בקצה היבשת
אני נפרד מהאנדרטה לזכרו של מהאטמה גנדי, וממהר וחוצה את הבאזאר הסמוך, שכרגע אין בו קונים רבים, ויורד לחוף הים דרך הגהאט המחברת בין מקדש קומארי אמאן לים. הינדים רבים מגיעים לקאניאקומארי, כי המקום הוא אתר עלייה לרגל, ויש לו חשיבות דתית עצומה עבור ההינדים. הם מגיעים לכאן כדי לבקר במקדש, ובאותה עת גם כדי לפזר על המים את אפרם של בני וקרובי משפחתם שנפטרו, וכדי לנקות עצמם משאריות המוות, על מנת שיוכלו להמשיך לחיות את חייהם. על סלעי השפיץ הגדולים של תת-היבשת ההודית עצמם אסור אמנם לעלות, כפי שכתוב עליהם באותיות אדומות גדולות, אבל בין הסלעים שלידם אפשר לרחוץ ולהתנקות, או להסתפק בטבילת רגליים, כפי שעושים רבים מעולי הרגל.
זהו, אז הגעתי לכאן, אני אומר לעצמי, לאחר שגם אני נכנס למים ליד סלעי השפיץ ונעמד לא הרחק מהם. עכשיו הכל מתרכז ומצטמצם לשפיץ הזה, ובעומדי כאן, במים, אני מרגיש את כל עולה וכובדה של הודו נדחק ויושב על כתפי הצרות: האלים, האמונה, המקדשים, הפרות ברחוב, הקופים, התאלי, ההקרבה, הצניעות, הדלות, העוני, המחסור, הלכלוך, הקאסטות, ילדי הרחוב של הודו, יותר ממיליארד אנשים, הכל! אני עומד לי ככה ומביט, סוקר בעיני את שלושת הימים המתחברים ביניהם כאן ממש ואת הסלעים הגדולים המהווים את קצה היבשת, ומנסה לגמוע ולהכיל את המראה. עכשיו אני נזכר גם בפעמים הרבות מאז שאני ילד, שראיתי את הנקודה הזאת על הגלובוס הגדול והמפות שהיו תלויות אצלנו בכיתה על הקיר, וחש לרגע איזושהי תחושה היסטורית מרגשת, המלווה אותי כל פעם כשאני נמצא במקום שמעורר בי זיכרונות מיוחדים, או שיש בו משמעות מיוחדת עבורי.
סרי פאדאפאראי
לא הרחק, מכאן, מעט צפונה, אני לוקח את המעבורת (20 רופי) ושט אתה כמה מאות מטרים לאי הראשון מבין שניים, הקרוי סרי פאדאפאראי. האגדות מספרות כי על אי סלעי זה נמצאה טביעת רגלה של האלה הבתולה פארוואטי, ושכאן, על האי הזה, היא עמלה בסיגופיה כדי להשיג את ידו של שיווה ולהתחתן עמו. על האי הזה הוקמה ב-1970 אנדרטה לזכרו של סוואמי ויו�וקאנאנדה (שאת פסלו פגשנו לראשונה בבומביי, ליד שער הודו, זוכרים?), פילוסוף הודי שפיתח אמונה המשלבת בין עיקרי ההינדואיזם ובין תפיסות של צדק חברתי. הסיבה להקמתה של האנדרטה לויווקאנאנדה דווקא כאן, נעוצה בכך שבשנת 1892, לפני צאתו להשתתף בפרלמנט העולמי של הדתות בשיקאגו, הוא הגיע לאי הסלעי הזה בשחייה, ועשה עליו מדיטציה במשך 3 ימים. מאוחר יותר הוא סיפר שזו היתה מדיטציה שהוקדשה כולה לעבר, להווה ולעתיד של הודו. בעקבות המדיטציה שערך כאן שונה שמו של האי ל-Vivekananda Memorial.
