קצת לפני השעה 8 בבוקר, יצאתי לי מהאכסנייה המוצלחת YHA Bryn Gwynant. בחוץ קריר ואפרפר ושקט מאוד.
חזרתי כברת דרך קצרה לאורך הכביש (A498, שקט עכשיו) בכיוון צפון-מזרח, לאורך האגם (Llyn Gwynant); חלפתי על פני אתר הקמפינג בקצה המרוחק של האגם והמשכתי לצעוד כמה עשרות מטרים לאורך כביש צדדי; שם פניתי ימינה (מזרחה) בשביל שהתחיל מיד לטפס בחדות בתוך מדרון מיוער.
המדרון היה רטוב, בוצי וחלקלק. השביל התפתל בין ענפי העצים והצריך לא מעט תשומת לב. אבל אני עצרתי שוב ושוב כדי להסתובב ולהשקיף לאחור – אל ההרים שתוחמים את העמק הנהדר שבו שוכב Llyn Gwynant.
אחרי עלייה לא ארוכה במדרון המיוער השביל הגיח מעל לעצים והתמתן מעט. טיפסתי מעל חומת אבן על גבי שער-סולם ונכנסתי לשדה בור פראי. השביל ממשיך לטפס בכיוון מזרח, עכשיו בשטח פראי ופתוח. אני מטפסת על סולם נוסף ורגע לפני שאני פונה לחצות את שדה הבור הבא, עדיין בכיוון מזרח, אני מפנה מבט אחרון לאחור – אל ההרים הנפלאים ממערב, האגם והעמק הירוק – זו פיסה של ווילס שאנצור בליבי עוד הרבה מאוד זמן.
-
הדרך עכשיו פתוחה לכל הכיוונים; הצמחייה עשבונית, מוכת רוח. הצבעים השולטים – חום-צהוב-כתום. כמובן שאני לגמרי לבד.
השביל ממשיך להיות ברור למעקב, עכשיו במגמת ירידה קלה, אבל הוא גם מוצף לעיתים קרובות. אני מוצאת את עצמי יורדת מהדרך שוב ושוב – מחפשת מדרך פחות או יותר יבש להניח עליו את הרגליים. במקביל גם נעשה אפור יותר בשמים…
אחרי צבר עצים קטן ושרידי מבנה בודד אני מחפשת שביל שע״פ המפה והמדריך פונה פה ימינה (דרום) במורד המדרון בכיוון נחל. אני מזהה בתחתית המדרון את הגשרון הקטן שאיתו אני אמורה לחצות לגדה הנגדית, שם ממשיך המסלול המתוכנן שלי בכיוון דרום-מזרח.
אבל שביל אין כאן.
אני מתקדמת קצת עם הדרך שלי ואז חוזרת לאחור ומנסה לאתר את השביל. משלא מצאתי, אני מחליטה לאלתר לי דרך במורד המדרון בכיוון הגישרון.
אלא שהמדרון מוצף ובוצי להחריד. הדרך היחידה שלא לשקוע בבוץ עד מעל לברכיים היא ע״י דריכה על השיחים העשבוניים שממלאים את המדרון. וגם השיטה הזו רעועה למדי. אני מניחה בזהירות רגל על מרכז שיח קרוב ומעבירה משקל באיטיות; לפעמים השיח לא עומד במשקל ואני מתחילה לשקוע – ונאלצת למהר אל השיח הבא, בתקווה שזה יחזיק מעמד.
די מהר אני מרוחה בבוץ ובקושי התקדמתי. אחרי ששקעתי די עמוק כמה פעמים – אני מרגישה שפנים הנעליים שלי כבר לחות. בכמה מקומות, כשאני מוצאת נקודה יחסית יציבה לעמוד בה – אני בודקת את מידת הרטיבות של ה״קרקע״ מסביבי בעזרת מקלות ההליכה – ואלו שוקעים במהרה ממש עמוק…
אחרי שאני מזגזגת ככה כמה דקות ארוכות אני חוזרת לשביל.
שניים או שלושה נסיונות נוספים ״לתקוף״ את המדרון מנק׳ קצת אחרת – נתקלים באותה ״התנגדות״. אני חוזרת לשביל הבטוח, מתוסכלת ועובדת עיצות.
הנחל לא רחוק ממני (כ- 300-400 מ׳ בקו ישר למטה להערכתי). אני יכולה להתעקש להגיע למטה, זה יעלה לי ברגליים מלאות במים-בוציים ובמכנסיים רטובות, אבל זה נראה אפשרי; אני יכולה גם לחפש לי מסלול אחר אל הכפר Dolwyddelan.
