רקע
יצאנו לטיול הזה בתחילת אפריל, זוג + 4 ילדים: עומר בן ה-14, אופיר בת ה-11, רועי בן ה-7 וליאור בת ה-3.5. את כל הטיול הזה תכננתי בעצמי במשך מעל חצי שנה, כולל הזמנת כל טיסות הפנים וכל ההוסטלים באינטרנט. לצורך לימוד החומר נעזרתי בעיקר באתרי אינטרנט ובלונלי פלנט ובעיקר נעזרתי בהמון המון נסיון שלי של טיולים בעולם עם ובלי ילדים.
קיבלנו שתי החלטות מאוד חשובות: האחת, אין מדריכים, אלא רק אנחנו והידע שאספנו, כשחלק מהלימוד היה שנתנו לשני הילדים הגדולים ללמוד על אתרים שבחרו ו"להדריך" את שאר בני המשפחה, משימה שהוכתרה בהצלחה מדהימה וחיברה מאוד את הילדים לטיול. החלטה השניה הייתה, שלמרות שאנחנו בהחלט יכולים להרשות לעצמנו בתי מלון, נלון רק בהוסטלים על מנת שהילדים יחוו טיול תרמילאים אמיתי, יפגשו תרמילאים אחרים וייהנו מכל מה שיש למקומות כאלו להציע.
הטיול ארך מעל שלושה שבועות וכלל את בייג'ינג, שאנגחאי, סוג'ואו, חאנגדז'ואו, שיאן, צ'נגדו, גוילין, לונגשנג, יאנגשו והונג קונג.
תודה רבה לאשתי סיגל שטרחה ערב ערב לתעד את כל החוויות.
שימו לב שלכל אתר ולכל בית מלון יש ציון וכן מפורטות כמעט כל ההוצאות בטיול.
טיסות
בשונה מהנסיעה לתאילנד, הפעם אל על נבחרה כמוביל הראשי, בעיקר בגלל שאפשרה לנו את הגמישות של לנחות בבייג'ינג ולהמריא מהונג קונג, אבל גם בגלל מחירים סבירים וטיסת לילה ישירה. סה"כ שילמנו על הטיסות 1100-1300 דולר למבוגרים/ילדים בהתאמה וכרטיס אחד בונוס עם נקודות.
הטיסה הלוך יצאה בזמן במטוס בואינג 767 מיושן שלא מאפשר כל עיסוק לך או לילדים בטיסה. לשמחתנו, הילדים ישנו את מרבית הטיסה, כך שהיא עברה יחסית במהירות. האוכל בטיסה אינו ראוי בכלל שאכתוב עליו. בכל פעם שאל על מכריזים על תפריט חדש, אני מתגעגע לקודם....
הטיסה חזרה מהונג קונג כבר בוצעה במטוס חדיש מדגם בואינג 777, כולל מערכת בידור אישית עם VOD ומשחקים ומהרגע שהתיישבנו לא שמעתי את הילדים עד הרגע שנחתנו. בסה"כ 12 שעות טיסה שחלפו בקלילות, הרבה בזכות הטכנולוגיה. בטיסה זכו הילדים גם לסיור לימודי בתא הטייס לאחר שהתיידדו איתו בשער העלייה למטוס. חוויה ושירות מפתיעים. גם האוכל בטיסה זו גרם לי להתגעגע לטיסה הקודמת....
הטיסות הפנימיות הוזמנו כולן באופן עצמאי באמצעות שני אתרי האינטרנט הנפלאים Elong ו-Ctrip. מדובר בשני אתרים סינים ידידותיים להפליא. מומלץ מאוד להרשם אליהם מראש עם כל פרטי הנוסעים ואז אין צורך למלא כל הזמן פרטים מחדש. המחירים בשני האתרים מתואמים וזהים (אין תחרות מחירים בסין) והמחיר הטוב ביותר מוצע בדרך כלל כחודש לפני מועד הטיסה. המחיר לילדים הנו 50% ממחיר המחירון של הטיסה ואז יכול להיווצר מצב אבסורדי שאם ההנחה על הטיסה גבוהה מ-50% (וזה קורה הרבה), אז כרטיס ילד עולה יותר מכרטיס מבוגר. כשפניתי לשני האתרים במייל כדי לשאול איך לנהוג במצב כזה נעניתי על ידי Ctrip לרשום שכולם מבוגרים ואילו Elong ענו לי בשפה יפה כי "זה מה יש" ולכן ביצענו את כל ההזמנות ב-Ctrip. מחירי הטיסות נעו בטווחים של 450-1000 יואן כולל מיסים (225-500 ש"ח). הטיסות עצמן בוצעו על ידי החברות שאנגחאי איירליינס, צ'יינה איסטרן, צ'יינה סאוטרן (הטובה מכולן) וסצ'ואן איירליינס. הטיסות היו נעימות מאוד, כולל ארוחה ושתיה ויצאו בזמן.
בתי מלון
סין מציעה מגוון רב מאוד של אפשרויות לינה, החל ממיטות בהוסטלים פשוטים ועד בתי המלון המפוארים ביותר. לאחר דילמה לא פשוטה בנושא, החלטנו כי נלך על ההוסטלים הכי ידועים של התרמילאים, אבל נקח את החדרים הכי טובים. כל זאת, על מנת לאפשר לילדים יותר חוויה של תרמילאים ויותר אפשרויות בילוי בזמן הפנוי כגון כדורגל שולחן, ביליארד, ועוד. בדיעבד גם התברר לנו שבהוסטלים עתירי התרמילאים, הסינים מדברים אנגלית טובה ויכולים מאוד לעזור בטיול ובסידורים לעומת בתי המלון ששם לא מצאנו דובר אנגלית אחד לרפואה. בנוסף, שירותי התיירות בהוסטלים זולים הרבה יותר ומאפשרים בקלות הרשמה לטיולי יום מאורגנים או לשכירת נהג עם רכב ובדרך כלל גם יש בהם מסעדה טובה מאוד המציעה אוכל מקומי לצד מערבי. בסך הכל, ההחלטה הייתה טובה מאוד למעט בשני מקומות ועל מקומות הלינה ארחיב בפירוט בכל יום.
יום חמישי 7/4/11
נחתנו בבירת סין בשעות הצהריים, לאחר טיסה לא קלה והקאות לא אופייניות של אופיר ורועי. חיפשנו מונית רשמית, אך אף מונית לא הסכימה לקחת שישה נוסעים במונית אחת ונאלצנו לקחת שתי מוניות לאחר שבמשך מספר דקות הסברנו לשני הנהגים בפנטומימה כי הם חייבים לנסוע צמודים אחד לשני. מאוד פחדנו מהפיצול הזה. כל מונית עלתה 150 יואן. דרכנו להוסטל הייתה חווייתית למדי והמונית בקושי פילסה את דרכה בסמטאות הצרות של החוטונג. ילדים ורוכלים צצים מכל פינה וקשה להאמין שהסמטה שרוחבה כרוחב המונית משמשת לנסיעה דו כיוונית. ההוסטל הידוע Leo Courtyard הנו אחד משלושה הוסטלים באותה בעלות, כאשר שני ההוסטלים הנוספים נמצאים 100-200 מטר ממנו, אך בחוטונג רחב יותר ויותר נגיש לרכבים. ההוסטל נמצא בבית עץ עתיק משומר (ניתן לעשות בו סיור בתשלום), מאוד מיוחד, יפיפה מבחוץ ומציע מסעדה המגישה (באיטיות מחרידה) אוכל מקומי ומערבי, אינטרנט חופשי, ביליארד, ספריה ועוד אי אלו פינוקי תרמילאים. הבעיה הייתה החדרים המאוד מיושנים והלא כל כך נקיים של ההוסטל, שבדיעבד נחשב כאחת משתי טעויות הלינה שעשינו בטיול. לא מומלץ למשפחות (220 יואן לחדר ללילה). נתנו למלון ציון 5.
מיד לאחר ההתמקמות, החלטנו לסייר מעט באזור. בהמלצת ההוסטל הגענו למסעדה ברחוב הסמוך על מנת לאכול את מנת הדגל של בייג'ינג, ברווז פקינג. קיבלנו בתחילה צלחת (בצורת ברווז) ועליה קליפות הברווז, אותן טובלים בסוכר ואוכלים ומיד אחריה צלחת נוספת עם בשר הברווז עצמו. אחת המלצריות החליטה (בצדק...) שאנחנו צריכים עזרה והתחילה להכין לנו את המנות, לוקחים פרוסות מלפפון, בצל ואגס, מורחים עליהן רוטב ומניחים בתוך מעין קרפ דק, מגלגלים ואוכלים. בהחלט מנה טעימה ומעניינת (80 יואן לברווז שלם שמספיק בקלות לארבעה אנשים). הארוחה המיוחדת קיבלה מהילדים ציון 6 ומהמבוגרים ציון 7.
משם תפסנו מונית (15 יואן) ונסענו לשוק הלילה הנקרא Wangfujing. השוק בנוי משורה ארוכה של דוכני מזון מוזרים יותר ומוזרים פחות. החלטנו להתחיל מעט נסיונות וטעמנו נחשי ים, קלמארי, כרישים וגם דברים קצת יותר מוכרים כמו תירס, מאכל דמוי שניצל ודים סאם מטוגן במילוי עוף. השיפודים עולים 5-30 יואן. משם חזרנו לישון מותשים (אך מאוד מרוצים מהבילוי בשוק) מהיום הראשון הארוך.
יום שישי 8/4/11
אחרי לילה ארוך התעוררנו יחסית מאוחר ועלינו לאכול ארוחת בוקר בהוסטל. היו לנו הרבה תכניות להיום וקצת היינו לחוצים שלא נספיק את הכל, אבל הקצב האיטי של ארוחת הבוקר גרם לנו לצאת מאוחר מאוד. תפסנו מונית (13 יואן) לפארק מקדש השמים (28/35 יואן למבוגר/ילד בהתאמה). המקדשים אמנם מאוד מרשימים והמקום מאוד מפורסם, אך גולת הכותרת של המקום לדעתנו היא הפעילות הרבה המתרחשת בפארק הענק בו הסתובבנו. אלפי סינים עוסקים בכל פעילות פנאי אפשרית, טאי צ'י, ריקודי זוגות, ריקודי עם, משחק כדורגל נוצה, מטקות נוצה, קריוקי, קלפים, סריגה וגם סתם בטלה. מרשים ביותר. אפשר לבלות שם מספר שעות רק בהתבוננות על המתרחש. גם אנחנו וגם הילדים נתנו ציון מרשים 9 לבילוי במקום.
משם נסענו במונית (23 יואן) לכיכר טיאנאנמן. הכיכר הגדולה בעולם אכן גדולה ומאוד מאובטחת (מאות מצלמות אבטחה וחיילים), אך מעבר לזה לא מציעה הרבה מידי מה לראות, פרט למוזוליאום של מאו ובית הפרלמנט (מבחוץ). השער הדרומי של הכיכר מרשים מאוד בגובהו, יופיו ובעוצמה הנשקפת ממנו.
הלכנו לכיוון צפון הכיכר, חצינו את הכביש שגובל בה בצפונה והגענו לעיר האסורה (20/60 יואן למבוגר/ילד בהתאמה). העיר, שהייתה משכנם של הקיסרים ואסורה לאחרים (ומכאן שמה) גדולה מאוד ומרשימה בהתחלה, אך מתחילה מהר מאוד לחזור על עצמה וקצת להמאס בהמשך, בעיקר על הילדים שמהר מאוד החלו לקטר. העיר כוללת 9,999 חדרים, שאני מניח שאת רובם המכריע כבר לא נראה לעולם.... כשיצאנו מהעיר האסורה התלבטנו האם לעבור את הכביש ולטפס כ-500 מדרגות לתצפית על העיר האסורה מפארק ג'ינגשאן, או לנסוע ישירות לארמון הקיץ. העייפות והעובדה שאם נעלה לתצפית, נאלץ כנראה כבר לוותר על ארמון הקיץ, כי לא יהיה לנו זמן, הכריעה את הכף וויתרנו על הטיפוס. הילדים נתנו לכיכר ציון 7 ואילו לעיר האסורה ציון מאכזב 4. אנחנו נתנו 6 לשניהם.
לקחנו מונית (49 יואן) לארמון הקיץ (15/30 יואן למבוגר/ילד בהתאמה). הארמון הוא בעצם פארק ענק עם אגם גדול באמצע ומבנים שונים המפוזרים במתחם (שלרובם לא הגענו, אלא רק ראינו מרחוק). הארמון שימש למגורי הקיסר בעונות החמות על מנת לברוח מהחום הכבד והלחות של מרכז הבירה אל פרבר צפוני ונעים יותר שלה. הלכנו לאורך האגם, אכלנו נקניקיה סינית (לא מומלצת בלשון המעטה) וטעמנו ארטיק בטעם אפונה (עוד פחות מומלץ...), טיפסנו על גשרים, ראינו את ספינת השיש המפורסמת והחלטנו לא לטפס לאזור הנקרא "רחוב סוג'ואו", גם מכיוון שמדובר בעליה עצומה וגם מכיוון שבעוד כמה ימים נהיה בעיר סוג'ואו עצמה. יצאנו מצפון המתחם והחלטנו להשתמש לראשונה בשירותיה של הרכבת התחתית (2 יואן לאדם) על מנת להגיע במהירות לצפות במופע הקונג פו. הילדים נתנו למקום ציון 7 ואילו אנחנו היינו מאוד חלוקים. סיגל נתנה 9 ואני 6. דרך אגב, רכישת הכרטיסים לתחתית מאוד פשוטה, גם אם קונים במכונות וגם אם נעזרים בשירותים אנושיים. הנסיעה הייתה מאוד ארוכה והייתה כרוכה בהחלפת 3 רכבות כדי להגיע ליעד והעומס ברכבת היה רב.
לבסוף הגענו למופע הקונג פו (180 יואן לאדם), סיפורו של צעיר שהפך למאסטר בקונג פו. מופע מהנה ומרשים (את רועי קצת שעמם, אבל כל השאר נהנו מאוד). כולנו (חוץ מרועי) נתנו למופע את הציון המושלם 10. חזרנו למלון במונית כדי להזמין את הטיול לחומה ליום המחרת, אבל רעב כבד שתקף אותנו "דחף" אותנו למסעדה מקומית קטנה לארוחת לילה. הזמנו 3 מנות שונות ונהננו מאוד מכל אחת (אפילו אופיר). ארוחה זולה מאוד שעלתה 66 יואן.
יום שבת 9/4/11
היום השכמנו קום על מנת לנסוע לחומה הגדולה. הזמנו יום טיול מאורגן דרך ההוסטל שלנו. לצערי נאלצנו להתפשר מכיוון שמאוד רצינו לנסוע לחומה ב-Mutianyu (בעיקר בגלל העלייה עם רכבל וירידה במגלשות, שקרוב לודאי שהייתה אטרקציה עבור הילדים), אך הטיול של ההוסטל היה לאזור Badaling ועוד לחלק נידח שלו וגם לא כלל ביקור בקברי שושלת מינג, אבל בגלל קוצר הזמן לא הייתה לנו יכולת לחפש טיול אחר. מחיר הטיול היה 260 יואן למבוגר ומחצית לילד.
