טקס הפוג'ה
מעניין איפה יהיה המקום הטוב ביותר לעמוד ולראות את טקס הפוג`ה, אני חושב לעצמי, ומחליט לגשת ולשאול שתי בנות שעומדות על מדרגות הגאט, תיירות, אבל נראות כאלה שיודעות; טוב, נעליים יודעות, הן לא מכירות את הטקס בכלל... מה תגידו? אנחנו מתחילים לדבר, ומסתבר ששתיהן אמריקניות, אחת, קולין, היום בקולורדו אבל במקור מניו-יורק, והשניה אלישיה, ממיזורי. כשהן שומעות שאני מישראל אלישיה מיד סופקת כפיים ואומרת "ישראל, כמה הייתי רוצה לבקר שם...". "אם הגעת עד הודו", אני אומר לה בחיוך, "אני חושב שלא תהיה לך בעיה להגיע גם לישראל...". היא מחייכת בחזרה, "כן, נכון, אבל...". קולין חברתה אוהדת את הניו-יורק מ�ט�ס (קבוצת הבייסבול השנייה של ניו-יורק), וכשראתה אותי מתקרב עם הכובע של הניו-יורק ינקי`ס אמרה לעצמה שלא תרצה לדבר איתי... טוב, לי דווקא כן בא לדבר איתה, ובמיוחד שיש לה חיוך כל-כך חמוד, ואני מרגיע אותה, וגם אומר לה שהשם שלה מזכיר לי את קולין, מהעונה הראשונה של `הישרדות`... "כן", היא אומרת, ומחייכת בצניעות, "כבר אמרו לי...". הן שואלות אותי על התרשמותי מהודו, ואני מספר להן קצת ממה שראיתי, ומהתובנות שיש לי, ושתיהן מקשיבות בעניין רב. אחר-כך אני אומר לאלישיה, שנראית כמו א�מא דואגת (היא בת 30-28 וקולין בת 27 לערך), שמיזורי זה גם איפה שמרק טווין גדל, ומרק טווין גם ביקר כאן בורנאסי לפני הרבה שנים; "כן", היא מתלהבת, "מרק טווין!". אני מספר לה שאני מאוד אוהב אותו, וגם קראתי כמה מספריו, עוד כשהייתי ילד, `תום סוייר`, `הקלברי פין`, וגם את `תמימים בחוץ לארץ`, (היא לא קראה), המאגד מכתבים שכתב בעת ביקור בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19; "במכתביו", אני מוסיף, כשאני רואה שגם היא וגם קולין זוקפות אוזניים, "הוא מותח ביקורת ומלגלג על הצליינים הנוצרים המגיעים לארץ, ועל כך שכל אבן ומקור מים הם קדושים עבורם כיוון שהם מוזכרים בתנ"ך או בברית החדשה"... עכשיו פניה של אלישיה מתכרכמות מעט, ואני תוהה מדוע? את התשובה אני מקבל כמה דקות אחר-כך, כשהיא אומרת שהן חייבות לזוז, כי מחכים להן איפהשהו, אבל הן תתפללנה בשבילי שאצליח בטיול שלי... זהו, אז זה הסיפור, שוב נתקלתי בנוצריה אדוקה; מה קורה לי, אני שואל את עצמי, איך אני תמיד מגיע אליהם?...
טקס הפוג`ה כאן מאוד מאורגן ומרשים, משהו שבין הטקס המרגש בגאט-טריבני, לטקס התיירותי בראם-ג`ולה. מעניין גם שרוב הקהל כאן הם הודים, ורק מיעוטם זרים כמוני. על 5 במות המכוסות יריעות צהובות, ובחלקן האחורי שטיחים בצבעי כחול עם קישוטים לבנים, עומדים יחפים 5 בחורים צעירים לבושים חולצות אדומות וגלימות מכנסיים בצבע לבן ואדום, כשסרט רחב באותם צבעים מונח על חזם באלכסון (כמו הסרטים ששמים למלכות היופי...). לפניהם, על כל במה, עומד שולחן קטן מכוסה במפת משי צהובה, ועליו כל כלי הטקס, כולל מים מהגאנגס, עלי כותרת צבעוניים של פרחים, אדומים וצהובים, פראסאד, המזון המבורך, מנורות אש שתודלקנה בהמשך, וכל השאר. בפתיחת הטקס הם עמדו יחד ושרו, וכעת, כל-אחד על הבמה שלו, תוקע בקונכיה הנראית כשופר, ומזכירה לי את הקונכיה שבספר `בעל זבוב`; הקונכיה, על-פי המסורת ההינדית, מסמלת את הויברציה הקוסמית שמתוכה נבע היקום כולו, וכאן היא כנראה מסמלת את התחלת הטקס. מאחורי חמש הבמות עומד מתופף עם תוף גדול אותו הוא מסובב הלוך וחזור, וכדורים הקשורים אליו בחוטים מכים בו בשני צדדיו ומשמיעים קול תיפוף קבוע. מאחורי המתופף, ולכל אורך הבמות, ישובים 9 אנשים המחזיקים בידם מיתרים המחוברים לפעמונים קטנים התלויים על קונסטרוקצית הברזל המרכזית, שני פעמונים לחוט, ומרגע שמתחיל הטקס ועד לסיומו, הם מושכים במיתרים ומצלצלים בפעמונים, בדבקות ובהתכוונות רבה. על קונסטרוקצית הברזל יש גם מעין שמשיות, המוארות בשרשראות של נורות קטנות וצבעוניות. השמשיות הקיצוניות בשני הצדדים בנורות אדומות, השתיים הסמוכות להן בירוקות, אחר-כך כחולות, וצהובות, ואילו השמשייה המרכזית בנורות מכל הצבעים, חגיגה...