על האי עצמו עומד ביתן עמודים (מאנדאפאם) שנבנה לזכרו, ועוד מבנה גדול יותר אליו מטפסים במדרגות נוספות, ובו ניצב פסלו של סוואמי ויווקאנאנדה עצמו. במבנה זה, מעט מאחור, ישנו בין השאר גם אולם למדיטציה, וכשאני נכנס פנימה לאולם החשוך, שרק מעט אור כחלחל מאיר אותו מכיוון הקיר הקדמי, מיד מהדהדת באזני ברקע המילה `או�ם`, `אומממממ....`. אני מצטרף לעוד כמה אנשים שכבר נמצאים שם לחצי שעה של מדיטציה, וההרגשה נהדרת, אם היה לי יותר זמן הייתי יכול לשבת כאן גם כמה ימים, נשבע לכם! באתר נמצאות גם כמה וכמה חנויות ספרים המוכרות את הגותו ומשנתו של ויווקאנאנדה בענייני יוגה, וודנטה ועוד, ומסתבר שהוא הספיק בחייו הקצרים (39 שנים בסך הכל) לכתוב הרבה, וגם אחרים כתבו עליו. מאז שנתקלתי בדמותו של ויווקאנאנדה בבומביי, והסתקרנתי, חיפשתי עליו באינטרנט בימים שלאחר מכן, ובהזדמנות זו אני שמח לחלק אתכם (בקיצור, אני מבטיח) כמה מהדברים שמצאתי. ובכן, הרעיון המרכזי של אסכולת הוודנטה
(Vedanta), שנוסדה על ידי הפילוסוף ההודי הדגול שאנקרה, שיש הרואים בו את גדול ההוגים הדתיים של הודו, והפכה להיות הזרם המרכזי של הדת ההינדית במאות שלאחר מכן, הוא שהקיום כולו חדור באחדות יסודית בין היסוד הרוחני שבאדם הבודד (ה"אטמן"), ובין הרוחניות הקוסמית של היקום כולו (ה"בראהמן"). האחדות הזאת נקראת "אדוואיטה", כלומר – חוסר שניות. המשמעות היא שרוחניות האדם והרוחניות הקוסמית אינם שני דברים נפרדים אלא אותו דבר. לפיכך, על פי שאנקרה, "שיווה, המואר, זה אני".
יווקאנאנדה לוקח את החשיבה הזאת קדימה וגם הופך אותה למעשית ובעלת משמעות בחיי היומיום. במאמר מ-1896 הוא כותב: "הוודנטה מטיפה לאידיאל, והאידיאל תמיד רחוק מהמציאות, מהקיים או כפי שאנו נוהגים לכנות זאת: מהמעשי. אצל בני האדם קיימות שתי נטיות: הראשונה – לעשות הרמוניזציה עם החיים הקיימים, והשנייה – להעלות את החיים לרמת האידיאל... הוודנטה, הגם שהיא מעשית כשלעצמה, יש לתפוס אותה תמיד גם במובן של האידיאל. היא אינה מטיפה לאידיאל שאינו בר-ביצוע, יהיה נעלה ככל שיהיה. במילים אחרות, הרעיון הוא שאתה עצמך אלוהי. "אתה הוא זה" – זו מהות הוודנטה... הרוח מעולם לא נולדה ולעולם לא תמות. רעיונות כאלה, שאנו הולכים למות ופוחדים למות, הם אמונות טפלות בלבד. כמותם גם רעיונות אודות יכולתנו לעשות או לא לעשות דברים. יש ביכולתנו לעשות הכל. הוודנטה מלמדת את האנשים, בראש ובראשונה, לפתח אמונה בעצמם... לא תמצא אישה, ילד או גבר, מכל גזע ומין, שמשהו ניצב בדרכם כמכשול למימושו של הרעיון, כיוון שהוודנטה הוכיחה שהמימוש קיים זה מכבר". טוב, תודו שזו חשיבה מעניינת, ואני מתנצל אם הארכתי מעט בציטוט מתוך המאמר והרדמתי מישהו מכם...
על האי השני, הסמוך, אליו שטים במעבורת מהאי עם האנדרטה לזכרו של ויווקאנאנדה, ניצב פסלו הענק של ת`ירובאלובאר (The Thiruvalluvar Statue), משורר טאמילי מפורסם הנחשב לקדוש בטאמיל נאדו. מעט מאוד ידוע על חייו של ת`ירובאלובאר, כנראה שנולד וחי במדוראי, היה אורג במקצועו, וחי במחצית הראשונה של האלף הראשון. האנדרטה הוקמה בשנת 2000, גובהה 29 מטר ועם הבסיס מעט מעל 40 מטר, והיא נחשבת לאחת מהאנדרטאות הגבוהות באסיה. לרוע המזל, לדעתי לפחות, אין בדיוק שילוב בין שתי האנדרטאות על שני האיים הסמוכים. הפסל הגבוה של ת`ירובאלובאר בולט למרחוק, אבל לא משתלב באווירה הכללית הצנועה של המקום, וגם מאפיל, אולי בלי כוונה, על האנדרטה לזכרו של ויווקאנאנדה, וחבל. שניהם היו אנשים גדולים וצנועים, כך אני לומד, ומשהו כאן בתכנון התפספס. כך או כך השמש הקופחת מעל מייבשת לי את המוח ומבריחה אותי לתפוס מחסה על הרצפה, בתוך אחד החללים המוצלים של בסיס הפסל. בשבילי זו הזדמנות נוספת, אחרי המדיטציה, לעצור לעוד רגע ולחשוב מעט על עולמנו, על כל היקום המופלא הזה שמקיף אותי מסביב, ועל מקומי הזעיר בעולם זה, אבל עדיין מתוך החשיבה ש"שיווה, המואר, זה אני"!
