נר ראשון של חנוכה בורנאסי
19.12.2003: עכשיו אני יושב על מרפסת המסעדה של `וישנו רסט האוס`, הצופה אל נהר הגאנגס מלמעלה, מעל פאנדי גאט, שותה כוס צ`אי (בעזרת כמה זבובים), ונהנה מהתצפית הנהדרת שיש מכאן על מלוא רוחב הנהר, איזה יופי, פשוט אין מילים! ...וחוץ מזה אני גם קורא, את `אבנים מן הנהר`. מאז הנסיעה ברכבת לורנאסי לא חזרתי אליו, ועכשיו אני קורא בו. מוזר, כשמיכל אמרה לי שזה ספר על המלחמה, והשואה, חשבתי לעצמי מה פתאום לקרוא ספר כזה בהודו, וגם, ואת זה אני יכול להגיד אחרי שכבר קראתי איזה שני-שליש מהספר הדי-גדול הזה, הספר הזה הוא לא משהו מיוחד; מעניין כן, במיוחד ככל שמתקדמים בו (גם את זה מיכל אמרה), וגם שונה, כי הוא מציג את הדברים מנקודת מבט של גרמנייה חריגה, גמדה, אבל הוא לא כתוב מי-יודע-מה, לדעתי, וגם מאוד צפוי; ויחד עם זה, לקרוא ספר על השואה בורנאסי, כשמהמרפסת נשקף נהר הגאנגס, התובע לעצמו מדי יום גופות מתים ואפר נשרפים, יש משהו קצת הזוי, תודו בזה... ובכל זאת, באופן מוזר ובלתי ברור, גם לי, מנקרת אצלי בראש כל הזמן המחשבה שאולי בכל זאת קיים קשר בין הספר הזה, `אבנים מן הנהר`, ובין העיר הזאת, ורנאסי; אני מרגיש שיש קשר, ובמיוחד עכשיו, כאן, על המרפסת, ממש מרגיש את זה, אבל קצת קשה לי יותר לנסח מה זה הקשר הזה. אולי זה הנהר, כי הספר מספר על עיירה היושבת על נהר הריין, ועל מה שהנהר מהווה עבור העיירה, לטובה ולרעה, ואילו כאן זה הגאנגס; אולי זו האינטנסיביות הרגשית המלווה את השואה וכל מה שקשור בשואה, ולא מרפה ממך גם כאן, בורנאסי, לאן שלא תלך; אולי זו התחושה שלמרות מה שקורה החיים נמשכים, לעיתים תוך הכחשה (שעוזרת לנו לשרוד), כאילו שום דבר חריג לא קורה, הכל כרגיל, ואולי עוד הרבה דברים אחרים שעדיין אינני מבין, בקשר הזה, ואולי גם לא אבין לעולם...
בדיוק לפני שבוע, בקבלת שבת האחרונה ברישיקש, סיפרתי לטוני הגרמניה, שישבה מולי וחלקה איתי את הסיגריות שלה, שאני קורא את הספר הזה, אתם בטח זוכרים, אלא שאז לא פרטתי את כל השיחה, אולי בגלל האווירה החגיגית. טוני רשמה אז את שם הספר והסופרת בפנקסה, ואמרה שתחפש אותו כשתחזור לגרמניה, וגם תשאל את סבתא שלה עליו. "...וחוץ מזה", הוסיפה, מביטה בי בפניה החמודים-צוחקים, שכעת הרצינו, "יש הרבה דברים שאתם הישראלים לא יודעים עלינו הגרמנים; אתם תמיד רואים אותנו כאילו כל הגרמנים היו אותו דבר, והתנהגו אותו דבר, אבל זה לא נכון". "...כן", אני אומר, "אבל לפי מה שאני יודע 90 אחוז מהעם הגרמני תמכו בהיטלר..."; "...אני מציעה לך לא להסתכל רק על המספרים", היא עונה, "השאלה מה זה בדיוק תמכו, אולי הם פשוט פחדו ולא היה להם אומץ ללכת נגד הזרם, זה לא אומר שהם הסכימו, צריך לראות בדיוק", ואחר-כך מוסיפה, "...ותדע שהיו גם כאלה, כמו סבתא שלי, שסיכנו את עצמם כדי להציל יהודים ואחרים...". טוב, אני לא יודע איך נזכרתי שוב בשיחה הזאת, באופן כל-כך בהיר, כאילו היא התקיימה זה עתה, ומה זה בדיוק אומר על הקשר שאני פתאום מרגיש בין הספר `אבנים מן הנהר`, ובין העיר הזאת, ורנאסי, וכל זה כשהערב נר ראשון של חנוכה, אבל מי שיגיד לי שהכל מקרי, מוזמן לקרוא את פול אוסטר.
כן, אז יום שישי היום, וגם נר ראשון של חנוכה, ואני שואל את עצמי אם אחגוג את שניהם לבד (ממש לא בא לי), או שאמצא מישהו לחגוג איתו; וכאילו מישהו מקשיב לשאלתי, כשאני הולך מאוחר יותר לאורך הגאטות צפונה, ומפגיש אותי עם שלושה ישראלים, ביניהם תום, שניגן בחליל צד בקבלת השבת הראשונה שלי ברישיקש... מה תגידו, מקרי? שלושת החבר`ה האלה עומדים בפתח חנות לכלי נגינה, ומבקשים לשאול להערב כלי נגינה דוגמת אקורדיון (הרמוניום), שביד אחת אתה מנגן על הקלידים, וביד השנייה מניע את המפוח שמכניס אוויר ונותן לצלילים את קולם. הכלי הזה משמש בעיקר לליווי זמרים ששרים, וכבר ראיתי אותו בטקסי הפוג`ה בראם-ג`ולה. לשאלתי עונה תום שהערב, ב`פוג`ה גסט-האוס` בעיר העתיקה, הם מתכוונים לציין נר ראשון של חנוכה, ומסביר לי איך מגיעים; יופי, זה בדיוק מה שחיפשתי.