חמשת הבחורים פותחים את הטקס כשפניהם אל הגאנגס, לאחר מכן מסתובבים רבע סיבוב ימינה, וכך הלאה, ויוצא שכל פעולה הם עושים ארבע פעמים, לכל ארבע רוחות השמיים; הם מניפים שני סוגים של מנורות בוערות וכלי מתכת מעלה עשן, מנופפים עם מניפה עשויה נוצות טווס, ואחר-כך גם עם מקל שבקצהו שיער לבן ארוך, כשפעולה זו מלווה על-ידי שירה של בחור ובחורה ברקע. בחלק מהפעולות הם אוחזים בידם השניה פעמון, בו הם מצלצלים, להעיר את שיווה ופארוואטי, ומדי פעם גם כורעים על ברכיהם. אחר-כך הם מתיזים מים לנהר, זורקים אליו את עלי הכותרת הצבעוניים של הפרחים, ובסיום תוקעים שוב בשופרות הצדף; אין מה להגיד, טקס מאוד צבעוני, יפה לעין, מרשים ומכובד, שמצליח לרגש גם אותי, אפילו שהוא כל-כך מאורגן, כמו הצגה כזאת.
עכשיו עובר בינינו אדם די מבוגר עם מגש ועליו עלי כותרת של פרחים, ומחלק לכל העומדים בסמוך לבמות; כולם מצטופפים לקחת, גם אני, והוא מביט בי במבט שואל, ומיד מסביר לי שצריך להשליך את העלים למים; אני מנענע בראש שאני יודע (לך תסביר לו שאני בא מרישיקש...), תוך כדי לקיחת קבוצת עלי כותרת מהמגש, ואכן בסיום הטקס אני יורד עם כולם לשפת המים, משליך אליהם את העלים הצבעוניים, אדומים וצהובים, הנישאים על-ידי גלי הגאנגס הקטנים הלאה, במורד הנהר, וטובל את קצות אצבעותי במים הקדושים כל-כך להודים, שגם אם הם מלוכלכים (והם מאוד מלוכלכים), הם ספגו עכשיו כל-כך הרבה ברכות, ותפילות, ואיחולים, שבטוח זה עשה להם משהו טוב (תשאלו את דן)...
שריפת הגופות
17.12.2003: בארבע וחצי בבוקר מעירים אותי פעמוני המקדש הסמוך. איכשהו אני מצליח לחזור לישון, ואז בשש וחצי עשר דקות רצופות של צלצולי פעמונים וקריאות מתפללים... נו, מה יהיה? מסתבר שמה שנראה בתחילה כיתרון, מיקום הגסט-האוס ליד מקדש הינדי, יכול להפוך מהר מאוד לחסרון; טוב, אבל כמו שכולנו יודעים (אם כי לא תמיד זוכרים) זה שאין רע בלי טוב, וכשאלוהים סוגר לך דלת, הוא גם פותח חלון (צריך רק למצוא איפה לעזאזל מסתתר החלון הזה...). הפסקת החשמל הקדימה הבוקר בשעה את מה שהובטח, והחלה כבר בשמונה; מזל שהדלקתי את הדוד כשפעמוני המקדש העירו אותי סופית, וכך כשסיימתי את הרייקי והיוגה היו לי מים חמים להתקלח; אז מה זה אומר? זה אומר שאולי בכלל אני צריך להודות למקדש ולפעמוניו על שהעירוני מוקדם, וגם לא לשכוח שאני בעיר כל-כך קדושה כמו ורנאסי...
בארוחת הבוקר במסעדת הגג שלנו אני יושב עם עוד שלושה צרפתים, שנמצאים בורנאסי כבר כמה ימים, ומספרים לי, באנגלית בסיסית, על מקומות בהם כבר הספיקו לבקר בעיר, וכמובן גם על התרשמותם מכל נושא שריפת הגופות. בסיום הארוחה הם מוסיפים שהם עוזבים היום לגסט-האוס יותר צפונה בעיר העתיקה; למה? לא בדיוק הצלחתי להבין, אבל אני מתחיל להרגיש למה אני אולי ארצה לעזוב. גם בארוחה הזאת אני לא ממש מרוצה, לא מהאוכל, לא מהנקיון, ולא מהשרות, למרות שבעניין השרות נראה שהם משתדלים, ומחליט לבדוק היום מקומות נוספים לארוחות בוקר, למרות הנוחיות של לצאת מהחדר, לעלות קומה למרפסת הגג, ולהזמין ארוחת בוקר. לעצמי אני כבר מצטער שהתחייבתי מראש לשבוע, ומתחיל להתלבט אם להישאר או לעזוב, ואז לשלם את המחיר המלא על הלילה, או יותר, שאהיה כאן.
כמו שאני יוצא מהגסט-האוס, עוברת בכביש תהלוכה נושאת מת על אלונקה; כמה תהלוכות כאלה כבר ראיתי אתמול, גם כשחזרתי בלילה, כולן צועדות במהירות ב`ציר הלוויות` שלידנו, בדרך אל אתר השריפה בהארישצ`אנדרה גאט. המת נישא על אלונקה עשויה במבוק, שנראית כמו סולם כזה, והוא מכוסה בתכריך לבן ועליו בד צבעוני בצבעים של אדום וירוק, ואם הוא עשיר אז גם בד משי מוזהב. הבדים האלה יישרפו מאוחר יותר עם המת, כולל בד המשי המוזהב, למרות הריח שהוא מותיר בעת שריפתו. אחרי האלונקה צועדים גברים בלבד, העונים בקריאות קצובות ובקול רם לקריאות נושאי האלונקה. הכל נעשה במהירות, כאילו אצה לכולם הדרך לשרוף את המת ולגמור עם זה, וכל ההולכים ברחוב זזים מיד הצידה ומפנים מקום, ויודעים שתוך כמה דקות תופיע תהלוכת אבל נוספת, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת. ככה זה כנראה כשאנשים מכל רחבי הודו מגיעים לורנאסי כדי למות בה, בתקווה לזכות במוקשה ובהארה.
