משמשת הטירה אתר תיירות ובמה למחזות שייקספיר מדי קיץ. מאפריל עד אוקטובר היא פתוחה למבקרים בשעות 9:00-17:00. בשאר השנה היא פתוחה עד 16:00. מחיר הכניסה לתיירים הוא 3 פאונד.
הטירה משומרת בקפידה, ואפילו חלקיה המתפוררים נראים חינניים. אבל את הפלא האמיתי מצאתי דווקא כשיצאתי ממנה. על מדרון דשא זוהר התגלגלו שני ילדים מטה, לעבר הנהר שזרם בשני כיוונים בו זמנית. נהר גוונדרת' זורם בגובה פני הים ונשפך למפרץ סוואנזי. עם כל גאות מציף הים את שפך הנהר, והעין מבחינה בחצי של הנהר שבו זורמים מי ים אל תוך היבשת, ובחצי בו זורמים מים מתוקים מן היבשת אל הים, כפי שדורש ההיגיון. לוויילס, ובמיוחד לקידוולי, יש היגיון משלה. הנהר היה רק עוד סימפטום.
נרקיסים חופשי
ההיגיון אומר שאם עוקבים אחרי המים שבנהר, מוצאים את הים. ייתכן שההיגיון הזה תופס גם בקידוולי, אבל בחרנו להתעלם ממנו. הדרך שלנו לים עברה דרך השכונות הישנות והשלוות. תחנת הרכבת של קידוולי סימנה את המקום בו נגמרה העיירה והתחילה הדרך. כדי שרכבת תעצור בתחנה הזו יש לבקש זאת כשקונים את הכרטיס. אי אפשר לעלות עליה כאן- אין רציף בתחנה, רק פרחים סגולים, ורודים ולבנים לאורך המסילה. גם בית הארחה יש, ועל השלט המכריז על קיומו מתנוסס דרקון אדום מכונף, סמל מבשלת הבירה Felinfoel, הנמצאת בעיירה בעלת שם זהה. עכשיו אני חושבת לעצמי, אילו הייתה הרכבת מלונדון יכולה להביא אותי לסוואנזי או לכאן, איפה הייתי מעדיפה לרדת? איפה הייתי מרגישה פחות אבודה? והאם להרגיש אבודה בארץ עוץ הזו זה בכלל נורא?
אחרי תחנת הרכבת הולכים בשדרה רחבה. טיפות השמש הקרירה נתלות מכל עלה על העצים המוריקים. ופתאום מגיחים החוצה.
חוף הים של קידוולי נקרא בפי המקומיים The Keys- האיים. זאת כיוון שהוא כל כך מפורץ בערוצים בוציים עד שברצועה הקרובה מאוד לקו המים אי אפשר לעשות עשרה צעדים רצופים- פיסות האדמה מחוברות זו לזו בקושי, כמו חלקי פאזל שרק נושקים זה לזה ואינם משתלבים. צריך לקפוץ מאי לאי, ורצוי לא לפספס, כיוון שהחול שביניהם נראה טובעני. פנימה יותר, היכן שהחוף חוזר להיות רצוף, מברשות סוף רכות מתרוממות לגובה אדם. אפשר לקחת כמה צעדים פנימה ולהיעלם, ליצור לעצמך בועה קטנה במקום שנראה כי איש לא ביקר בו מעולם.
לאורך החוף פורחים שיחים קוצניים בעלי פריחה צהובה שמריחה כמו קוקוס. הלכנו ביניהם לבין הים, שנראה ריק מעט בגלל השפל, עד לכר עשב רחב שרעו בו סוסים ופרות שנראו כאילו אינם שייכים לאיש- Free. גם הנרקיסים הצהובים שפרחו שם היו Free- כלומר לא מוגנים- ועדיין לא העליתי על דעתי לקטוף מהם. חינוך ישראלי.
בדרך חזרה הבחנו באמבטיה ישנה זרוקה בשדה. דודתי אמרה בהיגיון שזו כנראה שוקת, אך אני כבר דמיינתי חוואי טובל להנאתו במים חמים, אוויר קר ונוף ירוק. עוד לפני שעברנו ליד מגרש הרגבי, שמענו את ההמולה מתאבכת ממנו. כוכב-לעתיד יצא מדלת המועדון עם תיק הספורט, השקיף במורד הכביש וחיכה לאמו שתאסוף אותו. אל תדבר עם וולשי על כדורגל; זה משחק של אנגלים.
סוד הדברים הפשוטים
בקידוולי צריך להסתובב ברגל, או עם אופניים. הם קרובים יותר לקצב של המקום מאשר מכוניות. האוויר כאן כה צלול עד שמתחשק לדווש ולהתנשף, רק כדי שיהיה תירוץ לשאוף יותר ממנו.
הקסם כאן מצוי בדברים היומיומיים; בעיניי לא היה דבר מופלא יותר מלקום מוקדם בבוקר ולצעוד לאורך טיילת הנהר. נרקיסים צהובים ענקיים פורחים שם; התכופפתי להריח אותם- חשבתי שיהיה זה פשע לעבור לידם מבלי להקדיש להם תשומת לב. כל אדם שצעד לקראתי בירך אותי ב"שלום".
