יום ראשון 14/9/25
בארוחת הבוקר ניסינו שוב שני מאכלים חדשים, שניהם מאכלי בוקר טיפוסיים. Chole Bhature הוא מאכל צפון הודי המורכב מלחם תופח מטוגן (Bhature) עם תבשיל קארי חומוס מעט חריף (Chole). הופתענו עד כמה זה היה לנו טעים בבוקר והלחם הזה פשוט ממכר.
Upmaהיא דייסת בוקר סמיכה מסמולינה יבשה, מבושלת ומוגשת חמה בתוספת אגוזים, קטניות ותבלינים כגון כורכום וצ'ילי. לזה פחות התחברנו, אבל נמשיך לפגוש את המנה בכל ארוחות הבוקר בטיול, כולל גם גרסאות שלה שאהבנו יותר.
בשעה 08:15 לקחנו ריקשה מהמלון לנקודת המפגש עם הנהג רק כדי לגלות שהגענו שעה לפני הזמן. אי הבנה קטנה עם הנהג שלמרות הבלת"מ הצליח לחבור אלינו תוך פחות מחצי שעה. משם יצאנו בדרכנו לרנקפור. זו למעשה הייתה הנסיעה הבינעירונית הראשונה שלנו, בה חווינו את מצבם המזעזע של כבישי הודו בכלל ורג'סטאן בפרט. באחד הכפרים נחסמנו על ידי חבורה של עשרות אנשים שישבה על הכביש וחסמה אותו והנהג הסביר לנו כי מדובר בהפגנה. היא הייתה די שקטה. אחרי כמה ניסיונות כושלים, מצאנו לבסוף כביש עוקף בדמות דרך צרה מאוד עם עליות וירידות תלולות בהרים. הגענו למלון בשעה 11:40.
מלון Fate Bagh ברנקפור נראה מבחוץ כמו ארמון ולא זכינו לפגוש בו אורחים נוספים. החדר היה עצום בגודלו, הריהוט כבד ומיושן, המקלחת בתוך האמבטיה, אבל חדר מאוד נוח ומרווח. השירות היה מעולה, אך על הכל העיבה העובדה שלא הייתה קליטת Wifi בחדר, אלא רק בשטחים הציבוריים. המזגן היה קר מידי ואי אפשר היה למתן אותו, כך שהעדפנו לכבות. ארוחת הבוקר הייתה מאוד מיוחדת ואכתוב עליה כשנגיע אליה. נתנו למלון ציון 8. קישור.
אחרי מנוחה קלה והתארגנות יצאנו בשעה 12:30 אל המקדשים המפורסמים. קראנו שהמקום הכי מומלץ לאכול בו הוא בתוך מתחם המקדשים. לא שיערנו שמדובר בחדר אוכל עצום בגודלו, שבו מוגשת רק מנת טאלי צמחונית ללא הגבלה, על גבי מגש כסף מסורתי, כשהאכילה על שולחנות שיתופיים מעץ. זו הייתה חוויה קולינרית טעימה ואותנטית במיוחד במחיר בלתי נתפס של 100 רופי (4 שקלים) לאדם.
המקדש הג'אייני רנקפור (Ranakpur Jain Temple) נבנה במאה ה-15 והוא אחד מחמשת מרכזי העלייה לרגל החשובים ביותר של הג'ייניזם והגדול מכולם. הוא משתרע על שטח של כארבעה דונם וכולל ארבעה מקדשים עם 29 אולמות, 80 כיפות ו-1444 עמודי תמיכה מגולפים להפליא. הוא נבנה על ידי איש עסקים ג'אייני מקומי עשיר שראה חזון אלוהי והלך להגשים אותו. אומרים שהוא נבנה על ידי 2785 עובדים במשך 50 שנה והוא מוקדש לאל Tirthankara Rishabhdeva, האל הראשון מתוך 24 האלים של הג'ייניזם. מחיר הכניסה כולל גם מדריך קולי ונדרשנו לשלם תוספת על מנת שנוכל לצלם.
המקדש זוכה לכבוד ארכיטקטוני רב ברחבי העולם ונבחר כאחד מ-77 פלאי הארכיטקטורה של העולם. לא ידענו שיש דירוג כזה, אבל זה נשמע מרשים. המבנה בנוי כולו משיש בהיר והסגנון האדריכלי שלו וגילופי האבן הם בהשראת המקדש הג'אייני Mirpur, שנמצא אף הוא ברג'סטאן. העמודים של המקדשים מאוד מיוחדים מכיוון שאף אחד מהם לא דומה לשני בעיצובו. ניסינו לבחון האמנם, אך המשחק נתגלה כמאתגר במיוחד ונותרנו ללא תשובה חד משמעית. על העמודים חרוטות דמויות של אלות רוקדות. באולם התפילה נמצאים צמד פעמונים גדולים במשקל 108 קילו כל אחד, שיוצרים צליל הרמוני בתנועתם. המקדש בנוי כך שאפשר לראות את האל הראשי במרכז מכל אחד מארבעת הפנים שלו, אך מדובר בארבעה פסלים שונים. מסיבה זו הוא מכונה Chaturmukha (ארבעה פנים בסנסקריט).
כשמיצינו את המקדש המרכזי יצאנו לטייל בין שלושת המקדשים האחרים. הם קטנים יותר, מרשימים פחות ואחד מהם (Sun Narayan Temple) אף נמצא מחוץ לשטח המתחם והיינו זקוקים לאחד העובדים שיפתח לנו את השער כדי להגיע לשם. הוא כמובן ציפה לטיפ קטן תמורת השירות הלא נדרש שלו מלכתחילה. בסך הכל היינו במקדשים שעה. הכניסה עולה 200 רופי (8 שקלים) ועוד 100 רופי (4 שקלים) עבור רישיון צילום.
משם חזרנו למלון למנוחה לפני הספארי שציפה לנו. רנקפור ידועה כאזור מחיה של נמרי לאופרד, שרבים מהם חיים בהודו. הלאופרד נחשב לאחד החתולים הגדולים והמתוחכמים ביותר בטבע והוא אוהב לחיות במשטחים סלעיים שבאזור הזה יש לא מעט. נהג הספארי מגיע לאסוף אותנו יחד עם מנוג' עם ג'יפ ספארי פתוח ודי מצועצע. אז עוד לא הבנו את היכולות המופלאות של הרכב התמים הזה.
מהמלון יצאנו בנסיעה לא קצרה, כשבדרך אנחנו חוזים בכל רועי הבקר חוזרים חזרה לביתם אחרי יום של מרעה. כמות הפרות על הכביש בלתי נתפסת והמהירות שלנו בהתאם. מנוג' מסביר לנו שבבקרים יש תנועה גדולה לכיוון השני ואחר הצהריים הם חוזרים חזרה. קצת לפני הירידה לשטח עצרנו לשתות צ'אי נהדר.
אחרי שעה של נסיעה ירדנו מהכביש והג'יפ התחיל לדלג על בורות ולצלוח נחלים כשבכל הזמן הזה אנחנו מקיפים גבעת סלעים עצומה בגודלה ומנסים לאתר נמרים. הנהג מסביר שרק הבוקר היו פה נמרים ומבין בשלב מסוים שכנראה עכשיו אין. חזרנו לכביש הראשי ואחרי מספר דקות ירדנו שוב לכיוון השני, חלפנו על פני כפר קטן ופגשנו תושבים בלבוש מסורתי, חלקם יושבים חסרי מעש, חלקם מוביל פרות חזרה מהמרעה וכולם מחייכים אלינו בשמחה.
בשלב מסוים הגענו שוב להר סלעי עצום בגודלו, התחלנו להקיף אותו ובשלב מסוים נדהמנו לגלות שהנהג מתחיל לטפס אותו. לא העלינו על דעתנו שכלי רכב מסוגל לנסוע על הסלעים הללו ולצלוח עלייה תלולה כל כך אבל הנהג שלנו עשה את זה במיומנות ראויה לציון וכל זה על מנת למצוא לאופרד אחד כדי שאנחנו נוכל לצלם ושהוא יוכל להגיד שהוא מצא. הנופים ממרומי המצוק מרהיבים, מישורים ירוקים אינסופיים פרוסים למרגלות המצוק ובאופק נראים מצוקים דומים נוספים. בשלב מסוים, זה כבר היה ממש מפחיד, הסברנו לנהג שאנחנו מבטיחים לא לחזור מאוכזבים ושהגיע העת להרים ידיים ולחזור כל עוד אנחנו שלמים. הוא לא מיהר להרים ידיים וחזר שוב ללוקיישן הראשון, שם פגשנו ג'יפים נוספים, עשינו עוד כמה סיבובים ולבסוף היה כבר כל כך חשוך שחזרנו בנסיעה למלון אחרי מעל שעתיים של חיפושים.
