טיול זוגי לפרובנס מאי 2025

רקע

אני לא יודע איך זה קרה, אבל עד היום לא הגענו לפרובנס. היינו מאוד קרובים אליה כשביקרנו לפני כמה שנים במרסיי, אני הייתי בביקור עבודה קצר בניס, אבל זה הכי קרוב שהגענו. החלטנו שהגיע הזמן ומבצע של אל על למרסיי עם נקודות חתם את ההחלטה. קנינו כרטיסים ל-7 לילות והיינו בדילמה האם להקדיש את כל הזמן רק לכפרים של פרובנס הקלאסית או לשלב גם את הריביירה הצרפתית היפה. אחרי עבודת הכנה קצרה הבנו שעם ההספקים הגדולים והחריצות שלנו נוכל להתמודד עם הכל. חודש מאי הוא חודש גבולי. היתרון שלו הוא שזה עדיין לפני ההסתערות של המוני התיירים בקיץ אבל מצד שני זה חודש מעט גשום וקר ומפספסים את פריחת הלוונדר ביולי. בסופו של דבר תכננתי טיול מתגלגל שמתחיל במרסיי ונמשך מזרחה לאורך חופי הריביירה עד מונטה קרלו, משם עולים צפונה לכיוון קניון Verdon ומשם חוזרים מערבה לטיול כפרים בפרובנס. כל לילה מלון אחר. את הטיול נעשה עם רכב שכור שנקח ונחזיר בשדה התעופה במרסיי.

כרטיסי טיסה

גם את הנסיעה הזו רכשנו בנקודות בונוס של אל על. הכרטיסים עלו 33,600 נקודות + 156$ לשנינו כולל מזוודה והושבה. הטיסה הלוך בצהרים (14:45), כלומר מגיעים רעננים אבל מפסידים את היום ואילו הטיסה חזור בשעת ערב (19:20) שתאפשר לנו להספיק לטייל ביום האחרון ולהגיע בלי לחץ לשדה התעופה.

בפועל, שתי הטיסות יצאו באיחור של חצי שעה ו-45 דקות בהתאמה. בהלוך שידרגו לנו מושב אחד לביזנס ואת השני לשורה הראשונה אחריו ואילו בחזור קיבלנו שני מושבים בשורה הראשונה. השירות היה טוב מאוד, אך נראה שהכריך הולך ומתדרד מטיסה לטיסה והוא היה בלתי אכיל. חבל. נתנו לחברת התעופה ציון 8.

בתי המלון

בחירת המלונות הפעם יותר מורכבת מטיולים קודמים בשל הצורך לבחור מלון שונה לכל יום ובסך הכל שבעה מלונות. זה עוד יותר מאתגר לאור העובדה שבכל יעד צריך ללמוד היטב איפה המיקום הנכון ובכל מלון צריך לוודא שיש חניה פרטית או חניה ציבורית סמוכה. כבר בתחילת התכנון גילינו שהביקור שלנו בקאן נופל על פסטיבל הסרטים והיה לנו מאוד קשה למצוא מיטה פנויה בעיר ולבסוף מצאנו בפרברים. כהרגלנו, חיפשנו את המלונות בבוקינג עם אפשרות ביטול ועם ציון גבוה מ-8. פירוט המלונות והציונים שנתנו להם מופיע בתיאור ימי הטיול.

השכרת רכב

כמו תמיד שכרתי את הרכב באתר המצוין להשכרת רכב CarRentalNet. פורטל ההשכרה הזה מבית Economy Car Rentals הוא זול, אמין ומאפשר גמישות רבה, כולל לקחת את הרכב ולהחזיר ביעדים שונים, למרות שבמקרה הזה אני לוקח ומחזיר בשדה התעופה במרסיי. בשל ניסיון מר בעבר, אני משתדל לבחור מהתוצאות רק חברות השכרה בינלאומיות מוכרות. הזמנתי רכב ידני מקבוצת Economy בחברת Alamo במחיר 276 אירו ל-8 ימים כולל ביטוח מקיף עם השתתפות עצמית של 1700 אירו, אותה ביטחתי כחלק מביטוח הנסיעות הישראלי במחיר 54$. את ההשכרה אפשר לבטל בחינם עד יום לפני.

בפועל, הסניף של Alamo היה ממש מול הטרמינל, תהליך ההשכרה היה פשוט וידידותי וקיבלנו רכב מסוג רנו Clio חדש מהניילונים עם 2 ק"מ. מערכת המולטימדיה ברכב התחברה לטלפון שלי, כך שהיה לנו אפילו ניווט על המסך של הרכב. מושלם. גם בחזור תהליך ההחזרה היה פשוט במיוחד ולמעט בדיקת מיכל הדלק, הרכב אפילו לא נבדק. נתנו לחברת ההשכרה ציון 10. נסענו 1019 ק"מ בסך הכל. הדלק עלה 118 אירו, חניות עלו 133 אירו ואילו אגרות בכבישים המהירים עלו 40 אירו. סך הכל הוצאות על הרכב: 567 אירו.