כמו במגנט אני נמשך שוב להארישצ`אנדרה גאט שם שורפים גוויות. אתמול הסתלקתי אחרי כמה דקות, לא יכולתי יותר, ואילו היום אני נשאר קצת יותר, וחושב לעצמי, מעט מודאג, מה זה אומר, שאני מתחיל להתרגל? לא יודע, אני רק מרגיש שעם כל הדחייה משריפת הגופה, באותה עת זה גם מרתק אותי. כשאדם נקבר שלם, שוכב בארונו או מכוסה בתכריכים, וקברו מכוסה במצבה עם שמו, הוא כאילו ממשיך לחיות, לפחות בדמיונך, כי לא ראית משהו אחר. הוא הלך, הוא נסע, הוא הגיע לעולם אחר (`שכולו טוב`), הוא מביט בנו מרחוק, צופה בנו, שומר עלינו... ואילו כאן הגופה נשרפת, מול עיניך, עד תום, וזהו, היא איננה יותר, פשוט איננה, רק האפר נותר, וגם דמיונך כבר לא יוכל להחזירה לחיים...
הרוח נושבת עכשיו לדרום, וריח הגופה הנשרפת אינו מגיע אלי, למזלי. בשבילי הריח זה הדבר הכי קשה, יותר מהכל, הריח שובר אותי... עכשיו אני גם מרגיש שאני כבר יכול להגיע אל הדבר האמיתי, אל גאט השריפה הראשית, מאניקארניקה גאט, אחת הגאטות העתיקות ביותר בורנאסי, הגאט החמישית והאחרונה לטבילה של עולי הרגל במסלול הטקסי הנקרא פאנצ`אטריתי יאטרה, ואחד המקומות המקודשים ביותר לשריפת גופות בהודו כולה. כן, אני יכול, ואני הולך לשם... כבר מרחוק, כשאני מתקרב למאניקארניקה גאט, אני רואה הרבה מדורות שריפה, ועשן העולה מהן, ומעט מאחורי המדורות ערמות עצים ענקיות. המראה מוזר ומרתק, ואני מרגיש שאני נמשך אליו, חייב ללכת ולראות. כנראה כך מרגישים גם זרים אחרים שמסתובבים כאן, כמוני, אני חושב לעצמי; אף אחד לא מכריח אותך ללכת לראות, ובכל זאת כולנו מגיעים לכאן, מנסים להבין...
אחרי שאני מסתובב במקום כמה דקות, מצטרף אלי בחור הודי צעיר, מו�ררי, והוא בעצם זה שעוזר לי להבין מה בדיוק קורה כאן. מוררי הוא, לדבריו, סטודנט לסנסקריט, העובד כאן כמתנדב בשריפת גופות ומלאכות נוספות. שורפי הגופות המקצועיים הם הינדים מנודים הנקראים דום, שאינם שייכים לשום קאסטה, אבל מתנדבים, לדברי מוררי, יכולים להיות גם בני קאסטות מוגדרות, כיוון שאינם מקבלים שכר עבור עבודתם. לשאלתי הוא עונה שהוא מתנדב כחלק מניסיונו לעשות מעשים טובים שישפיעו על ה`קארמה` שלו לגלגולים הבאים. בדרך-כלל הוא מתנדב בבית-חולים, שבו עבדה גם אמא-תרזה עד למותה, ממש קרוב לכאן. נמצאים שם כ-250 זקנים וחולים שאין להם קרובי משפחה, וגם לא כסף, והם מחכים למותם. העצים למדורות השריפה שלהם נלקחים משאריות של מדורות קודמות, ונקנים בתרומות (בעיקר של תיירים נראה לי...). "כמו הקאסטות בהודו", אומר מוררי, בעת שאנו מביטים בכמה מוקדי שרפה, "גם מיקום המדורות באתר השריפה מתקיים במדרגות, כאשר במדרגה העליונה שורפים את הבראהמינים (כוהני הדת), במדרגה מתחתיה את הקשאטריה (לוחמים), מתחת לה את הואישיה (הסוחרים), ובסוף השודרה (איכרים, פועלים)". "האש להדלקת המדורות נלקחת מאש התמיד של שיווה, שהיא בת 5000 שנה", אומר מוררי, כשהוא לוקח אותי ממש עד לקרבת האש הזו, אשר נמצאת במבנה קטן במרכז הגאט; "שיווה הדליק אותה כששרף את גופה של פארוואטי אשתו, אחרי שנפטרה", הוא אומר, ומוסיף ש"היא היתה האדם הראשון שגופתו נשרפה". ליד האש יושבים שומרי האש, הכהנים הבראהמינים, וא�תם מנהלים קרובי המת משא ומתן על המחיר אותו ישלמו תמורת האש שיקבלו לשריפת בן משפחתם. המחיר יהיה לפי איך שהכוהנים יעריכו את `שוויו` של המת. משפחתו של אדם עשיר יכולה גם לשלם עבור האש לאק אחד (100,000 רופי), אחרים ישלמו פחות.
"גם לגבי העצים יש הבדל בין עשירים לעניים", מוסיף מוררי, "לכל מת שוקלים 200 קילו עצים במאזניים מיוחדים, התכלת האלה שם", הוא אומר, ומצביע לכיוון מאזניים ענקיות שעומדות ליד ערמות העצים. "אם המת הוא עשיר, אז שוקלים לו 250 קילו, ואפילו 300". "איזה עצים אלה וכמה משלמים עליהם?", אני שואל, ומוררי אומר ש"עצי השרפה הם עצי מנגו ובאניאן (פיקוס), שבוערים טוב גם בגשם, וגם שהם ירוקים, כי יש בהם שמן; קילו עץ מנגו עולה 160 רופי, ובאניאן קצת יותר"... עכשיו מוררי מביט בי, מביט סביבו, ואחר-כך חוזר אלי ואומר בשקט, ש"עד לפני 5 שנים זרים לא יכלו להתקרב ולעמוד איפה שאתה עומד עכשיו, אבל כעת מותר, ורק אסור לצלם, כדי לא לפגוע ברגשות משפחות המתים". אחר כך הוא מוסיף, ש"רק אתמול היתה כאן תקרית עם בחור יפני, שניסה לצלם שריפת גופות, ומיד הסתערו עליו כל מיני אנשים, והיתה מהומה רצינית"...