אחרי שחזרנו ונפרדנו מנהג הג'יפ עם טיפ נאה, יצאנו לאכול במסעדת Chandra Hill. נאמנים לרשימת המאכלים המומלצים הזמנו הפעם Laal Maas, מנה פופולרית מאוד באזור. תבשיל נהדר של כבש בקארי אדום ברוטב עגבניות, יוגורט ותבלינים חריפים. לצידו הזמנו Dal Makhani, המאכל שאומרים עליו שהוא Butter Chicken לצמחוניים. תבשיל עדשים ושעועית אדומה עם חמאה ושמנת.
לצידם הזמנו אורז, Garlic Nan ועל פי העצה של מנוג' הזמנו גם Missi Roti, גרסת רוטי ששונה מהמקור בכך שכאן משתמשים בערבוב (Missi) של קמח חיטה מלאה עם קמח חומוס ותבלינים, מה שיוצר לחם עשיר יותר בטעמים. אחלה המלצה. הארוחה עלתה לנו 1700 רופי (68 שקלים). קישור.
יום שני 15/9/25
ארוחת הבוקר הייתה מפתיעה למדי. מכיוון שאין אורחים במלון, אין מזנון ויש תפריט, שהיה מגוון למדי ואף היה נחמד שהאוכל מגיע אליך ולא אתה אליו. בשעה 08:15 יצאנו בדרכנו לנסיעה הכי ארוכה של הטיול, אל ג'איסלמר, היעד הכי מרוחק במערב רג'סטאן לכיוון פקיסטן. רבים מוותרים עליו בגלל המרחק וגם לי הייתה דילמה גדולה ובסוף החלטנו לנסוע ובדיעבד זו הייתה החלטה מעולה. אחרי שעתיים וחצי עצרנו לביקור בחנות עליה המליץ מנוג' כי כנראה הוא מקבל שם עמלה, ראינו הרבה עתיקות ופסלים ובסוף קנינו כיסוי מיטה יפיפה, שכנראה בכלל נשתמש בו כמפת שולחן וצעיף פשמינה איכותי. הבעלים כיבד אותנו בצ'אי ויצאנו חזרה לדרכנו. אחרי חצי שעה נוספת עצרנו לארוחת צהרים במסעדת Dehra Fort. המשכנו כמובן בטעימות והזמנו Malai Kofta, כופתאות תפוח אדמה וקוטג' ברוטב קשיו, מנה נפלאה ולצידה זרמנו עם המלצת המלצר ולקחנו תבשיל כבש רג'סטאני מעט חריף. הארוחה עלתה 1800 רופי (72 שקלים).
אחרי ארוחת הצהריים המשכנו בדרכינו והגענו למלון בשעה 16:20, אחרי 8 שעות נסיעה ברוטו. העיר Jaisalmer נמצאת במדבר Thar ונוסדה בשנת 1156 על ידי השליט הרג'פוטי Rawal Jaisal, שקרא לה על שמו, כאשר משמעות המילה Mer בסוף השם היא מבצר. היא נבנתה מאבן חול חומה צהבהבה וזכתה בכינוי "העיר המוזהבת" בגלל צבע המבנים בשעות השקיעה והזריחה. בהמשך שלטו בה המוגולים, משנת 1818 הבריטים ולבסוף הפכה לחלק מרג'סטאן עם עצמאותה של הודו. העיר מהווה מרכז סחר של גמלים, כבשים, עיזים, עורות ומלח, אך היא מהעניות בערי רג'סטאן. המבצר הוא כמובן מוקד המשיכה התיירותי המרכזי בעיר המדברית, בה מתגוררים כ-80,000 תושבים ויש לה אפילו שדה תעופה. כיאה למדבר, הטמפרטורה הממוצעת בחודשים מאי ויוני גבוהה מ-40 מעלות וגשם יורד בממוצע רק 12 ימים בשנה.
המלון שלנו בג'איסלמר היה הצגה בפני עצמה. כמה ימים לפני הטיול פנה אליי הספק וביקש להחליף את המלון. המלון המקורי שלנו היה מאוד מרכזי למרגלות המבצר והנוכחי נמצא קצת מחוץ לעיר, מה שגרם לי לרתיעה, אך ויקראם הסביר כי זה מלון של פעם בחיים ולא נדרשת תוספת תשלום. סמכנו עליו והסכמנו. Fort Rajwada הוא מלון 5 כוכבים מודרני, אך מעוצב כמבצר, צבוע בצבעי הזהב של העיר ונראה מאוד אותנטי. כבר מרחוק אנחנו פולטים וואו ראשון וכשנכנסנו ללובי את הוואו השני. העובדים תלו על צווארנו שרשרת פרחים והגישו משקה קר, תוך שהם מספרים לנו על המלון ועל מתקניו. על התקרה צמד נברשות עצומות וציורים אמנותיים ועל הקירות ציורי קיר ופסיפסים מרשימים. אפילו סיגל לא מפסיקה לצלם.
החדר מרשים לא פחות. הוא עצום בגודלו, משדר אלגנטיות ויוקרה, המיטה גדולה וגבוהה במיוחד, אביזרי חדר האמבטיה צבועים זהב והכל מאוד יוקרתי. על המזנון מחכה לנו פלטת פטיפורים ועליה נכתב ברוטב שוקולד ברוכים הבאים. מהחלון אנחנו צופים אל בריכת השחייה השלווה ואל כל המבנים הזהובים. המלון הזה קיבל מאיתנו ציון 10 ללא כל התלבטות והיה המלון המצטיין של הטיול. קישור.
אחרי התארגנות קצרה יצאנו עם מנוג' לספארי גמלים בדרך ארוכה, מדברית ומאוד צרה שנמשכה כמעט שעה. כשהגענו, התקבלנו בחום רב עם הסברים על החוויה וצ'אי נהדר, שלאחריו יצאנו לטיול גמלים קצר. בדרך חזינו בנשות הכפר הולכות עם כדים על הראש לעבר הבאר, ממנה מביאים את מי השתיה. קשה להאמין שעדיין קיימים לא מעט מקומות בעולם בהם אין תשתית מים וצריך להביא מהבאר.
אחרי מספר דקות של טיול על הגמלים הגענו אל דיונות החול האינסופיות. בשלב זה כבר הרגשנו שמיצינו את הקטע, המפשעה כבר כאבה וביקשנו לרדת. את הטיול הוביל מהינדי, ילד מתוק בן 13 ויחד איתו היה אדם מבוגר שלא דיבר מילה והיה ברור שהילד הוא הבוס. מהינדי עזר לנו לרדת מהגמלים וצילם אותנו על הרקע היפיפה של השקיעה, הגמלים ודיונות החול האינסופיות היפיפיות. הוא סיפר לנו שלגמל שלי קוראים מייקל ג'קסון וזה הזכיר לנו את אליעד נחום (בדיחה משפחתית פרטית). בדרך חזרה למחנה אנחנו צעדנו ברגל והוא הדגים לנו דהירה על הגמל שהייתה מאוד משעשעת.
בשלב מסוים סיגל הובילה את הגמלים והיה נראה שזה מאוד משעשע אותה ואני עשיתי סלפי מאוד מוצלח עם הגמל על רקע השקיעה. בסוף עוד נאהב גמלים. נפרדנו ממהינדי החמוד עם טיפ מכובד.
כשחזרנו למחנה, חיכתה לנו בכניסה נערה חמודה בבגדים מסורתיים וקישטה לנו את המצח עם בינדי. זוהי נקודה קטנה, לרוב בצבעי כתום או אדום, אותה מורחים בין הגבות והיא סמל רוחני, תרבותי ואסתטי אצל ההינדים. היא נקראת גם טיקה או צ'אקרת העין השלישית ומסמלת ריכוז ומודעות עצמית. הבינדי המסורתי עשוי אבקה, אך כיום זו גם יכולה להיות מדבקה. בינדי אדום מסמל אישה נשואה. לעיתים, נשים מושחות באבקה גם את השביל בשערן. גברים מסמנים את המצח בעיקר בטקסים דתיים או אחרי ביקור במקדש, סימון זה נקרא טילאק והוא לא בהכרח עגול.