מסעדות ואוכל

פרק האוכל בטיול הזה היה קשה מאי פעם בשל ריבוי היעדים, שהצריך הכנת מסעדות מומלצות בלא מעט מקומות, בחלקם נאכל במסעדות עם כוכבי מישלן ובחלקם במסעדות מקומיות טיפוסיות. סיגל עבדה קשה ובסופו של דבר יצאנו לדרך עם רשימת המלצות לכל מקום, גם לארוחות צהרים וגם לערב ורשימת מאכלים מקומיים שחובה לטעום. הזמנו מקומות למסעדות כמעט לכל ערב ובמונטה קרלו לארוחת צהרים. בנוסף, שיבצנו במפה שווקים, בתי קפה ופטיסרי מומלצים וכן יקבים פוטנציאליים לטעימת יין.

רשימת המסעדות המוזמנות כללה שילוב של מסעדות עם כוכבי מישלן עם מסעדות מומלצות ללא כוכבים. הזמנו את מסעדת L'Affable בקאן, מסעדת Flaveur בניס (שני כוכבי מישלן), מסעדת Yoshi במונטה קרלו, שבה לא אכלנו בסופו של דבר (כוכב מישלן אחד), מסעדת Licandro ב-Aix en Provence, מסעדת Omma ב-Roussillon ומסעדת La Mirande ב-Avignon (כוכב מישלן אחד). בנוסף, אכלנו בספונטניות במסעדת La Bastide de Moustiers בכפר Moustiers Sainte Marie (כוכב מישלן אחד). פירוט כל המסעדות נמצא בימי הטיול ובחשבון האינסטגרם אוכל שלי.

ביטוח ותקשורת

ביטוח עשינו באתר האינטרנט של הפניקס, אתר ידידותי וכיסוי בריאותי נרחב. הביטוח עלה לשנינו 32 דולר ל-8 ימים ללא מזוודה והוספנו לו ביטוח ביטול השתתפות עצמית לרכב השכור בעלות של 54 דולר. חבילת אינטרנט רכשנו E-Sim כמו תמיד ב-Airalo. סים וירטואלי זול במיוחד שמתאים לטלפונים שתומכים בטכנולוגיה הזו. אני רכשתי חבילת 5 ג'יגה במחיר 10$ ואילו סיגל רכשה חבילת 3 ג'יגה במחיר 7.5$. הסים מאוד נוח והוכיח את עצמו בטיולים קודמים.

ועכשיו לטיול עצמו:

יום שני 19/5/25

אל שדה התעופה הגענו עם מונית בשעה 11:45. רבע שעה לאחר מכן כבר היינו בדיוטי פרי, קנינו שוקולד לילדים והעברנו את הזמן בנעימים עד לטיסה בטרקלין הנהדר של אל על. לפני מספר ימים הגשנו בקשה לשדרוג מחלקה באמצעות הטבת Extra שהייתה לי ובשער העליה למטוס התבשרנו כי קיבלנו מושב אחד במחלקת עסקים, אותו פירגנתי לסיגל. אותי הושיבו בשורה הראשונה של האקונומי שזה היה בדיוק שורה אחת אחריה. המטוס המריא בחצי שעה איחור ואחרי 4:15 שעות נחתנו בשדה התעופה של מרסיי. גם שם, אחרי רבע שעה כבר היינו בחוץ, קיבלנו את הרכב השכור במהירות ובשעה 19:15 כבר היינו בדרכנו למלון בעיירה Cassis, אליו הגענו בשעה 20:05.

בקסיס הזמנו את מלון Le Golfe, מלון צנוע במיוחד, אבל במיקום חלומי ממש על המרינה ועם חניה פרטית בתשלום. החדר היה אחד הקטנים שהיינו בו, אבל נקי ומודרני. הוא מאוד מינימליסטי ועם מקלחת של פעם. החניה הייתה אחרי המלון ועל מנת להיכנס אליו היה צריך להקיף את הבניין. החדר היה בקומה ראשונה ללא מעלית מהחלון נשקף נוף מהפנט של המרינה הקטנה והציורית של קסיס. מחיר החדר היה 153 אירו ללילה כולל מס עירוני ושילמנו עוד 12 אירו על החניה. נתנו למלון ציון 6.

אחרי התארגנות מהירה במלון יצאנו לסיבוב קצר במרינה בחזית המלון. השעה הייתה סביב 21:00, בדיוק השעה בה שוקעת השמש בחודש מאי והמראה היה מרהיב.

