סעודות בלנגמוסי
ירדה השבת על בקעת לנגמוסה, אור צהריים שליו של יום שישי, מוזיקה עברית ברקע, טרקטור מטרטר אי שם, כחול וירוק בעיניים. את כחול השמיים חוצים עיטים שחורים, ואת ירק ההרים מנקדים פרחים - צהובים, ורודים כחולים, אדומים, סגולים... הגעתי לפה לפני 5 ימים, וכבר בנסיעה תפסו אותי הצבעים של האזור. בחלק הראשון של הנסיעה ברמה שמזכירה את רמת הגולן (הצהובה כל כך באמצע יולי) היו אלה עדרי הכבשים הלבנות והיאקים השחורים ששברו את הירוק ששלט מקצה עד קצה. בחלק השני, מהעיירה זויגה (Zoige), אלה ההרים האפורים או האדומים, הפרחים הרבים, להקת נשרים ארוכי צוואר והשמיים שהופכים מאפור לכחול עמוק. הכפר לנגמוסה (Langmusi) ממוקם בין גבעות עגולות והרים משונני פסגות. גן עדן קטן בגבול שבין חבל גאנסו (Gansu) לחבל סיצ`ואן. יש כאן מנזרים בודהיסטים רבים, ולפיכך המוני נזירים אדומי גלימות מפארים את הרחובות. הטיפוסים השניים שקשה לפספס הם ה"ברנשים".
קאובואים עירוניים בסגנון סיני. רכובים על אופנועים, עטויי מעילי צמר טיבטיים וחגורי חרבות. כובע בוקרים או בנדנה על הראש, סיגריה בזווית הפה, ומשקפי שמש ע-נ-ק-י-ו-ת על העיניים. נוסעים הלוך ושוב ברחוב הראשי, קצת מרעישים ומאד משעשעים. עדי אפילו זכתה לראות קרב חרבות אמיתי שהופסק על ידי המשטרה. הכי מצחיק זה לראות זוג כזה, של ג`יימס דין טיבטי מרכיב על האופנוע נזיר עטוי גלימות אדומות או וורודות עם פלאפון ביד.
הרחוב הראשי הוא זירה של התרחשויות מעניינות ואפשר להעביר חצי יום בצפייה באנשים השונים שהולכים בו. הוא גם מאכסן שני מוקדים חשובים ביותר: הגסטהאוס והמסעדה של ליישה. הגסטהאוס שייך לזוג מוסלמים מקסימים שיעזרו בכל דבר ועניין, ברצון ובחיוך. וחוץ מזה - יש סדינים חשמליים על המיטות! המסעדה של ליישה היא פינוק אמיתי אחרי 6 שבועות של אורז וחוויה מתקנת אחרי תקרית ההוט פוט בצ`נגדו. התפריט עשיר וכיפי, מכיל הפתעות ישראליות כמו סלט ירקות ושקשוקה (שניהם טובים מאד), פינוקים כמו עוגת תפוחים ופנקייק בננה ואתגרים, כמו היאק-בורגר הענקי. בערב הראשון היה רק יאק-בורגר קטן, שזה טיפה יותר גדול ממה שמקבלים בכל רשת המבורגרים ממוצעת. הסתקרנתי לראות למה הם קוראים גדול, או באנגלית - BIG MAC YAK ATTACK.
אם הסקרנות הרגה את החתול, היא לא היתה רחוקה מלעשות לי אותו דבר. בערב הבא הזמנתי ברוב תמימותי את האח הגדול של ארוחת אמש. זה אמנם לא היה זול, באופן יחסי, 15 יואן, אבל זה היה שווה את זה. קיבלתי לחמנייה בקוטר של פיצה משפחתית מלאה בירקות ונתחי יאק צלויים. בהתחלה עוד התרברבתי וטענתי שהמפלצת הזו לא מדגדגת לי את הקיבה, אבל קצת אחרי החצי, נפוח וקצר נשימה, מחכה לשופל שייחלץ אותי מהמסעדה - נשברתי. שווה להזמין, רק כדי לראות - אבל לאכול: בזוג (לפחות).