בשלב זה התיישבנו לארוחת ערב צנועה וחזינו במופע פולקלור שכלל שני נגנים, שני ילדים קטנים ששרו ושתי רקדניות, אחת מהן זו שבתמונה למעלה עם סיגל. אפשר היה לקצר את זמן המופע בחצי, אבל היה נחמד. לאחר המופע פירגנו עם טיפ וחזרנו למלון.
יום שלישי 16/9/25
בדומה לאתמול, גם ארוחת הבוקר היום הייתה בהגשה מכיוון שגם המלון הזה ריק מאורחים, אבל הפעם זו הייתה הגשה מפוארת במיוחד ואל השולחן הוגשו צלחות עמוסות כל טוב ומוגזמות והיה נראה כאילו מביאים לנו את המזנון לשולחן. בנוסף הציגו לנו תפריט עם מגוון מנות חמות לבחירה. בשעה 09:00 יצאנו לדרכנו.
אחרי כמה דקות הגענו אל אגם גאדיסר (Gadisar Lake). זהו מאגר מים מלאכותי גדול שנבנה על ידי Maharawal Gadsi Singh במאה ה-14 על מנת לספק מים לאדמות הצחיחות שלו. המאגר סיפק מים לעיר בלעדית עד שנת 1965. הוא מוקף מקדשים קטנים שמשווים לו מראה קדוש ובמימיו יש פביליונים ועליהם מאות ציפורים. בחורף מבקרים בו עופות מים שנהנים לאכול את דגי השפמנון שחיים בו. יש אפשרות לשכור סירה לשיט קצר ורגוע באגם (300 רופי לחצי שעה), אבל לנו זה היה מיותר.
תוך כדי שאנחנו מטיילים על גדת האגם, פגשנו מקומי ססגוני במיוחד עם שפם רג'פוטי קלאסי שישב על מחצלת וניגן על מה שנראה כמו אקורדיון שוכב. צילמתי את סיגל איתו ורצתי לחפש מקום שיסכים לפרוט לי שטרות גדולים על מנת לתת לו טיפ ראוי. לפחות יצאה תמונה יפה.
משם נסענו כמה דקות אל מרגלות המבצר. קבענו עם מנוג' שנודיע לו כשנסיים והוא המליץ על דוכן נהדר של קאצ'ורי שנמצא ליד שער הכניסה לעיר העתיקה. המוכר שבר את הקאצ'ורי ומזג עליו צ'אטני ירוק, שאני מניח שהיה מנטה, אך לא זיהינו בוודאות. הקאצ'ורי היה נפלא ועלה 50 רופי (2 שקלים).
מנוג' המליץ כי את הדרך למעלה המבצר נעשה עם ריקשה, במקום להתאמץ סתם ובחזרה נטייל ברגל. הנסיעה הקצרה עלתה 100 רופי (4 שקלים).
מבצר ג'איסלמר (Jaisalmer Fort) עשוי אבן חול מדברי, נבנה בשנת 1156 עם ייסוד העיר, ממוקם על ראש גבעה ונראה כמו טירת חול עצומה. הוא המבצר השני בגודלו ברג'סטאן ואחד מכמה מבצרים בודדים בעולם, שעדיין חיים ומתגוררים בין חומותיו אלפי תושבים. אורכו 460 מטרים ורוחבו מחצית מזה, הוא כולל 99 מעוזים ונבנה בעיצוב ששילב סגנון רג'פוטי עם אסלאמי. החומות שלו מסיביות וכוללות ארבעה שערים, דרכם נכנסים לשטח המבצר. נמצאים בו ארמון המהרג'ה, מקדשים ולא מעט בתי מלון, מסעדות וחנויות. מצבו של המבצר הולך ומתדרדר ומי ניקוז רבים מוצאים את דרכם ליסודותיו.
נהג הריקשה הוריד אותנו למעלה בכיכר הארמון. ארמון המהרג'ה (Maharaja Mahal) היה מקום מגוריו של הרוואל (שליט) של העיר וזו האטרקציה המרכזית במבצר. מוזיאון הארמון מספק הצצה מרתקת לעולם המלוכה והתרבות של רג'סטאן והחזית שלו מרשימה במיוחד ובולטת מאוד בכיכר.
בכניסה יש תצוגת כלי נשק קטנה (בעיקר חרבות ומגינים עם חריטות מרשימות) ולאחריה נמצא אולם קבלת הפנים (Deewan Khana), בו קיבל המהרג'ה את אורחיו כשהוא יושב על הכסא המלכותי. נוף יפיפה נשקף מהחלונות ומדגיש את עוצמתו של המבצר לעומת העיר תחתיו. על הקיר תלויות תמונות השליטים לאורך השנים, החל מ-Jaisal, שייסד את העיר ועד הנוכחי. בהמשך אנחנו יוצאים לחצר יפה עם ריצוף שחור לבן שנראה כמו לוח שחמט וחוזים באפיריון המלכותי.
התצוגה ממשיכה עם פסלי אלים הינדים ולאחריה אנחנו מגיעים אל ארמון הצבעים (Rang Mahal) היפיפה, שהיה מיועד לאירועים חגיגיים, על הקירות ציורי קיר מסורתיים, התקרה מקושטת ותחושת הפאר חזקה.
בהמשך תצוגות של תלבושות משפחת המלוכה, תכשיטים, פריטים יומיומיים מתקופת שלטון הרג'פוטים, אוסף טורבנים שמציג את הסגנונות השונים של כיסויי הראש המסורתיים של הלוחמים הרג'פוטים, שהיוו סמל של כבוד וגאווה וגם דגם אבן של המבצר. מהחלון הקשתי תצפית מרשימה של המבצר והעיר תחתיו. לקראת סיום אנחנו חולפים דרך אגף מגורי המלכה ולאחריו היציאה. סך הכל בילינו במוזיאון שעה. הכניסה עולה 600 רופי (24 שקלים) כולל מדריך קולי.
בסמוך לארמון נמצא מקדש Shri Laxminath, מקדש עתיק משנת 1494, המוקדש לאלים ווישנו ולקשמי. מובילות אליו מדרגות ולצידן פסל של פיל לבן. החזית המרשימה מסתירה אחריה מקדש די אפרורי, ממנו בוקעת שירה חזקה. לסיגל כבר נמאס לחלוץ נעליים ואני נותן לבד קפיצה פנימה, צופה בצמד פסלי האלים, העשויים שיש שחור ומעוטרים בתכשיטים ובדים צבעוניים, מקשיב למאמינים המתפללים וחוזר חזרה.
משם יצאנו לשוטט בסמטאות הצרות של המבצר, שרצופות בחנויות בתוך מבני האבן, שמוכרות שטיחים בעבודת יד ומזכרות מקומיות. אחרי כמה דקות הליכה הגענו אל מתחם המקדשים הג'איינים המורכב מ-7 מקדשים שהמרכזי שבהם נקרא Parshavnath. העיצוב מזכיר את המקדש הג'אייני בו ביקרנו ברנקפור, אך הוא לבן ופה זהוב. הגילופים המורכבים באבן חול הנמצאים בהם מתחרים בו. הבנו שהביקור מומלץ רק למי שלא ביקר במקדש של רנקפור ולכן לא נכנסנו. בכניסה למקדש לכד את עיניה של סיגל שלט עליו היה כתוב כי כניסת נשים במהלך תקופת המחזור החודשי אסורה בגלל קדושת המקום. כזה עוד לא ראינו בשום מקום בעולם. הכניסה עולה 250 רופי (10 שקלים). סיגל הצטלמה שוב עם מקומיים לפני שהחלטנו להעלות לבית הקפה Krishna's Boulangerie שהיה על הגג ממול כדי לשתות משהו ולהשקיף על הסביבה. הנוף ממנו אכן היה מאוד מרשים כי הוא סיפק תצפית גם על המקדש הג'אייני מצדו האחד וגם על העיר למטה מצידו השני. שתינו שייק קפה ולאסי שוקולד והמשכנו.