על מרפסת הגג הפתוחה של `פוג`ה` מנגנים כל ערב בין שבע וחצי לתשע, ואני מחליט להקדים ולהגיע, ולאכול ארוחת ערב לצלילי טאבלה, חליל, וכינור. בהמשך מצטרף אלי לשולחן אוסטרלי תושב מלבורן, ג`ים, בן 50 לערך, או משהו כזה, שמספר לי שכל שנה הוא מגיע להודו לתקופת זמן; "...זו ההתרגעות שלי מחיי היום-יום הדוהרים...", הוא אומר, ומוסיף שעכשיו הוא גם לומד הינדית, "...סתם, בשביל העניין". ג`ים מתגלה כאדם פתוח ונחמד, ואנחנו שוקעים בשיחה על אוסטרליה, על דתות, נצרות, בודהיזם, והינדואיזם, מקומות מעניינים לטייל בהודו, ועוד כל מיני. בינתיים מתחילים לטפטף למרפסת כמה ישראלים שגרים כאן בגסט-האוס, ונראה שעכשיו פחות או יותר התעוררו מהשינה, או ממשהו אחר (מישהו הזכיר סמים?)... לאט לאט העסק מתארגן, במיוחד כשמגיע תום, לקראת תשע וחצי. טוב, זה לא מאורגן כאן כמו ברישיקש (שימי חסר...), וגם החבר`ה שונים, אבל זה עדיין נחמד, ואנחנו מדליקים נר ראשון של חנוכה, מישהו מברך, ואחר-כך פורצים בשירי חנוכה; תום מנסה כוחו בהרמוניום, שהביא מהחנות, בהצלחה חלקית בלבד (גם אני מנסה, בהצלחה עוד פחותה), וחוץ ממנו יש עוד שתי טאבלות ושתי גיטרות, תזמורת בהחלט מכובדת! משירי חנוכה אנחנו עוברים לשירים אחרים, עברית (כמובן מאיר אריאל), אנגלית, חלק מזמינים אוכל או שתיה, חלק מעשנים או מעבירים צ`ילום, והשמחה רבה...
...כולם חוץ ממני גרים כאן ב`פוג`ה`, אבל לי יש עוד הליכה חזרה לגסט-האוס שלי, ולקראת חצות אני מרגיש שאם אני לא זז עכשיו, אני לא זז בכלל. עכשיו כל הסמטאות הצרות של העיר העתיקה חשוכות וקודרות, וזה ממש לא נעים להסתובב כאן לבד, אפילו מפחיד. קל מאוד כאן גם ללכת לאיבוד, אפילו באור יום, ובטח בחושך. אני נזכר בפייר, הצרפתי, שעשה איתי יוגה ברישיקש, שאמר לי שהדבר הכי חשוב שיהיה לך כשאתה מסתובב בעיר העתיקה זה מצפן, כי גם את הנהר אי אפשר לראות מסמטאות העיר, אלא רק כשאתה ממש מגיע אליו... טוב, בכל זאת אני יודע שהנהר במזרח, אז גם בלי מצפן כיוון כללי יש לי, ובסוף אני מגיע אל הנהר, ליד מאניקארניקה גאט, ועכשיו נשאר לי ללכת דרומה לאורך הגאטות, עד להארישצ`אנדרה. הכל שומם וחשוך, ומדי פעם אני נזקק לפנס שלי גם כדי לראות מדרגות או בורות, אבל בעיקר כדי לא לדרוך על חרא של פרות, שמפוזר כמעט בכל מקום...
ללכת כאן בשעה הזאת זה מוזר, מוזר מאוד; אף אחד לא רץ אחרי שאקנה משהו, שאקח מסאז`, או שאשכור סירה, כלום. מדי פעם אני רואה אדם או שניים על החוף, ליד הסירות, אבל חוץ מזה הכל ריק, אפילו הפרות נעלמו... פשוט קשה להאמין איך כל הגאטות האלה, השוקקות חיים במשך כל היום, התרוקנו פתאום מכל אדם ובהמה; אף סירה לא שטה במים, וגם נהר הגאנגס, סוף-סוף לבד, זורם בשקט, בשלווה, אוסף כוחות לקראת יום המחר. ...אבל מישהו בכל זאת אני פוגש, בפינת הגאט, לא הרחק מהארישצ`אנדרה, ליד דוכן הצ`אי והעוגיות, שסגור עכשיו; זוכרים את הכלב החולה, שבקושי הולך, אבל יודע לשבת על התחת, ישיבה ישרה כזאת, ולהרים את שתי רגליו הקדמיות? ובכן הוא עדיין כאן, חצי שוכב חצי עומד, כאילו אין לו כוח לא לזה ולא לזה, וגם לא להרחיק מכאן, והוא נשאר בפוזה הזאת לשמור על הפינה שלו, עד לעוגיות של מחר. כשהוא רואה אותי, הוא משמיע מין נביחה יבבנית, יגעה, שיש בה מין הססנות, ומסכנות עלובה, והיא יוצאת לה לאיטה, מתוך מין הרגל כזה, שכבר לא נשאר מאחוריו דבר, ומשאירה באוויר הד מרחף של היסטריה, ושל יגון עמוק, כמעט אנושי...
20.12.2003: הרעש שמקדם אותי הבוקר, כמו בהרבה בקרים אחרים, הוא מין תערובת קולנית של רפת סמוכה עם פרות גועות, גן ילדים כשכל הילדים משחקים בחצר בחוץ, וחדר האוכל של הקיבוץ בימים הטובים והרועשים שלו, הכל מעורבב יחד, ובעוצמה, כאילו לקחו את הקיבוץ וכיווצו אותו לשטח קטן, וכל זה מזכיר לי ימים רחוקים, כשעוד הייתי בקיבוץ... אבל מה שיש פה בנוסף, ולא היה אצלנו בקיבוץ, זו מוזיקה, כן מוזיקה! כבר מוקדם בבוקר כל הרחוב שלידנו, ובעצם כל השכונה, מוצפת במוזיקה, שירה הודית שבוקעת מרמקול סמוך ומיועדת לכולנו, תודה, תודה, באמת לא הייתם צריכים...