בחלק הצפוני של הכפר, אחרי שחוצים את הנחל, נמצא מתחם המנזרים ששייכים לחבל גאנסו. יש מספר מנזרים גדולים וכמה קטנים, סטופה מרכזית והרבה גלגלי תפילה טיבטיים. ביומיים האחרונים נערך פה חג מקומי. הוקמו אוהלים על הגבעות והסעות מאולתרות הובילו את הנזירים אל האתר. קפצנו לבקר שם כמה פעמים, במחשבה שנזכה בשירים וריקודים ואולי איזה טקס חגיגי, אבל הסתבר שהחג הזה הוא משהו בסגנון של חג סוכות, רביצה עצלה באוהל תוך כדי אכילה ושתייה.
באחד הבקרים זכינו להזמנה לארוחת בוקר וכשנכנסנו לאוהל הופתענו מהשפע. זה נראה כמו שולחן של ישיבת ממשלה. פירות, לחם מתוק מטוגן, כמה סוגי עוגיות, שתייה קלה, תה, וכמובן... חלב יאק חם ומלוח. כך יצא שמתוך נימוס נאלצתי לשתות שני משקאות שהצלחתי להימנע מהם בחודש וחצי האחרונים - קולה וחלב יאק. אני רק רוצה לציין שהייתי ילד טוב ושתיתי עד הסוף. במתחם המנזרים, עמלו מספר נזירים צעירים על ציור טיבטי בחול צבעוני שלוקח 4 ימים להשלימו. עבודה מדוייקת מאד עם כלים מיוחדים שמשמים לציור בחול, שסופו שייתפזר ברוח, אבל הרי אמרנו כבר, מה שחשוב זה הדרך, לא?
טקס במנזר ואתר קבורת השמיים
בצד הדרום מערבי של הכפר נמצאים המנזרים של חבל סיצ`ואן, וביניהם המנזר היחיד ששרד את מהפכת התרבות של מאו. זכינו לראות שם טקס שכלל שריפת אורז על ידי נזיר לבוש כמו צ`יף אינדיאני. אם ממשיכים עוד קצת במורד השביל הראשי מגיעים לערוץ נחל יפהפה. בוקר אחד הלכתי לטייל שם לבד. השביל מתפתל במקביל לנחל שמימיו צלולים, קירות אבן משני צידי הוואדי, כמה סוסים רועים באחו, זמזום של דבורים, ציוץ של ציפורים ושמיים כחולים - יום מושלם לטיול. באיזשהו שלב פגשתי מטיילת ישראלית נוספת והמשכנו לטייל יחד. אחרי בערך שעה ציפתה לנו הפתעה. גוש של קרח בגודל של מקרר גדול שוכב בצילו של סלע. אנחנו בסנדלים וגופיה, ופה רובץ לו גוש של קרח. בנקודה זו חסמו הרועים המקומיים את המעבר בגדר עץ על מנת להפקיד בין העדרים. עמדנו בפנינו 2 ברירות: לסוב על עקבינו ולחזור מאותה דרך שבה באנו (דבר ששנוא עליי בטיולים), או להתחכם ולהמשיך.
ברור שהתחכמנו, טיפוס קצר על הסלעים והיינו בעברה השני של הגדר. באופן מפתיע - קטע זה של הנחל אפילו יפה יותר מהקטע הקודם. המצוקים גבוהים יותר ומרשימים יותר, ואין כאן אף תייר נוסף. ספגנו קצת נביחות של כלבי רועים, אבל בסוף הגענו למה שמכונה בעברית צה"לית - קודקוד אגנים. או בעברית טיולית- הנקודה בה אי אפשר יותר להמשיך ללכת לאורך הנחל וצריך:
א`- לחזור באותה דרך שממנה הגענו (כבר אמרתי שאני לא מת על זה?), ב`- להתחיל לטפס. ברור שטיפסנו. אחרי בערך רבע שעה ננטשתי לנפשי כשזוגתי לטיפוס החליטה שהיא יותר בקטע של מישורים משיפועים. המשכתי הלאה לבדי, וטוב שכך. אם היא הייתה באה הייתי אכול רגשות אשם עד יום מותי על שגררתי אותה איתי. אחרי טיפוס מפרך של שעה וחצי הגעתי לקו הרכס. הנוף נפתח, חזרה הנשימה, וגיליתי שיש פסגה עוד יותר גבוהה על אותו קו רכס. ולא רק זאת - אלא שגם הסתובבו שם נשרים. אני כבר שכנעתי את עצמי שאני הולך לצלם את אמא נשר מאכילה את גוזליה בגוהב 3500 מטר, והתחלתי מחדש את הטיפוס, שהחלק האחרון שלו כלל התגנבות יחידים מגוחכת עם מצלמה בלבד אל מעל המיקום המשוער של קן הנשרים. כשהגעתי לא היה קן, לא גוזל ולא נשר. נאדה. אבל היה נוף מדהים. מדרום - רמה שטוחה וירוקה, ומצפון- רכסי הרים עד האופק. כדי לוודא שאני יודע שכבר היו פה לפניי- הציבו המקומיים כמה דגלי תפילה טיבטיים, מה שהוסיף נופח דרמטי לנוף הפנורמי.