משם טיילנו ברגל במורד הדרך אל עבר שער הכניסה למבצר, כשבדרך עוצרות את סיגל שלוש נערות. הפעם הן לא רצו סלפי, אלא עשו סקר על תיירות בעיר וסיגל נענתה בשמחה. לאחר מכן קנינו פסל מאוד יפה ומגנט ותוך דקות היינו למטה. כמה זה קל בירידה. היעד הבא היה במרחק עשר דקות הליכה משער הכניסה למבצר, אבל בדרך עצרנו בחנות הממתקים Dhanraj Ranmal Bhatia. החנות מוכרת Ladoosכבר מעל עשרה דורות. אלו הם ממתקים כדוריים עשויים קמח וסוכר וממולאים בגי (חמאה מזוקקת). אנחנו טעמנו שני סוגים, האחד נקרא Ghotua והוא במרקם גרגירי והשני נקרא Panchdhari והוא עם אגוזים ופירות יבשים. היה נחמד, אך לא מעבר ומהר מאוד נבין שמתוקים זה לא הצד החזק של הודו.
אחוזות הפאר (Havelis) הן אחד מסימני ההיכר של העיר והארכיטקטורה שלהן יוצאת מן הכלל. חלקן נמצא במבצר וחלקן מחוצה לו. אנחנו בחרנו ללכת אל Patwa Haveli, האחוזה הגדולה והחשובה מכולן, שלמעשה מורכבת מחמש אחוזות שנבנו על ידי סוחר ג'אייני עשיר. היא משמשת כיום כמוזיאון, בו מוצגות עבודות אבן ויצירות אמנות. האחוזה עצומה בגודלה ולמעשה נמצאת משני צידיה של הסמטה.
הסיור באחוזה מאוד מובנה ומשולט היטב ואנחנו חולפים דרך מגוון חדרים, כולם מרוהטים באותנטיות ומציגים שיחזור מרשים של העבר המפואר. יש באחוזה מקדש קטנטן, חדר משחקים ובו גרמופון ועגלות ילדים, חדר שינה עם עריסת תינוק המונחת ליד המיטה המפוארת, מטבח ובו כלי בישול והגשה ומכונות עתיקות כגון מכונת איטריות וסלון מפואר במיוחד.
אחרי הסלון יש חדר משחקים עם פינות רביצה מרופדות בכריות, עריסת תינוק ומשחק פרוס על הרצפה שנראה ממש כאילו שיחקו בו לאחרונה. אחרון חביב נמצא חדר הטורבנים, שהוא מעין מיני מוזיאון לכובע המיוחד של הודו, שמסמל כבוד, גאווה ורוחניות. טורבן נחבש על ידי גברים בכל רחבי המדינה ומשקף את הגיוון התרבותי, הדתי והחברתי. סגנון הקשירה שלו משתנה לפי אזור, דת, מעמד ולעיתים גם מקצוע. אב קושר טורבן לראש בנו בחתונה ולהבדיל הנחת טורבן על ראש נפטר מעניקה לו כבוד אחרון. כיום הוא נחשב גם כפריט אופנתי, אך עדיין שומר על כבודו ומעמדו. משם יצאנו לגג שמספק תצפית יפה לעבר המבצר. הכניסה לאחוזה עולה 300 רופי (12 שקלים) והיינו בה קצת פחות מחצי שעה. קישור.
משם לקחנו ריקשה לעבר מגדל Tazia. האמת שהמפות של גוגל די הטעו אותנו כי המגדל מופיע משום מה בתוך המבצר, אך הוא לא שם, אלא בארמון Badal בקרבת שוק Sadar. המגדל המרשים בולט מאוד, הוא בן 5 קומות וניתן כמתנה לשליט ההינדי על ידי קבוצת בעלי מלאכה מוסלמים בשנת 1886. יש לו מרפסת מעוצבת בכל קומה והוא נבנה בניסיון לחקות מוזוליאום מוסלמי. כשהגענו למקום, הבנו שהמגדל נמצא בתוך הארמון ואפשר לבקר בו רק אם נכנסים למוזיאון וזה נראה לנו מיותר. גם החום הכבד תרם להחלטה.
ממש בסמוך היה שוק סדאר (Sadar Bazar), השוק המרכזי של העיר ואנחנו טיילנו דרכו חזרה לעבר שער הכניסה המרכזי של המבצר. בשוק מוכרי פירות וירקות ססגוניים שהסחורה שלהם פרוסה על הרצפה ויש בו גם לא מעט חנויות של ביגוד מסורתי, תכשיטים, שטיחים ועוד. כשהגענו למבצר קראנו למנוג' וחזרנו למלון.
אחרי החזרה למלון נותר לנו עוד זמן לפני היציאה לארוחת הערב, אותו ניצלנו לרחצה כיפית בבריכה. סיגל מצאה לה במהירות כמו תמיד חברים חדשים, שהגיעו בטיול מאורגן מאנגליה וסיפרו לה על המסלול שלהם. בשעה 17:30 יצאנו ומנוג' הציע לנו לבקר בבית קברות מקומי מיוחד ושמו Bada Bagh. באתר ההיסטורי הזה נמצאות מצבות זיכרון מלכותיות שנבנו לזכר מלכי העבר. זה התחיל עם מותו של המלך במאה ה-16, בנו הקים את המצבה הראשונה לזכרו וזה הפך למסורת. המצבה נקראת Chhatri והמשמעות בהינדי היא מטרייה מכיוון שהמבנה כיפתי ומזכיר מטרייה. זה נפוץ באדריכלות רג'פוטית ומוגולית. המצבות עשויות אבן חול צהובה, עם תקרות מגולפות, עמודים מעוטרים ודמויות של שליטים רכובים על סוסים. יש ארבעה גדלים של מצבות על פי המעמד. הכניסה עולה 300 רופי (12 שקלים).
משם נסענו למסעדת Godavan עליה המליץ לנו מנוג' עוד אתמול כי יש בה אוכל מצוין ונוף מרהיב של המבצר בשקיעה. גם פה המשכנו במסורת של הזמנת מנות מהרשימה. Ker Sangri הוא תבשיל שעועית ארוכה (Sangri) הגדלה במדבר המקומי ופירות יער קטנים וחמוצים (Ker), שמוקפץ עם תבלינים. זה הרבה יותר טעים מאשר נשמע וכעת הבנו שאתמול בערב גם אכלנו את זה במדבר. Gatta Curry הם דמפלינגס נהדרים, עשויים קמח חומוס, שמאודים בתיבול עדין.
Biryaniהוא תבשיל אורז מוסלמי הכולל ירקות ויכול גם להכיל כבש או עוף. הוא הגיע בליווי Raita, מרק קר של יוגורט עיזים עם ירקות שונים, כוסברה ותבלינים. אני שתיתי יין שיראז קברנה של Sula, יקב מוביל בהודו מהעיר Nashik במדינת מהרשטרה. הודו לא מעצמת יין, אך היין הזה טוב במיוחד. הארוחה הייתה נפלאה ועלתה 3900 רופי (156 שקלים). קישור.
מכיוון שהלכנו למסעדה במיוחד כדי לראות את המבצר בשקיעה, אז אי אפשר בלי תמונת שקיעה.
יום רביעי 17/9/25
ארוחת הבוקר הייתה שוב טובה מאוד, אך היום היה גם מזנון. הזמנו מנת Puri Bhaji, מנת ארוחת בוקר פופולרית המורכבת מפורי (לחם מטוגן) ובאג'י, שזה תבשיל קארי תפוחי אדמה. מנה נהדרת.
לצידה הזמנו מנה, שתהפוך להיות אחת החביבות עליי בטיול שנקראת Uttapam. זוהי מנת ארוחת בוקר דרום הודית מאוד פופולרית. מעין פנקייק מלוח עשוי בצק מותסס של אורז ועדשים והוא מגיע בדרך כלל עם תוספות שונות שמניחים עליו אחרי שיוצקים את הבלילה על המחבת כגון עגבניות, בצל ועוד מיני ירקות.
בשעה 08:30 עזבנו את ג'איסלמר בדרכנו הארוכה לג'ודפור, אליה הגענו בשעה 13:05 אחרי עצירת ריענון קצרה. ג'ודפור (Johdpur) היא העיר הכחולה והשנייה בגודלה ברג'סטאן. היא נקראת כך משום שמבנים בחלקים נרחבים שלה צבועים בכחול. היא נוסדה ב-1459 על ידי הרג'פוטים באזור מדברי קשוח והמבצר שלה הוא מהמרהיבים בהודו. העיר היא צומת תחבורתי חשוב, מונה מעל מיליון וחצי תושבים ומפורסמת בעבודות היד שלה כגון תכשיטים, עבודות לכה, מוצרי עור ושטיחים. התיירות היא גם מרכיב חשוב בכלכלת העיר ונמצאים בה בית המשפט העליון של רג'סטאן ואוניברסיטאות. חלקים ממנה מוקפים בחומה מהמאה ה-18. רחובות העיר העתיקה שוקקי החיים נמצאים מסביב למגדל השעון Ghanta Ghar ושוק Sardar.