במקדש מתחת לחלוני מתפללים בקולות שיוצרים מין מוזיקה מונוטונית, שנשמעת כמו זמזום דבורים שאינו נגמר, ולפעמים מצטרפת למתפללים תזמורת של כמה נגנים, שמנגנים במשך חצי שעה או שעה, ממש מולי, וכל זה יושב לי על הראש כמו יציקה, עוד לפני שאני פוקח עיניים ויודע בכלל מי אני ומה אני עושה פה בתוך כל המהומה הזאת...
הבוקר אני מתלבט לגבי ארוחת בוקר, ובסוף מחליט לאכול אצלנו בגסט-האוס, במסעדת הגג, לתת להם עוד הזדמנות. אתמול הלכתי לאכול ארוחת בוקר ב`bread of life`, המסעדה בעלת השם הנוצרי כל-כך, שקולין המליצה עליה; הפעם מצאתי אותה, בעזרת הפתק של קולין, שכתב ידה הזכיר לי משפט מ`אבנים מן הנהר`, `...הבתולה מריה שמחה לראות כתב יד נאה ומסודר...`. כן, אז האוכל הוא בהחלט בסטייל אירופאי, מוגש יפה, על-ידי מלצרים אדיבים ולבושים בחליפות, וגם כל האוכלים במסעדה הם תיירים, וזה נחמד, אבל המחירים, אלוהים ישמור! מחירים גבוהים, כפול ממה שבכל מסעדה הודית רגילה, ופי ארבע מהדהבות בעיר העתיקה, ואני מדבר אתכם על אותו אוכל בדיוק! אז נכון, נעים לשבת כאן, ושקט, והכל נקי ומסודר, ותרבותי כזה, אבל לא מצדיק את המחיר (חוץ מהשוקו החם...). אבל זה לא רק זה, המקום הזה הוא הכל רק לא הודי; איזה טעם יש לך לנסוע להודו ולשבת במקום שכולו מדיף ריח אירופאי-אמריקאי, ושמא אומר נוצרי? בשביל זה אתה יכול להישאר בבית (ואפילו למצוא מסעדה הודית טובה...). בהודו תשב עם המקומיים בדהבות, תשתה צ`אי בדוכנים, לא הכי נקיים אמנם, אבל שעושים צ`אי עם כל הלב, תאכל אוכל הודי (או לפחות טיבטי/נפאלי/סיני/תאילנדי), ותרגיש שאתה במקום אחר, שונה, שהאוכל שלו, והמקומות והאופן בו הוא מוכן ומוגש, הם חלק מכל מה שקורה מסביב, חלק מהאווירה, מהרחוב, מהתרבות, מהחיים, לא ככה?
כן, אז החלטתי הבוקר להפתיע את בעלי הגסט-האוס, שאולי כבר נואשו ממני, במיוחד אחרי שראו אותי כמה פעמים אוכל במסעדת הגג של מלון `סונמוני` הסמוך, ולהעביר להם מסר שלא הכל אבוד, ואם ישקיעו יותר אולי יקבלו אותי בחזרה, באופן קבוע... כשאתה גר בגסט-האוס שיש בו מסעדה, יש ציפיה שגם תאכל בו, לפחות ארוחת בוקר, וכשזה לא קורה יש אכזבה אצל הבעלים, ובדרך-כלל גם קשה להם להסתיר אותה, אין מה לעשות. העניין הוא שאם הם רוצים שאני אוכל כאן, הם צריכים להשתפר, לא ככה? וכדי להשתפר אני צריך להגיד להם במה להשקיע, משוב, אתם יודעים, וכאן אני כבר מתלבט מה להגיד מבלי לפגוע בהם: שהמפות על השולחנות מטונפות וצריך להחליף אותן? שהמנות קטנות מדי? שאין שרות שנותן ללקוח (לי) הרגשה טובה? שאני לא אוהב לשבת לבד במסעדה (כי גם האחרים מצביעים ברגליים)? שלפעמים אני צריך לחפש בגסט-האוס מי שיעשה לי אוכל כי למעלה, במסעדה, אין אף אחד, ואני לא מוצא? שאף פעם אין להם עודף, והם רק רוצים לרשום על החשבון (וכולנו יודעים למה)?...
טוב, אז על זה שהמנות שלהם קטנות מדי כבר אמרתי להם (במיוחד בהשוואה למנות בדהבות), וגם אמרתי להם כבר שהקרד שלהם (מין לבן הודי כזה) שאני אוהב לאכול בבוקר, מימי מדי, והבוקר אני אומר להם את זה שוב, שידעו, אבל לא ברור לי אם זה מזיז להם משהו. הבוקר אני גם מזמין טוסט, שלוש פרוסות לפי התפריט, ומקבל רק שתיים; כשאני מעיר להם הם כאילו עושים לי טובה ומביאים לי עוד שתי פרוסות מסכנות... נו, מה אני אגיד לכם, הם לא עושים לי חשק לאמץ את המסעדה שלהם כמסעדת הבית, והאמת שגם לא נראה לי שזה כל-כך אכפת להם, אולי הם בכלל כבר ויתרו עלי... אוקי, די, מספיק עם הקיטורים על הבוקר, נכון? ג`ים האוסטרלי אמר לי אתמול בערב, בתשובה לשאלתי איך `פוג`ה גסט-האוס`, ואחרי שסיפרתי לו על הגסט-האוס והמסעדה אצלנו, "מה אתה מצפה כשאתה משלם 100 רופי לחדר???"...