בתוך מקדש קומארי אמאן
לקראת ארבע אחר-הצהריים כבר צובאים רבים על שער הכניסה למקדש, ואתה יכול לחוש התרגשות ומתח באוויר, נראה שעבור ההינדים הביקור במקדש הוא חווית שיא. מושך את עיני שמרבית הממתינים הן בעצם ממתינות, נשים, והסיבה לריבוי הנשים אינה מקרית. מקדש קומארי אמאן הוא מקדשה של האלה ד�ווי. כאן המקום לציין כי לצד מאמיני שיווה ומאמיני וישנו, יש הינדואים רבים המזהים את האלוהות העליונה עם הא�ל�ה. כדי לכלול את כל הדמויות והשמות השונים בהם היא מוכרת, כמו דו�רגא, קאלי או לאקשמי (ואחרים), משתמשים בשם "ד�ווי" ("האלה"), או "מהאדווי" ("האלה הגדולה"). בקרב מאמיני שיווה ווישנו ניכרת המגמה להמעיט בחשיבותה של האלה, ולזהות אותה כבת זוגו של אחד האלים: פארוואטי רעייתו של שיווה, לאקשמי (או שרי), רעייתו של וישנו, וסרסוואטי רעייתו של ברהמה. לעומת זאת, בעיני אוהביה ועובדיה נתפשת דווי (המכונה גם ב��ה�ג�ו�וטי, "גבירת העולם"), כאלוהות שאין למעלה ממנה, זו שבוראת, משמרת ומחריבה את העולם, ומובילה את חסידיה הנאמנים לישועת עולמים.
האגדה מספרת שהאלה דווי הצליחה במו ידיה להכניע את השדים ולשחרר את העולם, וזו הסיבה המרכזית שמביאה הנה את כל עולי הרגל, להודות לה על הביטחון והחופש שהעניקה להם. ישנם כמה סיפורים/מיתוסים בהם האלה, בדמותן של דורגא או קאלי, מנצחת את השדים, כשהנפוץ והאהוב ביותר בחלקים גדולים של הודו הוא המיתוס שבו היא קוטלת את מ�הישה, השד בעל דמות התאו. מדי שנה, בעונת הסתיו, חוגגים בכל רחבי הודו את חג הדורגא-פוג`א, הנמשך 9 לילות. למרות שהחג מבטא, לכאורה, את צידה הקטלני של האלה, הוא מציין גם את ראשית הקציר, וקושר את הקורבנות שמעלים לה עם פריון ושפע. טוב, עכשיו כשברור הקשר בין האלה דווי ופריון, אפשר גם לשער שזו הסיבה לכך שיש כאן בקהל המאמינים הרבה יותר נשים (גם אלה אשה, גם פריון, וגם ביטחון).
בינתיים אני מוריד את הסנדלים ונותן למשמרת, ואחר-כך מוריד גם את החולצה, לפי הנחיית אחד מאנשי הדת שעומד בחוץ, ומכניס לתיק. בין כל ההודים השחומים שמסביב אני הלבנבן היחיד, ואני משתדל להבליט את החזה, להכניס את הבטן, ולייצג אותנו, הלבנים, בכבוד... בארבע בדיוק נפתח השער וכולם, ואני בתוכם, מנסים להיכנס-להידחק פנימה. לא נעים לדחוף את כל הנשים ההודיות שסביבי ואני מפנה להן דרך, עד שבסוף כולנו נכנסים לתוך מבנה המקדש, למין אזור המתנה פנימי כזה ומסתדרים בתור שיוביל אותנו לתוך המקדש עצמו. התור מתקדם אט-אט, וטרם שניכנס אוספים מצלמות ממי שיש לו (בעיקר כמה נערות הודיות), וממני לוקחים את כל תיק הגב, עם המצלמה והכל, למשמרת. אני מביט אחרי התיק הנעלם בצער ודאגה (אין לי אפילו אישור שנלקח), ומאמין שהמקום הקדוש ישמור לי עליו ועל תכולתו.
זהו, נכנסים פנימה. האור בתוך המקדש עמום, ולוקח קצת זמן להתרגל ולהתחיל לראות משהו. אנחנו צועדים בזה אחר זה, מקיפים את לב המקדש בכיוון השעון (פארקראמה), כשברקע קורא מישהו פסוקים במיקרופון בקול עמוק, המהדהד בין הקירות הכהים, מקיף את העמודים הרבים בינם אנו הולכים ומכניס אותי בהדרגה למן תחושה מיסטית כזאת, שמתחילה להשתלט עלי. התחושה המיסטית הזאת, שכל-כך מוכרת לי מהמקדשים בצפון, סוחפת אותי לקצב קולו העמוק של הקריין, כשהאפלה שמסביב מוסיפה אף היא, ואני ממש חש את האנרגיות האלה שמתחילות ליצור הרגשה של אקסטזה, יש חשמל באוויר! במקום מסויים במסלול ההליכה שלנו אנו פונים פנימה ונכנסים ללב המקדש. בתוך הלב הזה נמצא המקדש הפנימי (גארב��ה�ג�ריהה), ובמרכזו, בתוך חדר אפל המואר באור נרות, נמצא קודש הקודשים (הד�אול), וכאן גם יושב הכהן הגדול. אם המקדש כולו משקף את היקום, הרי המקדש הפנימי הוא "מערת הרחם" שממנה הגיח היקום. בחלל זה ניצב פסלה של האלה, שלה מוקדש המקדש כולו, כאשר הצריח המתנשא מעליו (וימאנה) מסמל את הר מ�רו, ההר הקוסמי המהווה את ציר העולם ונושא עליו את השמיים.