את הביקור התחלנו באתר התיירות המוביל בעיר. מבצר מהרנגר (Mehrangarh Fort) נבנה על ידי Rao Jodha בשנת 1459 אם כי רובו מהמאה ה-17. הוא היה שליטה של Mandore הנמצאת מעט מצפון, העיר ג'ודפור נקראת על שמו והמבצר שבנה הוא מהגדולים בהודו. הוא נמצא בגובה של 125 מטרים מעל העיר ומוקף בחומות מסיביות עם גילופים מורכבים. הוא כל כך מרשים ששימש לצילום סרטים רבים דוגמת מלך האריות ועלייתו של האביר האפל. הכניסה המרשימה למבצר כוללת שבעה שערים, שנבנו בזמנים שונים ולמטרות שונות. הכניסה עולה 800 רופי (32 שקלים) ויש אפשרות לדלג על הטיפוס ולעלות למעלה עם מעלית תמורת 50 רופי (2 שקלים) נוספים ואנחנו שמחנו על ההזדמנות לטפס פחות. קישור.
עוד לא הספקנו להיכנס וסיגל כבר מצאה את עצמה מככבת בתמונה עם מקומיות.
כשיצאנו מהמעלית למעלה הגענו אל מרפסת תצפית עליה היו מפוזרים מספר תותחים ונשקף ממנה נוף מרשים במיוחד לכל הכיוונים כולל החומות, העיר הכחולה למטה והאגם במרכזה וגם המוזוליאום, אליו נגיע בהמשך. תמונת החומה והעיר הכחולה נמצאת למעלה. חלקו העליון של המבצר מרשים מאוד מהמרפסת.
הביקור מתחיל בארמון המראות (Sheesh Mahal), מאפיין אדריכלי פופולרי בכל ארמונות המלוכה של רג'סטאן. זהו מבנה מרהיב המעוטר בלוחות זכוכית ובתקרה מרובת מראות. המראות קמורות, מעוצבות עם צבעים ונוצצות כאשר פוגע בהן אור וזה יוצר אפקט קסום ומפואר. המקום נבנה כדי להרשים ולהפגין עושר, והוא חלק מהמורשת התרבותית והאסתטית של האדריכלות הרג'פוטית.
מחוץ לארמון המראות ניצב אחד מעובדי המבצר בלבוש רג'פוטי מסורתי ושפם ייצוגי לא פחות וכמו עובדים רבים אחרים באתרי תיירות שמח מאוד להצטלם עם סיגל תמורת טיפ נאה.
ביציאה מארמון המראות יש תצוגת בגדים מלכותיים ולאחריה אנחנו מגיעים אל ארמון הפרחים (Phool Mahal). הוא נבנה במאה ה-18, נחשב לחדר הכי מפואר במבצר ושימש למפגשים פרטיים ויוקרתיים. הוא מעוצב עם הרבה זהב, ציורי קדושים ושטיח כהה.
בהמשך יש חדר עם תצוגת כלי נשק כגון חרבות וחיצים ועוד חדר יפיפה ששימש כחדר משחקים ולאירוח פחות פורמלי, חדר צבעוני ומצועצע במיוחד עם חלונות זכוכית צבעוניים.
בהמשך נמצאים חדרי Sardar Vilas מהמאה ה-18 עם דלתות וחלונות עץ, בהם ניתן לחזות בדוגמאות מרהיבות של קישוט עץ עם לכה, שנהב וצבע, עברנו ב-Jhanki Mahal, ששימש לאירועים חשובים ואפשר הפרדה בין גברים לנשים, עברנו דרך חדר עם עריסות מלכותיות מרשימות במיוחד ששימשו את תינוקות בית המלוכה ומשם יצאנו לחצר פנימית יפה במיוחד.
מהחצר נכנסים לארמון הפנינה (Moti Mahal), שהוא אחד המבנים העתיקים ששרדו במבצר. הוא נבנה במאה ה-16 לשם קבלת קהל מקרב הציבור הרחב. קירות החדר לוטשו והוברקו ויש בהם נישות, בהן הונחו מנורות. התקרה מעוטרת בצורה מרהיבה במראות וזהב.
מצידה השני של החצר היה אגף הנשים של הארמון, שם פגשנו חבורה גדולה של תלמידים, שכמובן רצו תמונה למזכרת והחזרנו את המדריך הקולי. ביציאה מהמבנה נמצא המסגד של המבצר ולו שלוש כיפות בצל לבנות.
מחוץ למבנה המלכותי הייתה טיילת לכיוון דרום ועליה תותחים נוספים ובסיומה נמצא מקדש Chamunda מ-1460, שבחזית שלו הייתה בריכת מים קטנה ומסביבה פארק סלעים מדברי. בדיעבד, לא ראינו הצדקה להגעה למקדש הזה, בייחוד לאור החום הכבד. בדרכנו ליציאה עצרנו במוזיאון טורבנים קטן ואחריו ירדנו ברגל לחניה, כשאנחנו חולפים דרך השערים המיוחדים של המבצר. ביקרנו במבצר היפיפה כשעה וחצי.
Jaswant Thada הוא מוזוליאום ואנדרטת שיש למלכי Marwar (האזור של ג'ודפור), שנמצא בסמוך למבצר. הוא נבנה בשנת 1899 לכבודו של המהרג'ה Jaswant Singh השני על ידי בנו ומשמש עד היום לשריפת בני משפחת המלוכה. המבנה אכן יפה, במיוחד מרחוק, אך קראנו שהוא יצירת מופת אדריכלית וזה נראה לנו מוגזם. הוא עשוי יריעות שיש מגולפות ומוביל אליו גרם מדרגות. האולם המרכזי נתמך על ידי 12 עמודים וקירותיו מעוטרים בפסלים, ציורים ודיוקנאות של המהרג'ות. נברשת גדולה מאירה את החלל המרכזי וכיפה גדולה במרכזה. במקום יש גן דשא ופרחים מטופח, במרכזו בריכה ומסביבו פסלים מאבן חול. המבנה נראה כמו מקדש ומכונה לעיתים הטאג' מהאל של מרוואר. הכניסה עולה 100 רופי (4 שקלים).
משם נסענו אל היעד האחרון לפני ההגעה למלון. ארמון Umaid Bhawan הוא ארמון יחסית מודרני משנת 1943 שנמצא על הנקודה הכי גבוהה בג'ודפור ונשקף ממנו נוף מרהיב של העיר והמבצר. הוא בנוי אבן חול ושיש ויש בו 347 חדרים. הוא נחשב כבית המגורים הפרטי השישי בגודלו בעולם ומסמל את ג'ודפור החדשה. המבנה מחולק לשלושה חלקים. חלק אחד משמש כבית המגורים של משפחת המלוכה המקומית הנוכחית, המהרג'ה Gaj Singh. החלק השני משמש כמוזיאון המציג מגוון אוספים של המשפחה ובחלק השלישי שוכן מלון מפואר במיוחד מרשת Taj. מסביב לארמון יש גן יפיפה. הכניסה למוזיאון עולה 250 רופי (10 שקלים).
בכניסה למוזיאון יש הסברים על הארמון והמשפחה, נמצא בו דגם של הארמון ומספר פוחלצי חיות. מוסבר שם כי המטרה לשמה נבנה הארמון הייתה לספק תעסוקה לאלפי אנשים בזמן בצורת קשה ומודגשת מאוד מחויבות המשפחה לרווחת תושבי ג'ודפור. משם ממשיכים לחדרים בהם מוצג אוסף של אגרטלים וקישוטים דקורטיביים של המשפחה. בין החדרים יש חצר יפה וממנה המשכנו לחדר האוריינטלי, שם מוצגים ציורי קיר יקרי ערך מתקופת שלטונו של מלך תאילנד ראמה ה-5 (סוף המאה ה-19), המתארים סצנות מהרמאיאנה ההודית, לה יש השפעה רבה על התרבות התאית. תאילנד פוגשת אותנו בכל מקום.