אחרי ארוחת בוקר אני הולך לחפש טרנספורמטור למטען הבטריות של המצלמה. שלי התקלקל לפני יומיים, ובינתיים ניסיתי אתמול בטריות רגילות, שנגמרו לי אחרי כמה צילומים, ונשארתי תקוע... זהו, אז התחלתי לסרוק את הרחוב הראשי הסואן של ורנאסי, עיר של יותר משני מיליון תושבים, נכנס לכל חנות צילום ואלקטרוניקה (מה שהזכיר לי את חיפושי השופין של שימי ברישיקש), ומסביר למוכר מה אני צריך. בדרך עוצר אותי מישהו, בחור בן 30 לערך, נראה בסדר, ושואל אם אני רוצה להחליף כסף; כבר שלשום רציתי להחליף, אבל השער היה קצת נמוך, 44 רופי לדולר, אז אמרתי נחכה; עכשיו אני שואל באיזה שער הוא מחליף טרבלרס והוא אומר 44.5; אני חושב רגע, ואומר אוקי, 100 דולר. הוא לוקח אותי לחנותו הסמוכה, שהיא בכלל נעולה, עם סורגים מתקפלים כאלה, ("יש עכשיו הפסקת חשמל, אז נעלתי את החנות..."), פותח אותה, נותן לי כסא לשבת, ודף עם פרטים למלא, שם, מספר דרכון, כתובת, לאן אני ממשיך מורנאסי, כמו שמקובל בכל משרד או חנות שמחליפים כספים, עד כאן הכל כרגיל. אחרי שאני מסיים וחותם על הטרבלר הוא לוקח אותו, ואומר לי "חכה כאן, אני תכף חוזר..."; עכשיו זה מתחיל להיות מוזר, כי בדרך כלל בשלב הזה הם מכניסים יד לכיס, או פותחים מגירה בשולחן, ושולפים משם את הכסף ההודי, נותנים לך, ושלום על ישראל, וכאן הוא עומד להסתלק, עם המאה דולר שלי... כשהוא רואה את פני המודאגים, הוא ממהר להרגיע אותי, ואומר "אל תדאג, אני משאיר גם את החנות פתוחה", ונעלם...
זהו, אני יושב על הכסא וממתין, סרט-סרט, הא? אחר-כך מתחיל לחשוב, זהו, הלך עלי, לקח את המאה דולר שלי ונעלם, ועכשיו לך חפש אותו (עיר של שני מיליון תושבים כבר אמרנו?)... טוב, האמת שלא הייתי יותר מדי מודאג בשלב זה, כי יש לי עכשיו חנות בורנאסי בתמורה, ואולי זו ההזדמנות להחליף מקצוע... אלא שאז אני מביט סביב, ובאור הנר הקלוש, שעומד על המדף לא רחוק ממני, אני רואה שהחנות בעצם די ריקה; אני לא מצליח לזהות בה שום דבר בעל ערך, כלום, ואפילו לא יכול להחליט למה החנות הזאת בכלל, מה לעזאזל הוא מוכר פה?... טוב, אחרי איזה עשר דקות, שנראות לי ארוכות כמו הדקות על הכסא אצל רופא השיניים, אולי אפילו יותר, הבחור חוזר, וביד יש לו ערמה של שטרות, כולם של 100 רופי; האאאאא..., אני משחרר אנחת הקלה, בכל זאת לא יצאתי פראייר. אחרי שאני נרגע קצת, אני מנסה לברר אתו למה לא שטרות של 500 רופי, כמו שבדרך כלל נותנים, כי אין לי חשק להסתובב עם כל-כך הרבה שטרות בכיס; ואז הבחור יוצא לי עם סיפור ש"מאות זה יותר בטוח, כי את החמש-מאות מזייפים...". טוב, שיהיה, עכשיו ממילא אין מה לעשות, אני חושב, ומתחיל לספור את ערמת השטרות שהבחור הגיש לי, 40 שטרות; אני מביט בו במבט שואל, והוא מגיש לי עוד 4 שטרות של מאות, ומשאיר אצלו את ה-50. כשאני מושיט יד לקבל גם את השטר האחרון, הוא עושה פרצוף מסכן, ומתחיל לדבר אתי שהוא התאמץ להביא לי את הכסף, וכל זה, ומגיע לו 50 רופי... נחמד, הא? טוב, זה בדרך-כלל השלב שאני אומר לעצמי יאללה, תן לו, שיהיה מבסוט, והפרצוף שלו, כמו עכשיו, עובר בשנייה ממסכנות לשמחה... האמת, לא אכפת לי גם שיעבדו עלי קצת, בקטנה, לקבל קצת פחות עודף, וכל זה, אתם כבר מכירים את המוכרים ההודים; אני גם מוכן לשתף עם זה פעולה, כן, בתנאי שזה יהיה נחמד, ועם חיוך, ששנינו נוכל להנות...
המקדש הנפאלי ופוג'ה על הנהר
כמה שעות אני לא ליד הגאנגס וכבר אני מתגעגע... ואני ממהר לחצות את העיר העתיקה דרך סמטאותיה הצרות והמפותלות, על שפע החנויות שבהן, הדהבות, ובעיקר דברי המתיקה, שאני לא יכול להעביר את היום בלעדיהם, במסלול שמביא אותי עד למקדש הנפאלי; כאן יש מרפסת עם נקודת תצפית מצויינת על הנהר, וזו גם הזדמנות לבקר במקדש הנפאלי עצמו, שכבר עברתי לידו פעמים הרבה ועד כה לא התפניתי אליו. בחצר המקדש משחקים כעת ילדים, ואני מתיישב לא הרחק מהם, מביט בהם משחקים, וממתין לפתיחת המקדש.
תוך כדי המתנה אני שם לב שעל קירות המקדש מבחוץ מפוסלות תמונות קטנות של סצינות אירוטיות, כמו אלה שבמקדשים המפורסמים בקהאג`וראהו, כמה מאות ק"מ דרומית לאגרה... מה תגידו? אני קם ומתחיל להקיף את המקדש, מתרשם מה`קאמה סוטרה` הזאת שנפרשת מול עיני, בקטן אמנם, אבל בסטייל, ושמור יפה. פעם קראתי באיזה מקום שהחוקרים בעצמם לא יודעים להסביר את כל הפיסול האירוטי הזה. מישהו פרש את זה כמדריך לנערים המתבגרים, שלמדו בבית המקדש, אחרים אמרו שכל הדמויות האלה (בהודו לפחות), נועדו לפייס את אל הגשם, אינדרה, חובב הסקס, שבזכות הסצינות האירוטיות ידאג שהברקים לא יפגעו במקדשים, ויש גם חוקרים הסבורים שזה ביטוי לכך שלא רק באמצעות היוגה, אלא גם באמצעות ההנאה הפיזית (הבהוגה), ניתן להגיע למוקשה. מעניין שכאן זה על קירותיו של מקדש נפאלי, ואני כל הזמן חשבתי את הנפאלים לתמימים יותר... אגב, שמעתי גם השערה שהתמונות והפסלים ארוטיים פשוט תיארו את אורח החיים שהיה מקובל אז, באותם ימים, וזהו, בלי יותר מדי פילוסופיות...