המדריך התייצב בהוסטל ולקח אותנו בצעידה בחוטונג אל עבר האוטובוס שחיכה בכביש הראשי, תוך כדי כך שהוא מפגיש אותנו באמצע הצעידה עם קבוצת מטיילים נוספת שהגיעה מההוסטל השני של הרשת. בדרך עצרנו לאסוף זוג מטיילים נוסף מהוסטל בצפון העיר ואחרי שעה וחצי של נסיעה עדיין לא יצאנו מבייג'ינג... לאחר נסיעה של שעתיים וחצי התחלנו לראות את החומה ועליה מאות צועדים, עולים ויורדים במדרגות שנראו מאוד תלולות. מחזה מרשים ביותר ומרגש מאוד. לאחר חצי שעה נוספת של נסיעה הגענו ליעדנו ואז הבנו שאנחנו נמצאים אמנם באזור של החומה שנקרא באדאלינג, אבל במרחק מה מהאתר המתוייר (עד היום עוד לא הבנתי אם זה יתרון או חסרון. ההוסטל מציג את זה כיתרון ענק). החומה בנקודת התחלת הטיפוס שבורה מכיוון שזה המקום שבו הקיסר רצה לעבור בדרכו לבייג'ינג ולכן הרס אותה. מה שנשאר הוא צד אחד הרוס והצד השני עליו מטפסים שרובו מקורי למעט חלק מהמדרגות שנשברו והוחלפו במדרגות עץ (באתר באדאלינג התיירותי הרוב משוחזר). התחלנו לטפס, מה שהסתבר כמשימה לא קלה בכלל (איפה הרכבל?). הצלחנו בשארית כוחותינו להגיע למגדל הראשון. הקושי המרכזי בטיפוס, מעבר לתלילות החומה נעוץ בעובדה שגובה ורוחב המדרגות אינו אחיד ומשתנה בקיצוניות ממדרגה למדרגה. חלק מהמדרגות בגובה נורמלי, חלקן נמוך מאוד וחלקן גבוה מאוד, מה שמקשה מאוד על העלייה, הקשה גם כך. לאחר שאזרנו כוחות במגדל הראשון, המשכנו לטפס לעבר המגדל השני שם החלטנו לפרוש. עומר ורועי התבאסו והחליטו להמשיך לבד. הם עלו את מחצית הדרך עד המגדל השלישי ואז התחלנו לחשוש וצעקנו להם לחזור. עומר נראה לי מבואס והחלטתי לעלות איתו והגענו בכל זאת למגדל השלישי. הדרך הייתה ארוכה מאוד ותלולה מאוד. לצערנו, הקצה לנו המדריך 3 שעות לטיפוס על החומה, מה שהותיר לנו זמן רב מיותר בהמתנה עד ששאר המטיילים יחזרו. משם נסענו לארוחת צהרים שכללה אורז, כל מיני סוגי ירקות וגזר חריף עם בשר. הביקור בחומה, למרות הנסיעה הארוכה והטיפוס הקשה מאוד, היה מרגש מאוד וזכה לציון 8 מכולנו.
בחזרה בבייג'ינג ירדנו במקום שעלינו והחלטנו לצאת לטיול בחוטונג הססגוני הסמוך להוסטל. קנינו קצת מזכרות וניסינו כל מיני מאכלים מוזרים בדוכנים (סוג של פיתה במילוי בשר וכוסברה, בצק מטוגן ממולא פטריות ועוד). לסיום היום נכנסנו למסעדה קטנה לארוחת דמפלינגס, לצערנו מאודים, מכיוון שאנחנו מעדיפים את המטוגנים. מכיוון שלא תקשרנו באנגלית אז גם לא ידענו את זה. מה שעוד לא ידענו זה שיש 20 דמפלינגס במנה (שעולה 12-16 יואן, מחיר מגוחך) וכך נחתו על שולחננו 80 דמפלינגס שכמעט והצלחנו לסיים ואפילו ליאור הדקיקה אכלה 5. סיימנו את היום יחסית מוקדם מכיוון שלמחרת ציפתה לנו טיסה מוקדמת לשאנגחאי. תם פרק בייג'ינג שזמננו בה קצת היה לחוץ מידי ועוד יום היה עוזר...
יום ראשון 10/4/11
בגלל מיקום ההוסטל בחוטונג צר וצדדי ובגלל השעה המוקדמת, הזמנו מראש בהוסטל הסעה לשדה התעופה במחיר מופקע של 450 יואן. השכמנו קום בשעה 05:30 על מנת להתייצב בזמן להסעה שהגיעה בדיוק בזמן. הגענו לשדה התעופה (או כפי שרועי קורא לו "בקעת בית תעופה" כהכלאה עם שם הרחוב שבו אנו גרים "בקעת בית נטופה") לאחר 45 דקות (אפילו בסין אין פקקים בשעות הללו) ומהר מאוד מצאנו את דלפקי הצ'ק אין. לחלקנו כאבה קצת הבטן (הדמפלינגס של אתמול ?) ורצנו לשירותים הנקיים מאוד בעלי אסלות מערביות. רצינו מאוד לשתות קפה ולאכול משהו קטן ובסופו של דבר מצאנו בית קפה שמוכר במחירים מופקעים, אפילו יחסית לישראל. עלינו לטיסת "שאנגחאי אייר" שיצאה בדיוק בזמן. המטוס היה חדיש ומרווח והצוות אדיב מאוד ואפילו ליאור קיבלה מהם במתנה בובה בצורת מטוס של החברה. למרות שהטיסה ארכה פחות משעתיים, קיבלנו ארוחת בוקר, מוזרה ביותר, שכללה לחמניה שמנונית מלאה בבשר, דייסת אורז, יוגורט, צלחת עם פירות וירקות (לא הכל זיהינו, הסינים נוהגים לערבב פירות עם ירקות בסלט) ושקית בוטנים. רובנו הסתפקנו בבוטנים ולא ניסינו את השאר למעט אני שאוכל ומנסה כל דבר. כבר לפני הנחיתה בשאנגחאי הבחנו באובך הרב המכסה את העיר וכמעט ולא ניתן היה לראות כלום. תופעה זו מאוד אופיינית לערים הגדולות בסין שסובלות מזיהום תעשייתי רב. בדרך מהשדה למלון (המונית עלתה 140 יואן) התרשמנו מאוד מכל המגדלים הגבוהים והרושם הראשוני מהעיר היה מצויין.
ההוסטל, Blue Mountain, ממוקם פנטסטי במרחק של 5 דקות הליכה מרחוב ננג'ינג וכעשר דקות הליכה מטיילת הבאנד. הילדים גילו שבחדרים יש גם מיטת קומתיים, התלהבו מאוד ורועי ואופיר זכו לישון בקומה השנייה. מעבר לזה החדרים היו מודרניים ונקיים מאוד והשירות היה מצויין (ישר נתנו לנו את כל ההסברים שנזקקנו, הזמינו לנו כרטיסים למופע האקרובטיקה, רשמו לנו בסינית איך להזמין מקומות לרכבת לסוג'ואו וענו באדיבות על כל שאלה). בהוסטל יש מסעדה המגישה אוכל מקומי ומערבי, בר, משחקים, כביסה בשירות עצמי ועוד. נתנו להוסטל ציון 9, אחד הטובים בטיול (270 יואן לחדר ללילה).
התמקמנו במהירות ויצאנו להסתובב. מהר מאוד מצאנו את עצמנו ברחוב הראשי של שאנגחאי, רחוב ננג'ינג (מזרח). דבר ראשון ולפני הכל חיפשנו אוכל. אופיר מאוד רצתה אוכל מערבי, כך שמצאנו את עצמנו אוכלים במקדונלדס הראשון שמצאנו. המחירים זולים בטירוף. 3 ארוחות + ארוחת ילדים עלו 54 יואן, שזה פחות ממחירה של ארוחה אחת בארץ. בסיום הארוחה (שבמהלכה רצתי לקנות את הכרטיסים לרכבת לסוג'ואו למחר) ירדנו לרכבת התחתית בדרכנו לגני יויואן (תחנה אחת, 3 יואן לאדם מעל גובה 130 ס"מ). להבדיל מבייג'ינג, כאן ניתן לרכוש כרטיסים לרכבת רק במכונות האוטומטיות. למרות החשש הטבעי מהתמודדות עם מכונה זרה, התהליך התברר כמאוד פשוט, לוחצים על כפתור האנגלית, בוחרים את הקו ואת תחנת היעד ומשלמים.
ההליכה מתחנת התחתית לגנים הייתה מרהיבה. הרחובות נראים כמו סין העתיקה, כמו שמדמיינים את סין מהתמונות. בתים עם תוספות עץ שמשוות להם מראה דמוי פגודה, סמטאות צרות וחצרות. גני יויואן (10/40 יואן למבוגר/ילד) עצמם יפים מאוד, צמחיה, בתים מסורתיים והמון דגי זהב שמנים, שהילדים נהנו מאוד להאכיל. הילדים היו חלוקים לגבי הציון ונתנו ציונים בטווח 3-7 ואילו אנחנו התלהבנו מאוד ונתנו ציון 10.
ביציאה מהגנים חזרנו למקדונלדס לאכול קינוח לאחר שמחירי הגלידה ברשתות Haagen Dazs ו-Dairy Queen הבריחו אפילו אותנו. 60 יואן לגלידה? מה, אנחנו ברומא?
מהגנים נסענו בתחתית לרובע Pudong, הרובע החדש בעיר, שבו מרוכזים מרבית המגדלים המרכזיים, על מנת לעלות לתצפית (50/100 יואן למבוגר/ילד) ממגדל Jinmao. עלינו לגובה של 88 קומות תוך שניות ספורות, אבל לצערנו, האובך שעדיין לא נעלם, העיב מאוד על המראה, אך למרות שהתצפית לא הייתה טובה כפי שציפינו, עדיין יכולנו להתרשם מיופייה של העיר. נתנו למגדל ציון 9.
מהמגדל המשכנו ברגל לכיוון הנהר, כשבדרך אנחנו חולפים מתחת למגדל הפנינה המרשים (מגדל הטלוויזיה) וקונים נרתיק חדש לאייפד בחנות של אפל, המזכירה את עיצוב החנות במנהטן. על גדת הנהר ירדנו לתחנה של רכבת התיירים (20/45 יואן למבוגר/ילד), קרונית החוצה את הנהר מתחתיו, בתוך מנהרה, בדרך רצופת אורות, לייזרים וצלילים. אטרקציה נחמדה, שהילדים נהנו ממנה מאוד וכן מהעובדה שאנחנו למעשה נוסעים מתחת למים. נתנו כולנו לרכבת ציון 8. התחנה של הרכבת בגדה המערבית למעשה נמצאת בתוך טיילת Bund. הטיילת הנמתחת לאורך קילומטר וחצי בצמוד לנהר חואנגפו, רצופה ממערב לה בבניינים מרשימים מאוד מהיבטים אדריכליים בסגנון ימי הביניים באירופה ומאפשרת תצפית יפיפייה מזרחה לעבר גורדי השחקים של רובע פודונג, מהם הגענו לפני מספר דקות. הילדים וסיגל נתנו לטיילת ציון 7 ואילו אני התלהבתי מאוד מהיופי השונה משני הצדדים ונתתי למקום ציון 9.
צילמנו קצת תמונות ורצנו מהר (בתחתית, 4 יואן לאדם) על מנת להספיק ולהגיע למופע האקרובטיקה (100 יואן לאדם). המופע ארך כשעה וחצי והיה מרשים מאוד. ריקוד עם צלחות מסתובבות, החלפות כובעים, קפיצות מוזרות עם חבל, עמידות ידיים מוזרות ו-8 אופנוענים משוגעים שנוסעים יחד בתוך כדור שלא ברור כיצד הוא מכיל את כולם ועוד בנסיעה. המופע היה מושקע מאוד, אם כי לפעמים הקטעים היו קצת ארוכים מידי וקיבל מאיתנו את הציון המושלם 10. זוהי אטרקציה שאין להחמיץ!
יום שני 11/4/11
בעקבות ההספק האדיר שהיה לנו אתמול בשאנגחאי, החלטנו לקחת את היום באיזי. התעוררנו מאוחר והלכנו לאכול ארוחת בוקר בהוסטל. אחרי רבע שעה של המתנה, בה העובדת לא סיימה להכין כוס קפה אחת הבנו שחמש ארוחות בוקר זה כנראה גדול עליה והחלטנו לנסות את מזלנו במקום אחר. הגענו ל-KFC על מנת לראות אותם מחליפים לנו בפרצוף את התפריט מבוקר לצהרים ואותה חווייה ציפתה לנו גם במקדונלדס. כנראה שהסינים מתחילים לאכול צהרים עוד לפני השעה 10:00. למזלנו, מצאנו קונדיטוריה מיוחדת ביותר וקנינו לנו מגוון של מאפים מלוחים ומתוקים (בסביבות 6 יואן למאפה). ארוחת בוקר למופת.
משם יצאנו שוב לטיילת ה-Bund על מנת לראות את האזור שוב באור יום. הלכנו לאורך הטיילת, תוך שאנחנו מתבוננים על הבתים ממערב ועל המגדלים ממזרח. אני מניח שאם הייתי אוסף שוב ציונים לטיילת היא הייתה זוכה היום לציונים גבוהים יותר. כמו שכבר התרגלנו, גם כאן ליאור ורועי היו אטרקציה והרבה ילדים ולא פחות מבוגרים רצו להצטלם איתם. מספר אנשים אפילו באו ובלי כל בושה ליטפו לאופיר את השיער.
מהטיילת פנינו מערבה לטיול לאורך רחוב ננג'ינג מזרח והלכנו אותו עד לכיכר העם (Renmin Square). הרחוב, שבחלקו הוא מדרחוב, נחשב לרחוב הקניות האלגנטי של שאנגחאי ורצוף מרכזי קניות וחנויות יוקרה. הוא זכה אצלנו לציון 8. באמצע נעצרנו לאכול צהרים במסעדה סינית, שבדיעבד הסתבר שהיא בכלל יפנית... גם פה לא מצאנו דוברי אנגלית ואכלנו כל מיני דברים בלי באמת לדעת מה אנחנו אוכלים. לשמחתנו, הילדים המשיכו לשתף פעולה, לטעום מהכל ולאכול ממש יפה. בהמשך נעצרנו לגלידה ושם כבר התקהלו רבים סביב ליאור, רועי ואופיר ונעצו בהם מבטים שכבר ממש גרמו לנו לחוסר נעימות ואילצו אותנו לזוז משם ולסיים את הגלידות במיקום אחר. השילוב ה"קטלני" של ילדים מערביים מצד אחד ומשפחה עם ארבעה ילדים מצד שני, היה בכל מקום אטרקציה וליווה אותנו כל הטיול. הסינים ממש לא תופסים את העובדה שיכולים להיות למשפחה ארבעה ילדים על רקע העובדה שבסין היה אסור עשרות שנים יותר מילד אחד.
חזרנו לאסוף את הציוד מההוסטל, הגענו למסקנה שיהיה הכי קל להגיע לתחנת הרכבת באמצעות קו 2 של הרכבת התחתית, הנמצא מספר דקות הליכה מההוסטל. השימוש בתחתית על מנת להגיע לרכבת היה קל ומהיר. 40 דקות נסיעה ו-5 יואן לכרטיס הביאו אותנו לתחנת הרכבת בדרכנו ליעד הבא סוג'ואו. פה חיכתה לנו הפתעה בדמות תחנת רכבת מודרנית, מצוחצחת ובעיקר ענקית. מהר מאוד מצאנו את מספר הרכבת שלנו על הלוח הממוחשב והתיישבנו להמתין על יד שער הירידה לרציף. הרכבת יצאה בזמן ותוך 45 דקות היינו בסוג'ואו. הנסיעה ברכבת עלתה 33 יואן לאדם.