מחוץ לחדרון בו יושב הכהן הגדול יושב איש דת נוסף המעביר פנימה את המנחות אותן מביאים איתם עולי הרגל. הכהן הגדול מברך את המנחה, שחלק ממנה מו�צא החוצה ומוחזר ל�מביאה. איש הדת שיושב בחוץ גם מחזיק בידו צלחת גדולה עליה מונחים שטרי כסף, ובידו השנייה הוא זורה אבקת טיקה אדומה על ידו של מביא המנחה. אבקה זו מיועדת לצייר על מצחו של ההינדי המאמין סימן אדום, עדות לאמונתו. אני שם בצלחת 60 רופי, ומקבל לכף ידי השמאלית את אבקת הטיקה האדומה, יחד עם מבט בוחן של הכהן, שאני מרגיש שהוא אומר לי שהוא מכיר בכך שאני, הזר, באתי אליו, והוא גם מכבד זאת. ההרגשה שלי מאוד מיוחדת, קשה להסביר אותה בדיוק, ולמרות שאינני הינדי אני חש מין התעלות מיסטית-רוחנית כזאת. מפגש העיניים עם הכהן הגדול של מקדש קומארי אמאן, שאיפשר לי להגיע עד לקודש הקודשים של המקדש ולהיות שותף לטקס הבאת המנחה, אפילו שאני זר ודתי שונה, יש בו עבורי מסר מאוד משמעותי ליכולתה של דת לדעת לקבל גם אחרים ושונים, ולשתפם בכל, גם בטקסים האינטימיים ביותר שלהם, בשונה מאוד מכל הדתות המונותאיסטיות ה"מתקדמות", היהדות שלנו, הנצרות והאיסלאם.
מקודש הקודשים אני ממשיך ללכת בין העמודים, כשברקע ממשיך להדהד קולו של הקריין, עד שאני מגיע לפסל נוסף בדמותה של האלה דווי. כל מי שמגיע לכאן מדליק לה נרות, מגיש לה אותם ומודה לה על הביטחון, על השחרור מהרוע, ועל החופש שהעניקה לכולנו, וגם אני מצטרף ומודה למישהי שניסתה לעשות את העולם שלנו טוב יותר, וראוי יותר, גם כשהאמונה הזאת מגיעה מדת אחרת וממקום אחר. נוח לי בין כל הקהל הזה שמקיף אותי מסביב, ושתוך כדי הצעידה וקיום כל מצוות הטקס, רואה אותי פחות כזר, כך אני מרגיש, ויותר כמי שבא ללמוד ולהכיר טוב יותר אותם, את אמונתם ואת דתם.
בדרך חזרה באוטובוס אני חושב לעצמי שבלי להתכוון יותר מדי היום הזה היה עבורי אחד הימים היותר מיוחדים במסע, ואם הבוקר יצאתי לחפש אתונות בקצה שבו מסתיימת היבשת, הרי בסופו של יום מצאתי מלוכה במקדש היושב באותו קצה, ושאליו עולים לרגל מאמינים מכל רחבי הודו. הכניסה למקדש וההשתתפות בטקס הבאת המנחות המתקיים בו, היו עבורי חוויה מיסטית-רוחנית מרגשת, מיוחדת במינה, חוויה שנתנה לי הזדמנות להכיר טוב יותר ובאופן בלתי אמצעי את הדת והמסורת ההינדית, להרגיש ולו לרגע חלק מאמונה ותרבות של למעלה ממיליארד הודים, ולהיות שותף למאמץ להוקיר את מלחמתו של הטוב ברע, והיכולת להכריע את הרע. על כל אלה ועוד אני אומר עכשיו בקול: תודה לך הודו!