אנחנו עוברים בין כמה מוקדי שרפה, ורואים איך מסדרים את העצים במין מזבח כזה, ולאחר שמניחים על המזבח את גופת המת, מניחים על הגופה עוד מספר עצים לרוחב הגוף, כדי להבטיח בערה טובה יותר. כל גופה נטבלת במימי הגאנגס טרם שהיא מונחת על המזבח, אחר-כך מביאים את האש ומכניסים אותה מלמטה, שם יש חלל פנוי, ועוזרים לה `לתפוס` בעזרת ענפים קטנים יותר. "...לכל גופה לוקח 3 שעות להישרף כליל, ועדיין יש שני סוגי עצמות, עצם החזה אצל הגברים והאגן אצל הנשים, שלא נשרפים ובסוף מוצאים מהמדורה ומושלכים לנהר", אומר מוררי. אחר-כך הוא מוסיף ש"אחרי שעה שריפה מפצחים במקל את גולגולת המת, כדי שהנשמה תוכל להשתחרר ולעלות השמיימה...".
"...כשאדם נפטר ויש לו בנים, אזי ראשם מגולח, וגם זקניהם ושפמיהם, אם יש להם". "ומה עם הנשים", אני שואל, "למה אין כאן נשים?"; "נשים לא מורשות ללכת אחרי אלונקת המת ולהיות נוכחות בשריפת גופו", מסביר מוררי, "כי הן בוכות, ובכיין מונע מהנשמה לעלות לשמיים"; "...אז מה קורה אם מישהו מהגברים מתחיל לבכות?", אני שואל; "אם מישהו מהגברים בוכה מרחיקים אותו מיד מהמקום, וגם זו אחת העבודות שאני והמתנדבים האחרים עושים", עונה מוררי, ואחר-כך מוסיף ש"נשים זרות שאינן בנות משפחה, תיירות למשל, יכולות לצפות בשריפת הגופה".
אנחנו ממשיכים לעבור בין מדורות השרפה ולהתבונן, ואני שואל את מוררי אם שורפים את גופתו של כל אחד שמת; מוררי מביט בי, וניכר בו שהוא נהנה מההזדמנות להסביר למישהו כמוני, שלא יודע כלום. "ישנם שישה סוגי אנשים שלא שורפים את גופותיהם", הוא אומר, "וכשהם נפטרים לוקחים אותם בסירה למרכז הנהר, קושרים לגופם אבן כבדה, והם מושלכים לנהר"... "מי אלה?", אני שואל, והוא עונה שאלה ילדים עד גיל 10, שעוד לא הספיקו לחיות, נשים בהריון, אדם שמת מעקיצת נחש, חולים במחלת lapra, שלא ברור לי בדיוק מה זה, אנשים שחסרים להם חלקי גוף, כמו אצבעות למשל, או יד או רגל, ועוד סוג שאני לא זוכר; "כל אלה", הוא מוסיף, "ימשיכו בחיים אחרים, ולכן אסור לשרוף את גופותיהם; הנשרפים, לעומתם, מגיעים למוקשה, ומשתחררים ממעגל הלידות מחדש. מקצת מהאפר שנותר בתום השרפה יובא לקרובי הנפטר, והם יניחו אותו באחד מקירות ביתם"; "ומה עם מתים שנשרפו במקומות אחרים בהודו?", אני שואל, "אפילו גופתו של מהאטמה גנדי נשרפה בדלהי ולא כאן". "אלה שנשרפים במקומות אחרים, אפרם מובא לכאן על-ידי בן או קרוב משפחה אחר בכד קטן, ונשפך למי הנהר", אומר מוררי, ומצביע על אחד כזה, שבדיוק עכשיו שט בסירה למרכז הנהר, עם כד אפר בידיו...
כן, נהר הגאנגס, אני חושב לעצמי, `האם הגדולה` כפי שמכנים אותו ההינדים, אכן בולע לקרבו את כל מה שהיה פעם חי, בולע ולא מותיר דבר; אבל אותו נהר הגאנגס, לפי האמונה, גם מחייה מחדש את כל מה שמת... הנהר הזה נותן תקווה למאות מיליוני אנשים שחיים לאורכו, יש האומרים 400 מיליון איש; תתארו לכם, 400 מיליון איש! בשבילי זה מספר בלתי נתפס, הרבה יותר מכל אוכלוסיית ארה"ב למשל, וה-400 מיליון האלה, יחד עם מיליוני עולי הרגל שמגיעים לנהר מכל רחבי הודו, מתפללים לו כל יום, עורכים לו טקסי הודיה, מגישים לו מנחות, מעטרים אותו בפרחים, ומשיטים בו סירות נושאות תקווה לבריאות, ואושר, והצלחה... כאן, בורנאסי, מבעד לעשן מדורות השריפה ולטקסי הפוג`ה, באווירה מיסטית של קדושה, כשהמוני המאמינים יורדים אליו במדרגות הגאטות הפזורות לאורכו, נכנסים אליו פנימה, מחבקים אותו, ומבקשים להתאחד אתו, מקבל הנהר הזה עוצמה אדירה, בלתי נתפסת, ואני צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שאני רואה את כל זה...
טוב חבר`ה, זהו, מספיק לי עם כל העניין הזה של שריפת הגופות, אני חושב לעצמי כשאני נפרד ממוררי. לבקשתו (כצפוי) אני נותן לו תרומה לטובת כל אותם זקנים וחולים שאין להם כסף לשריפה, אפילו שאני לא ממש בטוח לאן התרומה הזו תלך, אבל הוא הסתובב אתי כאן עכשיו איזה חצי שעה, אפילו יותר, אז מגיע לו, גם אם הוא ייקח את זה לעצמו, לא ככה?...