כשהמקדש נפתח סוף-סוף, ודלת העץ הכבדה והמגולפת מוסטת הצידה, אני מורשה להציץ פנימה, לאחר שאני חולץ את נעלי, כדי שאוכל לעלות במדרגות, בין שני האריות המאיימים, ולהניח את ברכי על מפתן הכניסה; משני צדי הדלת נפתחים שני פתחים נוספים, ובפנים, במרכז חדר לא גדול, אפשר לראות מזבח שחור, שבמרכזו מונח צלם יצוק מנחושת, מכוסה פרחים כתומים שפוזרו סביבו בנדיבות, אותו סוג פרחים המוגש כמנחה לנהר. מעל המזבח, על מתקן מתכת המחובר בארבע שרשראות ברזל כבדות לתקרה, מונח כד מתכת גדול, ובצד יושב אדם אחד ומתפלל; זהו, מקדש נפאלי קטן, עם קצת פיסול אירוטי על הקירות, בלב ורנאסי, באחד ממקומות התצפית הכי יפים על נהר הגאנגס...
שעת אחר-הצהריים כבר הגיעה, ואני מחליט לקחת שיט על הנהר, כדי לראות את טקס הפוג`ה מכיוון המים. מבין כל חותרי הסירות שמציעים לי את שרותם, אני בוחר באחד שדווקא יותר שקט מהאחרים, ולא צועק, נכנס לסירתו הירקרקה, ויאללה לדרך. השמש עדיין לא שקעה, ואנו עולים מעט צפונה, ואחר-כך פונים ושטים לאיטנו דרומה, לכיוון דאסאסמאווד גאט, צופים בהכנות האחרונות לטקס; הרבה סירות נאספות כאן, לראות את הטקס מכיוון הנהר, ואנו מצטרפים. עכשיו אפשר לראות על שני הצריחים מימין למקום הטקס, את דמויותיהם המצויירות של שיווה ופארוואטי, גדולות וצבעוניות, ויפות; זה משהו שלא רואים מהיבשה, משהו שממחיש לנהר ולכל מי שנמצא בו את מקומו של `הזוג המלכותי` הזה בהוויתה של ורנאסי, עירו של שיווה.
השעה הזאת, שעת אחר-הצהריים, כשהשמש מסתלקת לאיטה, בסיומו של יום, היא שעת החסד האהובה עלי, שעה של רוך, של שלווה, שעה של הנפש, של הנשמה, שמושבה הוא במקום שהעולם הפנימי והעולם החיצוני נוגעים זה בזה, "משום שאיש אינו מכיר את עצמו", כמו שכתב נובאליס, "אם הוא רק עצמו, ולא גם מישהו אחר באותו זמן...".
דמדומי בין הערביים הולכים ויורדים, תופסים את מקומה של השמש, ולאורם נראית ורנאסי נשגבת ומעוררת יראת כבוד אף יותר מכפי שדמיינתי אותה עד כה, כמעט על-אנושית. אט-אט השמש שוקעת, ונעלמת, ואם עדיין נשאר ממנה משהו, הריהו קרוב עכשיו להעלם ולשקוע; קולות מלמול שקטים נשמעים מהסירות בהם יושבות קבוצות של אנשים, ומהגאט שבה החל כבר טקס הפוג`ה, אך כל אלה נשמעים באוזני כדומיה שירדה זה עתה על הארץ, הארץ הקשה הזו, המתישה, הכבירה, שעומדת, נשענת, גחונה מעלי, ונשימתה עצורה...
קריקט, דוחלה ועפיפונים
21.12.2004: הבוקר הוצאתי את עצמי מהמיטה מוקדם, אחרי מאבק לא קטן, ובשש בבוקר כבר הייתי בסירה ששייטה במורד הנהר, מקדמת את השחר העולה על ורנאסי, מבעד לערפילי הבוקר המכסים את הגאנגס. מתפללים משכימי קום כבר רחצו בנהר, והגישו לו מנחות, וגם אל סירתנו התחברה, בתזמון לא מפתיע, סירה עמוסת `סירות` מנחה קטנות עשויות עלים, נושאות פרחים צהובים-כתומים ונר דולק במרכזן. בעל סירת המנחות מושיט לי `סירונת` כזו, שאגיש מנחה לנהר, לשלומי ולשלום משפחתי, ואני מבקש עוד אחת, ומשיט את שתיהן במים, בזהירות, כדי שלא תתהפכנה, ועד מהרה הן מתרחקות מהסירה, מקפצות להן בקלילות על אדוות הנהר... בשעה זו רבות הסירות המשייטות בנהר, חלקן קטנות, כמו זו שלי, עם נוסע אחד או שניים, ואחרות גדולות יותר, עמוסות בעשרה או יותר נוסעים, מרביתם הודים, שהגיעו לכאן כעולי רגל ויותר מאוחר גם יטבלו במימי הגאנגס. כמו בשעת בין הערביים, ממש לפני השקיעה, כך גם שעת בוקר מוקדמת זו, היא שעה של שקט, שעה של רצון, בטרם הכל מסביב יתחיל לבעור, יחד עם השמש. וכך, גם אלה שכבר רוחצים עצמם בנהר, תוך שהם עומדים על מדרגות הגאט התחתונות, גם הטובלים בשחיה במים, גם הכובסים והכובסות, שכבר החלו במלאכת יומם, וגם מוכרי הצ`אי, הגלויות, והמנחות, כולם עושים את שלהם בשקט, עדיין מבלי להרים את קולם, ובאיפוק, שעד מהרה יחלוף, ויהפוך למלחמת קיום רועשת, עקשנית, בצד צער והשלמה עם המוות. הדומייה שירדה על העיר עם השקיעה הולכת ונעלמת, עשן מדורות השריפה מתערבב עם ערפילי הבוקר, והעיר מתעוררת לעוד יום של חיים ושל מוות, כשמעליו מרחפת לה הידיעה המנחמת שאם נגזר עלינו למות, הרי אין מקום ראוי לכך יותר מהעיר הזאת, ורנאסי...
