בוקר בורנאסי
הקול הקטן בראש לוחש: "קום, בחוץ זו ואראנסי". עדיין חושך והגסט האוס נעול על בריח. הוא נפתח ב"קליק", הדלת חורקת ועכשיו אתה בחוץ. האוויר ואראנסאי: צפוף, עתיק, נוכח. לך בחושך בסמטאות הצרות, הצבעוניות. בעולמך לקום לפני החושך זו כמעט סטייה, כאן - הרגל יומיומי, מציאות פשוטה.
ליד הבאר שואבות שלוש נשים מים, וזקנה אחת יושבת בכוך שלה, שנר יחידי מאיר אותו. הפרות עוד מנמנמות, רבוצות בתוך ערימות של אשפה, וכך גם הכלבים המצורעים. לאן יובילו אותך הרגליים במבוך הסימטאות, בשעת בוקר כה מוקדמת? אם תעקוב אחרי החיצים המצויירים על הקירות בוודאי תגיע לחנותו של באבא קטן, או אסי, או דוד, או כל אחד מאותם סוחרי משי שעברית צחה מתגלגלת להם על לשונם החלקלקה. אך לא זו השעה, וגם לא נטיית הלב. חיצים אחרים סמויים מן העין, מכוונים אותך מזרחה, אל האם, האלה, אל הנהר הקדוש והמטונף. אתה עוד מתקשה לפתוח את העיניים, וכאן הם כבר בעיצומה של פוג`ת הבוקר. הם טבלו, התפללו, שלחו מנחה על פני המים והם מוכנים ליום חדש. לא רק אחד או שניים, חרוצים ומשכימי קום, אלא כולם, ואם בעצם לא כולם אז לפחות הרוב.
לכל גהאט אופי משלו, וייחוד, וחשיבות. תושבי אותה שכונה הולכים יחד לאותו הגהאט. יברכו אחד את השני בחיוך, בניד ראש, ב"נאמסטה", וייגשו לענייניהם. כאן קצת כמו בוקר של סליחות בירושלים, ועוד מעט גם יפתח השוק. "חבר, אתה רוצה לשוט בסירה?"
כן. אתה רוצה. למה לא? סירה גדולה, ירוקה, קשורה בחבל לגדה, ואיש אחד לא צעיר ולא חזק, מתיר אותה ומתחיל לחתור נגד הזרם. אם היית יודע היית הולך לכיוון השני. העיר נפרשת לפניך, מתמתחת בצבעוניות כמו אותם בדי הסארי שפרושים על גדת המים ליבוש. חוצותיה, ארמונותיה המתפוררים, ההוספיס שבו מחכים למוות, גהאט השריפה לעשירים- באשו של שיווה, וגהאט השריפה לעניים- בהצתה חשמלית. כל היום וכל הלילה בוערות כאן מדורות. משגרות את הנפטרים הישר למעלה, הם עוזבים את הרולטה הזאת שאנחנו מכנים "חיים". היית רוצה ללכת איתם? לא חושב, דווקא מתאימים לי עוד כמה סיבובים.
"הגענו" אומר החותר, ולמרות שקשה לו אתה מבקש לראות עוד קצת, מה גם שסיכמנו על שיט של שעה. אחרי עוד קצת אתה יורד, חוזר ליבשה. הבטן מקרקרת. בדאבה הקבועה תפריט קבוע. צ`אי ב-3 רופי, מסאלה דוסה ב-10, ושיחה בחינם, על חשבון הבית. תמיד יש שיחה. והפעם מוגש לך זוג מעניין: אמריקני ונפאלית שחיים על הקו קטמנדו - קליפורניה. קונים ברופי נפאלי, מוכרים בדולר אמריקאי, ונוסעים להודו שהיא גם קצת בית. העיר עכשיו מלאה ב"פליטי" נפאל שכמוך שואלים את עצמם ואחד את השני למה הודו היא הודו ונפאל לא. פשוט כי ככה, וכי הודו יש רק אחת. מישהי הולכת לאסוף מצעים בהזמנה מאחת החנויות ואתה הולך איתה. יש משי, ומשי פראי, וסאטן מעורב בכותנה (שזה רק לישראלים) ועברית מעורבת בהינדי, וכיסויי מיטה ומפות לשבת.
אתה צריך מצעים? לא, אני לא צריך כלום. אתה רוצה מצעים? לא. אפילו אין לי מיטה בארץ. אז למה אתה קונה סט זוגי שלם באפור כחלחל, עם פס רקום בקצה? ככה, כי גם זה משהו שעושים בואראנסי, ועוד מעט נעשה חבילה. יסעו להם ביחד גלגל תפילה בודהיסטי, גאנש הינדי, פליסים מקטמנדו, מצעים מוראנאסי, ועוד שטויות לא נחוצות לארץ ישראל. חלק יתפזרו בין ידידים וקרובים וחלק ימתינו לך עד שתשוב ותעשה שימוש הולם בשטויות לא נחוצות. מותר עד עשרים קילוגרם.
כבר אמצע היום. המסחר בעיצומו. הפרות שולטות ברחובות, והקופים שולטים בגגות. אם נמאס לך לסרב למוכרי החשיש, לסוכני הקונצרטים, לפושטי היד ולילדי הרחוב, חזור ורד אל הנהר. הוא נמוך עכשיו, המונסונים הלכו להם עד הפעם הבאה והשאירו משקע בוצי על מדרגות האבן. נערים צעירים שוטפים את הבוץ הקשה בעזרת צינורות גדולים שמחוברים למשאבות שניצבות במים. מהגנגס באת ואל הגנגס תשוב. אם אי-פעם יפסיקו הנערים לגרש את הבוץ, עם הזמן תשקע בוודאי וראנאסי בתוך סחף הנהרות הזה. שנה אחרי שנה, מונסון אחרי מונסון. ככה שוקעות ערים...