עד כאן העלייה. קשה אבל שווה. הירידה כבר היתה סיפור אחר. במסגרת הנסיונות שלי לקצר את הדרך, נשרטתי, החלקתי, נתליתי על ענפים והלכתי בזוויות ספיידרמניות לא ברורות. הקוים האדומים לידי היו קירות סלע שהצריכו מיומנות של טום קרוז בסצינת הפתיחה של "משימה בלתי אפשרית 2". באיזשהו שלב תהיתי מה הסיכויים שייחלצו אותי מכאן במסוק. הגעתי למסקנה שהם קלושים. לפנות ערב - מרוט אך מבסוט הגעתי שוב לכפר, שואל את עצמי למה לעזאזל יצאתי לטיול הזה עם סנדלים. הרגליים שלי נראו כמו ניסוי בהאכלת קוצים. מקלחת זריזה סידרה לי את הצורה ומשם הדרך היתה קצרה למסעדה של ליישה וליאק בורגר. הפעם קטן.
מקום פופולרי נוסף בלנגמוסה הוא אתר קבורת השמיים. לפי ספר המתים הטיבטי על הגופה להיות מבותרת לכמה חלקים ובשרו של המת הופף להיות מזון לנשרים. סוג של "מעפר באת ואל עפר תשוב" או בקיצור - מיחזור. זה אמור להיות מחזה מרשים - להקת נשרים חגה מעל מסע ההלוויה, מחכה לטרף שייפול לידיה. אני הגעתי לאתר במקרה לחלוטין יום אחד כשנגררתי על ידי שתי אמריקאיות תזזיתיות לראות את הזריחה. יש שם אזור תחום בדגלים וכמה עצמות. הלוויה לא היתה (בדרך כלל הן מתקיימות בשעות הזריחה), ואם קצת הצטערתי בהתחלה שפספסתי ארוע מעניין, שיניתי את דעתי מהר מאד. בדרך חזרה לכפר פגשתי חבורה של 20-30 תיירים סינים, עולים מולי בשביל, חמושים במטריות צבעוניות ומצלמות מיניאטוריות בדרכם לתקתק עוד תמונה, והפעם- בבית הקברות המקומי. קשה לי לתאר סיטואציה יותר ביזארית ומביכה מהלוויה שמופרעת על ידי תקתוקים של מצלמות וסינים שמחווים תנועת "V" באצבעות, כשברקע מישהו נפרד מאדם קרוב.
שיאחה והסביבה
מלנגמוסה המשכנו לשיאחה (Xiahe), עיר טיבטית שהיא תחליף ללהאסה, למי שמוותר על טיבט (כמוני). יש מקדש מרכזי בשם Labuleng Si ואליו מסונפים יתר המנזרים והמקדשים בעיר. המעבר לעיר העתיקה שמתחילה איפה שנגמר הרחוה הראשי של בתי המלון והחנויות הוא מעבר רגעי לעולם אחר. סמטאות עפר, בתי חומר עם חצרות פנימיות, פה ושם מנזר, מקדש או סטופה. ברחובות- נזירים אדומי גלימות וגלוחי ראש. שקט בחוצות. כשנכנסים למנזרים יש הרגשה שכל רגע משהו קורה: יש טקס, תפילה, מדיטציה... לשמוע כמה עשרות או מאות נזירים ממלמלים יחד את המנטרה "או מאני פה דמה או" בחלל האקוסטי של המנזר זו חוויה מיוחדת. אפשר להצטרף לזרם האנשים שעסוקים בהקפות של אחד המקדשים או סתם לנסות לקשקש עם הילדים שיושבים בפינת הרחוב. משהו מעניין בטוח ייצא מזה.