את ארוחת הבוקר אני אוכל בדהבה בעיר העתיקה, שגם היא כבר נעורה לחיים, ובשעות האלה של היום היא הרבה יותר ידידותית מאשר בשעות הלילה, ובמיוחד השעות המאוחרות. בדרך לאורך הגאטות אני עוקב בעניין אחר משחקי הילדים והנערים כאן בורנאסי. טוב, זה לא חדש שהמשחק הכי פופולארי כאן הוא הקריקט; כמעט בכל מקום שיש בו מגרש, או שאפשר להפוך אותו למגרש, בכל מקום בהודו, תראה ילדים ונערים משחקים בקריקט, וכך גם כאן, כאשר חלק מהגאטות הופכות למגרשי קריקט מאולתרים, וסביב כל מגרש כזה שורה של צופים שנוטלים חלק פעיל בעידוד, קריאות שמחה ואכזבה. ומה חוץ מקריקט? טוב, תחזיקו חזק, במיוחד אתם הירושלמים, כי המשחק השני הכי פופולארי כאן בורנאסי הוא הדוחלה! כן, כן, הדוחלה, המשחק אותו שיחקנו בחצר בית הספר כל הפסקה גדולה, עם אותו כפיס עץ מחודד משני קצותיו, שאתה מכה עם מקל באחד הקצוות המחודדים, כדי שכפיס העץ יקפוץ למעלה, ואז מנסים להכות בו רחוק ככל האפשר ולרוץ סביב התחנות. אלינו לקיבוץ המשחק הזה הגיע עם כמה `ילדי חוץ` שהביאו אותו מירושלים, וזכה לפופולריות סוחפת; אין לי ספק שהדוחלה הוא אביו הקדמון של הבייסבול האמריקני, או לכל הפחות של משחק ההקפות (`כדור הקפה`), אותו היינו משחקים עם מקל וכדור טניס על הדשא של בית-הספר.
ואחרי קריקט ודוחלה, עפיפונים! כל שמיה של ורנאסי מלאים כל יום עפיפונים צבעוניים, מרובעים ומעויינים, די פשוטים ולא גדולים, אותם מעיפים ילדים ואבותיהם ממרפסות וגגות בתים, וממשטחי הגאטות עצמם, כשהם מחזיקים סלילי חוט ענקיים, המאפשרים לעפיפונים לעוף גבוה-גבוה מעל לגאנגס. לא פעם ניתק החוט המחזיק את העפיפון, וזה מסתחרר לו כלפי מטה; לרגע הזה מחכים כל רודפי העפיפונים - הילדים, אם העפיפון עושה דרכו ליבשה, ומשיטי הסירות, אם הוא נופל במי הנהר; גם אתמול אחר-הצהריים הביט משיט הסירה שלי כל הזמן לשמיים, מחפש עפיפון מסתחרר בדרכו למטה, וכשגילה אחד כזה, חתר עם הסירה במהירות למקום נפילתו המתוכנן, וכשנפל למים משה אותו ואסף אותו לסירתו; מעניין מה הוא עושה עם כל העפיפונים שהוא אוסף, אני תוהה ביני לביני, אולי מביא אותם לילדיו?
חוץ מזה גיליתי היום דבר מעניין, יש כאן ג`מוסים! כן, אלה שהיו פעם בהמוניהם בחולה שלנו, ועכשיו נותרו רק מעטים, לאחר חידוש השמורה. ובכן זה כך, חלק מאלה שחשבתי מרחוק שהן פרות, הם בעצם ג`מוסים, עם שיער על הפנים, מבנה גוף יותר כבד ומלא, אוזניים יותר ארוכות, וקרניים ארוכות ומתעקלות, בקיצור ג`מוסים, כשרים למהדרין, עד כמה שאני יכול לקבוע, בתור לא מומחה, למרות שההודים כאן קוראים להם באפאלו. הג`מוסים האלה התנחלו כאן בכמה גאטות, אחת מהן היא `שיוואלה גאט`, שהיא בבעלותו של המהאראג`ה של ורנאסי, מה שלא מפריע להם לרבוץ על מדרגות הגאט, או לשכשך במים להנאתם. מיותר לומר שהגאט הזאת, שבמקור היא בהחלט גאט יפה, הפכה לרפת אחת גדולה, ולחצות אותה בדרך לאורך הגאטות והנהר זה מסלול מכשולים אמיתי, הדורש מיומנות רבה לתמרן בין כל ערמות החרא...
בערב אני במסעדת הגג של `פוג`ה גסט-האוס`, מאזין למוזיקה הודית ואוכל ארוחת ערב. השילוב הזה של ארוחת ערב עם נגנים שמנגנים מוזיקה הודית ברקע פשוט מושלם! הערב מנגנים כאן שני הנגנים שהיו ביום שישי, אחד על טאבלה והשני על כינור וחליל, ואליהם מצטרף נגן שלישי, בכלי שנקרא שנאי, ודומה לאבוב, ואני מקשיב ונהנה; ברור לכם שגם לאוכל יש טעם הרבה יותר טוב, ולא חשוב אם זה תאלי או מאסאלה דוסה או אורז מטוגן. בערך בתשע, לפני שיהיה ממש לא נעים להסתובב לבד בעיר העתיקה, אני יורד למטה, חותך מזרחה לכיוון הגאנגס, עד למאניקארניקה, ומתחיל ללכת דרומה לאורך הגאטות המתרוקנות. לא רחוק מהגסט-האוס שלי אני רואה מרחוק דמות מוכרת, ארנו! כבר לא התראינו איזה שלושה ימים, וארנו כל-כך שמח לקראתי ואומר לי "בוא, אתה חייב לשתות אתי צ`אי..."; גם אני שמח לפגוש אותו, ואנחנו מתיישבים על ספסל ברחוב, ליד דוכן עץ קטן, לא רחוק מערמת עצים לשריפה, ומזמינים כוס צ`אי, ועוד אחת, ועוד אחת...