הנוף ההררי של טאמיל נאדו, שהוא חלק מהרי הגהאטים המערביים שנמשכים לאורך כ-1400 ק"מ, מצפונית לבומביי ועד לדרום טאמיל נאדו הולך ונעלם לו, ואנו חוזרים למישורים הדרומיים של מדינת קראלה. שוב מתחילים לראות פה ושם כנסיות לאורך הדרך, והודו הנוצרית שהרביתי לראות בגואה ובקראלה במהלך כל ימי המסע עד כה, חוזרת להופיע, מזכירה לי שגם היא קיימת. אז נכון שיש בהודו גם למעלה מ-20 מיליון נוצרים, אבל עדיין האמונה והמסורת ההינדית הם אלה שמטביעים את חותמם על המבקר בהודו, והם גם אלה שמספקים לי את החוויות המשמעותיות ביותר של ביקורי בהודו, בעבר ובהווה.
וארקלה
13.7.2007 - שמתם לב שעוד לא העברתי כמה ימים על איזה חוף ראוי כאן בדרום? כן, אז אני שמתי, ונראה לי שסוף-סוף הגיע הזמן, לא ככה? אז זהו, היום אני משנה כיוון והולך לנפוש קצת, ים, שמש, חול לבן ונקי, דקלי קוקוס, מוזלי, מיץ קוקוס וכל שאר הדברים הטובים. די, מספיק עם הכרכים והערים הסואנות, היום אני נוסע לוארקלה, לחוף הים. אומרים שהחוף של וארקלה עדיין שומר על רעננות ולא התמסחר כליל, כפי שקרה למרבית החופים מאראמבול דרומה, דרך פאלולים ועד לקובלאם, לא הרחק מכאן. עוד מעט אוכל לומר לכם אם אכן זה כך.
את טריבנדרום אני עוזב אחרי שני לילות, בלי באמת להכיר את העיר. לא נתתי לה צ`אנס אמיתי, ואני בטוח שיש בה דברים יפים לראות, אלא שבחום ובלחות שיש כאן עכשיו ממש לא בא לי להסתובב בה ולנסות להכירה. נכנסתי לעיר הזאת מצפון, אתמול חציתי אותה דרומה לקאניאקומארי, והיום אחצה אותה שוב לצפון מערב, וכל מה שאני יכול להגיד עליה שהיא גדולה בשטחה, סואנת ועסוקה (יותר ממיליון תושבים), ולא ממש מזמינה, אפילו שמבנה האוניברסיטה של קראלה ועוד כמה מבנים יפים שראיתי תוך כדי נסיעה נראים בהחלט מעניינים.
הבוקר, אחרי ארוחת בוקר, הלכתי עוד פעם לחייט לפרק נוסף, שלישי במספר, בסאגת המכנסיים שלי. כמובן שזה נקרע ליד האזור המתוקן, איך לא, וככה זה בטח יתקדם גם אחרי התיקון הזה, אבל בינתיים יש לי מכנסיים שאני אוהב, וזה לא מעט, וגם הזדמנות לאסוף ניסיון עם החייטים ההודים, בעקבות אישוואר ואומפרקאש, שני החייטים מ"איזון עדין". בחנות ישבו שני חייטים, צעירים יחסית, והיא היתה הרבה יותר מצוידת ומאובזרת בהשוואה לחנותו של מאניל בפאנאז`י, כולל עמדות ומכונות לעוד שלושה חייטים. החייט שלו הסברתי מה צריך לעשות, לקח את המכנסיים ותוך 5 דקות עבודה ו-20 רופי השלים את המשימה. עבודה מהירה ודי טובה, אבל לא כמו עבודת התיקון של מאניל, אפילו לא מתקרבת. שעה באינטרנט עזרה לי להתעדכן מה קורה בבית, לקבל ולשלוח כמה מיילים, ולמחוק איזה 150 הודעות שהצטברו בתיבת הדואר שלי בשלושת הימים האחרונים... זהו, אני מחסל את ענייני במלון, מעמיס את הבית על הגב והיידה, לתחנת האוטובוסים המרכזית שנמצאת לא הרחק.