משם המשכנו לראות אוסף שעונים עתיקים. הביקור במוזיאון נמשך בסך הכל חצי שעה ולא כל כך הבנו מה מקשר בין המוצגים השונים חוץ מהעובדה שהם בבעלות המשפחה. הביקור במקום היה לנו מיותר מאוד. באולם תצוגה קטן בחוץ יש אוסף מכוניות עתיקות של המשפחה כולל רולס רויס פאנטום משנת 1927, שזה הרכב העתיק ביותר שהצלחתי לאתר.
משם נסענו לכיוון המלון ומנוג' הציע לנו לעצור בחנות תבלינים מאוד מיוחדת ששמה MV Spices, שהייתה לא רחוק מכיכר השעון. המוכרת מציעה לנו צ'אי ומספרת לנו כי החנות הוקמה על ידי אבי המשפחה, שהיה מומחה לתבלינים ואב לשבע בנות שדאג מאוד לחינוכן והשכלתן והשקיע בכך את כל כספו. הבנות לקחו על עצמן את ניהול העסק לאחר מותו ואנחנו נשבים בקיסמה, מקבלים שיעור מאלף על תבלינים וכמובן קונים לא מעט הביתה. על כל תבלין רשום הסבר מפורט על אופן ההכנה והיא מספרת לנו בגאווה שיש להם אתר אינטרנט ממנו נוכל להזמין לישראל את מה שנאהב. קישור.
מלון Pal Haveli היה אחת ההפתעות הגדולות של הטיול. למרות ששמו (Haveli) מרמז על אחוזת פאר, לא ציפינו למלון מרשים כזה. הוא מדורג 4 כוכבים ונמצא בסמוך לכיכר השעון במיקום הכי טוב בעיר. אל החדר מוביל פטיו מרשים והחדר עצום בגודלו, מפואר במיוחד ונראה כמו חדר בארמון. העמודים התומכים בחדר מגולפים, מקושטים ומעוטרים בצבעי זהב ויש בו שתי פינות ישיבה נוחות. אתה שוכב במיטה, מביט לצדדים ומרגיש מלך. גם חדר המקלחת ברמה גבוהה. נתנו למלון ציון 9. קישור.
אחרי התארגנות מהירה יצאנו לטיול באזור המלון, שם מחכות לנו טעימות אוכל. צמוד למלון יש שני דוכנים עליהם המליץ מנוג'. הראשון הוא דוכן צ'אי, אליו נחזור בסוף היום והשני דוכן פקורה, חטיף רחוב פופולרי המבוסס על ירקות קטנים, שנטבלים בבלילת קמח חומוס, מתובלים ומטוגנים. המוכר בוזק על המנה רוטב מתקתק ואנחנו מתענגים. שם הדוכן Om Ji Pakode Wale והמחיר 25 רופי (שקל אחד) ל-100 גרם.
מגדל השעון של ג'ודפור Ghanta Ghar הוא סמלה של העיר ונמצא בסמוך למלון בלב השוק. הוא נבנה במאה ה-19 על ידי המהרג'ה סרדר סינג, עשוי אבן חול אדומה בעיצוב רג'סטאני מסורתי, מתנשא לגובה ויש ממנו תצפית על השוק. סביבו עשרות מוכרות סארי יושבות על הרצפה, הסחורה פרוסה לפניהן והמראה ססגוני במיוחד.
שוק Sardar הוא המקום הכי תוסס וצבעוני בעיר וממוקם ליד מגדל השעון האייקוני. הוא נקרא על שם השליט לשעבר של ג'ודפור מהרג'ה סרדר סינג, נבנה בתחילת המאה ה-20 ונחשב ללב המסחרי שלה. בשוק יש הרבה טקסטיל, תכשיטים, תבלינים, כלי חרס, עבודות עץ, מזכרות והרבה דוכני אוכל. הוא מאוד צפוף וחציית הכביש היא משימה מאתגרת במיוחד. ברשימה של סיגל יש לא מעט מאכלים לטעום כאן וגם מסעדה מיוחדת והאווירה נהדרת.
במרכז השוק נמצא דוכן הסמוסה המפורסם Shahi Samosa. הם טוענים שהם המציאו את המנה ומוכרים כל יום מאות יחידות. כשאנחנו רואים את גודל הווק בו הם מטגנים, נראה שהם מוכרים אלפים. הסמוסה אכן טובה מאוד ומחירה 25 רופי (שקל אחד).
בדוכן טעמנו גם Mirchi Bada. זהו חטיף מטוגן המבוסס על פלפל צ'ילי במילוי תפוח אדמה וכרובית. הוא היה נחמד, אך לא יותר ועלה 25 רופי (שקל אחד).
צמוד לדוכן הסמוסה נמצא דוכן Arora Chat Bhandar, שם טעמנו את החטיף שסיגל פסקה שהוא חטיף הרחוב הטוב ביותר והפתעת הטיול. Palak Patta Chaat הם עלי תרד מטוגנים בציפוי בלילת קמח חומוס ועליהם יוגורט וצ'אטני מתוק. זו הייתה מנה יוצאת מן הכלל שעלתה 60 רופי (2.5 שקלים).
וכך נראית המנה לאחר שצולחתה. אמנם לא פוטוגנית, אבל כל כך טעימה.
משם המשכנו לטייל דרומה ברחוב Nai Sarak אל עבר Janta Sweet Home. חנות הממתקים הוותיקה מוכרת קינוח רג'סטאני מסורתי שנקרא Maawa Kachori, טוויסט מתוק של קאצ'ורי במילוי פירות יבשים, שנחתך עם מספריים לחתיכות ומעל נמזג סירופ סוכר. זה עלה 60 רופי (2.5 שקלים) ואפשר לוותר. קישור.
משם טיילנו חזרה, בדרך חלפנו על פני חנות התבלינים בה ביקרנו קודם ונופפנו לשלום למוכרת המקסימה ובכיכר המרכזית של השוק פנינו שמאלה לרחוב מגדל השעון. הרחוב הזה כבר צר יותר ונעים יותר להליכה. אחרי כחצי קילומטר הגענו אל מסעדת Vijay, מסעדה מומלצת לאכול מעדנים אפגניים שהומצאו מחדש ברג'סטאן. התחלנו עם ביריאני קאבולי (שמקורו בקאבול, עיר הבירה של אפגניסטאן) עם ירקות, שקדים, קשיו וצימוקים. מנה מעניינת, אך כבר אכלנו ביריאני טובים יותר.
המנה השנייה שרצינו לטעום הייתה Malai Roti, גרסת רוטי מלכותית מג'ודפור עם שמנת מרוכזת, סוכר, אגוזים קצוצים וזעפרן. היה נראה שהמחיר בתפריט הוא לפי משקל וניסינו להסביר למלצר ללא הצלחה שאנחנו רק רוצים טעימה קטנה. לעזרתנו נחלץ זוג צעיר שישב בשולחן לידינו, שללא היסוס הביא לנו את המנה הזהה שלהם והפציר בנו לטעום. נחלצנו מהאירוע המביך אחרי שהסברנו שבתרבות שלנו לא מנומס לטעום מאחרים, הם וויתרו והסבירו למלצר מה להביא לנו. עוד אירוע שממחיש עד כמה ההודים הם עם חם ומסבירי פנים. אגב, המנה לא הייתה מזמינה במיוחד, אבל זה התגמד מול החוויה התרבותית. שילמנו על הארוחה 400 רופי (16 שקלים) והמשכנו לקינוח בתחנה הבאה.
בדרך חזרה למלון עצרנו אצל Motu Jalebi Wala, חנות ממתקים בת 80 שנה, שמגישה Jalebi, קינוח הודי אייקוני הדומה לזלביה שלנו. מזלפים בלילת קמח בצורה ספירלית לשמן עמוק ולאחר מכן משרים את זה בסירופ סוכר, הל וזעפרן או מי ורדים. אנחנו לא אוהבים את זה יותר מידי, אבל אי אפשר להיות בהודו מבלי לטעום וזה אכן היה מוצלח במיוחד. הוא עלה 30 רופי (1.2 שקלים).