במאפייה התלבטתי שעה ארוכה בין סוגים שונים של עוגות צבעוניות ועוגיות ריחניות שלעולם לא אצליח לשחזר בבית. ה"עוגיות הוולשיות" (Welsh Cakes) הן עוגיות חמאה פריכות המשובצות בדומדמניות שחורות זעירות, הנקראות כאן currant. הגרסה המקומית ל"פודינג לחם", מאפה בריטי קלאסי, היא דחוסה, כהה, מתוקה ומזוגגת בסוכר וצימוקים. מלבד המאפים הנהדרים והזולים והבירה המקומית- לכל עיירה כמעט יש מבשלה משלה- המטבח הוולשי אינו מלהיב. גם עיירה מסורתית כמו קידוולי מצוידת בטייק-אוויי הודי וסיני.
למי שמחפש קצת אקשן בין השיטוטים השלווים כדאי לחקור על קרנבל קידוולי, שמתקיים כל שנה באחד הימים ביולי וכולל מפגן של חיל האוויר הבריטי המלכותי (RAF) ומצעד צבעוני. את המועד המדויק אפשר למצוא באתר של מועצת העיירה- kidwelly.gov.uk.
אוויר ערים צלול
באחד הבקרים, בלי לדעת מה באמת השעה, עלינו על אוטובוס לקרמרדן (Carmarthen), העיר העתיקה ביותר בוויילס. היעילות כאן מרשימה: לעמוד במקום אקראי למראה ברחוב בעיירה קטנטנה, ולצפות באוטובוס מגיע בדיוק בזמן, על הדקה, זו חוויה שעדיין לא הגיעה לארץ הקודש.
בקרמרדן שוטטנו על מרצפות חלקלקות במדרחובים אינסופיים ונקיים להדהים, בין מופע ילדים בוולשית לחנויות צדקה רבות מספור. במקום "קסטרו"- "קרן הלב". במקום "אמפוריום"- "האגודה לחקר הסרטן". השוק המקורה של קידוולי מוכר בשר, תכשיטים, כלי בית וקוסמטיקה זולה. לא קניתי הרבה- התקציב שלי התכווץ פלאים אחרי ששילמתי כמעט שמונים דולר על כרטיס הרכבת. זה הותיר לי זמן ליהנות מהשוטטות ומיפי הרחובות, שבא בחלקו מהשמש הבלתי-צפויה ומכמויות האנשים והילדים שזרמו לאן שעלה על דעתם. לרבים מתושבי קידוולי, יום בקרמרדן הוא-הוא חווית העיר-הגדולה. בחצי היום שביליתי שם גיליתי שיש חוויות עירוניות שאינן מלוות בפקקי תנועה ובזיהום אוויר, וזה בסדר.
עוד מקום מחוץ לקידוולי שכדאי לחפש הוא "גלן אבי" (Glenn Abby). לפני כמה מאות שנים שימש קומפלקס בתי האבן כמנזר, שאין יודעים מתי ומדוע ננטש. בשנים האחרונות גילו את המקום כמה משפחות בזו אחר זו, וכל אחת מהן תפסה לעצמה מבנה מתפורר, שיפצה אותו ועברה לגור בו. גארי, המארח שלנו, החנה את רכבו בצידו של שביל צר, ליד מיניבוס היפי. בחזית המבנה שהיה ביתו פרחו עציצים צבעוניים, שבשבות ומוביילים מנצנצים. מעבר לגדר העץ שתחמה את החצר השתרע כר ירוק אינסופי. תרנגולות רבות שוטטו בו, ואדם יחיד סרק אותו בעזרת גלאי מתכות. הזהב נמצא מולך, רציתי לומר לו, אך לא הייתי בטוחה שיבין.
סיור באדמות המנזר הוביל אותנו דרך סבך עשיר, גן-עדן אמיתי לילדים הרפתקנים. בקרחת יער פגשנו אישה צעירה עם שתי בנותיה, שהתגוררו באוהל אינדיאני לבן ומוסק עד שיסיימו לשפץ את המבנה שבחרו להפוך לביתן. המטבח היה בחוץ, בצל חורבה רעועה. "כמה זמן צפוי השיפוץ להימשך?" שאלתי. "בערך שנתיים," השיבה האישה. ניסיתי לדמיין לעצמי איך שרדו כאן את החורף שזה עתה נגמר. עזרת השכנים חשובה במקום כזה מאין כמוה. אתה עוזר לשכנך לרצף את הבית ולהתקין צנרת, הילדים שלך משחקים בחצר שלו, ושכן שלישי חולק עם שניכם את מכונת הכביסה שלו. גלן אבי אינה קומונה מוכרזת; השיתופיות, כמו הקיסוסים, צמחה כאן באופן טבעי מבין האבנים.