מעל העיר מתנשא קו רכס נמוך של גבעות חוליות מנוקדות בעשב ירוק. טיפסתי על הגבעות וחזרתי כל הדרך מזרחה, על קו הרכס. אז נגלה לעיניי האופן הסימטרי שבו בנויה העיר- רחובות מקבילים, שורות וטורים. כל בית מקיף חצר פנימית מרובעת וכל הדרכים מובילות למקדש. מרחוק זה נראה כמו שרטוט ממוחשב. רק בשכונות המרוחקות יותר מן המקדש חוזר הבלאגן לשלוט, והקווים הופכים עצמאיים וחופשיים יותר.
הערב יורד, ואני שוב בגסטהאוס. ממש מעבר לגסטהאוס זו העיר הטיבטית העתיקה, אבל הצומת היא הגבול וכאן זה "העולם האמיתי". בגסט האוס יצא לי להיות עד להתהוותו של "גל" ישראלי שכמוהו עדיין לא ראיתי בסין. אם בערב הראשון היינו 4 ישראלים, בערב השני כבר היינו 7, בשלישי- 10, ובערב הרביעי- 12 ישראלים, כולל 2 שרק הגיעו מהארץ, כך שבתפריט היו קפה תורכי מבושל בגזיה ובייגלך אורגינל. זה שוב ה"לונלי פלנט" הזה שמנתב את כולם לאותו המקום, או שמא זה המגנט הישראלי הנעלם מו העין שפעל את פעולתו? אולי אחרי 2000 שנות גלות טבוע בנו האינסטינקט להתקבץ?
באחד הימים נסענו 6 חבר`ה ל-Grass Lands, איזור הגבעות הירוקות שמחוץ לשיאחה. כיוון שאנחנו ישראלים קמצנים לקחנו 2 טוקטוקים במקום מונית נורמאלית, החלטה שאנחנו עתידים להצטער עליה, או כמו שגיא, אחד החבר`ה אמר - "לקמצנים לא תהיה תקווה!" שמענו שהכפר המרוחק ביותר מהעיר הוא גם היפה ביותר, ואיכשהו הסברנו לנהגים שלשם אנחנו רוצים לנסוע, מה ששכחנו לשאול זה כמה זמן זה ייקח. אחרי שעתיים וחצי של נסיעה ב-30 קמ"ש, תפוסי גב וקפואים מקור (זה היה בוקר סגרירי במיוחד) הגענו לכפר. כמה שורות של בתים שמה שמחבר ביניהם זה בוץ ושלוליות. האיזור מסביב היה מקסים, אבל במצב של קיפאון קצת קשה להנות מטיול רגוע בחיק הטבע.
נכנסנו למסעדה הנקייה ביותר שמצאנו והתחממנו על כוס תה ו"נודל סופ" עם הרבה צ`ילי. בינתיים הבוקר הסגרירי הפך לאחר צהרים גשום למדי. היות ועמדו בפנינו עוד שעתיים וחצי של נסיעה חזרה בגשם התחלנו לחפש בכפר חנות שאפשר לקנות בה שמיכות צמר חמות או ברזנטים. איך לומר את זה בעדינות? קניון עזריאלי זה לא. חוץ משטיחונים מסכנים בדוגמה של זברה לא מצאנו שום דבר שיוכל לעזור לנו בדרך חזרה. נקודת המפנה היתה כשגיא קלט בזווית עינו אוטובוס חונה ליד אחד הבתים.
צ`יק צ`ק מצאנו את הבעלים המאושרים של הרכב, והצענו לא בתמורה להסעה לשיאחה את הסכום היומרני של 60 יואן. מה לשעות- קמצנות זה משהו שקשה להפסיק איתו כשמתחילים. אחרי משא ומתן עלוב במיוחד (לא היינו ממש במעמד להתמקח), סגרנו איתו 300 יואן, שחררנו את נהגי הטוקטוק ועלינו שמחים וטובי לב לאוטובוס ששכרנו, לעשות את הדרך חזרה בבטחה וביובש. בדרך חזרה לעיר עקפנו את שני הטוקטוקים, הנהגים היו רטובים עד לשד עצמותיהם וסביר להניח שעמוק בליבם הם איחלו לנו מוות איטי ומלא בייסורים. אין להם מה לדאוג - לקמצנים לא תהיה תקווה...
זהו. זו בעצם התחנה האחרונה בטיול שלי בסין. מכאן אני חותך בקו חד וארוך בחזרה ליאנגשואו, לפגוש שוב את עמית, ומשם- לבנגקוק, המטרה- הודו.