בדרך למלון ליד מגדל השעון ציפתה לנו עוד טעימה אחרונה לפני הצ'אי. Shri Mishrilal Hotel מכין מתוקים מקומיים כבר 90 שנה ואנחנו הגענו עם המלצה לשתות Makhania Lassi ולאכול Peda וזה מה שהזמנו. Makhania Lassi הוא גרסה עשירה, סמיכה ומתוקה יותר של לאסי שמוגש עם חמאה (מקאניה) ולעיתים גם שמנת. המרקם שלו מאוד לא נעים והתחושה היא ששותים חמאה. טעמנו ועזבנו. Pedaהוא ממתק מבוסס חלב, שבושל 10 שעות ומעוצב ככדור או מטבע וגם הוא לא היה טעים במיוחד. שילמנו 86 רופי (3.5 שקלים) והמשכנו למלון. קישור.
ליד המלון שתינו את הצ'אי הנהדר עליו המליץ מנוג' וזו הייתה סגירה נהדרת לסיור טעימות נפלא.
יום חמישי 18/9/25
לא הספקנו אתמול לטייל בסמטאות הכחולות של העיר וסיגל הציעה כי נצא לחצי שעה טיול לפני ארוחת הבוקר על מנת לחוות מעט את הרחובות הכחולים וזה היה רעיון נפלא. עובדי המלון סיפרו לנו שהאזור הכי יפה לטיול נמצא סביב המלון ואנחנו החלטנו ללכת קצת לאיבוד בסמטאות. כשמטיילים בתוך הסמטאות, קל מאוד להבין למה העיר נקראת העיר הכחולה, אם כי רואים את זה הכי יפה מהמבצר למעלה. צפונית למלון נתקלנו בבאר מדרגות מרשימה ושמה Toorji Ka Jhalra Bavdi. היא נבנתה בשנת 1740 על ידי אשתו של המהרג'ה כחלק ממסורת רג'סטאנית שבה נשות המלוכה אחראיות לבניית בארות ציבוריות. היא שימשה כמקור מים, אך גם לטקסים דתיים וכמקום מפגש חברתי. בהמשך הטיול נגיע לבאר מדרגות הכי מפורסמת של רג'סטאן. ברגע מתנשא המבצר והתמונה כל כך יפה.
בהמשך אנחנו חולפים ליד אגם Gulab Sagar, אגם מלאכותי שהוקם גם הוא על ידי אחת מנשותיו של המהרג'ה על מנת לאגור מים. על הגדה הדרומית שלו נמצא מקדש שמשתקף יפה במים ובצלע המזרחית יש גהט ובה אנשים טובלים במים. מראה האגם היה מרשים במיוחד אתמול מהמבצר, אך גם מחדר האוכל של המלון שלנו יש תצפית יפה אליו.
אחד הדברים שמאוד מפתיעים אותנו זה הניקיון של הרחובות. הלכנו לישון אתמול כשאנחנו מפלסים את דרכנו בערמות זבל וצואת פרות וקמנו בבוקר לעיר מבריקה. כל הכבוד. ארוחת הבוקר במלון הייתה טובה, אכלנו שוב Puri Bhaji, פראטה ופנקייקים עם פירות, אבל הנוף מהמסעדה הממוקמת על חומת האחוזה גנב את ההצגה. מצד אחד מבצר מהרנגר במלוא הדרו, מצד שני מגדל השעון ומצד שלישי האגם. הכל כל כך יפה. בסוף החלטתי לצרף לכם את התמונה של המבצר.
בשעה 08:30 יצאנו בדרכנו לפושקר. פעמיים בדרך נתקלנו בכביש חסום ומנוג' היה צריך לאלתר עקיפה, אחת מהן הייתה נגד כיוון התנועה ולנו זה נראה כבר די טבעי. אחרי עצירת ריענון של חצי שעה, הגענו למלון בפושקר בשעה 12:50 אחרי כמעט 4.5 שעות נסיעה. פושקר היא עיירה קטנה (כ-25,000 תושבים) השוכנת על גדת אגם קדוש מאוד להינדים. האגם נוצר במקום בו האל ברהמה שמט מידו פרח לוטוס במהלך קרב עם שד. מהפרח נוצר האגם, שמשמעות שמו "יד הלוטוס" ועל שמו קרויה העיירה. מאמינים שלמי האגם יש תכונות ריפוי ומאמינים רבים טובלים בו. בעיר נערך יריד גמלים שנתי בסביבות נובמבר, שמושך אליה רבע מיליון משתתפים ועשרות אלפי גמלים. העיירה קדושה בעיקר לזרם השקטיזם בהינדואיזם ולכן אכילת בשר וביצים ושתיית אלכוהול אסורים. האווירה השלווה והקדושה של העיר הפכו אותה למוקד עלייה לרגל של מקומיים ותיירים כאחד ולמקום שאנשים נוטים לשהות בו זמן רב.
המלון שלנו Pushkar Palace הוא אחד הגרועים של הטיול, אבל המיקום שלו מעולה ויש מצב שהוא אחד הטובים בעיירה. הוא בן 3 כוכבים ונמצא על גדת האגם ליד גהט ג'איפור וליד נקודת התצפית על השקיעה, ממנה צולמה התמונה למעלה. כבר בכניסה למלון אנחנו חווים הפסקת חשמל וזה ימשיך ללוות אותנו גם בהמשך. החדר מרווח, אבל מאוד מיושן, המזגן חלון היה בלתי ניתן לשליטה והיינו צריכים לאלתר לו חסימה עם מערום של מזוודות על מנת שלא נקפא והאמבטיה מורמת מעל הרצפה והמים זורמים ממנה החוצה אל חדר האמבטיה. מזל שזה רק ללילה אחד. ארוחת הבוקר למחרת הייתה באותה רמה ולא שיפרה את המצב. נתנו למלון ציון 5.5. קישור.
אחרי התארגנות יצאנו לטיול בשוק המרכזי (Pushkar Saadar Bazar), מקום מומלץ להצטייד במזכרות הביתה. הוא נמצא בצפונו של האגם ברחוב .Main market Rd, נמתח לאורך כקילומטר ומלא במזכרות, חפצי נוי, תכשיטים, ביגוד ואביזרים, צעיפים, כלי מיטה ומפות, תיקים וארנקים ועוד. הרחוב מלא בשלטים בעברית ואנחנו מאוד לא אוהבים את האווירה הישראלית ומרגישים שאיבדנו את הודו. כנראה שבית חב"ד בפושקר מלבה את הנהירה הישראלית למקום.
מעט צפונית לשוק נמצא Ugamaji Kachori Wale. אנחנו מגיעים לשם בעקבות ההמלצות של סיגל לטעום קאצ'ורי וסמוסה עם צ'אטני מנגו ומגלים שמדובר במעדן, לא פחות, בעיקר לחובבי מנגו ומאכלים מתוקים. שניהם עולים יחד 40 רופי (1.5 שקלים). קישור.
בדרך חזרה לשוק חלפנו מבלי להתכוון על פני Rangji Temple, מקדש הינדי יפיפה, המוקדש לאל וישנו. הוא נבנה בשנת 1823 על ידי סוחר עשיר ומשלב בצורה יפה שלושה סגנונות אדריכליים, רג'פוטי, מוגולי ודרום הודי, שבא לידי ביטוי בעיקר בשער הכניסה הגבוה שמזכיר מקדשים בטאמיל נאדו.
משם חזרנו לטייל ברחוב השוק, מידי פעם הצצנו לגהטות על גדת האגם, בהם היה קומץ מתרחצים בשעה כל כך חמה של היום עד שהגענו אל Sarwadia Mishtan Bhandar, טעמנו Malpua בסירופ סוכר, מנה שכבר טעמנו באודייפור ונהנינו מאוד להסתכל על האיש בחזית החנות שהכין Jalebi במיומנות רבה.
היעד שלנו היה המקדש של ברהמה שנמצא בצפון מערב האגם, אבל בדרך עצרנו בחנות נהדרת של צעיפי פשמינה (צמר עדין ורך מאוד, שמופק מעזים מההימלאיה) וקנינו שניים מתנה לאימהות.
כשהגענו למקדש גילינו שהוא סגור להפסקת צהריים, אז ניצלנו את הזמן לאכול צהריים במסעדה מומלצת שהייתה ממש ליד ושמה Shree Karni Maa Dhaba. על פי ההמלצות הזמנו Dal Baati Churma. זוהי מנה רג'סטאנית פופולרית, מלוחה ומתוקה, הכוללת שילוב של עדשים חריפות, כופתאות בצק מטוגנות או אפויות וצ'ורמה מתוקה, שזו חיטה טחונה גס שמבושלת עם גי וסוכר. נהדר.