בתחנת האוטובוסים המרכזית של טריבנדרום אני מאתר מישהו מלובשי החאקי, ושואל על האוטובוס לוארקלה. הוא מראה לי את המקום בו אמור האוטובוס לחנות, אבל לא יודע להגיד מתי יגיע האוטובוס הקרוב, שאוסף נוסעים לוארקלה, קולאם, ועוד כמה מקומות. אני מתמקם באזור וסוקר את האנשים הממתינים לאוטובוסים השונים. זה השלב שבו אני מנסה למצוא מבין הממתינים מישהו שנראה לי דובר אנגלית, מתמצא באוטובוסים וגם ישמח לעזור למישהו כמוני. בדרך כלל כשאני מאתר את אותו אחד אני מגייס את המבט הכי נחמד שיש לי (ויש לי כמה כאלה), מצרף אליו כמה אלמנטים של בקשת עזרה, ויחד אתם נגיעות של "אתה זה שיודע ואני לא, אז אולי תסכים ללמד אותי...", ומנסה לגייס אותו אלי, בן-ברית כזה. היום אני מאתר בחור שנראה כמו האח הגדול של יגאל עדיקא, רק עם שפם (ואת יגאל, יש לדעת, אני מאוד אוהב מאז הסרט "שורו"), ופונה אליו. אני שואל על האוטובוס לוארקלה, והוא מאשר לי, כולו חיוכים, שהמקום שאני ממתין בו הוא אכן המקום, אך לגבי הזמן הוא לא יודע. הוא שואל אותי מאיפה אני וכל זה, ומבסוט לאללה מכל השיחה, נהנה הבחור. האנגלית שלו לא משהו, אבל מספיקה במקרה הזה. אחרי כמה דקות בהן הוא עוקב אחר שלטי כל האוטובוסים הנכנסים לתחנה, וכתובים במאלאיאלאם, הוא נוטל יוזמה והולך לברר. עוברות עוד כמה דקות והוא חוזר ואומר לי שאוכל לקחת את האוטובוס הסמוך עד לא�טינג�ל (Attingal) ושם להחליף אוטובוס ולקחת אחר לוארקלה. אני אומר לו שאני מעדיף לא להחליף אוטובוס (אתמול כבר היה לי סיפור בדרך חזרה מקאניאקומארי, כשהייתי צריך להחליף באמצע אוטובוס). הוא הולך שוב לברר וחוזר ואומר שאכן יש אוטובוס ישיר, אבל הוא יוצא רק בשתים-עשרה בצהריים, שזה עוד 50 דקות. אני אומר לו לא נורא, אני כבר רגיל לחכות... אחרי איזה רבע שעה "יגאל" מחייך אלי מתנצל, ואומר שהוא צריך ללכת. מסתבר שהוא פשוט מגיע הנה לתחנה לראות אוטובוסים יוצאים ובאים, מה תגידו? אני רק יכול לצטט את מאיר אריאל, האחד והיחיד (למי ששכח): "עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה, אחר-כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה...".
טוב, אחרי ש"יגאל" הלך צריך למצוא קורבן חדש. אני מביט סביב אבל אין כזה, רק נשים, ולנשים הודיות לא מקובל שגבר זר יפנה. אגב, שתדעו, לנשים ההודיות נשמרים בדרך-כלל המושבים בירכתי האוטובוס, אם כי כבר נסעתי גם באוטובוסים שנשמרו להן מקומות דווקא מקדימה (איימנם למשל). אם עולה אשה באמצע הדרך ואין ספסל שלם פנוי, היא בדרך-כלל תשב על מושב פנוי ליד גבר הודי, אם כי כבר ראיתי גם נשים שתעמודנה ליד המושב הפנוי ולא תתיישבנה. בכל מקרה אם יש מושב פנוי ליד גבר זר (כמוני למשל), היא תעמוד כל הנסיעה ליד המושב הפנוי ולא תתישב. כן, זוהי האשה ההודית, וזוהי המסורת, וכשאתה זר המטייל כאן חשוב מאוד ללמוד ולהקפיד על הדברים האלה, כדי לא לפגוע ולא להביך את האשה, וגם את עצמך.
אני עוצר כמה כרטיסנים החוזרים מנסיעות, והכרטיסנים כידוע הם היותר אינטליגנטים מתוך הצמד נהג – כרטיסן, אבל גם הם לא יודעים. בצר לי אני ניגש עם הבית לכל אוטובוס שמגיע לאזור שלנו ושואל אם הוא לוארקלה, כאשר קבוצת נוסעים שממתינה שם לאוטובוסים אחרים עוקבת אחר מעשי ממקומות עמידתם, בלי להתערב. חמש דקות לפני שתים-עשרה מתקרב אלינו אוטובוס, וקבוצת הנוסעים שעקבה אחרי בדקות האחרונות, כולל כמה נשים, קוראת אלי במקהלה: "וארקלה, וארקלה...", נו, מה תגידו? שתקו, שתקו, אבל כשהגיע הרגע המכריע הם לא אכזבו! אני מעמיס את הבית ודוהר לאוטובוס למצוא מקום ישיבה. אכן מסתבר ש"יגאל" צדק, והאוטובוס אכן עוזב בשעה שתים-עשרה.
ב"לונלי" כתוב שלוקח באוטובוס שעה ורבע עד וארקלה. ובכן, אם תרדו אחרי שעה ורבע תמצאו את עצמכם רק באמצע הדרך, כי הדרך כולה לוקחת מעט יותר משעתיים, כולל הפסקה של 10 דקות בא�טינג�ל. כך או כך, במונחים הודיים זו נסיעה קצרה, בדרך די נחמדה, וכשאנחנו מגיעים לוארקאלה, עיירה של מעל 40,000 תושבים, אני יורד בטמפל ג`אנקשן, במרכז העיירה, ומכאן אני לוקח ריקשה לחוף. לנהג אני נותן שם של גסט-האוס מסויים שראיתי בספר, לא כי יש לי המלצות עליו, אלא פשוט כנקודת עוגן לחיפושים שלי. חוץ מזה גם תמיד טוב להראות לנהג הריקשה שאתה בעניינים, כדי שלא יתחיל לסובב אותך ולקחת אותך לכל מיני מקומות "מומלצים וזולים" שהוא מכיר.