סוג'ואו, עיירת הגנים, זיכתה אותנו שוב בהפתעה. לתומנו חשבנו שאנחנו מגיעים לעיר קטנטונת, אבל כנראה שבסין הכל יחסי... הגענו לתחנת רכבת עם 12 רציפים ותור של מאות אנשים שמחכה בסדר מופתי למוניות, שהגיעו אחת אחרי השניה בקצב מדהים, כך שתוך 20 דקות עלינו על מונית והגענו למלון. זו הייתה הפעם הראשונה שלנו במלון ולא בהוסטל ואז הבנו כמה הבחירה בהוסטלים לרוב הטיול הייתה נכונה. הוסטלים פונים בעיקר לקהל תרמילאים זר ולכן מעסיקים דוברי אנגלית. המלונות מיועדים יותר לתיירות סינית ולכן אין בנמצא דוברי אנגלית, אפילו לא בעיר "קטנה" בת 6 מיליון תושבים. ההזמנה שלנו לא הייתה רשומה ובקבלה לא הבינו מילה אחת ממה שאמרנו. עמדנו בקבלה, מסביבנו 15 איש, חלקם עובדים, חלקם אורחים ומצאנו את עצמנו צועקים: "האם מישהו מדבר אנגלית?", אבל לא מצאנו אף אחד. בסוף פקידת הקבלה התקשרה למישהו (מי זה?) שדיבר אנגלית וניסה להבין איפה הזמנו, אבל עדיין לא הצלחנו להבין אם יש חדרים בשבילנו או לא. בסופו של דבר, אחרי מעל חצי שעה של המתנה מורטת עצבים, נתנו לנו שני חדרים ויכולנו ללכת לישון. מלון Hanting Express היה בסך הכל מלון טוב עם חדרים מרווחים, מקלחת טובה וכל האבזור שאתה מצפה למצוא בבתי מלון. נתנו לו ציון 8, תוך שאנחנו מתעלמים מבעיית האנגלית שהקשתה עלינו את השהייה (227 יואן לחדר ללילה). אפילו כשהיינו צריכים מגבת נוספת היינו צריכים לקחת מהחדר מגבת כדוגמא ולהסביר בפנטומימה שאנחנו צריכים עוד אחת ואני כבר לא מדבר על לענות לנו איפה קונים כרטיסי רכבת ליעד הבא. שאלה שנותרה בשלב זה ללא מענה.
יום שלישי 12/4/11
התעוררנו הבוקר בשעה 08:00 לטיול יום בסוג'ואו. יצאנו מהמלון ודבר ראשון הלכנו לקנות כרטיסים לרכבת למחר. בשאנגחאי היה לנו הרבה יותר קל כי פקידת הקבלה במלון רשמה לנו את פרטי הרכבת המבוקשת בסינית, אבל כאן, כאמור, לא היה עם מי לדבר ולכן נעזרנו בפעם הראשונה (ולדעתי האחרונה) בספר של לונלי פלאנט בשביל לאתר את מיקום מכירת הכרטיסים, שהסתבר שנמצא די קרוב אלינו למלון. לשמחתי, כשהגענו לשם, הצלחנו לאתר יחסית מהר דוברת אנגלית שבאה איתי לדלפק המכירה ועזרה לנו לרכוש את הכרטיסים ליעד הבא האנגג'ואו, אליו אנחנו עתידים לנסוע מחר בבוקר. לאחר שהיינו רגועים עם כרטיסים, המשכנו לארוחת בוקר. מכיוון שב-KFC מחליפים לתפריט צהרים כבר בשעה 09:30 כפי שנוכחנו לדעת בשאנגחאי, הילדים החליטו שבשעה 09:40 אין מתאים משניצל לארוחת בוקר וסיגל ואני הסתפקנו בקפה (שמרנים שכמונו...).
לאחר ששבענו, צעדנו לעבר פגודת המקדש הצפוני (25 יואן לאדם), שבמקורה נבנתה לפני 1500 שנה, אבל נבנתה מחדש במאה ה-17. הפגודה בת 9 קומות, אותן ניתן לטפס ולצפות מלמעלה על כל האזור. טיפסנו 5 קומות ובכל קומה הלכנו מסביב למרפסת על מנת לראות את כל הנוף. ללא ספק מחזה מרהיב. הילדים נתנו לפגודה ציון 8 ואנחנו 9. לאחר שירדנו החלטנו לנסות נסיעה בריקשת אופנים ולקחנו שתיים כאלו (אחת לבנים ואחת לבנות) אל עבר גן הפקיד הצנוע. הנסיעה הקצרה והחביבה נמשכה כעשר דקות ועלתה 15 יואן לריקשה.
גן הפקיד הצנוע (Humble Administrator's Garden) נחשב לגן הגדול והמרשים ביותר מכל הגנים בעיר (25/50 יואן למבוגר/ילד). הרחוב המוביל לגן הנו מעין מדרחוב עם עצים יפים וגזומים מהצדדים, ביניהם עשרות דוכני מזכרות. העיר ידועה בתעשיית המשי שלה ובהתאם, המון בגדים, תמונות ומזכרות אחרות ממשי נמכרים בכל חנות. קנינו תמונת נוף רקומה ממשי והילדים קנו חלילים מיוחדים (לא ממשי...). נכנסנו לגן, שאכן היה גדול ומרשים עם שבילים מטופחים, המון פרחים, גשרונים קטנים מעל מים, מבנים קטנים ופגודות. נהנינו מאוד מהמראה, למעט עומר שלאחר עשר דקות טען כי הגן משעמם. עומר זיכה אותו בציון 4, אופיר נתנה לו ציון 8 ואנחנו הענקנו לו 10.
ביציאה מהגן נכנסנו למסעדת פועלים סינית והזמנו את כל המנות שהמוכרת טענה (בפנטומימה) שאינן חריפות (110 יואן לכל הארוחה). שוב לא היה לנו לגמרי ברור מה אכלנו, אבל הרוב היה טעים מאוד ואפילו אופיר נהנתה מאחד הבשרים.
לאחר הארוחה נחנו לנו בשיט בתעלות סוג'ואו (100 יואן לסירה ל-40 דקות). השיט היה מאוד מהנה בנופים יפים עם גשרונים בעלי פתח חצי כדורי שיחד עם השתקפותו במים נראה כמו פתח עגול. המשיט נתן לילדים להשיט את הסירה בעצמם ולקראת סוף השיט אפילו פצח בשירה ושר לנו שירים סינים ששעשעו אותנו מאוד. השיט זכה לציון 9 מכולנו.
לאחר השיט התלבטנו האם לטייל לאורך הרחוב של הנהר, שממנו מאוד התלהבנו במהלך השיט, או לנסוע לעיר המים ז'וז'ואנג (שתושביה טוענים כי עיר המים היפה ביותר). לבסוף החלטנו לנסוע לעיר המים ולקחנו מונית. הנסיעה הקצרה של 30 ק"מ התארכה והתארכה ולקחה שעה ו-150 יואן. על מנת להיכנס לאזור העתיק והתיירותי של העיר משלמים כניסה בסך 50/100 יואן למבוגר/ילד (המחיר יורד בשעות אחה"צ ל-40/80 יואן) והמחיר כולל כניסה לכל המבנים במתחם. המתחם נבנה לפני 400 שנה וכולל תעלות רבות עם גשרים עתיקים מרשימים, בתים עתיקים (ללא כל בניה חדשה) שלחלקם ניתן להיכנס לסיור, סמטאות צרות עמוסות חנויות מזכרות והרבה אומנות מקומית. במהלך השיטוט עשינו גם מספר ניסיונות לטעום ממתקים מקומיים, אבל לא אהבנו אף אחד. היה יפה ומיוחד, אם כי הדעות היו חלוקות האם היה שווה את זמני הנסיעות הלוך ושוב (ועלויות המונית בהתאמה). הילדים (שכבר היו עייפים) נתנו למקום ציון 5 ואילו אנחנו נתנו ציון 8.
יום רביעי 13/4/11
בבוקר יצאנו מהמלון לתפוס מונית (11 יואן) לתחנת הרכבת, בדרכנו להאנגג'ואו. הדרך לתחנת הרכבת הייתה יחסית קצרה והזמן שלקח למצוא מונית היה ארוך יותר מהדרך (בעיית המוניות עוד תמשיך לרדוף אותנו לאורך כל היום). תחנת הרכבת הייתה מסודרת וקלה להתמצאות ומצאנו בקלות רבה את הרציף, בו נמתין לרכבת. הרכבת שהגיעה (כמובן בזמן) הייתה מודרנית מאוד ומצוחצחת (שיפור גדול מאוד לעומת הנסיעה הקודמת) עם שילוט באנגלית ומד מהירות שהגיע בשיא המהירות למהירות המדהימה של 351 קמ"ש. מחיר הנסיעה ברכבת היה 64/129 יואן למבוגר/ילד. הגענו ליעדנו תוך שעה וחצי, תוך שאנחנו חולפים בדרך שוב בשאנגחאי ושוב נתקלנו בקשיים למצוא מונית, משימה לא פשוטה בכלל. בסופו של דבר מצאנו את החאפר התורן שהסיע אותנו למלון תמורת 30 יואן. תוך זמן קצר הגענו למלון Elan Inn וקיבלנו במהרה שני חדרים צמודים. גם מלון זה, בדומה למלון הקודם, התאפיין בחדרים יפים, נקיים, מאובזרים ובמיקום מעולה, כחמש דקות הליכה מהאגם. הבעיה הייתה, שכאן סוגיית האנגלית קפצה מדרגה והגיעה למצב שאפילו את המילה טקסי הם לא הבינו... פשוט לא היה עם מי לדבר וכשהייתה לי בעייה עם הכיור בחדר נאלצתי לרדת לקבלה ולסחוב ממש בכח את אחד העובדים לחדר על מנת להראות לו את הבעיה. בדיעבד, די משעשע... גם פה נתנו למלון ציון 8, תוך שאנחנו מתעלמים מבעיית האנגלית בקביעת הציון (298 יואן לחדר ללילה).
לאחר התארגנות קלה, יצאנו לכיוון האגם (שהוא גולת הכותרת של העיר, שמרקו פולו כינה אותה, לדעתי בהגזמה, העיר היפה בעולם) והגענו אליו לאחר מספר דקות ועוד מספר דקות נדרשו לנו לאתר את סירות התיירים. הסירות (22.5/45 יואן למבוגר/ילד) שטות סביב האגם ועוצרות בתחנות שונות בהן ניתן לרדת ולטייל. עצרנו באי יינגדז'ואו הקטן שהיה מלא גשרונים ואגמונים קטנים עם נוף יפיפה. העצירה הבאה הייתה בפגודה מדהימה שנמצאת על ראש גבעה. מסתבר שהפגודה כבר על היבשה ולא על אי באגם כמו שנראה בתחילה. התייעצות משפחתית קצרה הובילה למסקנה שאין לנו כח לטפס למעלה והחלטנו לנטוש, למרות שהיה לנו ברור שהנוף למעלה אמור להיות מרהיב. בסה"כ, נתנו כולנו לשיט באגם והתחנות את הציון 8.
משם החלטנו לתפוס מונית למוזיאון התה ושוב נתקלנו בקושי גדול מאוד לתפוס מונית. מוניות פשוט לא עצרו וכשכבר עצרו, קפצו לתוכם סינים זריזים שעמדו סביבנו ו"לא ספרו אותנו". בסוף הצלחנו להשתחל למונית לאחר שנפנפנו כמה סינים בעברית כמובן ושימוש קל במרפקים (נסו לדמיין את הסיטואציה) ונסענו למוזיאון התה.
מוזיאון התה הלאומי (כניסה חופשית) נמצא בפרברי העיר ובכניסה אליו יש שדה תה ענק עם פועלות סיניות חבושות בכובעי קש מחודדים הקוטפות את עלי התה. ראוי לציין שהאנגג'ואו נחשבת ליצרנית התה הגדולה בסין, כך שלא סתם המוזיאון הלאומי נמצא בתחומה.
המוזיאון מכיל אולמות רבים המסבירים על תרבות התה בסין, ההיסטוריה שלו לאורך השושלות השונות, כלים המשמשים לתהליך הגידול וכלים לשתייה. במהלך הסיור קראו לנו לעלות למעלה לחדר טעימות ונתנו לנו הסברים לגבי סוגי התה השונים ולטעום את ארבעת סוגי התה העיקריים – תה ירוק, יסמין, שחור ואולונג. הטקס היה מהנה ונגמר כמובן בחנות המוזיאון. כמעט וקנינו תה אולונג שהפתיע בטעמו המתקתק, אבל מחירו היה מפתיע עוד יותר... 100 יואן ל-50 גרם. אל דאגה, לא חזרנו לארץ בלעדיו. קנינו אותו בגווילין במחיר של...20 יואן. המבוגרים נתנו למוזיאון ציון 10 ואילו הילדים רק ציון 5. אנחנו חשבנו שהמוזיאון מאוד יפה ומעניין.
כבר שהגענו למוזיאון הייתה לנו תחושה שנתקל בקשיים תחבורתיים לחזור מכיוון שלא ראינו מוניות באזור ואכן נאלצנו לצעוד לעבר הכביש הראשי ומשם לתחנת אוטובוס (קו 27 אם זה מעניין מישהו...), שמוביל לכיוון האגם ונוסע לאורכו. מחיר הנסיעה היה 1 יואן שיש לשלשל לתיבה ליד הנהג בלי אפשרות לקבלת עודף (כך זה בכל האוטובוסים בסין). כשהאוטובוס פנה שמאלה מהאגם פנימה לתוך העיר החלטנו לרדת. לא הבנו איפה אנחנו ומה המרחק מהמלון ולכן ניסינו לתפוס מונית. שוב לא הצלחנו והחלטנו להתקדם רגלית על האגם כשלאחר 100 מטר אנחנו מתחילים לפתע לזהות פריטי נוף מוכרים שכבר ראינו היום והבנו שהגענו בדיוק לאזור באגם הקרוב למלון.
כמה סיפורים משעשעים על סינים: בשיט על האגם התלבשה עלינו חבורת סינים בטיול מאורגן. הם עמדו מסביבנו ובהו בנו, כולל אחד עם משקפיים מוזרים. כשעלינו לסירה הם תפסו מקומות סביבנו והמשיכו לבהות. אחת מהקבוצה שלא היה לה מקום, פנתה אליי בלי להניד עפעף וביקשה שאפנה לה מקום.
בערב ליאור רצה במסדרון של המלון ונתקלה בצעירה סינית. הסינית רצה אחריה (מתוך כוונה ללטף/לחבק אותה) וכשליאור נכנסה לחדר זה לא גרם לסינית להתבלבל והיא המשיכה לתוך חדרנו, תוך שהיא נשענת על המיטה ומנסה לתקשר עם ליאור. רק אחרי מספר פעמים שאמרנו לה ביי ביי היא הבינה את ה"רמז" והתפנתה. אין להם אלוהים.
ביום הקודם בסוג'ואו פנו אלינו 4 צעירות סיניות וביקשו רשות (שזה כבר יפה...) להצטלם עם אופיר. הן טענו שהיא הדבר הכי יפה שהן אי פעם ראו. בהמשך, כל פעם שהן ראו את אופיר (שהייתה מאושרת מהפיכתה לסלב...), הן התחילו לצחקק ונפנפו לה לשלום. כולנו סלבס. לכל מקום שאנחנו הולכים מלווים את הילדים עדר של צלמים שמצלמים כל תמונה שלהם.