עיון קצר במפה מלמד אותי שאם אמשיך על הדרך בכיוון מזרח עוד כמה מאות מטרים, אגיע ליער. את היער חוצה שביל שמתחבר לדרך שתכננתי, קצת לפני היעד. למעשה שני המסלולים די מקבילים אחד לשני.
אף על פי שהנופים הפראיים שמאפיינים את המקטע הפתוח מלהיבים בהחלט, אני בכלל לא מהססת. אני זונחת את הנסיונות לצלוח את המדרון המוצף וממשיכה להתקדם מזרחה עם השביל שלי בכיוון היער. השביל ממשיך להיות מוצף פה ושם אבל הוא רחב ודי קל לעקוף את השלוליות.
השביל מוביל במגמה קלה לצפון, בירידה מתונה מאוד לכיוון שולי היער. מכיוון שהשביל קל – אני מאוד מרוצה מההחלטה לשנות נתיב וגם גשם קל שמתחיל לרדת לא מטריד אותי בכלל. אני עוצרת ללבוש מעיל וממשיכה להתקדם.
-
ככל שאני מתקרבת ליער אני מבחינה שהוא בעצם חצי-כרות. זה לא המראה הכי מלהיב בעולם…
אני מתקדמת עוד קצת ומגיעה ממש לשולי היער. השביל הלך והפך יותר ויותר רטוב ולבסוף גם די נעלם... אבל היער תחום בגדר ואני מזהה את השער-סולם שאליו אני אמורה להגיע – כבר ממש קרוב אלי, כמה עשרות מטרים. אלא שביני לבינו מפריד פלג נחל – וגשר אין.
אני עומדת בגשם בצד אחד של הפלג. מצידו השני השער שלי – והמשך השביל שמטפס על התפר שבין הצד הכרות לבין הצד המיוער של הדרון. אני לא יכולה שלא לגחך… זה באמת מצב משעשע ביותר :)
אני כבר מרוחה בבוץ וגם לא בדיוק יבשה בכפות הרגליים; אין לי סבלנות להוריד נעליים, להסיר את הגייטרס ולקפל את המכנסיים. הנחל נמוך ולא מאוד רחב. אין סלעים או גזעים או צמחים שאפשר לקפץ עליהם ואני פשוט חוצה את הפלג בצעדים גדולים וזריזים עם הנעליים.
הרגליים שלי שהיו כבר די לחות קצת יותר לחות עכשיו – אבל בסה״כ אני מרגישה לגמרי בסדר עם זה! אין ספק שהמסע הזה בווילס די ״גמל״ אותי מהפחד מרגליים רטובות שכל כך אפיין את ״קריירת״ הטרקים שלי עד כה.
-
אני מוצאת את המקטע הראשון היער מעט מדכא. השביל הוא שוב ברור והוא מטפס עכשיו במדרון בוצי וחלקלק מאוד כשהוא מוקף ב״פגרי״ עצים. זה די עצוב אבל זה לא נמשך ככה הרבה זמן. מהר מאוד אני מגיעה לראש הגבעה – ושם אני מוקפת לשמחתי בעצים צעירים מאוד, רעננים, בגובה שנע בערך בין מטר לשניים.
הנוף פתוח – מעל או בין העצים – ומאוד יפה! הגשם פסק – אפשר לחזור להנות :)
הקטע ביער בסה״כ מתגלה כמהנה בהחלט. הסימון טוב, השביל ברור ובד״כ נוח. אני קצת עולה וקצת יורדת – תמיד במתינות; פוגשת נחל יפה, חוצה שדה מרעה – ובסופו של דבר מגיחה מצידו השני של היער לעמק ירוק ופשוט מהמם!
הפסטורליה פה מושלמת: השילוב של שדות מרעה ירוקים-בהירים שנוצצים באור הרך של השמש שמציצה עכשיו פה ושם בין העננים עם צברי עצים עמוסי עלים ירוקים-כהים; פה ושם יש מבנים של חווה מרוחקת כלשהי, ולמטה מתפתלים כביש ונחל; והכל עטוף בגבעות והרים…
בסופו של דבר אני מגיעה לכביש צדדי ושקט. אני צועדת לצידו קצת, חולפת על פני כמה חוות – ופונה שוב לשביל, בכיוון Dolwyddelan Castle.
השביל הוא שביל אפר רחב ונוח עכשיו. הוא מטפס קצת ואז יורד בכיוון שרידי הטירה. השמים שהיו בשעה האחרונה מעורבים – הולכים ומאפירים שוב. כשאני מגיעה אל שרידי הטירה מתחיל גשם די חזק ואני ממהרת במורד השביל.