חזרנו לחצר של גארי. שכבתי על ערסל שנמתח בין שני עצים עתיקים, והרגשתי שמצאתי מקום שאינני רוצה לזוז ממנו. נמנמתי עליו כאילו לא הייתה לי טיסה מתוכננת לעוד 24 שעות. קמתי ממנו רק כשהאוכל היה מוכן- בגט, גבינה וסלט מעולם לא היו טעימים יותר. אכלנו אותם בחוץ, תחת השמש האקראית, וכשהעננים הכבידו מצאנו מקלט בתוך הבית. בנותיו של גארי שיחקו במכונת-מזל. גארי שלף כמה מטבעות מהמגש- היו שם מטבעות פני בני מאתיים שנה, מעוטרים בדיוקן שחוק של המלכה ויקטוריה. על מדף ארוך, באמצע הדרך בין הרצפה לתקרה הגבוהה, עמד בגאון אופנוע הארלי אדום ונוצץ שגארי שיפץ בעצמו. האח בערה, ואשתו האכילה אותה מדי פעם כמו שמאכילים כלב רעב. הילדה מהאוהל עמדה בדלת ושאלה אם היא יכולה להיכנס. "כמובן!" השיב גארי. היא התיישבה לצידו על הספה, ואחר-כך הלכה להתנדנד על חבל הטרזן שבחוץ.
הצהרים שבילינו בגלן אבי נראו לי כמו יום שלם. הספקנו לראות כה הרבה מבלי שמיהרנו לשום מקום. סיום הולם לטיול הרגוע בחיי. כשאמרו לי בפאב בערב, "הו, כבר עוזבת? זה היה קצר, לא?" חשבתי, "כן, אבל ביקרתי בגלן אבי!"
לבנות שם בית
גיחה אחרונה לים, ערב אחרון בפאב. "הו, כבר עוזבת? זה היה קצר, לא?" הטיול הקצר לוויילס לימד אותי הרבה אמיתות קטנות, שטובות רק לפינה נידחת זו של המציאות: שמכונת תקליטים נשמעת טוב בהרבה מסתם מערכת שמע; שאין דבר טעים יותר מ"ריף" תפוזים על קרח; שמשחק ה"פול" הוא מדע, אבל גם מצב-רוח; שהוולשים מדברים לאט לא כי הם חושבים לאט, אלא כי הכול סביבם מתנהל לאט. לזרים כמוני, שיורים פסקאות ארוכות וקוטעים את בן שיחם כדי להשלים עבורו את שרצה לומר, קשה לתפוס זאת.
למחרת קמנו לפנות בוקר. חלפנו בנסיעה דרך שדרות אפלות וערים ישנות. הזריחה נמתחה על-פני שעות, כיוון שכל השמיים היו מצועפים עננים. תמו ימי החסד של שמש בלא מצרים. האור היה אפור ואחיד, אך היה בו די כדי ללחוש לי סיפורים עמומים על הטירות שצמחו כעצים קדומים על הגבעות ירוקות העד, על ערי הפועלים העשנות, על כבשים ופרות. כל וויילס חלפה מולי בהרצה. לא יכולתי להירדם מול הנוף הזה, כיוון שהתאמצתי לצרוב אותו בזכרוני. אין מצלמה, זוכרים?
לעומת וויילס נראו החיים בבית דחופים, דחוסים, קשים. כל יום היה מאבק להספיק ולהשיג. רציתי לחזור למקום שבו אין מה להשיג, כי כל מה שצריך מופיע כשפוקחים עיניים; מקום בו אוכלים כשרעבים, או סתם כשמתחשק, ישנים כשעייפים וקמים כשהגוף מתרצה. כששאלו אותי, "נו, איך היה?" עניתי בלא היסוס, "מדהים. אני רוצה לבנות שם בית".
למחרת קמנו לפנות בוקר. חלפנו בנסיעה דרך שדרות אפלות וערים ישנות. הזריחה נמתחה על-פני שעות, כיוון שכל השמיים היו מצועפים עננים. תמו ימי החסד של שמש בלא מצרים. האור היה אפור ואחיד, אך היה בו די כדי ללחוש לי סיפורים עמומים על הטירות שצמחו כעצים קדומים על הגבעות ירוקות העד, על ערי הפועלים העשנות, על כבשים ופרות. כל וויילס חלפה מולי בהרצה. לא יכולתי להירדם מול הנוף הזה, כיוון שהתאמצתי לצרוב אותו בזכרוני. אין מצלמה, זוכרים?
לעומת וויילס נראו החיים בבית דחופים, דחוסים, קשים. כל יום היה מאבק להספיק ולהשיג. רציתי לחזור למקום שבו אין מה להשיג, כי כל מה שצריך מופיע כשפוקחים עיניים; מקום בו אוכלים כשרעבים, או סתם כשמתחשק, ישנים כשעייפים וקמים כשהגוף מתרצה. כששאלו אותי, "נו, איך היה?" עניתי בלא היסוס, "מדהים. אני רוצה לבנות שם בית".