שב, תסתכל. הילדים מעיפים עפיפונים צבעוניים, פשוטים להפליא, שרוכבים על הרוח הקלה שנושבת על המים. הילדות מוכרות צלוחיות מעלי בננה ובהן פרחים כתומים ונר קצר. "גנגה פוג`ה, 3 רופי" הן חוזרות ומדקלמות. באבא אחד מכין צ`אי ואחר יושב ומתבונן בנהר. האור רך אפילו שהשמש גבוהה בשמיים. עדר באפלו יורד אל המים, הרועה רוחץ את הבהמות הענקיות. הוא מקרצף אותן היטב והן מצדן חוזרות אל גדת הנהר וממהרות להתגלגל בבוץ. תראה כמה הוא מבסוט. הוא את שלו עשה. כשאתה חוזר לרחובות העיר אתה פוגש את אותם פרצופים מהביקור הקודם, ומה שמפליא במיוחד הוא שהם זוכרים אותך ואתה זוכר אותם, אפילו את השמות שלהם. זה ראג`, וזה סאני, וזה ג`קי, וזה הילד המאניאק שעזר קצת להוא שמכר לך ביוקר,זה שנשוי לאשה ספרדייה. אותה ספרדייה שראית במסעדה בשעת ארוחת הצהרים. בקיץ אולי לא שמת לב, אבל עכשיו אתה יודע: העיניים שלו לא עיניים טובות. הוא לבוש כמו ג`ון טרבולטה הצעיר ומחפש תיירים לעשות עליהם כסף קל. העיניים שלכם נפגשות והוא מבין אותך מייד, מבין ולא טורח אפילו להתקרב להגיד שלום, לשחק אותה כאילו הוא חבר ותיק.
ערב בורנאסי
עם כמה שאתה מחזיק מעצמך "מנוסה" בסחטנות הודית, וראנאסי כנראה מרככת אותך, כי בשעת ארוחת הערב אתה יושב עם שני ילדים, מקשקש איתם ומזכה אתם בארוחה חינם. אבל מה אכפת? עלה לי שקל וחצי, והם שמחים, ואני שמח. אלה ימים אחרונים של דיוואלי ועוד מעט ילכו להדליק מדורות שיאירו לראמה את דרכו הארוכה חזרה הביתה, מלווה בהאנומן, לאקשמאן וסיטה.
בגהאט המרכזי נערכת פוג`ה גדולה, עם נגנים חיים ובחורים צעירים שמפזרים קטורת ומנפנפים בלפידים. מוזיקה, ואש ותמרות עשן. מדרום מביא הזרם נרות בוערים שניתנו במתנה לגנגה בגהאטים אחרים, מצויידים בבקשות, תפילות ונדרים, ועכשיו הם עושים את דרכם צפונה. מי יתהפך ויכבה בדרך? מי יגיע עד גהאט השריפה? או עד הגשר? מי ימשיך, יעקוף את כולכתה מדרום ויצא לים הגדול במפרץ בנגל? מעניין אם מי מהנרות שראיתי מונחים בגנגוטרי, רישיקש או הארידוואר הצליח לעשות את דרכו עד לוראנאסי. זה בלתי אפשרי? אבל הרי סאבקוצ` מילגה, לא?
כל ערב בשמונה יש קונצרט. חדר קטן בבית גדול, ועל הבמה נגני טאבלה, חליל וסארוד שזה מין הכלאה בין סיטאר לעוד. נשען על הקיר ועוצם עיניים. אחר-כך נשב עם חבר ונפטפט. ננסה להכין קפה בבנזיניה שלא טופלה כראוי כבר זמן רב. לא הולך, ועוד יש קילו של קפה משובח שהגיע עד לכאן מעראבה שבגליל, רק כדי לקבל סירוב מעצבן מבנזיניה מפונקת.
בסדר, נכין מחר.
אבל מחר אני נוסע.
כבר? למה כל כך מהר?
לא יודע, כי יש עניינים ותוכניות, ונסיעות, ואני נפגש בדלהי, והדרום מחכה לי...
טוב, תיסע. ניפגש בדרום.
מחר אני נוסע, שוב קצר מדי ושוב אני יודע. לכאן אני עוד אחזור.
אני מניח שמה שאני מנסה לומר הוא שהודו קיבלה אותי אליה שוב, פשטות, בטבעיות. כאילו שבתחנת הרכבת בגורקפור לפני 5 שבועות לא נסעתי צפונה לקטמנדו, אלא דרומה לוראנאסי. מפחיד אותי לחשוב כמה מהר היא יצאה לי מהוריד כשהגעתי לנפאל, וכמה מהר אני מרגיש שוב את המקום הזה. מה יהיה בפעם הבאה שאסע? טוב, כמו שלימד אותי באלו ברישיקש - אני מחפש רק את הטוב שבאמת נחוץ לדוב ושוכח את הצרות של החיים. מחר זו דלהי, ואחריה ראג`סטאן ואחרי יותר מ-3 חודשים למרגלות ההימלאיה הגיע הזמן להפנות להם גב, להגיד להתראות ולא שלום ולהתחיל לזוז דרומה.