יום חמישי 14/4/11
התעוררנו מוקדם מאוד, על מנת לצאת בשעה 06:00 לכיוון שדה התעופה בדרכנו לבירת סין העתיקה ומושבם של חיילי הטרה קוטה, שיאן. השומר במלון, שדאג לנו אתמול למים חמים, התגלה שוב כיעיל ויצא איתנו לכביש הראשי לעזור לנו לתפוס מונית. מסתבר שבשעה מוקדמת כזו המשימה לא כל כך מסובכת ומהר מאוד היינו על מונית בדרך לשדה. הנסיעה ארכה 45 דקות ועלתה 97 יואן. מהר מאוד כבר היינו אחרי הצ'ק אין לטיסת צ'יינה איסטרן. ראינו שלט של קפה ומיהרנו לכיוונו על מנת לשתות קפה של בוקר ואז גילינו בתדהמה ששוב נשבר שיא של קפה – 68 יואן לכוס! (ופתאום הקפה בשאנגחאי נראה זול). בכזה מחיר, אפילו הקפה שמחלקים במטוס מתחיל להראות טוב. המטוס היה קצת יותר מיושן מאשר היה לנו בטיסה הקודמת ומהר מאוד הוגשה ארוחת בוקר שכללה דייסת אורז (אלא מה), לחמניה (רגילה, לשם שינוי), אפרסק משומר וקופסא שכללה ביצים קטנות, איזה שהוא ירק מוזר ונקניק סביר שישב טוב בתוך הלחמניה. נחתנו בשיאן די באיחור ומצאנו מונית די בקלות. על יד נהגי המוניות עמד שוטר שהיה אחראי על הסדר ועל כך שהגבייה תעשה רק באמצעות מונה. הוא אף נתן לנו כרטיס עם פרטי הנהג וטלפון בו ניתן יהיה להתלונן אם תהיה לנו בעיה עם הנהג. כך מבטיחים שירות טוב.
הגענו להוסטל שנמצא ממש בצמוד לשער הדרומי המפואר של חומות העיר העתיקה. ההוסטל, Shuyuan, מהמפורסמים בשיאן, סיפק את הסחורה בגדול. אמנם החדרים היו קצת קטנים, אך נקיים. השירות היה מצויין ואדיב, ניתן היה לרכוש כרטיסים בזול לטיולים והופעות, המסעדה הייתה מצוינת ושירות הכביסה יעיל. נתנו להוסטל ציון 8, רק כי היה קצת רעש בלילה (210 יואן לחדר ללילה).
לאחר שהתמקמנו, הזמנו כרטיסים למופע בערב, שכרנו רכב עם נהג ליום המחרת (לחיילי הטרה קוטה) ויצאנו ישר לטייל בעיר. הזמן שעמד לרשותנו קצר ויש המון מה לראות. דבר ראשון הלכנו לחפש את מסעדת הדמפלינגס המפורסמת של שיאן (וסין כולה) Defachang. המסעדה ידועה בכך שיש בה ארוחות שבהם מגיעים לשולחן מינים שונים של דמפלינגס במחיר קבוע מראש (59/118 יואן למבוגר/ילד). יש לשים לב שלארוחה מסוג זה יש לעלות לקומה השניה של המסעדה, שכן הקומה הראשונה היא מסעדה רגילה. המסעדה מגישה עשרות סוגים של דמפלינגס, כאשר ברוב הסוגים, הדמפלינגס מעוצב בצורת החיה שהוא ממולא בה. כלומר, דמפלינגס ממולא בבשר עוף יהיה מעוצב בצורת תרנגול ואילו זה הממולא בבשר ברווז יהיה מעוצב כברווז.
המנות התחילו לזרום לשולחן, כאשר המלצרית החביבה משתדלת להסביר באנגלית במה כל אחד ממולא ומה מהם חריף. אכלנו דמפלינגס במילוי עוף, בקר, חזיר, ביצה ופטריות, דלעת וחזיר, דלעת ועגבנייה ואפילו אחד במילוי אגוזים שהזכיר קצת טעם של חרוסת (ועוד היה כמה ימים לפני פסח). באמצע הארוחה גם קיבלנו מרק פטריות טעים ולסיום מרק עם מיני דמפלינגס בתוכו שהגיע בקערה ענקית למרכז השולחן ולווה בסיפור על כך שכמות הדמפלינגס שיצאו לכל אחד בצלחת שלו מעידים על גורלו בעתיד. אופיר קיבלה 1, אני וסיגל 2 כל אחד, עומר 3 ואילו רועי בר המזל קיבל 4. קינחנו באבטיח ועזבנו את המסעדה מפוצצים, לא לפני שאופיר מנהלת רומן עם ילדה סינית שחייכה אליה ונפנפה בידה כל הזמן ולבסוף נתנה לה מתנה מטבע סיני ישן (וגם אמרה משהו, אבל לא ממש הבנו מה...). המסעדה קיבלה מאיתנו ציון מושלם 10.
לאחר הארוחה פנינו לעבר הרובע המוסלמי. בדרך עצרנו במגדל התוף (27 יואן למבוגר) שרועי מאוד רצה לעלות אליו ולתופף. אני עליתי עם רועי וליאור בלבד והאחרים חיכו למטה. טיפוס קל הביא אותנו למרפסת הראשונה והילדים הקפידו לעבור תוף תוף (והיו עשרות...) ולבדוק את צלילו. לאחר מכן עלינו למרפסת השניה, השקפנו לעבר מגדל הפעמון הסמוך והצטרפנו למטה לשאר המשפחה. רועי נתן למגדל ציון 10 ואני חושב שהתצפית ממנו מאוד יפה ונתתי לו ציון 8.
הרובע המוסלמי נמצא מצפון למגדל התוף, צמוד אליו. מייד בכניסה נכנסנו לתוך סמטה ארוכה שהתגלתה כשוק דוכנים מקסים, מתמשך ולא נגמר. בשוק היה הכל ואנחנו קנינו מכל הבא ליד במחירים מצוינים. קנינו מזכרות (לדוגמא, ארבעה ארנקי משי ב-50 יואן, שלושה פסלי טרה קוטה ב-40 יואן, בובה סינית עם מניפה ב-40 יואן, עטים עם בובות טרה קוטה, עשר ב-50 יואן, פסל בודהה מעץ ב-30 יואן, מסיכה ב-50 יואן, ארבעה שלטים עם שמותינו בסינית ב-75 יואן ועוד), נעלי ספורט של נייק (שני זוגות ב-220 יואן), חולצות בילבונג (30 יואן) ואפילו סט בגדי כדורגל של מסי מברצלונה (70 יואן). כשגמרנו לבזבז, הגענו לרחוב הראשי של הרובע, שמתאפיין בדוכני מזון רבים והרבה ריחות מגוונים. לא ממש היינו רעבים (זוכרים את הדמפלינגס?) ולכן חלפנו על פני הרחוב יחסית במהירות.
תפסנו מונית (16 יואן) לעבר פגודת האווז הגדול. ליאור נרדמה בדרך ואופיר קצת קיטרה שהיא עייפה ולא טוב לה ולכן כשהגענו לפגודה, החלטנו שרק עומר (שמאוד רצה) ואני נכנס לפגודה עצמה והשאר יחכו לנו בכיכר המזרקות שלפניה. פגודת האווז הגדול (30/50 יואן למבוגר/ילד ועוד 15/30 יואן לטיפוס על הפגודה), אחת המפורסמות בסין, נמצאת בסביבה מאוד מודרנית ומטופחת. מצפון לפגודה יש כיכר ענקית עם בריכה גדולה ומאות מזרקות. הפגודה עצמה נמצאת בתוך מתחם מקדש Da Ci'en שיש בו פעילות ערה ובמרכזו נמצאת הפגודה עצמה, שהוקמה על ידי נזירים שקרה להם נס. בשעה שהיו רעבים, חגה מעליהם להקת אווזים כשלפתע נפל אחד האווזים לקרקע והנזירים הקימו במיקום זה את הפגודה והחליטו מאותו יום לא לאכול בשר יותר. נתנו לפגודה ציון 7.
יכול להיות שעם פחות עייפות, הציון היה גבוה יותר. החום והעייפות "שלחו" אותנו לסניף הקרוב של Dairy Queen לאכול גלידה מרעננת ולאחר מכן חזרנו להוסטל להתארגן ולנוח קצת לפני הופעת הפולקלור שחיכתה לנו בערב.
המופע Tang Dynasty Music & Dance Show הנו מופע (128 יואן למבוגר) פולקלור, הכולל 10 קטעים מוזיקליים מתקופת שושלת טאנג, ריקודים, שירים וקטעי נגינה. עומר ורועי השתעממו מאוד ואילו השאר נהנו בעיקר מריקוד הדרקונים ומנגינת החצוצרה שלוותה בנגן משעשע שניגן גם עם הגרון בנוסף לשתי החצוצרות שלו. הבנים נתנו למופע ציון 1 (שאומר הכל...), אופיר נתנה 9 ואנחנו 8. קינחנו את הערב במסעדת המלון על פי בקשת אופיר ורועי.
יום שישי 15/4/11
שכרנו היום רכב עם נהג על מנת לנסוע לראות את גולת הכותרת של שיאן, חיילי הטרה קוטה. הייתה לנו התלבטות האם לקחת את הטיול המאורגן (שעולה 220 יואן למבוגר) או לשכור רכב בעלות של 400 יואן ולהוסיף עוד את מחיר הכניסה לאתר (55/110 יואן למבוגר/ילד) והחלטנו לשכור רכב משתי סיבות. הראשונה הייתה שטיסתנו לצ'נגדו הייתה בשעה 18:50 והטיול המאורגן מסתיים בשעה 17:00, כלומר מאוחר מידי והסיבה השניה הייתה שאנחנו תמיד מעדיפים עצמאות. למדנו לקח מהטיול המאורגן לחומה הגדולה בבייג'ינג שעם ילדים רצוי לא להיות תלויים בקבוצה. בדיעבד התברר כי גם מההיבט הכלכלי ההחלטה הייתה נכונה מכיוון שמחיר הכניסה היה נמוך יותר ממה שחשבנו. ילדים משלמים חצי מחיר ואילו עד גובה 140 ס"מ לא משלמים בכלל. בנוסף, במקום ואן הגיע מיניבוס גדול פרטי רק למשפחה. בדרך לשם, התקשרה המדריכה של הטיול המאורגן וניסתה לשכנע אותנו ללכת לראות איך מייצרים את החיילים על פי תבניות. זו הייתה כבר הפנייה השניה שלה אלינו אחרי שניסתה לשכנע אותנו עוד במלון, אך התמדנו בסירובנו (מדובר על מעין חנות מפעל שהמדריכים מקבלים מהחנות עמלה על כל תייר שהם מביאים לקנות מזכרות במחירים מופקעים), מה שלא מנע מהנהג להביא אותנו בכל זאת לשם. סירבנו לצאת מהאוטובוס, הוא התרגז, נכנע והפסיד את העמלה ואנחנו הרווחנו הרבה זמן.
לאחר מספר דקות הגענו למתחם אתר חיילי הטרה קוטה שהיה עצום בגודלו. רק בשביל להגיע מהחניה לכניסה נאלצנו לצעוד מעל קילומטר בחום של מעל 25 מעלות ולחות קרובה ל-100%. מיד בכניסה פנינו לכיוון אולם הקולנוע, שם צפינו בסרט 360 מעלות המספר את ההיסטוריה שהובילה את הקיסר לבנות את החיילים. סרט נחמד אם כי באיכות ירודה. אחרי הסרט פנינו לאולם מספר 1 הסמוך שהוא הגדול והמרשים ביותר מבין שלושת האולמות וזה בניגוד להמלצה (הנכונה) להתחיל מאולם 3 הקטן ולסיים באולם 1 הגדול, על מנת שההתרשמות תלך ותגבר. עשינו את זה בגלל שאולם 1 היה סמוך לקולנוע וחיפשנו לברוח מהחום בחוץ מהר ככל האפשר. התחושה בכניסה לאולם היא וואו אחד ענק. אלפי חיילים מסודרים שורות שורות בגובה זהה, אך אין שניים דומים בתווי הפנים. כולם פונים מזרחה. מראה מרשים ביותר שקשה מאוד לתאר אותו במילים. גם המחשבה שהחיילים נתגלו אחרי שהיו קבורים מתחת לאדמה מעל 2200 שנה מוסיפה לרושם העז מהביקור באתר שהתגלה בטעות על ידי כפרי שחפר באר מים. אולמות 2 ו-3 יחסית מאכזבים שכן שם החפירות בשלבים התחלתיים מאוד. הסיור שלנו אצל החיילים שחשבנו שייקח שעה, לקח לנו כמעט שעתיים וחצי מאוד מהנות. נתנו לביקור במקום ציון 9.
חזרנו לרכב ונסענו בחזרה לשיאן. רצינו להספיק עוד לטייל קצת על חומות העיר, אבל הגענו אחרי 15:00, כשבשעה 16:00 כבר היינו צריכים לתפוס מונית לשדה התעופה. הילדים מאוד רצו ללכת לאכול בדנקין דונטס שמצאנו אתמול לראשונה בטיול, אז הלכנו לשם במהירות וקנינו דונאטים לכל אחד (6 יואן) וקפה קר (20 יואן). מרועננים חזרנו להוסטל ופקידת הקבלה בישרה לנו שיהיה לנו קשה מאוד לתפוס מונית מכיוון שזו בדיוק שעת החלפת המשמרות של הנהגים ולכן הם לא יקחו נסיעות ארוכות יחסית והציעה לצאת איתנו לכביש לעזור לנו. אחרי כמה מוניות שסירבו, מצאנו נהג שהסכים לקחת אותנו לשדה (150 יואן).
הטיסה לצ'נגדו הייתה קצרה יחסית (80 דקות) וקיבלנו במהלכה לחמניה עם נקניקיה ששימחה מאוד את הילדים. הצוות היה כל כך אדיב ושירותי והם נתנו לילדים תוספת. הבעיה היחידה בטיסה הייתה טלטולים עזים וקצת מפחידים, אך סוף טוב, נחתנו בצ'נגדו בסביבות השעה 21:00. הדרך מהשדה להוסטל במונית (100 יואן) הייתה מרהיבה, עיר מוארת ונוצצת, נראית ממש בסטייל. עומר ואופיר הכריזו כי קמה מתחרה חדשה לשאנגחאי. הגענו להוסטל וקיבלנו שני חדרים גדולים ומרווחים והתארגנו לשינה. ההוסטל Sim's Cozy הוא אחד ההוסטלים המפורסמים במדינה ולא סתם. חדרים יפים, נוחים ונקיים. כל שירותי התיירות שצריך, שירותי כביסה מוזלת, השאלת סרטים וספרים, מסעדה טובה ובר עם אוכל מקומי ומערבי, שולחנות ביליארד, כדורגל ופינג פונג וגינה יפה. לא סתם ההוסטל קיבל מאיתנו ציון מושלם 10 (210 יואן לחדר ללילה) והוא גמל לנו על הציון בכך שנתן לרועי חולצת מתנה למזכרת כשעזבנו.
אחרי שקיבלנו את החדרים הלכתי לסגור רכב עם נהג לטיול של מחר ל-Leshan ולפנדות וגם קיבלתי אינפורמציה מועילה על Emeishan, שהובילה אותנו לקבלת ההחלטה לוותר על הנסיעה לשם שלא כל כך הייתה הגיונית לאור העובדה שכללה בסביבות 8 שעות נסיעה ביום אחד בשונה מ-4 שעות שהיו ידועות לי בתכנון המקורי והחלטנו שלאור עייפות הילדים ננצל את הזמן לחצי יום מנוחה בעיר.