כל הרחוב מואר, ברקע מוזיקה רועשת, למרות השעה המאוחרת, ואני מספר לארנו שמוקדם יותר ראיתי את תרז ורובי יושבות בגאט, איפה שישבנו בפעם הקודמת; "הא, הן...", מגיב ארנו, ואחר-כך מספר לי איך כל יום הן שוכרות סירה ליום שלם, ושטות הלוך וחזור, ולפחות פעמיים הן קנו אלף (1000!) מנחות להשיט בנהר... "תאר לך, אלף מנחות באלף רופי, והסירה שהן שוכרות, פשוט יש להן כסף והן לא יודעות איך לבזבז אותו...", ואת זה הוא אומר לי במין בוז כזה, כאילו מה לי ולהן... הנאיביות הזו של ארנו היא משהו; אתה ממש יכול לקרוא אותו כמו ספר פתוח, לא סתם ספר, אלא ספר שנכתב באותיות גדולות במיוחד, שיהיה קל לקרוא; כל רגשותיו חשופים בפניך, אהבה, שנאה, קנאה, עצב, תסכול, הכל... כל מה שהוא חושב ומרגיש אתה מיד רואה עליו, אין שום הסוואה או כיסוי, וכך גם הסיפורים שהוא מספר לי על עצמו, חלקם מדהימים, עד שאני עצמי מתקשה לדעת אם הם מציאות או דמיון. גם הרגשות אצלו מאוד ברורים, תמיד זה שחור או לבן, כן או לא, בלי אפור או אולי, ומה שיותר חשוב זה היכולת ללכת עם הרגשות האלה עד הסוף; אין אמצעי זהירות, אין רשת ביטחון, ואין תגבורת שתגיע במקרה של הסתבכות, אם הוא אוהב, אז הוא אוהב, עד הסוף, עם כל הלב... מעת לעת אני מקנא באנשים כאלה, על יכולתם ללכת עם הדברים עד הסוף, בלי חשבון; נכון, לא פעם הם נופלים, וצריכים לאסוף את כל הכוחות כדי להתארגן, לקום, ולהמשיך, כי הנפילה שלהם אף פעם לא קלה, בלי רשת ביטחון, וכל זה... אבל הנאיביות הזו, וההליכה עד הסוף, יכולות גם להביא אותם להישגים בלתי רגילים שאנחנו, הזהירים והשקולים, כנראה לעולם לא נשיג...
אחר-כך ארנו מביט עלי בחיוך, כמו אבא טוב, עם המבט הנאיבי הזה שלו, ומתעניין מה עשיתי בשלושת הימים האחרונים; אני מספר לו קצת, וכשהוא שואל כמה זמן עוד אשאר כאן, בורנאסי, אני אומר לו שכנראה לקראת סוף השבוע אני נוסע לאגרה. "הא, הטאג` מאהאל...", הוא אומר, ומביט לשמיים; "כן", אני עונה, "הדבר הנפלא הזה שהוקם בשם האהבה...", אבל ארנו קוטע אותי ושואל: "אתה יודע מה עלה בגורלו של הקיסר שבנה אותו?"; "מה?", אני שואל, "הוא המשיך להתייסר, וסופו שמת, וזה כדי להגיד שאסור לאהוב אף אחד, גם לא את אשתך, יותר ממה שאתה אוהב את אלוהים!..."; אחר-כך הוא מוסיף, "כמו שכתוב בדיבר הראשון בעשרת הדיברות, אתה יודע, נכון?". "כן, אני יודע", אני אומר, ומסביר לו גם, בהקשר לאהבת אלוהים, שאינני דתי, אני לא הולך לבית-כנסת ולא מתפלל... ארנו מנסה בכל-זאת להציל את נפשי החוטאת, ואומר, "...אבל אני בטוח שגם אתה מאמין שיש אלוהים, שם למעלה..."; אני מתלבט מה לענות לו, ובסוף אומר שאני מאמין שיש משהו או מישהו, שם למעלה, שמכוון את דרכינו ואת מעשינו, וכראיה אני גם מספר לו על הפגישה שלי עם קולין, באוניברסיטה... רווח לו, אני יכול לראות את זה, והוא מחייך, וחוזר לביקורתו על הודו ועל ההינדואיזם. הוא אומר שהמצב בהודו דומה לזה שהיה באירופה בתחילת המאה ה19-; הבעיה היא לא רק מאות-אלפי ואולי מליוני האלים בהם הם מאמינים, "ואתה ואני יודעים שיכולה להיות אמונה רק באל אחד, אפילו שניים זה יותר מדי", אלא זה שהרבה ילדים ונערים לא הולכים כאן לבית-הספר, חלקם מתחיל לעבוד בגיל מאוד צעיר, לעזור לאמא ואבא, ואילו רבים אחרים בכלל לא עובדים, וכל היום מתבטלים...
סארנאת
2.12.2003: שעת צהריים עכשיו, ואני יושב על הדשא, מתחת לעץ ענף, שמזכיר בעליו קצת את האזדרכת שלנו, בלבה של סארנאת העתיקה, או מה שנותר ממנה, ולצדי שרה, מדריכת תיירים הודית מובטלת (לא הגיעו בינתיים תיירים היום), שפגשתי בכניסה למקום. בודהה הגיע לכאן, היא מספרת, אחרי שזכה בהארה בבודגאיה, כדי לשאת את דרשתו הראשונה בפני חמשת תלמידיו על `דרך האמצע` להגעה לנירוואנה. `פארק האילים` קראו אז לעיר, על שם דרשתו הראשונה של בודהה שנתנה ב`פארק האילים`, ועסקה ב`הנעת גלגל הדהרמה` (The Wheel of Law). בודהה (`המואר`) עצמו, אז הנסיך סידהארתה גואטאמה, היא מוסיפה, יצא בגיל 29 למסע חיפוש אחר הארה ושחרור מעולם הסבל, ובגיל 35, בהיותו שקוע במדיטציה תחת עץ הבודהי בבודגאיה, הצליח להגיע לנירוואנה. בעקבות ההארה לה זכה, גיבש לעצמו בודהה את תפיסתו הפילוסופית בדבר הסיבות לסבל ולאומללות בעולם, וקבע כי ניתן להשתחרר מהסבל על-ידי כך שנשתחרר מהכמיהה שיש בנו לדברים גשמיים; הדרך לעשות זאת היא `הדרך האצילה` לשלוות הנפש, הדרך בת שמונת הנתיבים: הבנה נכונה, גישה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, דרך-חיים נכונה, מאמץ נכון, מודעות נכונה, ומדיטציה נכונה...