ורנאסי - מרכז המוסיקה המסורתית
ואולי זה הזמן הטוב ביותר לעבור לקוטב אחר לחלוטין של הקדושה והדת, המוזיקה! כן, כן, מוזיקה! ורנאסי זה לא רק מוות ושריפת גופות, וחוויה דתית, ורנאסי זו גם מוזיקה, ומסתבר שיש כאן בורנאסי סצינה מוזיקלית ממש רצינית, והעיר נחשבת למרכז המוזיקה ההודית המסורתית, ומהווה מוקד עליה לרגל למוזיקאים מכל רחבי העולם. כן, אז אם ביאסתי אתכם קצת עם כל תאורי השריפה, הרשו לי לשמח אתכם עם מעט מוזיקה, וזה מה שאני עושה גם לעצמי אחרי ארוחת ערב במסעדת הגג של מלון `סונמוני`, הסמוך לגסט-האוס שלי...
מוזיקאים רבים מגיעים לורנאסי, גם לתקופות ארוכות, כדי להכיר וללמוד את המוזיקה ההודית הקלאסית, וחלקם, אלה שנשבו בקסמה של המוזיקה ההודית, אף חוזרים לכאן מדי שנה, כל אחד אל הגורו (המורה המוזיקלי) שלו. "יש כאן בורנאסי מורים גדולים ומפורסמים לסיטאר, לטאבלה, לחליל, לסאראנגי, לשנאי, וגם לריקוד ושירה", מספר לי אסף, ישראלי בן 25 לערך, אותו פגשתי אחר-הצהריים על מדרגות מיר-גאט, ליד המקדש הנפאלי. אסף נמצא כאן כבר יותר מחודש, ואף שכר לעצמו בית לא רחוק מאסי-גאט, שהיא הגאט הדרומית ביותר. הוא לומד נגינה על סיטאר אצל מורה, ממשפחת מישרא, שמקבל תלמידים רק על בסיס חודשי, אפילו שיש גם מורים שאפשר לקבל מהם שיעורים בודדים. "אני כאן לבד", הוא מוסיף בתשובה לשאלתי, "אין לי קשר עם אף ישראלי, ואין לי מושג כמה ישראלים לומדים כאן מוזיקה או דברים אחרים". אני שואל ואסף מספר לי על כמה מקומות בהם מתקיימים קונצרטים של מוזיקה הודית, ומסתבר שאחד מהם הוא ממש לידי, לא רחוק מהגסט-האוס שלי...
כן, אז עכשיו אני יושב כאן, על שטיח בחדר קטן, יחד עם עוד זוג יפנים, ומאזין לקונצרט של בנסורי (חליל במבוק הודי) וטאבלה. `קונצרט` בורנאסי, שתבינו, זה לא בדיוק הקונצרטים שאנחנו מכירים מהיכל התרבות או מקומות כאלה, קונצרט כאן יכול להיות הופעה של נגן או שניים לפני קהל של מאזינים בודדים, וזהו. וכאן, הנגנים הם שני חבר`ה צעירים ומוכשרים, שמנגנים בעיני נהדר, ולפני כל קטע מוזיקלי הם גם מסבירים מה אנחנו הולכים לשמוע; חלק מהקטעים שייכים למוזיקה הקלאסית ההודית, ואחרים למוזיקה העממית. המוזיקה הקלאסית ההודית, כמו שהסביר לי היום אסף, נועדה לקרב את האדם אל עצמו ואל הבריאה, באמצעות הצליל; הראגה ההודית, ש"צובעת את הנפש", היא חלק מהמוזיקה הזו; יש בה צלילים המושמעים בסדר מסויים, שאמור לקרב את המאזינים, ואת הנגנים עצמם, אל עצמיותם ואל פנימיותם. ההתמסרות המוחלטת לצלילים מביאה לשכחה של האגו, ובעצם הנגנים לא יוצרים את המוזיקה, אלא רק חושפים אותה, וכך הם מגיעים להתעלות הנפש. הבחור שמנגן על הטאבלה, שגם זה שמסביר לפני כל קטע, פשוט מדהים, איזו טכניקה, איזו שליטה בצמד התופים, באמת מרשים! בסיום הקונצרט הם גם מוכרים דיסק שלהם, ומזמינים אותנו לקונצרט נוסף, מחרתיים בערב, יום שישי, שבו יהיו גם שירה וסיטאר. כן, אני חושב לעצמי, זוהי ורנאסי, עיר קשה, סוחטת רגשית, עם אווירה כבדה ומעיקה, אבל גם עם המון מוזיקה, וריקוד, ושירה, ושמחה, ואת כל זה יחד אני מנסה עכשיו לעכל...