אני שואל את הנהג אם הוא מכיר את הגסט-האוס הזה, "כן, כן", הוא עונה לי, ואחר-כך מסתבר שפשוט אין לו רבע מושג איפה זה, איזה מין נהג ריקשה זה? במשך חצי השעה הבאה הוא מסתבך והולך, תוך שהוא עושה לי סיור לא מודרך בכל אזורי הגסט-האוסים של וארקלה, ולא עוזרים גם כל האנשים ונהגי הריקשות שהוא עוצר בדרך ושואל איך להגיע, הבן-אדם פשוט לא מאופס... בשלב הזה נגמרת לי הסבלנות, ואני מתחיל לכוון אותו עם המפה הקטנה שיש בספר, כאשר בין לבין הוא מכניס אותי לשני גסט-האוסים שלא ביקשתי, והמנהלים שם מיד יוצאים אלינו וכבר רוצים להראות לי את החדר שלי... בסוף אנחנו מגיעים. אני משלם לו ומתחיל לבדוק, ומסתבר שיש כאן מלא גסט-האוסים, חדרים להשכיר, ואפילו בתי מלון מכל סוג ומין, כמויות. הבחור הולך אחרי, צמוד, בתקווה להיכנס לגסט-האוס שני צעדים לפני ולהגיד להם שהוא הביא להם אורח ולכן מגיעים לו אחוזים, אבל לי כבר נשבר ממנו. אני עושה לו תרגיל קטן ומשאיר אותו לחפש אותי בכיוון דרום, בעוד אני פונה צפונה לאורך הצוק, וליד השוק הטיבטי נכנס פנימה, מזרחה, ומוצא חדר סביר, עם שירותים ומקלחת, ב-250 רופי, ובמקום כמו וארקלה שהמחירים בו כבר משתוללים בעונה הזאת, זה בהחלט יפה.
המקום הזה גם משכיר חדרים וגם יש לו מסעדת גן פשוטה בחוץ, מסעדת שיוואסמון (Shivasmoon Restaurant), שכרגע יושבים בה שני חבר`ה ואוכלים, ובזמן שאני ממתין עד שייגמרו לנקות את החדר שלי, אני מצטרף אליהם ליד אחד משולחנות המסעדה וממלא את כל טפסי הרישום הנדרשים. המקום הזה מנוהל על ידי שתי נשים נחמדות, מין רביבה וסיליה במהדורה וארקלית-הודית, וגם תפריט ארוחת הבוקר שהן מציעות נראה מבטיח (כוס של מיץ פאפאיה שהזמנתי נחתה זה הרגע על שולחני), בקיצור – באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל...
קדימה למים
אחרי התארגנות בחדרי הקטן והנחמד (יש כילה גדולה שתלויה מעל למיטה, וזה אומר שצריך להתכונן ליתושים!), אני שם עלי בגד ים ויוצא להסתובב קצת בחוף, לראות "מי נגד מי". המראה כאן ממש מרהיב, כי אנחנו נמצאים על צוק גבוה, ומתחתינו למטה נפרש כל החוף, כשלאורכו דקלי קוקוס עמוסי פרי, יופי! למעשה יש כאן שביל עפר שרק בתחילתו יש קצת אספלט, מין "טיילת" רגלית כזאת, לאורך הצוק, ולאורכה סדרה בלתי נגמרת של חנויות, מסעדות ומשרדי נסיעות, אחד צמוד לשני. בהמשך ויותר צפונה, במקום שהצוק מתחיל להשתפל לעבר הים, נמצאים גם בתי מלון גדולים (ויקרים) הרבה יותר, אבל כאן זה נחש אחד ארוך ובלתי נגמר של קניות-אוכל-קניות-אוכל... באחת המסעדות בדרך אני פוגש כמה חבר`ה מגסט-האוס Aida במונאר, ביניהם שי, וארז, והשמחה רבה. הם הגיעו הנה אתמול ישירות ממונאר, וכבר הספיקו להתרשם ש�י�קר כאן, "כנראה בגלל כל התיירים מאירופה" הם אומרים. אכן, גם אני כבר רואה שיש כאן לא מעט תיירים, בנוסף למטיילים הזרוקים כמונו, חלקם מבוגרים שהגיעו הנה לבלות את חופשתם השנתית ומאכלסים את בתי המלון היקרים בהמשך הצוק. נראה כי חרף כל מה שנכתב, גם החוף הזה הולך ומתמסחר, אם כי חייבים לציין שזה עדיין במידה, לא מוגזם מדי, משהו כמו הטיילת באילת לפני איזה 20 שנה, אני חושב, רק הרבה יותר פשוט, בלי בתי המלון ברקע, ובעיקר הודי. האווירה הכללית כאן היא אווירה של כיף ושל חופש, ולמרות שעל הצוק למעלה זה נראה מעט צפוף, למטה על החוף פשוט ריק, אין אנשים, והים כולו שלך!