טוב, אתם בטח שואלים מה אני עושה בסארנאת, ומה אני מבלבל לכם את המוח על בודהה והבודהיזם, הא? שאלה טובה, אבל יש לי גם כמה תשובות טובות, כן, כן... אז באמת נכון שבהודו יש רק איזה 6 מיליון בודהיסטים, שזה כלום, בהשוואה לרוב ההינדואיסטי, אבל מה עם הטיבטים ממקלוד ודהארמסלה, שכחתם אותם הא? כי אני לא, אצלי הם כל הזמן בלב; כן, אז הטיבטים הם בודהיסטים בפלג הצפוני של הבודהיזם (שייך לאסכולת המאהאיאנה), כך שרה, שנוצר מהחיבור בין הבודהיזם הקלאסי, שהביא לטיבט במאה השביעית המלך סרונג-צן-גמפו, בהשפעת שתי נשותיו, נסיכה נפאלית, ונסיכה סינית, ובין דתה המקורית של טיבט, הבון; וחוץ מזה אסור לשכוח שהבודהיזם, לאסכולותיו ופלגיו השונים, שולט במרבית המדינות שמסביב, תאילנד, בורמה, לאוס, סין, יפן ועוד. מעניין גם לראות, וזה אני מוסיף, שהבודהיזם, כדת שהגיעה מהמזרח, יצר השפעה רבה הרבה יותר על החשיבה המערבית, בהשוואה להינדואיזם השולט בהודו. חוץ מזה סארנאת נמצאת איזה 10 ק"מ מורנאסי, והיא נחשבת לאחד מארבעת המקומות החשובים ביותר לבודהיסטים, יחד עם לומביני, בנפאל, שם בודהה נולד, בודגאיה, בה זכה להארה, וקושינאגאר, שם מת, ותסכימו אתי שזו סיבה ראויה להגיע לכאן, הלא כן? והכי חשוב זה שהבטחתי לקסי שאבקר בסארנאת, גם בשבילה, זו הסיבה הכי חשובה...
זהו, אז הבוקר לקחתי מונית ריקשה לתחנת הרכבת, ומשם אוטובוס עירוני מפוצץ בנוסעים, שהוריד אותי בסארנאת אחרי 50 דקות דחוסות ו-6 רופי, והמשיך לדרכו. לפי שרה, בחורה הודית בעלת תווי פנים יפים ורציניים, מדריכת תיירים, בת 35 לערך, עם תג של מדריכה ושיער שחור ארוך שמגולגל יפה על הראש, ושמחה להתלוות אלי כששמעה שאני מישראל, סארנאת היתה בשיאה בראשית המאה ה-5 לספירה, כאשר אשוקה, הקיסר הגדול שהפך לבודהיסט, הקים במקום סטופות ומנזרים שמספרים שהיו מרהיבים ביופים (סטופה אחת הגיעה כמעט ל-100 מטר גובה! אתם קולטים?). היו כאן גם 1500 כהני דת, ופעילות בודהיסטית ענפה, שבהמשך הלכה ודעכה, ועם פלישת המוסלמים, שהרסו וחיללו את מבני העיר, לא נותר דבר מחשיבותו של המקום.
עכשיו יש כאן בעיקר הריסות, שמזכירים לי במשהו, אני אומר לשרה, את שרידיהן המרשימים של סוקותאי ואיותאיה, שתי בירותיה לשעבר של תאילנד; לזכותם של הבריטים ייאמר, אומרת שרה, שכבר ב-1835 הם החלו כאן בחפירות ארכיאולוגיות, ובכך הצליחו להחזיר לעיר מעט מכבודה וחשיבותה. היום מקיפים את שרידי העיר דשאים ועצים, ואחרי ההמולה של ורנאסי אני מרגיש שזה המקום לתפוס קצת שלווה ושקט. נראה שלא רק אני חושב כך, כי המקום הפך לאתר מקלט לאוהבים, ובכל פינה בפארק אפשר לראות זוג שמתבודד, וכשאנחנו מסתובבים בין השרידים, אנחנו משתדלים לא להפריע...
כשאנחנו עוצרים ליד סטופת דהאמק המסיבית, שגובהה 34 מטר, אומרת שרה שהיא ניצבת במקום המדוייק, כך מאמינים, בו נשא בודהה את דרשתו המפורסמת באוזני חמשת תלמידיו; לפני ששרה צריכה לעזוב, כי מגיע אוטובוס של תיירים, אנחנו עוד מספיקים לבקר במקדש מול גאנדהה קוטי, שלידו גדל עץ פיקוס הודי גדול; "לעץ הזה יש סיפור מיוחד", היא אומרת, כשאנחנו עוצרים ליד העץ, "הוא צאצא של העץ המקורי תחתיו ישב בודהה כשזכה להארה"; "איך?", אני שואל, מביט בה ותוהה, "אז ככה", היא אומרת, "ייחור מעץ הפיקוס המקורי הובא לאנוראדהאפורה, שבסרי-לנקה, על-ידי בתו של קיסר אשוקה, סאנגמיטה, והעץ הזה עדיין חי שם. כשהעץ המקורי בבודגאיה מת, הובאו ב-1931 שני ייחורים ממנו וניטעו, אחד בבודגאיה, והשני כאן"... מה תגידו? טוב, הודו היא ארץ של הרבה סיפורים, וזה אחד מהם..
שרה ממש מאמינה בסיפור הזה, רואים את זה על הפנים שלה, ואחרי שאנחנו נפרדים, וקובעים להיפגש שוב אחרי שתסיים, ונלך לאכול (אני מזמין), אני חוזר אל העץ, מתיישב לא הרחק ממנו, ומביט בו, וכל מה שעולה לי בראש זה השורות שכתב ערן צור בשיר `הילד נעלם`, שמספר על המזרח הרחוק: "...אנשים שחיים במקום סיפרו לי את הסיפור / הם מספרים אותו בלהט, בהתרגשות / לא מביעים דעה, רק מספרים עובדה / אם תאמין או לא - זה כבר עניין שלך"...