ביקור באסי גאט
18.12.2003 : היום אני יוצא דרומה, לאסי גאט, שהיא הגאט הדרומית ביותר כאן לאורך הגאנגס, וגם הגאט הראשונה מבין חמש לטבול בה במסלול הטבילה הטקסי, הפאנצ`אטריתי יאטרה; נהר האסי שליד הגאט גם נותן לעיר את שמה, וארנאסי, שמשמעותו `העיר שבין שני נהרות`, וארונה ואסי. היו תקופות שקראו לעיר קאשי, ובנארס (האוניברסיטה כאן נקראת `האוניברסיטה ההינדית בנאראס, BHU), אך ורנאסי הוא השם העתיק שהעיר חזרה אליו. עד עכשיו טיילתי רק צפונה, דרומה עוד לא הלכתי, ונראה מה יזמן לי היום, והוא אכן מזמן. מפגש ראשון הוא עם א�רנו�, צרפתי קתולי כבן 60 לערך, שבעב�רו� גם 15 שנות מגורים בארה"ב, בניו-יורק ובקליפורניה, "ועוד מקומות", ושכבר פגשתי והחלפתי אתו כמה מילים אתמול, באותו מקום; א�רנו יושב על מדרגות הגאט הסמוכה לשלנו, ומזמין אותי להצטרף אליו לכוס צ`אי, שמכין בחור עם עגלת מכירה על מדרגות הגאט. "האנגלית שלך מאוד אמריקנית", הוא קובע בפסקנות כשאנחנו מתחילים לדבר, "גרת פעם בארה"ב?"; ל�ארנו אנגלית במבטא צרפתי כבד, והוא פריזאי בנשמתו, למרות שהגיע לפאריז עם הוריו רק בשנות העשרה שלו; בהתחלה היתה להם דירת סטודיו, לא רחוק מהסורבון, אבל בסוף הם נאלצו למכור אותה, מסיבות כלכליות. היום יש לו דירה ב`לה-מארה`, ברובע הרביעי; "גרים שם הרבה יהודים", הוא אומר לי, "מה, לא ידעת?, גם ויקטור הוגו חי שם פעם, בכיכר הווז`". הוא עדיין מתרפק על איב מונטאן, שרל טרנה, ואפילו מוריס שבלייה, ועל סרטי אלן דילון, וז`אן פול בלמונדו; "אני לא אוהב את הסרטים הצרפתים החדשים", הוא אומר. אני מספר לו שמאוד אהבתי את `אמלי`, ואפילו ראיתי את הסרט כבר שלוש פעמים! כן, גם הוא ראה, אבל לפי הבעת פניו נראה שהתלהב פחות ממני. ידידתו הצרפתיה, וחברה איטלקיה שלה שטות עכשיו בנהר, והוא יושב כאן ומחכה להן, וכבר אתמול, ברגע שראה אותי, ידע שהוא רוצה לדבר איתי... מה תגידו? תוך כדי שיחה אני מספר לו שלפני שנה ומשהו ביקרתי בפאריז, אותה אני אוהב, ואפילו הלכתי לבית הקברות פר-לאשאז לבקר שוב כמה אנשים חשובים לי, מרסל פרוסט, בלזאק, איב מונטאן וסימון סניורה, אדית פיאף, ג`ים מוריסון, סולן `הדלתות`, ועוד כמה, ושנינו שוקעים בשיחה על דמויות חשובות בתרבות הצרפתית, והעולמית, ובסוף אנחנו מגיעים אל התרבות ההודית והדת ההינדית...
לארנו יש דעה נחרצת על הדת ההינדית ואלפי האלים שקיימים בה; "לכם היהודים ולנו הנוצרים יש אל אחד. למעשה אלה שתי דתות שיונקות מאותו מקור והן דתות מתקדמות, בגלל האמונה באל אחד. כאן הם מאמינים באלפי אלים, ועוד...", הוא מוסיף, "...אחד מהם הוא קוף", והוא מחווה בידו לעבר ציור של האנומן, האל הקוף, על קיר הגאט לידנו, "ולאחר יש ראש של פיל... זה כל-כך ילדותי ולא רציני!". אני מצידי אומר שבסופו של דבר, מה שאני מבין הוא שכל האלים ההודים הם בעצם התגלמות של אל אחד, בראהמאן, "וחוץ מזה יש כאן יותר ממיליארד אנשים שמאמינים במשהו, ואי-אפשר לבטל את זה סתם כך; לא חייבים לקבל את זה, אבל צריך לכבד את האמונה שלהם ודווקא לנסות להבין אותה". בינתיים הסירה חוזרת, עם שתי הנשים ואנחנו עורכים היכרות, תרז, חברתו של ארנו, ורוברטה (רו�בי) האיטלקיה, שתיהן נראות בנות ארבעים ומשהו, והן מצטרפות אלינו לעוד כוס צ`אי וכמה עוגיות שאני קונה. העוגיות הן גם בשביל כלב חולה, מלא פצעים, שכבר בקושי הולך, אבל מישהו פעם לימד אותו לשבת על הישבן ולהרים את שתי רגליו הקדמיות ולחכות לפרס, ובטח עשה בעזרתו הרבה כסף, עד שהכלב הזדקן, ואז עזב אותו; עכשיו הכלב הזה מתיישב מאחורינו ועושה אותו דבר, וכשהוא רואה שאנחנו לא מתייחסים אליו הוא מלטף אותי בגב קלות עם אחת מרגליו הקדמיות, וחוזר לתנוחת הישיבה, עם הרגליים הקדמיות מקופלות, מביט קדימה במבט נוגה; אחרי שהוא מגרד לי בגב פעמיים אני נכנע והולך להביא לו כמה עוגיות; כשהוא מסיים את העוגיות שלי הוא עובר לארנו, וכך הלאה... לפני שאני נפרד מארנו וזז, הוא עוד מספיק לספר לי שהוא מתכוון להיות כאן לפחות עוד חודש; הוא הביא אתו הרבה ספרים, ועכשיו הוא עסוק בתרגום קטעים מהם לאיזהשהו ספר שהוא עומד לכתוב, משהו בנושא ספיריטואליזם; וחוץ מזה הוא בטוח שאנחנו עוד ניפגש, אין לו שום ספק בכך, וכשהוא אומר את זה, תוך שהוא לוחץ בהתרגשות את ידי, עיניו מלאות אמונה תמימה כזאת, כמו של ילד קטן...
באסי גאט אני מתיישב על המדרגות, לספוג קצת מאווירת הגאנגס כאן, שהיא שונה מאוד מהאווירה בגאטות שנמצאות יותר צפונה; כאן הרבה יותר רגוע, יותר שקט, פחות אינטנסיבי ופחות מעיק; אין שום לוויות, ושום גופות או מדורות, ואפשר לנשום לרווחה, ולהנות מהגאנגס (חוץ מהל�כלוך) בלי יותר מדי הטרדות. כשאני אומר הטרדות, אני מתכוון לכל אלה שנטפלים אליך כשאתה הולך לאורך הגאטות השונות והנהר באיזור גו�דו�ליה והעיר העתיקה: משיטי הסירות, מוכרי הגלויות (בדרך-כלל ילדים קטנים), המאסאז`יסטים למיניהם (בעיקר באיזור דאסאסמאווד-גאט), אלה שמנסים לשכנע אותך לעבור לגסט-האוס שהם מקבלים בו אחוזים, הילדים שמנסים לשכנע אותך לצלם אותם, ואחר-כך לתת להם כמה רופי בתמורה, וכמובן כל הקבצנים למיניהם, שנמצאים בכל מקום. אין ספק, צריך לפעמים עצבים מברזל כדי ללכת בין הגאטות, והשיטה הטובה ביותר, בעיני, היא פשוט להחליט שלא מתרגשים מכל זה, ולוקחים את הכל בקלות, ואם אפשר אפילו להנות, כן, להנות, וזהו...