יום שבת 16/4/11
התעוררנו היום מוקדם על מנת לצאת כבר בשעה 07:30 לכיוון הפנדות. המטרה היא להגיע לפנדות בין השעות 08:00-08:30 על מנת לתפוס את ה"חלון זמן" של שעתיים שבו הדובים ערים ובו מאכילים אותם. שכרנו כבר אתמול רכב עם נהג לכל היום על מנת לנסוע לפנדות ולאחר מכן לבודהה הענק בלשאן. עלות הרכב והנהג (כולל דלק ואגרות) הייתה 750 יואן. לפארק קוראים מרכז הרבייה והמחקר של הפנדות (58 יואן לאדם). הגענו לפארק בשעה 08:20 ואחרי צעדה יחסית ארוכה (אפשר להשתמש בחשמלית ציבורית של הפארק בעלות של 10 יואן לאדם) הגענו למתחם הפנדות הראשון מספר דקות לפני שהוציאו אותם לחצר. הילדים עוד הצליחו להציץ פנימה לתוך הכלובים ואחר כך כשפתחו להן את השער, הם רצו לכיוון ענפי הבמבוק שהכינו להם מבעוד מועד וזללו אותם בקצב. היה מאוד נחמד לראות אותם שוברים את הענפים, נשכבים על הגב ומניפים את הרגליים באוויר תוך כדי שהם אוכלים. הנהג שלנו ליווה אותנו גם בתוך הפארק ולקח אותנו כל פעם למכלאה אחרת מספר דקות לפני שנפתחה.
באחת המכלאות ראינו דובי פנדה אדומים, שאמנם קרויים פנדות, אבל אין כל דמיון בינם לבין הפנדות והם נראים יותר כמו בואשים. בסך הכל יש בפארק בסביבות 50 פנדות רגילות ואדומות. רצינו להיכנס לתינוקייה של הפנדות, אבל מסתבר שהכניסה מותרת רק למי שתורם לפארק לפחות 500 יואן אז ויתרנו כמובן. בדרך החוצה נכנסנו למוזיאון הפנדות, ראינו תמונות וקראנו על עובדות רבות ומעניינות לגבי הפנדות. בסך הכל בילינו בפארק שעתיים ונתנו לבילוי במקום ציון 9.
מהפארק המשכנו בנסיעה של שעתיים לכיוון העיר לשאן לביקור בבודהה הגדול המפורסם. מול הכניסה לפארק נכנסנו למסעדה מקומית פשוטה ואכלנו ארוחת צהרים, אורז מטוגן עם עוף, נודלס מטוגן עם בקר ו...צ'יפס. סיגל הזמינה תה יסמין שהיה מצויין. הזמנו גם את הנהג לאכול איתנו והוא נראה מאוד שבע רצון מהמחווה.
הבודהה הגדול של לשאן (50/90 יואן למבוגר/ילד) הנו יצירת מופת מעשה ידי אדם. זהו פסל בגובה 71 מטר בממדים עצומים שנחצב בהר ובנייתו הסתיימה בשנת 803. נכנסנו לשטח הפארק והתחלנו לעלות במדרגות לכיוון הראש של הבודהה, אותו לא ניתן לראות עד שמגיעים לראש ההר. בגלל שבבוקר טפטף גשם, המדרגות היו חלקלקות ומלאות בוץ והטיפוס היה קשה ביותר. כשהגענו למעלה השקפנו על הבודהה מלמעלה וליאור חיפשה כל הזמן לראות את הרגליים שלו (הציפורן של הזרת שלו גדולה יותר מליאור...). כעת עמדה בפנינו האפשרות לרדת חזרה במסלול החצוב בתוך ההר לעבר הרגליים שלו יחד עם עוד מאות (!) סינים שהמתינו בתור והיה ברור לנו גם שנצטרך שוב לעלות למעלה. האפשרות השניה (שעליה ממליצים) הייתה לרדת חזרה למטה בדרך שבאנו ואז להצטרף לאחת מסירות התיירים שמפליגות בנהר שנמצא למרגלות הבודהה ושם לצפות בו בצורה המיטבית.
אז החלטנו כמובן לרדת בדרך שבה עלינו, כשבכל הירידה ליאור הישובה על כתפיי שרה לי "כמה מדרגות ירדנו" ובסיומה צעדנו עוד כעשר דקות לאורך הנהר עד למעגן הסירות. בזמן שקנינו כרטיסים לסירה (70 יואן לאדם) יצאה בדיוק סירה ונאלצנו לחכות בסירה הבאה עד שתתמלא כחצי שעה מעצבנת. ההפלגה אורכת כארבעים דקות והסירה בעצם נעצרת מול הבודהה על מנת שניתן יהיה להתרשם ובעיקר לצלם. נדהמנו לראות שהסינים סגרו אזור בחלק הקדמי של הגג, שאפשר היה להיכנס אליו תמורת תשלום נוסף של 20 יואן ולצלם את הבודהה בלי הפרעות. ככה עושים עסקים... הביקור בבודהה קיבל מהילדים ציון 8 ומאתנו ציון 9. מרשים ומיוחד ביותר! בסיום ההפלגה מצאנו את הנהג וחזרנו את 161 הק"מ לצ'נגדו במשך שעתיים, רוב הזמן על כביש מהיר. הנהג שבאמת היה אחלה (הצטיין בפנטומימה...) זכה מאיתנו לטיפ שמן שלפי הפתעתו לא כל כך מקובל באזור.
יום ראשון 17/4/11
היום החלטנו על פי בקשת הילדים לקחת את היום ממש באיזי. סוג של עייפות אמצע הטיול כנראה. התעוררנו בלי שעון מעורר בסביבות השעה 08:00 ויצאנו למסעדת ההוסטל (טובה מאוד) לאכול ארוחת בוקר. החלטנו לנצל את הבוקר לשיטוט נעים ברחוב ג'ינלי. תפסנו מונית (24 יואן) והגענו לאחר כמעט חצי שעה לרחוב, שבעברו היה אחד מרחובות המסחר של צ'נגדו, שופץ בשנת 2004 ומשמש כיום כאכסניה לבניינים מסורתיים, מגוון חנויות ומסעדות והמון דוכני אוכל קטנים. המקום היה מפוצץ באנשים (אולי כי היה זה יום ראשון). שוטטנו להנאתנו בין החנויות השונות וקנינו קצת מזכרות. כשרצינו לנוח התיישבנו ליד אגמון קטן באמצע הרחוב וצפינו מסביב. ממש מקום נחמד באמצע העיר הסואנת. הילדים נתנו לרחוב ציונים בטווח 7-10 ואילו אנחנו נתנו לרחוב החביב ציון 9.
תחנתנו הבאה הייתה מרכז העיר (11 יואן במונית). לא הייתה לנו מטרה מוגדרת, אלא בעיקר חיפשנו קניון חביב שנוכל להסתובב בו במיזוג. נכנסנו לכלבו הראשון שמצאנו, שהיה מלא מותגי מעצבים (שאת חלקם הכרנו ואת רובם לא). המחירים היו כמו בארץ ולכן "ניצלנו" קצת את המיזוג והמשכנו הלאה. גם הרחוב היה מפוצץ באנשים (כנראה שזה הבילוי שלהם ביום החופשי) והילדים היו מותשים, אז נכנסנו לפאסט פוד הראשון שמצאנו והחלטנו לנסוע למלון לשעה שעתיים מנוחה. הכבישים בסין זו חוויה בפני עצמה. המסקנה הברורה היא שהדבר היחידי שהם לומדים בשיעורי נהיגה זה לצפור. הולכי רגל לא מעניינים אף אחד, הפניה שמאלה מתבצעת גם כשלנהגים ממול יש ירוק לנסיעה ישר, פניית פרסה מתבצעת בכל מקום ולפעמים 2-3 מכוניות במקביל. בקיצור, חוויה. נהג המונית שהסיע אותנו למלון (16 יואן) הגדיל לעשות והחליט לנסוע דרך מדרחוב תוך כדי שהוא מצליח להשתחל דרך שתי פטריות בטון שחסמו את הכניסה ושוב פעם ביציאה... הוא פשוט נסע דרך כל המוני הולכי הרגל שלא ראו בזה משהו מוזר. מה שמאוד משעשע, שלמרות סגנון הנהיגה הפרוע שלהם והצפצוף על החוקים, הם תמיד היו מוטרדים מזה שאנחנו עולים 6 נוסעים על המונית (מה אכפת להם, בלאו הכי אין חגורות, אז מה זה משנה?), אבל למעט אותה נסיעה בודדה משדה התעופה לבייג'ינג לא התפצלנו כלל בטיול (שזה היה עקרון קדוש).
הגענו להוסטל, ירדנו לחדר משחקים ועשינו טורניר משפחתי בכדורגל שולחן ולאחר מכן בפינג פונג. כולם היו גיבורים נגד סיגל, אבל כשאני הגעתי הצלתי את כבוד המבוגרים... (וזה עוד אחרי שליאור טענה אתמול בלהט שסיגל ואני זקנים...). אחר הצהרים יצאנו ברגל לכיוון קניון חביב שממוקם 10 דקות הליכה מההוסטל. בדרך עברנו מספר בתי תה שבשולחנות בחוץ ישבו סינים מבוגרים עם קנקני תה והיו עסוקים מאוד במשחקי קלפים, גו, או מאג'ונג סוערים. רצינו להצטרף אבל חוסר היכולת לתקשר מנע את זה. בזה סיימנו את היום הקליל ואני עוד קפצתי בערב למסאג' בסמוך למלון שהיה הרבה פחות טוב מהמסאג'ים בתאילנד (80 יואן לשעה).
יום שני 18/4/11
היום בבוקר, לאחר שבעמל רב הצלחנו לסגור את התרמילים ולאפסן אותם לקראת העזיבה בערב, יצאנו לפארק העם (Renmin) על מנת לצפות קצת וליהנות מההוואי של המקומיים (בדומה לחוויה שחווינו בפארק מקדש השמים בבייג'ינג). הכניסה לפארק חופשית והמונית לפארק עלתה 24 יואן. קיווינו למצוא אנשים משחקים בכדורגל נוצה הסיני ואפילו הצטיידנו בשלנו על מנת שנוכל לשחק עימם, אבל הפארק היה מלא בעיקר בזקנים ועומר טען שזה כנראה משחק של צעירים שלא נמצאים עכשיו. במקום זה צפינו בקבוצת סבתות עם מניפות רוקדות (אפילו לא רע...). ברקע היה אדם שנראה שעוד רגע יתחיל לשיר שהיה עסוק בבדיקת מיקרופונים ונראה היה כאילו הוא מתעקש להפריע לסבתות המרקדות. בקיצור, שמח.
בהמשך הפארק גילינו לונה פארק קטן, אך מלא מתקנים חביבים והילדים נהנו מאוד לעלות על מתקן אחר מתקן (7-10 יואן למתקן). המשכנו להסתובב בפארק וחלפנו על פני בתי תה שוקקי חיים, גן עצי בונסאי, אגם שניתן לשכור בו סירות פדלים או משוטים והרבה שבילים ציוריים. ציוני הילדים לפארק נעו בין 6 ל-9 ואילו אנחנו נתנו לו ציון 9.
טיילנו עד שהבטן הזכירה לנו ששעת הצהרים הגיעה ואז יצאנו לרחוב בהחלטה ברורה להיכנס לאחת המסעדות המקומיות הפזורות ברחוב. הבעיה הייתה שבאף אחת מהמסעדות לא היה תפריט באנגלית (ולדבר כמובן שאף אחד לא ידע) ולהבדיל מהרבה מקומות אחרים, גם לא מצאנו תפריט עם תמונות שלפחות מאפשר להצביע על מנות שנראות מתאימות. בהתחשב בעובדה שהאוכל בסצ'ואן ידוע בחריפותו הרבה גם לא העזנו להסתכן (בייחוד אחרי שאתמול בערב אכלנו בפיצה האט וקיבלנו פיצה חריפה במידה שאי אפשר היה לאכול אותה). שעשעה אותנו מאוד סינית אחת שהמשפט היחידי שידעה להגיד באנגלית היה "האם אתם מדברים סינית?" כאילו, מה היא חשבה לעצמה? המשכנו להסתובב עוד דקות ארוכות עד שמצאנו מסעדונת קטנטנה של נודלס, שאחת הסועדות בה דיברה אנגלית והתנדבה לעזור לנו לתרגם. ביקשנו שתסביר שאנחנו רוצים 4 מנות נודלס לא חריפות ולאחר מספר דקות קיבלנו 4 מנות מרק עם נודלס זהות לחלוטין. כששאלנו אותה למה הביאו לנו מנות זהות, היא ענתה כי זו המנה היחידה הלא חריפה... בסופו של דבר היה מאוד טעים ונהנינו מאוד אם כי הטמפרטורה בחוץ הייתה חמה כמעט כמו זו של המרק. החשבון היה מגוחך כיאה למסעדונת מקומית, 36 יואן לכולם. טיילנו עוד קצת בחוץ ותפסנו מונית חזרה להוסטל (19 יואן). המונית עצרה לנו רחוב ליד ההוסטל וניצלנו את ההזדמנות להיכנס לסופר מרקט מקומי ענק על מנת להצטייד בקצת ממתקים. את השעתיים הבאות בילינו בהוסטל כשהילדים משחקים עם ילדים ישראלים נוספים שהיו שם בני גילם פחות או יותר ונהנו מאוד מהחברה המפתיעה.
לפנות ערב עלינו על ההסעה שהזמנו לשדה התעופה (90 יואן) בדרכנו לטיסת סצ'ואן איירווייז שתוביל אותנו לגווילין. הטיסה, שהייתה אמורה לצאת יחסית מאוחר (בשעה 20:55) יצאה ב-45 דקות איחור. המטוס היה מעט מיושן, אבל השירות כרגיל היה טוב והדייל הגדיל לעשות כשלקח מנוסעת אחרת שמיכה על מנת לתת לרועי. רועי, שבכל טיסה עשה דוקטורט על הוראות הבטיחות ונערך למקרי חירום, עשה זאת גם הפעם, כאשר לפתע פרץ בצהלות "מצאתי, מצאתי". לתדהמתנו, גילינו שהוא משך החוצה מתחת למושב את חגורת ההצלה...
הגענו לגווילין בסביבות השעה 23:15. שדה התעופה מיושן יחסית וקטן למה שהורגלנו. המראות מהמונית שלקחה אותנו העירה (100 יואן), היו של עיר יפה ופסטורלית והשכיחו מאיתנו את השעה המאוחרת. הגענו להוסטל והתארגנו במהרה לקראת הטיול של מחר. חג שמח!
יום שלישי 19/4/11
התעוררנו בבוקר (בקושי) וירדנו לאכול ארוחת בוקר בהוסטל (טוסטים, ביצי עין, בייקון ושתיה. סה"כ 108 יואן). ההוסטל יושב על נהר ועד שהאוכל הגיע, הלכנו לראות אותו ורועי מאוד התלהב לראות דייג דג בגדה שממול. ההוסטל, Riverside, נמצא במיקום מצויין, חמש דקות הליכה מפארק חדק הפיל שעוד נגיע אליו בהמשך, החדרים היו גדולים, נקיים, מקלחת סבירה, צוות שירותי שאף עשה לנו כביסה (40 יואן) וארוחת בוקר טובה. בייחוד עזר לנו שהם ארגנו לנו מוניות במחירים מגוחכים לכל דבר שביקשנו. נתנו להוסטל הזה ציון 9 (180 יואן לחדר ללילה).