יחד איתה הזמנו לטעום גם Bundi Raita, כדורים קטנים של קמח חומוס מטוגנים וטבולים ביוגורט עשיר ומנטה טרייה. מגישים את זה קר כתוספת לאיזון טעמים ותבלינים עזים. לנו זה פחות התחבר. לסיום הזמנו פקורה, אותה כבר טעמנו בג'ודפור, מנה נפלאה שהזכירה לנו בטעם קצת כדורי פלאפל. הארוחה עלתה 500 רופי (20 שקלים).
המקדש של ברהמה (Brahma Temple) מהמאה ה-14 הוא אחד המקדשים הבודדים בעולם המוקדשים לאל ברהמה (האל שברא את הייקום) ואתר התיירות הפופולרי ביותר בעיר. אומרים שברהמה עצמו בחר את המיקום שלו. הסיבה שזה מקדש בודד לברהמה היא כי אשתו סאוויטרי הטילה עליו קללה שאסרה לסגוד לו בשום מקום אחר, לאחר שאחרה לטקס וראתה שלא חיכה לה ולקח אישה אחרת. ההינדים האדוקים נוהגים לטבול באגם הקדוש לפני שהם נכנסים למקדש הזה. הוא נבנה מלוחות אבן ושיש והוא מאוד ססגוני, צבוע בכחול, כיפתו עשויה עץ אדום ויש לו סמל חמסה אווז המעטר את הכניסה הראשית. בפנים המקדש רצפת שיש בצבעי שחור ולבן, הקירות מחופים במאות מטבעות כסף שניתנו על ידי חסידים כקורבן, צב כסף מונח על הרצפה מול ה-Garbhagriha (הגומחה במקדש בה נמצא פסלו של האל לו מוקדש המקדש), בה נמצא פסל השיש של ברהמה עם ארבעה ראשים ובת זוגו השנייה Gayatri, אלת הידע. המקדש הוא אחד מחמשת אתרי העלייה לרגל הקדושים ביותר בהודו ואסור לצלם בתוכו. הכניסה חופשית.
אחרי המקדש הלכנו לגהט הנקראת על שם ברהמה. בגהט היו לא מעט מאמינים שטבלו במי האגם הקדוש ואנחנו מאוד הופתענו לראות את הנשים ההודיות המבוגרות טובלות כשהן עירומות בפלג גופן העליון ולא הבנו כיצד זה מתיישב עם השמרנות ההודית. בכניסה לגהט יש לחלוץ נעליים ואסור לצלם. משם חזרנו למלון, כשבדרך אנחנו ממשיכים לראות לא מעט עסקים עם כיתובים בעברית.
בשעה 16:00 קבענו עם מנוג' לנסוע למקדש מחוץ לעיירה ובדרך לנקודת המפגש איתו ראינו מקדש מאוד מרשים ושמו Shri Rama Vaikunth Nath. הוא נחנך בשנת 1925 ומוקדש לאלים וישנו ולקשמי.
ממש ליד נמצא המקדש הסיקי Gurudwara Sahib, המרכז הרוחני עבור הקהילה הסיקית המקומית. בדומה למקדשים סיקים אחרים, גם הוא מגיש ארוחות חינם לכל החפץ בכך. אנחנו לא הספקנו לבקר בו.
בדרך למקדש היינו אמורים לחצות את האגם, אך מפלס האגם היה כל כך גבוה שהגשר היה שקוע במים. מנוג' המיומן עשה עקיפה והגענו לרכבל אחרי רבע שעה. בדרך ראינו שכונה עצומה של אוהלים ולא מעט גמלים שמסיירים עם מטיילים בפרברי העיירה. מקדש סביטרי דווי (Savitri Devi Temple) נמצא בגובה של כ-720 מטרים על פסגת הר Ratnagiri. אנחנו עולים אליו עם רכבל בנסיעה שנמשכת 6 דקות, אך לי נראתה כמו נצח. מזוכיסטים יכולים לטפס אליו ברגל במסלול בן קילומטר וחצי הכולל כ-1100 מדרגות. מהמקדש למעלה נשקף נוף מהפנט של האגם במרכז העיירה ואומרים שהזריחה ממנו מהממת. העלייה ברכבל עולה 180 רופי (7 שקלים) לכרטיס הלוך ושוב. הכניסה למקדש חופשית.
המקדש מוקדש לאשתו הראשונה של ברהמה סאוויטרי (Savitri) ונחשב למקדש השני בחשיבותו בעיירה. בתוך המקדש האלה סאוויטרי במרכז, מימינה האלה Sharda ומשמאלה האלה Saraswati. סאוויטרי הגיעה אל הגבעה אחרי שקיללה את ברהמה. לפני שעזבה הם סיכמו ביניהם כי הארטי הראשון יוקדש לה ורק לאחר מכן יוקדש ארטי לאלה גיאטרי, מסורת שנמשכת עד היום. פרט לנוף היפה, בתחנת הרכבל העליונה מתגוררים עשרות קופים שמדגמנים בכיף פוזות למצלמה וכדאי להימנע מהגעה עם אוכל. בסך הכל נמשך הביקור במקדש כולל העלייה והירידה כ-45 דקות.
בדרך חזרה למלון ביקשתי ממנוג' שיעצור לי בעיר האוהלים. היה מאוד מסקרן לראות איך אנשים חיים ללא כל תנאים מינימליים, אך כשהתקרבתי יצאו לעברי כל כך הרבה אנשים, שנרתעתי והמשכתי הלאה. משם חזרנו למלון למנוחה קצרצרה לפני שנצא לחזות בשקיעה על האגם.
בשעה 18:00 יצאנו לגהט ג'איפור הסמוך למלון שנחשב גם כנקודת התצפית הטובה ביותר על השקיעה. האגם הקדוש (Pushkar Lake), בשונה מסיפור האגדה על פרח הלוטוס של ברהמה, הוא אגם מלאכותי שנוצר במאה ה-12 כתוצאה מהקמת סכר על נהר Luni. כנראה שהוא הוקם במקום שבו כבר היה אגם קטן יותר מכיוון שהוא מוזכר כבר במאה ה-4 לפני הספירה. המאמינים טובלים באגם שמימיו נחשבים כמרפאי מחלות גוף ונפש וכמקרבים לגאולה במעגל גלגול הנשמות. סביבו יש 52 גהטות בהם יורדים המאמינים אל האגם וכ-400 מקדשים. מתוך הגהטות, ישנם עשרה הנחשבים בעלי חשיבות לאומית. בגהט Gau פוזר אפרו של מהטמה גנדי ועל גהט ברהמה נאמר שהוא שימש את האל לרחצה באגם ומתקיים בו טקס ארטי מרשים. האגם קדוש גם לסיקים ומספרים כי הגורו הסיקי העשירי קרא את ה-Granth Sahib, הספר הסיקי הקדוש, על גדת האגם. האגם עשיר בדגים ובעבר היו בו תנינים, שהועברו על ידי הבריטים למקום אחר. בשעות אחר הצהריים מתקבצים בגהט מאות מבקרים, חלקם טובלים באגם וחלקם ממתינים בסבלנות לשקיעה.
בזמן ההמתנה לשקיעה, סיגל קונה כמה צמידי רגליים לבנות ממוכרת תכשיטים מקסימה במיוחד וזוכה לתמונה נהדרת. מרגע לרגע עולה כמות האנשים במקום ואפילו הרב של בית חב"ד מגיע לפגוש ישראלים. אחרי שצילמנו עשרות תמונות של השקיעה (אחת נמצאת קצת למעלה), ניגש אלינו בחור ישראלי והזמין אותנו לשמוע את הלהקה המקומית שלו שתכף תתחיל לנגן בבית הקפה ממול. נענינו להזמנה, שתינו לאסי וקפה קר ופטפטנו קצת עם ישראלית שישבה לידנו וסיפרה שהיא נמצאת בפושקר לא מעט זמן ודי עסוקה בלא לעשות כלום. עדיין לא הצלחנו להבין למה אנשים נשארים שם ימים רבים. אחרי שעה הבנו שהלהקה ממשיכה להתעכב וחזרנו למלון.
להמשך קריאת פוסטים נוספים בטיול:
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק א
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק ב(הנוכחי)