כן, אז באמת החלק הצפוני של החוף הצפוני הוא החוף, קטן, חמוד, ומי שלא יתעצל ללכת איזה ק"מ אחד על שביל "הטיילת" למעלה, ימצא חוף מעולה ברמות! אני משאיר את התיק והבגדים על החול ומזנק למים, וואו, איזה מים, מה אני אגיד לכם, אין מילים, פשוט אין! מים לא קרים, גלים נהדרים שאפשר "לתפוס" אותם ולהגיע איתם עד החוף, אין, פשוט מעולה! אני צולל, יוצא, צועק לחלל האוויר משמחה והתלהבות, ושוב צולל. במים יש איזה חמישה חבר`ה, לא יותר, ועל החוף עוד איזה עשרה, זהו. אפשר לצעוק ולהשתולל, אף אחד ממילא לא שם לב. הכי קרובה אלי זו בחורה, נראית לי בת 28 או משהו, שאחר-כך יסתבר לי שהיא גרמניה מפרנקפורט, העונה לשם אורסולה, שמנסה לחצות את מחסום הגלים וכל פעם נהדפת בחזרה לחוף. כשהיא מצליחה סוף-סוף היא מחייכת אלי חיוך מאושר, ואז מגיע עוד גל ושותל אותה למטה... אחרי איזה שעה או משהו במים אנחנו יוצאים, ואורסולה מבקשת שאצלם אותה, ואחר-כך גם מתנדבת לצלם אותי (דווקא יצא סביר, תכף אראה לכם). היא הגיעה לכאן ישירות מגרמניה, טיסה עד לטריבנדרום ומונית לכאן, ויש לה חדר במלון מצויין, כך היא אומרת, בקצה הצוק הצפוני. בגרמניה עכשיו קר ושלג, והיא החליטה לקחת שבועיים חופש ממקום עבודתה (היא עובדת כשרטטת טכנית במשרד מהנדסים) ולהגיע לכאן. היא התלבטה בין החוף הזה לחוף של קובלאם, שניהם לא רחוקים מדי מטריבנדרום, אבל כיוון ששמעה שקובלאם גם נורא מסחרי וגם יקר, היא באה לכאן. אני מספר לה קצת על הטיול שלי, ועל הסיבה לבואי לקראלה, וגם היא נורא מתלהבת. לא, היא לא קראה את "אלוהי הדברים הקטנים", אבל כשתחזור לגרמניה היא מבטיחה לחפש אותו, "אם הוא זכה בפרס הבוקר בטח תרגמו אותו גם לגרמנית", היא אומרת.
לפני שאנחנו נפרדים אורסולה נותנת לי את כתובת המייל שלה, ואומרת שיותר מאוחר היא מתכננת לאכול ב"בלו מארין", מסעדה בערך באמצע ה"טיילת", אם ארצה להצטרף. אני עוד נשאר בחוף אחרי שהיא עוזבת, נהנה עוד מעט מהים הנהדר הזה. כשהשמש מתחילה לרדת למטה אני עולה למעלה, לצוק, עובר ליד כמה מסעדות שמציגות בחוץ כל מיני דגים מעניינים ומסקרנים, ובסוף נכנס כמו שאני (בתוספת גופיה) למסעדה ממנה עולה נגינה של דיג` וסיטאר, כי מוזיקה תמיד עושה לי את זה. איתי מפארן, שגילף לעצמו דיג` במשך שבועיים אצל מוקש, ברישיקש, בטח היה נהנה לשמוע את הדיג` הזה, אני חושב לעצמי. אני עולה לקומה השנייה ומתפרקד על אחת מכורסאות הנצרים. השקיעה כאן יפה ואדומה, בינות לדקלי הקוקוס, והשמש יורדת לה לאיטה אל הים הערבי, שלוש וחצי שעות לפני שהיא תגיע ותשקע גם אצלנו, בישראל. המלצרים כאן לא ממהרים, ורק אחרי איזה חצי שעה מגיע מישהו לשאול אותי מה אני רוצה. למה לא. ערב ראשון בוארקלה, ורק קסי חסרה כאן כדי שהתמונה תהיה מושלמת. אצטרך להמתין בסבלנות לחופים של קוצ`אנג, שם נבלה יחד שבוע ימים כשאסיים את ההרפתקה ההודית שלי, בינתיים אני כאן, על החוף, והחיים הטובים תפסו אותי בקצות מכנסי (זהירות שלא יקרעו שוב!), והושיבו אותי על החול החמים. תנוח מעט, הם אומרים, שום דבר לא יברח...