בזמן הארוחה שוחחנו עם פקידת הקבלה (שהיא גם הטבחית, מארגנת הטיולים, הכובסת, בקיצור הכל...) לגבי התכניות שלנו להיום והיא ארגנה לנו נהג מונית שילווה אותנו לשלושת האתרים שרצינו ויחכה לנו בכל אחד במחיר מגוחך של 70 יואן לחצי יום. האתר הראשון אליו נסענו היה מערת נטיפים שנקראת מערת חליל קנה הסוף (90 יואן לאדם). המערה קיבלה את שמה מקנה הסוף הגדלים מחוצה לה, מהם מכינים חלילים לתפארת. המערה גדולה מאוד ומוארת באורות צבעוניים שמוארים על ידי המדריך בכל פעם שהקבוצה מתקרבת לאזורם (ולכן אין אפשרות לטייל ללא מדריך, שכלול במחיר). המדריכה הסינית הפנתה אותנו לקבוצה שהייתה לפנינו של מטיילים אוסטרלים שהודרכה באנגלית ואז יכולנו גם להבין את ההדרכה. המדריך האיר על הנטיפים והסביר לנו בכל אזור מה ניתן לראות ולמה כל מיני נטיפים דומים (שלד, אריה, חליל ועוד). לקראת סיום הסיור התקיים מופע לייזרים שהאיר את המערה בליווי מוזיקה ונערך ליד מקור מים שהנטיפים השתקפו בו במחזה מרהיב למדי. כולנו נתנו למערה ציון 9. בהחלט הנאה גדולה.
מהמערה נסענו לגבעת היופי המבודד (70 יואן לאדם). הגבעה היא הנקודה התיירותית הגבוהה בעיר ומאפשרת תצפית יפה עליה. קיימות גבעות נוספות לתצפית (למשל, גבעת צליל הגלים), אך אנחנו בחרנו אותה על סמך המלצות. הגבעה נמצאת בתוך מתחם גדול מאוד שנבנה בשנת 1372 על ידי אחד מקיסרי שושלת מינג ויש בו פרט לגבעה גם ארמון ומערות שונות. הגבעה, עליה ניתן לטפס באמצעות מדרגות תלולות (אופיר ספרה 273 מדרגות), מאפשרת תצפית יפה על הנוף באזור, כולל הנהר והגבעות הקרסטיות מסביב. הטיפוס די מאתגר והנוף מלמעלה היה יפה, אך קצת התאכזבנו לעומת הציפיות הגבוהות שהיו לנו מקריאת חומרים והתשבחות הרבות שהנוף מהגבעה מקבל בהם. אחרי הטיפוס ירדנו למטה לאיטנו והמשכנו ליעד הבא. נתנו לביקור במתחם ובפסגת הגבעה ציון 8. עיקר ההנאה היה מהטיפוס המאתגר ולא מהתצפית, דהיינו נהנו מהתהליך ולא מהתוצאה...
הגענו לפארק שבעת הכוכבים (35 יואן לאדם), שם נפרדנו מהנהג. זהו האתר שעליו נכתב כי אם יש לכם זמן קצר בגווילין בקרו רק בו ואני טוען שאם יש לכם זמן קצר בגווילין, בקרו רק במערת חליל קנה הסוף. מדובר בפארק ענק ששמו בא לו משבע הפסגות בו המסודרות בצורת מערכת הכוכבים "הדובה הגדולה". בפארק יש פגודות, גשרים, מפלים, הרים מרשימים כולל הר הגמל המפורסם (שאתם יכולים לנחש מה צורתו...) ובהחלט מדובר במקום נחמד ונעים להסתובב בו. הבעיה הייתה שהגענו עייפים, אז החלטנו לעשות סיור מקוצר שבמהלכו נכנסנו לאכול צהרים. הארוחה הייתה מעניינת בפני עצמה מכיוון שלא היה לנו מושג קלוש מה אנחנו מזמינים וכרגיל קיבלנו אוכל טוב (מרק עם נודלס, פטריות עם בוטנים, בקר עם פטריות מעולות, סלט תירס, אפונה וקשיו וסלט אטריות קר שהיה מעולה ואם לא הייתה בו כוסברה הוא היה עוד יותר טוב). בסה"כ 95 יואן לארוחת השחיתות הזו. אחרי שנחנו קצת והיינו שבעים, המשכנו לטייל בפארק, הצטלמנו עם טווסים, קנינו קצת בדוכני הבגדים המפוזרים ומאוד השתעשענו כשמצאנו שמלה יפה לליאור והמוכרת ניסתה למדוד אותה על רועי, שכנראה מזמן לא הסתפר... ולבסוף הגענו ליציאה. החלטנו לנסוע למלון לנוח קצת לפני שנשוט לראות את פארק חדק הפיל. ליאור הייתה מאוד עייפה ונשכבה לישון כשלפתע פרצה בצחוק ואמרה: "אמא, את זוכרת איך רצינו לקנות לי שמלה והמוכרת חשבה שרועי בת?" ואנחנו פרצנו בצחוק אחריה. הילדים נתנו לפארק ציונים שנעו בין 5 ל-8 ואילו אנחנו נתנו ציון 7.
בשעה 17:15 הערנו את ליאור לנסוע לראות את חדק הפיל. עומר הרגיש לא טוב והחליט להשאר במלון. לצערנו, גילינו שניתן לראות את גבעת חדק הפיל באמצעות שיט בנהר רק עד שעה 16:30 ולכן נסענו לפארק עצמו במונית (8 יואן) כדי לצפות בו מהחוף. פארק גבעת חדק הפיל (40 יואן לאדם) יפה ומושקע. כבר בכניסה אפשר לפגוש את חנות המזכרות, אפשר להצטלם עם נערות מקומיות בלבוש מסורתי או להצטלם על סירת במבוק עם זוג קורמורנים. רועי הצטלם עם הקורמורנים ואפילו התעקש לקנות את התמונה המודפסת תמורת 10 יואן. השקפנו על הגבעה היפה המזכירה פיל שחדקו נמצא בתוך הנהר, כאילו שותה ממנו, טיילנו קצת בטיילת שבפארק וגילינו על החוף מספר פילים מאבן שהילדים הצטלמו על כל אחד ואחד מהם בלי לקפח אף אחד ובכל תנוחה והרכב אפשריים, מה שהסב להם אושר גדול. אופיר נתנה לפארק ציון 6 למרות שנראה היה שנהנתה מאוד ואילו אנחנו נתנו לו ציון 8.
חזרנו למלון על מנת לאכול מהר לפני "ההופעה" של הקורמורנים בערב (100 יואן לאדם). ההסעה מההוסטל הייתה אמורה לצאת בשעה 19:30, אבל אמרו לנו שגם אם נגיע 10 דקות מאוחר יותר זה בסדר. בדיעבד מסתבר שאסור לשנות סדרי עולם, בטח אם הם סדרים סינים. איחרנו להופעה ונאלצנו לחכות כ-20 דקות להופעה הבאה. יצאנו לנהר על ספינה בינונית בגודלה כשלצידנו שטות כל הזמן 2 סירות במבוק ארוכות ועל כל אחת מהן 4 קורמורנים. קורמורן היא ציפור ששולה דגים מהמים ואוכלת אותם. הסינים, מסורתית, משתמשים בציפורים הללו על מנת לדוג דגים, על ידי כך שהם קושרים להן את צווארן, מה שמונע מהן לבלוע את הדג ואז הם מוציאים להן את הדג מהפה. היה לנו מוזר לראות כי בכל פעם שהציפור שלתה דג, הדייג לא מיהר להוציא לה אותו מהפה (אולי כדי שהדג ימות בינתיים?), אלא נתן לה ל"החנק" קצת ואז שלף לה את הדג ממעמקי הגרון והניח אותו בסלסלה. על זה נאמר – "צער בעלי קורמורנים". היה מרתק לראות את המחזה בדקות הראשונות, אבל ההופעה נמשכה 45 דקות, אולי כדי להצדיק את העלות הגבוהה והייתה בסופו של דבר אכזרית, משעממת, ארוכה ומייגעת. לא הייתי ממליץ על זה לאחרים. אכזרי ומיותר.
יום רביעי 20/4/11
היום יצאנו לטיול מאורגן לצפות בטרסות האורז של Longsheng (180 יואן לאדם + 70 יואן לאדם בגין כניסה לכפר התיירותי, תשלום רשות שארחיב עליו בהמשך), טיול שחיכינו לו מאוד. האוטובוס אסף אותנו מהכביש המהיר על יד ההוסטל סביב השעה 08:20 ובאוטובוס היו המון סינים וקומץ מערביים. המדריך לא הפסיק לדבר לשנייה ועל כל עשר דקות הדרכה בסינית, שרבב משפט באנגלית... אחרי כשעתיים נסיעה עברנו מהאוטובוס שלנו לאוטובוס קטן יותר (אוטובוס מקומי כפי שהמדריך קרא לו) שהוא בעיקר צר יותר ויכול להתמודד טוב יותר עם העלייה הצרה והמפותלת שחיכתה לנו. נסענו עם האוטובוס הקטן כחצי שעה נוספת עד שהגענו לחניה למרגלות הכפר Ping An, שמשמעותו שלום (Peace). ירדנו מהאוטובוס והמדריך הסביר לנו כי עד למעלה יש לטפס כ-40 דקות שיתחלקו לשני חלקים: 25 דקות טיפוס עד לארוחת הצהרים במסעדה ולאחריה 15 דקות טיפוס נוספות.
העלייה החלה בשביל לא תלול במיוחד (שלא בישר על הבאות), אבל בעלייה מתמדת. העצלנים או המתקשים יכולים לשכור ריקשת כתף (מעין אפיריון). המדריך הסביר כי עלות הריקשה מחושבת על פי המשקל המשוער של הנוסע והמחיר הוא 2 יואן לק"ג. בפועל הסינים הציעו לרועי לעלות על הריקשה תמורת 200 יואן. האם חשבו שהילד שוקל 100 ק"ג? אחרי מספר דקות עלייה מתחילות מדרגות. הגובה של המדרגות יחסית נוח וספרנו 529 מדרגות עולות ברציפות. אחר כך ירדנו קצת רק בשביל לעלות שוב עד המסעדה. סה"כ 568 מדרגות עד כה.
כל המטיילים עוצרים במסעדה ולכן התפריטים בה באנגלית, המלצרים מפטפטים מעט אנגלית, השירות מצויין והמחיר (המופקע) משקלל את כל היתרונות... המסעדה בפרט והאזור בכלל מתאפיינים במאכלי הבמבוק. בכניסה למסעדה ראינו גריל פחמים ענק ובתוכו מונחים עשרות גזעי במבוק שבתוכם מתבשלים מיני מאכלים. הזמנו את כל מאכלי הבמבוק על מנת לטעום מכולם – עוף במבוק (שזכה להצלחה רבה אפילו אצל אופיר שביקשה עוד מנה), אורז במבוק (שמבושל בתוך הבמבוק עם בקר וירקות), בקר במבוק (שזה בעצם בקר עם במבוק ולא מוגש בתוך הבמבוק כמו שאר המנות) ודג במבוק (שזה בעצם דג שלם עם רוטב שמאודה בתוך עלי במבוק והיה פשוט מעולה). בסך הכל ארוחת שחיתות, מהטובות בטיול, במחיר של 247 יואן (כל מנה עלתה 15-45 יואן).
אחרי האוכל היה לנו זמן חופשי של שעה ו-40 דקות להשלים את הטיפוס ולראות את טרסות האורז המפורסמות, להסתובב קצת בכפר ולרדת חזרה למטה. התחלנו לטפס מחדש וספרנו בסך הכל 1000 מדרגות עד למרפסת העליונה הצופה על הטרסות. המחזה הוא פשוט מרהיב, הטרסות עדיין עם מעט מים ובוץ ורואים כבר את גידולי האורז מבצבצים. יכולנו גם לראות חלק מהאיכרים המעבדים את הטרסות. לאחר דקות ארוכות של אויר הרים והתרשמות מהמראה היוצא דופן הזה, התחלנו לרדת לכיוון האוטובוס ועכשיו כבר היה לנו הרבה יותר קל ויכולנו להתעכב בדוכני המזכרות שהיו פזורים לכל אורך הדרך. הביקור בכפר פינג אן ובטרסות האורז קיבל מאופיר ציון 8 ומעומר ואתנו קיבל ציון מושלם 10.
עלינו על האוטובוס המקומי והתחלנו לנסוע בדרך למטה. באמצע הדרך, על יד הנהר, עצרנו על מנת לצפות בכפר של שבט יאו. בפועל חצינו את הנהר על גבי גשר חבלים מתנדנד והלכנו לאורך ה"רחוב" הראשי של הכפר, שם ניסו למכור לנו דברים ושוב חצינו חזרה את הנהר על גבי גשר אחר לכיוון האוטובוס.
כעת פנינו היו מועדות לכיוון כפר של שבטי מיעוטים שהמדריך טען שהוא אותנטי לחלוטין ועבור הכניסה אליו שילמנו כאמור תשלום נוסף של 70 יואן על מחיר הטיול. נכנסנו למתחם שאין כל קשר בינו לבין כפר ועלינו על סירה על מנת לשוט בנהר ולראות את בנות השבטים עושות לנו הצגות על הגדה. הייתה שם נציגות של שלושה שבטי מיעוטים: יאו הוא שבט ארוכות השיער. כאשר אישה רווקה אסור שמישהו יראה את שיערה, אחרת יהיה חייב להתחתן איתה. בנות שבט מיאו תופרות לעצמן את הבגדים. 3 חודשים לוקח להן להכין תלבושת אחת ושבט ג'ואה ידוע מאוד ביכולות השירה של בנותיו. סנג'ילו, מהמפורסמות בזמרות סין ונושא המופע ביאנגשו אליו נגיע מחר, היא בת השבט.
אחרי שנגמר השיט התחלנו לעלות ולרדת מדרגות וראינו בית טיפוסי, חצר ומוזיאון קטן, אבל כל ההסברים היו בסינית כך שלא ממש הבנו. לבסוף הגענו להופעה שכללה מספר ריקודים ושירים מקומיים שלאחריה ציפו לנו עוד אי אילו עליות וירידות. לבסוף הגענו ליציאה וחזרנו חזרה לגווילין. הילדים נתנו לכפר ציון (מחמיא מידי) 8 ואנחנו נתנו לו ציון (מחמיא מידי) 5. הוא ממוסחר בצורה לא סבירה.
הגענו למלון בסביבות 19:00, הזמנו את השיט ליאנגשו למחר ויצאנו לאכול. נכנסנו למסעדה מקומית ולשמחתנו איתרנו יחסית בקלות לקוחה שדיברה אנגלית ששמחה לעזור לנו. היא הסבירה לנו שהמסעדה ידועה באוכל המאוד חריף שלה וביקשה שיכינו לנו את הכל לא חריף. הזמנו מספר מנות (כרגיל לא הבנו מה הזמנו בחלק מהמנות) ובסופו של דבר נהנינו מאוד (גם כרגיל) מהאוכל. לקינוח הזמנו מעין לחמניות מאודות עם רוטב של חלב מתוק. ליאור ורועי התענגו על הקינוח (בסך הכל 175 יואן). את כל היום קינחנו בשוטטות בשוק הלילה שהיה ממש בסמוך, שם פשטנו על הדוכנים וקנינו שלל דברים. מחירים לדוגמא, שלוש שמלות ב-100, חולצה ב-12, קופסת תה ב-20, מחזיקי מפתחות ב-5 ועוד.
יום חמישי 21/4/11
קמנו בבוקר על מנת לשוט ליאנגשו. ניתן לחלק את הדרך מגווילין ליאנגשו דרך נהר לי לשלושה חלקים, כאשר השליש השני הוא המעניין ולכן במקום לקחת את השיט בסירה הגדולה ששטה את כל הדרך ב-4-5 שעות, החלטנו לקחת הסעה עד לחלק השני של השיט, משם לשוט כשעתיים ברפסודה ואחר כך להמשיך ולנסוע חצי שעה נוספת עד יאנגשו. השיט ברפסודה כולל ההסעה אליו עולה 100 יואן לאדם או 120 יואן לאדם כולל ההסעה מהשיט ליאנגשו (השיט המלא עולה 400-500 יואן). על פי החישובים שלנו, החלטנו לצאת מגווילין סביב 09:30 על מנת להגיע ליעד סביב 13:00. ההסעה התבצעה באמצעות מיני ואן שהיו בו עוד זוג סינים וזוג אוסטרלים ולקחה מעל שעה, כך שאת השיט התחלנו רק סביב 11:15.