המקטע האחרון שלי הוא לאורך כביש די ראשי A470. אני צועדת בגשם לכיוון הכפר Dolwyddelan ושם נכנסת לסופר של SPAR.
יש בכניסה לסופר רחבה קטנה, מקורה, ובה שולחן פיקניק. אני מורידה את התרמיל ונכנסת פנימה לקנות כמה מצרכים. אני מתכננת להתיישב פה להפסקה ולתכנן את ההמשך שלי…
7-8 ק״מ מפה נמצא היישוב הקטן Capel Curig שבו כבר עברתי. ממנו אצטרך לתפוס אוטובוס ל- Bewts-y-Coed (עיירה מקסימה שגם בה כבר ביקרתי) – ממנה יש אוכל לעזוב את ווילס ברכבת.
אבל התדירות של האוטובוס נמוכה מאוד, אני כבר די רטובה ובחוץ עדיין יורד גשם.
בסופר אני פוגשת מוכרת נחמדה במיוחד. אני שואלת על תחבורה מפה לכיוון העיר Chester והיא מלאת רצון לעזור – אומרת לי שבעוד פחות מרבע שעה יוצאת מפה רכבת ישירה לצ׳סטר וגם בודקת עבורי את לוח הזמנים של האוטובוס מ- Capel Curig. נראה שיהיה קצת גבולי עבורי להגיע אל האוטובוס האחרון בזמן (אם כי אני די בטוחה בסיכויים לתפוס שם טרמפ במקום)...
ברגעים כאלו, אני נוטה להחליט ממש מהר, מהבטן. אע״פ שדקה לפני עוד לא הייתי בטוחה – הנוחיות של נסיעת רכבת ישירה מכריעה את הכף. אני ממהרת לסיים את הקניות, נפרדת מהמוכרת בתודה וגם התנצלות על השלוליות שהשארתי על ריצפת החנות.
בחוץ אני דוחפת את המצרכים שקניתי לתרמיל וממהרת להעמיס אותו על הגב.
פחות מרבע שעה אח״כ אני יושבת בקרון רכבת כמעט ריק. אני שותה משקה קפה קר ואוכלת בננה ו- welsh cakes (ממש טעימות!) שקניתי בחנות.
אני משקיפה החוצה, דרך החלונות הגדולים. הנופים הירוקים הנפלאים של Snowdonia חולפים במהירות משני הצדדים ואני בולעת אותם ומנסה לעשות לעצמי בראש איזשהו ״סיכום-מסע״ וגם להפרד...
-
הלכתי היום כ- 14 ק״מ. עם עלייה מצטברת של כ- 450מ וירידה מצטברת של כ- 300מ׳.
זה מקטע לא קשה ומאוד מוצלח מבחינה נופית.
-
על ווילס יש לי לומר (כמעט) רק מילים טובות!
פגשתי בה אנשים מסבירי פנים ונותני שרות שעושים זאת ברוחב לב ועם רצון אמיתי לעזור.
מצאתי בה מגוון גדול של שבילים, מאוד נטושים לעיתים; מצאתי נופים פראיים לצד נופים פסטורליים, שלווים וכמובן – הרבה ירוק.
ווילס רטובה מאוד ולא היה לי הרבה מזל עם מזג האוויר במסע הזה. התפלשתי בבוץ לא מעט, חיפשתי את דרכי בערפל סמיך, שיניתי את המסלול כמה פעמים, תוך כדי הליכה, בעקבות תנאי שטח קשים וויתרתי לגמרי על לינה באוהל בגלל הרטיבות. היו פה ושם גם שמים כחולים… ;~)
למדתי להתמודד עם התנאים האלו – והם לא הרסו לי את ההנאה, גם אם בהחלט הקשו והפריעו פה ושם. האכזבות היו בסיכומו של דבר די קטנות. סיימתי ממש כל יום עם חיוך על הפנים!
-
בשעות האחרונות שלי בווילס הרגשתי בעיקר רצון עצום, כמעט בלי נסבל, להשאר שם; לקום שוב מחר, להעמיס שוב תרמיל כבד – ולחזור לשביל, איזשהו שביל. גם תחזית גשומה למחר לא ממש הרתיעה אותי. התאבון שלי להליכה, לא רק שלא פחת, גם אחרי 12 ימים – הוא אפילו התעצם. וזו אולי האינדיקציה הכי טובה למידת ההצלחה של המסע הזה, למרות התנאים הלא אידאליים.
אבל אני אצטרך להמתין לקיץ הבא, שם מחכה לי, אני מאוד מקווה, מסלול אחר...