כשאתה עובר בין הגאטות, אתה גם מגלה פתאום שיש לך המון חברים שלא ידעת בכלל על קיומם: "הלו מיי פר�נד", "קאם היר מיי פר�נד", "ליס�ן טו� מי מיי פר�נד", ג`אסט לו�ק מיי פר�נד", וגם "מיי פר�נד - יו� פרו�ם?", כי חשוב לכולם לדעת מאיפה אתה, כדי לנהל אתך את המשך השיחה בהתאם... (לפעמים אני בוחר לעצמי ארץ לא מוכרת כאן, כמו פינלנד, או איסלנד, ואז האדם ששואל אותי מביט בי במבט עם סימן שאלה גדול, מנסה לחשוב איך הוא קושר את עצמו לארץ הזו, שאף פעם לא פגש מישהו שהגיע ממנה, וגם לא מכיר אף מילה בשפתה...). כל הקוראים לך והמזמינים אותך, מתעניינים כמובן בשלומך, וחלקם גם מלווים אותך כברת דרך, עד ש`מעבירים` אותך למוכר הבא. אם אמרת לבעל סירה אחת שאינך מעוניין לשוט, זה לא מפריע לבעל הסירה הבא, שעומד עם סירתו ממש ליד, ושמע את שיחתך עם חברו, שוב להציע לך לשוט, וכך הלאה גם כל אלה שעומדים עם סירותיהם בהמשך הדרך, אולי בסוף תשבר; וגם כשלקחת שייט, וזה עתה חזרת, זה לא מפריע לבעלי הסירות האחרות מיד להציע לך שייט נוסף... גם עם ריקשות האופניים זה אותו דבר; עומדות 10 ריקשות אחת ליד השנייה, וכל בעל ריקשה ישאל אותך מחדש לאן אתה רוצה לנסוע, גם כששמע כבר את תשובותיך לכל אלה שלפניו, שאתה לא נוסע לשום מקום, רק מטייל לך וזהו...
מקדשים והאוניברסיטה ההינדית
מאסי גאט אני הולך לבקר במקדש דורגה שנמצא לא רחוק; דורגה, שמה הבנגאלי של האלה דווי, אם ההרס והכוח, היא ההתגלמות ה`נוראה` של פארוואטי, בת זוגו של שיווה, וסיפורי המיתולוגיה ההינדים מספרים שהכניעה שד בעל ראש באפאלו; סיפור זה, שלפיו טבחה דורגה את שד הבאפאלו מאהישאסורה, מהווה את המוקד של פסטיבל הדו�ס�ר�ה, הנחגג בכל רחבי הודו מדי שנה, ובו, כמו גם בפסטיבלים אחרים, מעלים קורבנות עיזים לכבודה. כאן במקדש, אחרי שחלצתי את נעלי, אני רשאי להיכנס רק לחצר המקדש, אך לא לחדר הפנימי, כיוון שאיני הינדי; אבל גם כך אפשר להתרשם מהעמודים המקושטים, והפעמונים התלויים ביניהם, מן הפעמון הגדול בצד, שנשים ניגשות אליו, מצלצלות בו ומבקשות בקשות, ומצריח המקדש (סיקהארה), שיש לו מספר קומות מעוטרות, וכולו בצבעי חום-אדמדם.
ממקדש דורגה אני ממשיך למקדש שכן, מקדש טולסי מאנאס. זהו מקדש עשוי שיש שנבנה רק לפני כ-40 שנה, ועל קירותיו כתובה הגירסה ההינדית של הראמאנאיה. מחבר הגירסה הוא המשורר טולסי דאס, שהתגורר כאן בזמן שכתב אותה, וזו לבדה סיבה טובה לבקר במקום. אני נכנס לחדרים בקומה הראשונה, מביט בסיפור הראמאנאיה הכתוב על הקירות, ואחר-כך עולה לקומה השנייה, שם תמורת רופי וחצי, אתה מוזמן לראות סצינות מתוך המיתולוגיה ההינדית, דמויות מתנועעות בגרסת טרום דיסני, די נאיבי, אני מוכרח להגיד, ומאוד-מאוד הודי...
טוב, האתר השלישי שנמצא לא רחוק ורציתי לבקר בו היום הוא האוניברסיטה ההינדית בנארס, שהוקמה ב-1917. אני לוקח ריקשת אופניים, שמכניסה אותי לשטח האוניברסיטה, המהווה משב רוח מרענן ורגוע לאווירה הדחוסה של העיר העתיקה והגאטות לאורך הגאנגס. האוניברסיטה מחולקת על-ידי רשת כבישים, שמשני צדדיהם שדרות עצים רחבות, ולאורכם צועדים, או נוסעים באופניים, כי שטח האוניברסיטה עצום, מאות סטודנטים. גם ריקשות אופניים, כמו זו שאני מגיע אתה, מסתובבות כאן למכביר, מסיעות את הסטודנטים ברחבי האוניברסיטה, ואפילו מכוניות ריקשה עומדות מוכנות במרכז, ליד שורת מסעדות וחנויות, והכניסה למקדש. כן, עוד מקדש... בלי להרגיש היום הזה הפך להיות יום של מקדשים; עכשיו זה `מקדש וישוואנאת החדש`, או `מקדש הזהב הקטן`, כפי שחלק קוראים לו, או גם `מקדש ביר�ל�ה`, על שם משפחת התעשיינים ההודית העשירה שבנתה אותו. המקדש הזה פתוח בפני בני כל הקאסטות ובני כל הדתות, ובכך ייחודו; למעשה הוא נועד ליישם את חזונו של פנדיט מאלאב�יה, לאומן הודי שהתנגד למשטר הקאסטות ולדעות קדומות, והוא זה שתכנן אותו, ואף יזם את הקמת האוניברסיטה כולה. כשאתה מסתובב במקדש, אחרי שחלצת נעליים בחוץ, אתה מייד רואה שהוא חדש; יש כאן הרבה שיש לבן, יפה, מסוגנן, והכל נקי ומסודר, שונה לגמרי ממקדש דורגה למשל, לא רק בצבעים, אלא גם בסוג האנשים המגיעים אליו; גם המדשאה והפרחים מסביב משתלבים יפה באווירת האוניברסיטה, והכל כאן כל-כך רגוע ושליו, אולי שליו מדי...