לשמחתנו, הרפסודה שקיבלנו הייתה רק שלנו (יחד עם כל התיקים) ושני הזוגות הנוספים שטו ברפסודה אחרת. השיט מתבצע בערוץ הנהר לי, בין מצוקים קרסטיים מרשימים ביותר ובאווירה מאוד פסטורלית ורגועה, המאפשרת גם מידי פעם הצצה אל החיים הכפריים על גדות הנהר. מהר מאוד התברר לנו שזוג השייטים שלנו אינו מן המהירים ביותר ושאר הרפסודות בנהר (התנועה בנהר מאוד צפופה ועמוסה בספינות קרוזים גדולות ובמאות רפסודות קטנות כמו שלנו) עוקפות אותנו ללא הרף. הבנו שהשיט הולך להתארך לו יותר. בדרך ליאור החליטה לזרוק את המוצץ למים והשייטת האולימפית שלנו לא איבדה עשתונות וסובבה מהר את רפסודת הבמבוק על מנת להשיב את המוצץ האבוד, אך יכולת הניווט שלה לא אפשרה לה להגיע למוצץ לטווח שלייה. חיש מהר הצטרף למאמצים המשיט השני מהרפסודה שיצאה איתנו והוא הצליח למשות את המוצץ מהמים, להחזיר אותו לבעליו החוקיים ולהחזיר את השקט על כנו. אחרי שעתיים ורבע של שיט עצרנו באמצע שום מקום כדי לשמוע את הבשורה שהגיע זמן ארוחת צהרים. הייתה שם מסעדה קטנה עם אוכל מקומי, אבל לא ממש היינו רעבים ובנוסף לא יכולנו להשאיר לבד את כל הציוד שלנו על הסירה ולכן ויתרנו, אבל הארוחה התארכה והתארכה ואחרי 45 דקות כבר גררתי בכח את המשיטה חזרה לסירה על מנת לגלות שהיינו רחוקים רבע שעה מהיעד ובכל מקרה, ההסעה הלאה תחכה לרפסודה השניה ולא תצא עכשיו. מעצבן. הילדים נתנו לשיט ציון 6 ואילו אנחנו ציון 7. אני בטוח שאם השיט היה יותר קצר כפי שהיה צריך להיות, הציונים היו יותר גבוהים.
כשהסירה הנוספת הגיעה, העמיסו את כולנו עם כל הציוד על רכב פתוח עם מושבים חיצוניים והתחילה נסיעה בדרך לא דרך, כשלכל אורכה אנחנו רואים את הפועלים העסוקים בסלילתה ונוסעים בקטע שנסלל כבר שרוחבו זהה לרוחב המכונית שלנו ובצד השני תהום. פחד אלוהים... אחרי כרבע שעה נסיעת בלהות הגענו למרכז העיירה שינגפינג ואז העבירו אותנו לאוטובוס מקומי (ולזה הם קוראים הסעה). אופיר הייתה חייבת לשירותים ונאלצה להיכנס לתוך כוך מסריח ומזוהם שיש בו תעלת צרכים, כשסיגל עומדת ליד הדלת השבורה ומונעת ממספר זקנות סיניות מלהיכנס עד שתסיים. הנסיעה באוטובוס לא הייתה נוחה ונמשכה כמעט שעה, אבל הייתה מאוד מעניינת. הצורה שבה אנשים יושבים בכל סנטימטר פנוי באוטובוס, חלקם ממש על הנהג, הכרטיסנית שפותחת ידנית את הדלת בכל תחנה והנוף המרשים שבצדי הדרך, נשים עומדות בשדות המוצפים בתוך הבוץ ועובדות, גברים עם מריצות, זוג עובד בשדה עם ילד קטן שעומד ליד וזקנה שעובדת עם תינוק על הגב. בסוף הגענו ליאנגשו לתחנה המרכזית, שהייתה מרוחקת 10 דקות הליכה מההוסטל שלנו.
יאנגשו הפתיעה אותנו מאוד. עיירה חמודה, מלאת קסם, עמוסה באלפי תיירים ודוכנים ובעלת מדרחוב תוסס ושוקק חיים (שבו שכן ההוסטל שלנו) שנקרא הרחוב המערבי. ההוסטל Bamboo House היה במיקום מצויין בסמטה קטנטונת של הרחוב המערבי. בלובי ההוסטל מסעדה חביבה, עמדות אינטרנט חופשיות וצוות שישמח לארגן לכם כל טיול שתרצו. רמת האנגלית סבירה, כזו המאפשרת להסתדר. החדרים היו נקיים וגדולים עם מיטות נוחות ומרפסת קטנה ובמחיר מעולה. 160 יואן לחדר לארבעה ו-90 יואן לחדר זוגי. אנחנו נתנו להוסטל ציון מושלם 10.
עם ההגעה להוסטל, הזמנו בקבלה כרטיסים למופע "Impressions" לערב ויצאנו להסתובב. ברחוב המערבי אפשר לקנות כל דבר שאתה מעלה על דעתך במאות חנויות ודוכנים. קנינו עוד מספר מזכרות (למעשה זה היום האחרון שלנו בסין עצמה ומחר כבר טסים להונג קונג) ועוד כמה פריטי לבוש, טעמנו גלידה בטעם תירס (בפועל הסתבר שזו גלידה וניל בציפוי ופל בצורת תירס. אני אהבתי) וטעמנו עוגיות ביצים שהיו מצוינות ועלו יואן אחד ליחידה, למרות שהסכמנו חלקית עם רועי שטען שלחלק מהביסים היה טעם של ביצה קשה. הרחוב קיבל מאיתנו ציון 10 ומהילדים ציון 9.
בערב יצאנו לראות את ההופעה המצוינת Impressions (160 יואן לכרטיס זול, 180 יואן למקום טוב יותר ו-680 יואן למקומות VIP, הוצאה מיותרת), שרק בשבילה חייבים להגיע ליאנגשו. אנחנו קנינו את הכרטיסים ב-180 יואן וקיבלנו מקומות שורה אחת מתחת למושבי ה-VIP, דהיינו מקומות מצוינים. ההופעה נערכת על הנהר כשהצופים יושבים על יציע ענק על גדת הנהר ומשתתפים בה 600 שחקנים. בכניסה מקבלים מעילי ניילון חד פעמיים למקרה שירד גשם, כי המופע מתקיים בכל מזג אויר. המופע המדהים משלב בצורה אופטימלית את הנוף והטבע ומופיעים בו עשרות זמרים, נגנים, דייגים בסירות, תלבושות ססגוניות, חיות, משחקי אור וחושך ובכל הזמן הזה, המצוקים הגיריים שמסביב מוארים בצורות שונות. מרהיב וכמובן ציון 10 מכולנו.
יום שישי 22/4/11
היום תכננו לבלות את הבוקר בנסיעה לכפר מקומי על מנת לראות את חיי האיכרים, להסתובב ברחובות הכפר, להיכנס לבית ולראות איך הוא נראה ועוד. משמיים תכננו אחרת ובאמצע הלילה התחיל לרדת מבול שלא הפסיק עד לצהרים, מועד היציאה לשדה התעופה. בקיצור, קמנו בבוקר, ביטלנו את המונית לכפר ובילינו את הבוקר בחדר. הילדים שיחקו במחשב ובאייפד, סיגל סיימה לארוז ואני הלכתי להביא ארוחת בוקר, מאפים מהמאפיה המקומית (צמת בצק עלים עם שעועית אדומה, ריבועי בצק עלים עם אננס, דונאטס קוקוס ומאפה בצק עלים עם חתיכות נקניקיות. ארוחת שחיתות ב-77 יואן). בצהרים יצאנו לשדה התעופה בגווילין במונית שהזמנו מראש מההוסטל (שעה וחצי נסיעה, 250 יואן) והחלטנו לשוב ליאנגשו על מנת להשלים את כל מה שלא ראינו. שדה התעופה בגווילין קטן מאוד והדיוטי פרי מציע מחירים מופקעים והיצע מגוחך. במסגרת אהבתנו לניסיונות קולינריים קניתי חבילת ממתקים מקומיים (סוגים שונים של מיני עוגיות, 25 יואן), אבל הסתבר לנו שכל העוגיות הן עוגיות חלבה מסוגים שונים עם מרקם יבש מאוד וכל הקופסה מצאה את דרכה לפח הקרוב.
בשעה 16:00 עלינו על טיסת צ'יינה סאותרן להונג קונג, רועי מיד בדק שחגורות ההצלה במקומן, קרא שוב את הוראות הבטיחות ואישר לטייס לצאת לדרך בזמן... בעקבות טיסה קודמת עם החברה הזו, הגענו לטיסה עם ציפיות גבוהות (זוכרים את הנקניקייה בלחמנייה?) ואכן שוב הם לא אכזבו. הטיסה ארכה שעה ו-10 דקות ובזמן הקצר הזה הם הספיקו לחלק שתיה (בנוסף לבקבוק מים שחיכה לכל אחד במושב) ואוכל (קופסא עם לחמניה וחמאה, עוגת ספוג וקופסת אננס), המטוס היה מרווח והחברה זכתה בקלות בתואר החברה המקומית הטובה ביותר. נחתנו בהונג קונג בשדה התעופה הנחשב לאחד הגדולים בעולם עם 30 המראות ונחיתות בשעה. התלבטנו איך לנסוע להוסטל ולבסוף החלטנו (כנראה בצדק) לעלות על האוטובוס של השדה (16.5/33 דולר הונג קונגי למבוגר/ילד ל-Kowloon). האוטובוס הוא אוטובוס קומתיים (אטרקציה לילדים), מאוד נוח, ישנו מקום ייעודי למזוודות והשילוט האלקטרוני מאפשר לדעת בדיוק איפה לרדת, מה עוד שהתחנה הייתה כמעט בפתח של ההוסטל. לאחר קצת מעל חצי שעה נסיעה הגענו ליעדנו בקלות ובנוחות.
ההוסטל, Yiu Fai, נמצא במגדל של הוסטלים ברחוב הראשי של Kowloon, רחוב Nathan באזור המרכזי הנקרא Tsim Sha Tsui, צמוד לתחנת תחתית ובמרחק הליכה מהסטאר פרי להונג קונג. ההוסטל ממוקם בקומה העשירית (הקבלה בקומה 6) ומציע מיקום מעולה, חדרים צפופים מאוד (אופייני לכל מקומות הלינה בהונג קונג), אך נקיים, עם אבזור מינימלי ושירות מצויין של בעל הבית. מחיר החדרים היה 450 דולר הונג קונגי לחדר לשלושה ועוד 350 דולר הונג קונגי לחדר זוגי שהוסב לחדר לשלושה והיה צפוף הרבה יותר. נתנו להוסטל ציון 5, בעיקר בגלל הצפיפות.
לאחר התארגנות מהירה יצאנו לאכול ארוחת ערב במקדונלדס הסמוך (שאופיר ורועי כינו אותו "השכן", אולי גם בעקבות סמיכותו של הסניף בכפר סבא לבית שלנו, 155 דולר הונג קונגי) ולאחר הארוחה שוטטנו קצת ברחוב נתן לכיוון שדרת הכוכבים, השקפנו על נמל ויקטוריה ועל האי הונג קונג ובזה קינחנו את היום.
יום שבת 23/4/11
סוף סוף הגיע היום שהילדים חיכו לו בכיליון עיניים, היום הראשון מבין שני ימי הפארקים הרצופים והתחלנו עם Ocean Park. יצאנו בבוקר מוקדם על מנת להגיע ישר בפתיחה וליהנות מהרווחה היחסית שיש בשעה הראשונה. עלינו על התחתית (4.5/8 דולר הונג קונגי למבוגר/ילד) ונסענו תחנה אחת עד תחנת אדמירלטי, שם ממתין האוטובוס של הפארק (5.3/10.6 דולר הונג קונגי למבוגר/ילד, מומלץ לקנות כרטיס דו כיווני כדי לחסוך את הרכישה של הכרטיסים לאחר הבילוי בפארק, אם כי זה לא מקנה הנחה), שגומע את המרחק עד לפארק בעשר דקות. הגענו לפארק בשעה 09:10, הרבה לפני הפתיחה בשעה 10:00, אך גילינו לשמחתנו שמכיוון שהיום זה חג האיסטר, אז הפארק נפתח כבר בשעה 09:30 (ועוד פתחו אותו 5 דקות לפני הזמן). בזמן שהמתנו לפתיחה, החל לרדת גשם, שימשיך ללוות אותנו לסירוגין כל היום.
פארק אושן (Ocean) מורכב משני עולמות (125/250 דולר הונג קונגי למבוגר/ילד). העולם התחתון מבוסס יותר על מתקנים לקטנטנים ואטרקציות עם חיות ומחובר לפארק העליון ברכבל או ברכבת שעולה במנהרה במעלה ההר ומציע מתקנים לאמיצים יותר ואת עולם הים. מיד לקחנו את הרכבל לעולם העליון על מנת שנספיק דבר ראשון לעשות את המתקנים המבוקשים יותר, שאותם הילדים מאוד רצו לעשות. לצערנו גילינו שכשיורד גשם, חלק מהמתקנים (כמובן אלו שרצינו) נסגר מטעמי בטיחות. נכנסנו למתקן שבו נוסעים עם סירות בתעלות מים ומקנחים בנפילה "חופשית" ואחר כך הלכנו לראות איך מאכילים את כלבי הים ולצפות במופע הדולפינים המפורסם בעולם הים. מיציע המופע ראינו כי הגשם פסק ורכבת ההרים, דרגון, חזרה לפעול ולכן מיד בסיום המופע רצנו לרכבת ההרים Mine Train, רכבת הרים בסגנון המערב הפרוע שמסלולה יושב על צלע ההר והנוף ממנה פשוט בלתי נתפס, עמדתי בתור 20 דקות יחד עם עומר, אופיר ורועי ונהנינו מאוד. משם הלכנו עומר, אופיר ואני לרכבת ההרים לאמיצים (Dragon), הכוללת שני לופים ועוד מספר ברגים וסיגל הלכה עם רועי וליאור לגלגל הענק. בדרגון יש תורים נפרדים לכל קרונית ולכן התור לקרונית הראשונה ארוך יותר מאשר לשאר הקרוניות. אופיר טענה שהמתקן לא מתאים לילדים בגילה, שכן הוא גרם לה לכאבים בצווארה. פגשנו חזרה את סיגל ושאר הילדים שכבר המתינו 45 דקות בתור לגלגל הענק, הצטרפנו אליהם לרבע שעה נוספת של המתנה, כשרק 20 איש נותרו בתור לפנינו ואז קרה הרע מכל, התחיל לרדת גשם והגלגל הענק הפסיק לעבוד, דהיינו שעה של המתנה ירדה לטמיון... לא צריך להכביר בתיאור גודל האכזבה. בינתיים הלכתי למקדונלדס לקנות אוכל (מלווה גם בתורים של מעל חצי שעה, 198 דולר הונג קונגי, קצת יותר יקר מהמחירים הרגילים), לא מצאנו מקום לשבת, אז פשוט התיישבנו כמו חורנים על הרצפה, אכלנו בתיאבון רב ולאט לאט גם האכזבה הגדולה נשכחה.