באצטדיון המרכזי של האוניברסיטה מתנהל עכשיו משחק קריקט, שהוא, כידוע, הספורט הכי חשוב בהודו, ואני נכנס להתרשם מהאווירה החמה, ההתלהבות, וצעקות המחנות היריבים; המשחק כבר עומד לפני סיומו, כולם מתוחים, וממש נכנסים לתוך שטח המגרש, ומקטינים אותו יותר ויותר, וגם מסתירים למי שרוצה לראות משהו, מה שמחייב אותי להידחק פנימה, כשהאוהדים שביניהם אני נמצא מנסים להבין איזו קבוצה אני אוהד... כשמסתיים המשחק אני הולך לביקור במחלקה לאמנויות הבמה, סתם, כי זו נראית לי מחלקה מעניינת, ותוך כדי ביקור בחדרי הכיתות אני חושב לעצמי איך זה להיות סטודנט כאן, או מרצה; מעניין, הייתי שמח אם הייתי יכול לבוא ללמד כאן קצת, זו בטח היתה חוויה מיוחדת...
...כמו שאני יוצא מהמחלקה, ועולה על הכביש המחבר, אני רואה ריקשת מכונית נעצרת בחריקת בלמים לא הרחק ממני, ושתי בנות מזנקות ממנה ומתקרבות אלי במהירות, אחת מהן בהתלהבות גדולה, קולין!, כן, קולין! זוכרים? זאת עם החיוך החמוד מדאסאסוואמד-גאט, הניו-יורקית במקור? שפגשתי ביום הראשון שלי כאן בורנאסי? טוב, היא כל הזמן חשבה עלי, היא אומרת, והתפללה בשבילי, ופתאום היא רואה אותי הולך בכביש... מיד היא ביקשה מנהג האוטו ריקשה לעצור ובאה להיפרד ממני, כי היא עוזבת את ורנאסי היום... מה תגידו, חמודה אמיתית, לא? היא מציגה את חברתה א�נני, ועדיין כל-כך מתרגשת שפגשה אותי, לא יכולה לעצור את זה. "יש מישהו למעלה שמסדר את זה", אני אומר, והיא מחייכת ומתחילה לדבר על אמונתה הגדולה, ותוך כדי כך מתגלה כנוצריה לא פחות אדוקה מחברתה אלישיה. כל הפנים שלה קורנים, ורואים שהיא ממש מאושרת לראות אותי ("אני מקווה שלא אכפת לך� שאני מתפללת לישו בשבילך")... טוב, חוץ מלהסמיק אני גם נדבק בהתרגשות שלה, ומודה לה שהתפללה בשבילי, גם אם זה לישו; "אני מעריך ומוקיר כל תפילה, כי מה שחשוב היא הכוונה שבלב", אני אומר ומחייך אליה, והיא מחייכת חזרה, וגם מסמיקה...
היא עדיין נורא נרגשת, ומספרת לי שעוד שעתיים הן יוצאות לדלהי, והיא שאלה את עצמה אם תצליח לפגוש אותי לפני שתעזוב; בשלושת הימים האחרונים היא אכלה ארוחות בוקר במסעדת `bread of life`, וקיוותה שתפגוש אותי שם, "זו מסעדה נהדרת", היא מוסיפה. "מעניין", אני אומר לה, "דווקא הבוקר רציתי ללכת לשם, לפי מודעות מודבקות שראיתי בכמה מקומות, אבל לא הצלחתי למצוא אותה"... קולין שולפת מיד פנקס קטן, ומציירת על אחד מדפיו איך להגיע למסעדה, מסבירה לי את הציור, ובסוף תולשת את הדף ונותנת לי. אחר-כך היא מספרת, בתשובה לשאלתי על תוכניותיה, שהיא הגיעה להודו לשנתיים, כשדלהי היא הבסיס, וממנו תטייל בכל הודו; "וואו, שנתיים!?!", אני אומר, והיא מספרת שכבר החלה ללמוד הינדית וכולה נלהבת לקראת השנתיים האלה. בביתה בקולורדו היא הרגישה שהיא צריכה לעשות משהו אחר, שונה, וכך נולדה הנסיעה הזו להודו, בשיתוף עם הכנסייה המקומית. מעניין ומרגש, אני חושב לעצמי, היא בסך הכל בת 27-26, לא יותר, וכבר הרגישה שהיא חייבת לעשות שינוי בחייה, ואז היא קמה ויוצאת להודו לשנתיים (זה מזכיר לי סרט שראיתי פעם). תחשבו על זה, זה לא עוד טיול, זה שינוי משמעותי בחיים! ייתכן שהכנסייה מעורבת כאן יותר ממה שאני יכול לחשוב, אבל עדיין זו החלטה ורצון שלה! המחשבה השניה שעוברת לי בראש, מייד אחר-כך, היא איך מכל האנשים שמסתובבים כאן בהודו יצא שבימים האחרונים כמעט כל האנשים שהגעתי אתם לשיחות יותר עמוקות, פ�אל ההונגרי, א�רנו הצרפתי, אלישיה וקולין האמריקניות, הם נוצרים, מוזר לא? תגידו בעצמכם; טוב, בינתיים אני מציע לקולין חיבוק פרידה, והיא נענית; אנני מביטה מהצד, מחייכת, ושנינו, קולין ואני, עומדים מחובקים ותוהים, האם עוד נשוב וניפגש בהודו???...