הגשם לא פסק ולכן החלטנו בסיום האוכל לקחת את הרכבת המהירה לעולם התחתון. בהגיענו עלינו על קרוסלת דגים (מדהים איך המבוגרים הסינים נהנים לעלות על מתקנים של ילדים קטנים) ואחר כך נכנסנו לראות את עולם הפנדות, עולם דגי הזהב והעולם הטרופי. בדרך חלפו מעלינו התוכים שהשתתפו במופע הציפורים. המשכנו לאזור של הילדים היותר קטנים ושם סוף סוף גם ליאור עלתה על מספר מתקנים, רכבת, מטוסים מתרוממים ואפילו גן שעשועים מושקע עם קיר טיפוס קטן ומגלשות יפות. רועי הסכים לעלות יחד איתי ועם אופיר על ספסל שעולה לגובה ואז פתאום נופל (הגרסה המוקטנת של המתקן המפורסם) ואני שיחקתי אותה צורח מבהלה, מה שמאוד שעשע את הסינים. בזה הסתיים הבילוי בפארק, בילוי מאוד מהנה לכולנו פרט לאופיר שקצת התאכזבה והגשם שקצת העיב על הבילוי. נתנו לפארק ציון 8.
חזרנו באותו אוטובוס ולבקשת עומר קפצנו לבקר באחד הקניונים הגדולים והידועים בהונג קונג, Pacific Place, על מנת לקנות לו מספר משחקים לפלייסטיישן. הקניון הוא מרכז קניות מאוד מאוד יוקרתי עם מחירים מאוד מאוד גבוהים, אם כי האלקטרוניקה (כולל המשחקים לעומר) במחירים זולים משמעותית מאשר בארץ. לאחר ביקור קצר בשירותים של הקניון, עומר טען כי הוא מוכן לעבור לגור בהם. הם היו כל כך נקיים ומפוארים. מנוחה קצרה בסטארבאקס (120 דולר הונג קונגי לארבעה מאפים ושני קפה) נתנה לנו את הכח הדרוש להמשך הדרך.
בשעה 20:00 חזרנו שוב לטיילת Avenue Of The Stars שעל מפרץ ויקטוריה על מנת לראות את מופע הלייזרים המפורסם שמוקרן על גורדי השחקים שמשני צידי המפרץ, אך די התאכזבנו מהמופע שממש לא היה מרשים וזנחנו אותו עוד לפני סיומו. נתנו למופע ציון 5 וגם זה מוגזם לטובה. הילדים היו קצת רעבים, אז עצרנו ב-7/11 והצטיידנו בכריכים (155 דולר הונג קונגי) וליאור, שקיבלה תיאבון בטיול חיסלה כריך שלם (2 משולשים גדולים) של טונה והכריזה בסיום שהיא בכלל לא אוהבת טונה...
יום ראשון 24/4/11
התעוררנו מוקדם ליום דיסנילנד שכל כך חיכינו לו. הפארק נפתח בשעה 10:00 ורצינו להיות שם מיד בפתיחה על מנת להרוויח את השעות הפחות צפופות, בייחוד לאור העובדה שמדובר ביום חג למקומיים. ירדנו בבוקר למאפיה שמתחת למלון וקנינו כל מיני מאפים מלוחים ומתוקים לארוחת בוקר (107 דולר הונג קונגי). משם ירדנו לתחתית ונסענו עד לפארק, תוך שאנחנו מחליפים בדרך רכבת תחתית פעמיים (9/18.5 דולר הונג קונגי למבוגר/ילד). הרכבת השלישית הייתה רכבת של הפארק עצמו, מקושטת בסמלי דיסני, החלונות בצורה של מיקי מאוס וכנ"ל גם המתלים שמחזיקים בהם וכל הרכבת מלאה בפסלי דמויות שונות של דיסני.
הגענו לפארק עם נחשול אנשים שירד יחד איתנו מהרכבת ומיד לאחר רכישת הכרטיסים (250/350 דולר הונג קונגי למבוגר/ילד) רצנו למתקן המבוקש ביותר, Space Mountain. זמן ההמתנה החלומי היה 5 דקות וסיגל, עומר אופיר נעמדו בתור, כשאני במקביל לקחתי את רועי וליאור למתקן הסמוך של המטוסים המסתובבים. הרכבת הרים הייתה בחושך עם המון פניות וסיבובים פתאומיים ואופיר לא הפסיקה להתגלגל מצחוק. ללא ספק, זהו המתקן המרכזי והטוב ביותר בפארק. כשסיגל והילדים סיימו, אני עדיין עמדתי בתור עם הקטנים והגדולים ניצלו את זה והצטרפו אלינו. כשמגיעים לראש התור מקבלים שלט עם מספר המטוס אליו אמורים לעלות ואז אין את התופעה שאנשים מסתערים על המתקן. מאוד מסודר. המטוס מיועד לארבעה אנשים ויש בו כפתורים ללחוץ שמשמיעים רעשים של רובוט וליושב האמצעי (במקרה הזה רועי) יש מוט שמסובב את המטוס. משם המשכנו למתקן באז שנות אור, שרועי חיכה לו בקוצר רוח והתרגש לקראתו מאוד. עלינו על מסוע שלקח אותנו לקרוניות, התיישבנו בזוגות ולכל אחד היה רובה לייזר שאיתו הוא היה צריך לירות על מטרות בצורת Z ולקבל נקודות. בסוף המסע כל אחד רואה את סך הנקודות שהוא צבר.
סיימנו את האזור שהיינו בו והחלטנו שזה זמן מצויין לנוח במופע מלך האריות. המופע מתקיים באולם בעל במה עגולה שיש אליה 4 כניסות, כך שניתן לראות מצויין מכל מקום. בובות ענק של פיל, ג'ירף, סימבה וטימון ופומבה יחד עם שחקנים רבים בתלבושות ססגוניות של חיות. הסיפור הוא בעצם הצגה לסימבה של סיפור חייו עם כל השירים המוכרים, כולל מופע אורות ואש.
בסיום המופע צעדנו אל עבר הנהר ועלינו על רפסודה שלקחה אותנו אל האי של טרזן. באי טיפסנו על מדרגות על עץ על מנת לראות את בית הוריו של טרזן, העצים עליהם גדל והבית שלו ושל ג'ין. לאחר שחזרנו ליבשה מהאי, עלינו על סירה שמקיפה אותו כשבדרך נתקלנו בפילים, זברות, תנינים ושבט קניבלים חביב. בסיום השיט נתקלנו בשפריצים של מים ואש מרשימים וקצת מפחידים.
זה היה הזמן לעבור לאזור הפנטזילנד, על מנת שגם ליאור תהנה מהמתקנים של הקטנים, רק לא ידענו שדווקא למתקנים הללו יש זמן המתנה ממושך מאוד. במתקן של דמבו הפיל המעופף לדוגמא הייתה המתנה של שעה, אז רצתי לבדוק מה קורה בשאר המתקנים והאחרים ניצלו את זה למנוחה. פתאום ראינו שאנחנו ממש צמודים לאתר הצילומים עם דמויות דיסני השונות (20-30 דקות המתנה לכל דמות !) ואופיר רועי וליאור הצטלמו עם מיני, פו הדב ומיקי מאוס ומיני מאוס אפילו נישקה את ליאור שהייתה ממש בעננים. הצילומים לקחו מעל שעה ועומר השתעמם וקצת רטן ואפילו אמר שנראה לו שזה הזמן ללכת הביתה (השעה הייתה 15:00 ואז עוד לא דמיינו בכלל באיזה שעה נצא).
סיגל לקחה את הקטנים לתור של מתקן כוסות התה מעליסה בארץ הפלאות ואני הלכתי שוב ל-Space Mountain לקחת Fast Pass (אפשר בפארק לקחת במספר מתקנים כרטיס שמזמין אותך לחזור בשעה מדויקת לאותו מתקן ללא תור. הבעיה היא שאפשר בכל רגע נתון שיהיה לך רק תור שמור אחד ורק לאחר שניצלת אותו לקחת נוסף). כשהגיע תורם, רועי רץ לתפוס את הכוס הירוקה שכל כך רצה (למה ?) ואופיר, שהתחרטה ברגע האחרון שלא נכנסה, ביקשה יפה והכניסו אותה דרך היציאה על מנת שתצטרף לאחיה. בתוך הספל יש גלגל המאפשר לסובב אותה מהר יותר. ליאור התגלגלה מצחוק וביקשה להשאר לסיבוב נוסף, אך כמובן לא אפשרו לה והתור היה ארוך מאוד.
זה היה בדיוק הזמן לממש את התור שהזמנתי לרכבת ההרים והפעם אני נכנסתי יחד עם עומר, אופיר ואפילו רועי ששוכנע להצטרף, מה שהסתבר כטעות קשה, הוא היה לחוץ מאוד ובכה כל הנסיעה. כשסיימנו לקחנו Fast Pass לבאז שנות אור לסיבוב שני ובינתיים ניצלנו את הזמן לצפות בתהלוכה המפורסמת של הפארק, אולי גולת הכותרת שלו. הדמויות נסעו על מתקני ענק ולוו בעשרות רקדנים, כל אחד לבוש על פי הדמות שאותה הוא מלווה. המצעד נעצר באמצע בדיוק כאשר מלך האריות לידינו והרקדנים חילקו רעשנים לחלק מהילדים על מנת שישתתפו איתם ביחד. הם בחרו בעומר, אופיר ורועי ושלושתם יצאו מהשורה והשתתפו במצעד בהנאה רבה.
עם סיום המצעד, הרעב התחיל להציק לנו והתיישבנו לאכול במחירים המופקעים של הפארק (306 דולר הונג קונגי לכולנו). אחרי האוכל רצינו ללכת ולראות את ההופעה מיקי וחברים, אבל ההופעה כבר הייתה מלאה ונאלצנו לחכות להופעה מאוחרת יותר. את הזמן ניצלנו לחזור שוב למתקן באז שנות אור ושוב נהנינו מאוד. אופיר רצתה מאוד לחזור לרכבת ההרים הסמוכה, ראינו שהתור הוא 10 דקות, אז לקחתי את עומר ואופיר בפעם השלישית. כשסיימנו, רצנו מהר להופעה על מנת שלא נפספס אותה שוב והפעם נכנסנו. המופע, שנערך באולם מפואר, היה יפה מאוד ונערך במתכונת של "כאילו" טקס פרסים לכל מיני ז'אנרים (גיבורים, רומנטיקה ועוד), כשבכל ז'אנר מציגים מספר שירים וריקודים מכל מיני סרטי דיסני. ליאור הייתה מאושרת מכל הדמויות ועומר נהנה להיזכר מסרטים שליוו אותו בילדותו. אחרי המופע הלכנו ביחד לשוט במתקן עולם קטן מאוד, בו צופים בדמויות ממדינות שונות שרות את השיר בשלל שפות.
בלי לשים לב, השעה הייתה כבר 19:30 (זוכרים שעומר רצה לחזור למלון בשעה 15:00?), אז החלטנו כמובן כבר להשאר ולהמתין למופע הזיקוקים שנועל את היום בשעה 20:00. מופע הזיקוקים היה מרהיב ביותר ואסור להחמיצו. הטירה הודלקה ונצבעה בשלל אורות וצבעים, הזיקוקים לוו במוסיקה והוקרנו קטעים מסרטים על הטירה. נהנינו מאוד. מיותר לציין שהציון שנתנו כולנו ליום הבילוי המתיש בדיסנילנד היה 10 ומבחינת הילדים זה היה יום השיא של הטיול. כמה כיף לסיים ככה טיול.
עזבנו את הפארק ונסענו ברכבת התחתית היישר אל שוק הלילה (מאיפה עוד היה לנו כח?). הסתובבנו בשוק הססגוני, קנינו קצת וחזרנו להוסטל לישון.
יום שני 25/4/11
זהו. מתחיל היום האחרון, בסופו נמצא את עצמנו בטיסת אלעל חזרה לישראל וההתרגשות בהתאם. קמנו בבוקר ואכלנו שוב ארוחת בוקר של מאפים מהמאפיה המדהימה (90 דולר הונג קונגי) שגילינו אתמול מתחת להוסטל. לאחר ארוחת הבוקר יצאנו ליום סיורי שווקים והתחלנו משוק הפרחים (עומר נתן ציון 2 ואילו אנחנו ואופיר נתנו ציון 6-7), ממנו המשכנו לשוק הציפורים הצמוד (שקיבל מכולנו ציון 8), משם בהליכה של מספר דקות לשוק הדגים, שהסתבר כרחוב עם חנויות דגים (ציון 4) וקינחנו בשוק הנשים, המלא בדוכנים עמוסי כל טוב, בעיקר טקסטיל, תיקים, אביזרים, צעצועים ועוד (ציון 9, לא להחמיץ).
בעקרון, השעה עכשיו אילצה אותנו לחזור להוסטל על מנת לפנות את החדרים כשהתכנון המקורי היה לנסוע משם לוויקטוריה פיק על מנת לעלות ולהשקיף על העיר (היה מתוכנן אחרי אושן פארק, אך לא בוצע בגלל מזג האויר הגשום והערפילי), אבל כולם היו מאוד עייפים, אז אחרי פינוי החדר נכנסנו למסעדה מקומית לארוחת צהריים סינית אותנטית אחרונה (למרות שהילדים שוב רצו ללכת ל"שכן", דהיינו מקדונלדס...). הארוחה שאכלנו הוכתרה כאחת הטובות בטיול, עוף חמוץ מתוק על מצע אורז, אטריות אורז עם בשר מעושן ושרימפס, עוף עם שרימפס וירקות וחביתה עם בשר על אורז, פשוט נפלא (186 דולר הונג קונגי).
את השעות הנותרות החלטנו להעביר במרכז הקניות הגדול ביותר בהונג קונג, Harbour City, הנמצא במערב קואלון על הים. הסתובבנו קצת בקניון, אכלנו קינוח בדמות קרפים מדהימים ממולאים בבראוניז עם קצפת, בראוניז עם תותים וקצפת ותותים עם בננה וקצפת (32 דולר הונג קונגי לאחד). סיום מתוק לטיול מתוק. כשבאנו לצאת חזרה להוסטל על מנת לאסוף את התרמילים, פשוט הלכנו לאיבוד בקניון הענק וממש לא מצאנו את דרכנו החוצה. אי אפשר בכלל לתאר את הגודל. לאחר שאספנו את המטען נסענו לשדה התעופה עם אותו אוטובוס איתו הגענו (16.5/33 דולר הונג קונגי למבוגר/ילד), שהתחנה שלו הייתה ממול להוסטל, הגענו לשדה ונפרדנו מהונג קונג בארוחה נוספת במקדונלדס (167 דולר הונג קונגי), בשיטוט בשדה המדהים בגודלו והיפיפה ובעוד קצת קניות. בשער העלייה למטוס פגשנו את קברניט טיסת אלעל (שהבת שלו עמדה לפנינו בתור), שפשוט הוקסם מרועי והבטיח לו ולאחים שלו שבמהלך הטיסה יקרא להם לבקר בתא הטייס. רועי כל כך התרגש שאפילו המילה "תודה" לא יצאה לו מהפה ואכן במהלך הטיסה קרא לנו הטייס והילדים נכנסו לקוקפיט וקיבלו הסברים על איך מטיסים את המטוס. הטיסה התבצעה במטוס בואינג 777 עם מסכים אישיים, מלא סרטים ב-VOD, משחקים וגימיקים נוספים ועברה מאוד בנעימים ועל האוכל שוב אני לא אדבר (לא נעים מאלעל...).
תם טיול נפלא שייחרט בזיכרוננו לכל החיים.