לאחר טיול קצר התיישבנו לאכול במסעדה המומלצת La Vieille Auberge. זוהי מסעדת דגים ופירות ים משפחתית במרינה הסמוכה למלון, שהוקמה עוד בשנת 1978. הזמנו למנה ראשונה פלטה של דגים ופירות ים מטוגנים וסלט תמנון ולמנה עיקרית סטייק טונה. פלטת הדגים הייתה נהדרת ואת הסטייק אני אהבתי מאוד וסיגל פחות, אבל הייתה לנו שם חוויה טובה ומחירים נוחים. שילמנו על הארוחה 70 אירו.

בסך הכל נסענו היום 55 ק"מ. לילה טוב.

יום שלישי 20/5/25

קמנו מוקדם לבוקר עם תחזית גשם קודרת והחלטנו לצאת מוקדם ככל האפשר על מנת להספיק לצפות על המפרצים המפורסמים של קסיס לפני הגשם. בביקור האחרון במרסיי הגענו לכאן על מנת לעשות שיט במפרצים, אך השיט לא יצא בגלל מזג האוויר. הפעם החלטנו לטייל ברגל. עוד לא ידענו מה מחכה לנו. מהמלון נסענו כמה דקות לעבר החניה הסמוכה למסלול ההליכה ברחוב Avenue Note Dame. הקלנקס (Calanques) הם 24 המפרצים המפורסמים הנמצאים מצפון לקסיס ועד מפרץ מרסיי. זוהי שמורת טבע, בה אפשר לטייל במסלולי טיול רגליים או בשיט בים הכולל כניסה לחלק מהמפרצים עם זווית ראייה שונה עליהם. הקלאנק Port Miou הוא הקרוב ביותר לקסיס, אורכו 1400 מטרים והוא מוקף צוקים תלולים. סביב חצי האי פורט מיו יש מסלול הליכה קליל ששמו הנסיך הקטן (Sentier du Petit Prince), המקום בו מצאו את הריסות מטוסו של Antoine de Saint Exupéry, הטייס שכתב את הספר המפורסם בשם זה. על שמו נקרא שדה התעופה בעירו ליון. שניים מהמפרצים המצולמים ביותר בשמורה נמצאים במרחק הליכה ושמם Calanque de Port Pin ו-Calanque d'En vau . מרחק ההליכה לקלאנק פורט פין הוא כ- 45 דקות לכיוון. בכל מקרה, תכניות לחוד ומציאות לחוד. המסלול היה הרבה יותר קשה מאשר חשבנו והיה כרוך בירידה תלולה, שיחד עם השמים הקודרים והמאיימים גרמו לנו להסתפק בתמונה יפה של מעגן הסירות בקלנק.

היעד הבא הוא העיירה המפורסמת Saint Tropez. בחרנו לוותר על הדרך המהירה והקצרה יותר לטובת הדרך הנופית ששמה Route des crêtes (כביש D141). הכביש מטפס מקסיס אל מצוק מעל קו הים ומשם מתפתל מזרחה בגובה רב לכיוון העיירה la Ciotat. בדיעבד, לא נסיעה מרשימה במיוחד, אבל אולי השמיים הקודרים והראות הגרועה הביאו אותנו לחשוב כך.

בשלב זה הגיע הגשם והוא הלך והתחזק מרגע לרגע באופן שהתחיל לאיים על בטיחות הנהיגה. הניווט של גוגל הוביל אותנו בתחילה בכביש מהיר ולאחר מכן בכבישים כפריים עם ניקוז פחות טוב. מצאנו את עצמנו נוסעים במהירות מקסימלית של 30 קמ"ש בניסיון לנחש מה נמצא לפנינו. בשלב מסוים עברנו בלי לשים לב קטע עם מים גבוהים במיוחד שלא ברור כיצד צלחנו ודקות לאחר מכן נקלענו למחזה שהיה נראה שנלקח מסרט אימה, בו זרם מים עז חצה את הכביש מצד לצד תוך שהוא מציף את השדות משני הצדדים. משאית שהייתה לפנינו עברה את זה באומץ רב ואנחנו קיבלנו החלטה קלה להסתובב על עקבותינו בתקווה שנצליח לחזור לכביש המהיר. עד עכשיו אני מצטער שלא צילמתי את מחזה הבלהות הזה שנראה כמו סוף העולם.

אם לא מספיק הלחץ שהיינו בו, בשלב זה הטלפונים שלנו השמיעו אזעקה מלווה בהתראה בצרפתית בדבר מזג אוויר קיצוני וקריאה לתושבים להמנע מנסיעה. בתחנת הדלק הראשונה עצרנו לשתות קפה ולהמתין עד שהמצב יירגע. לאחר חצי שעה טעינו לחשוב שהגשם נחלש ויצאנו לדרכנו, אך הגשם המשיך בעוצמה רבה ואנחנו המשכנו בנסיעה איטית על הכביש המהיר עד להגעה ל-Saint Tropez אחרי יותר מ-4 שעות במקום קצת פחות משעתיים. חנינו בחניון במיקום נהדר בשם Parc des lices על יד הכיכר המרכזית בשם זה.

Saint Tropez הייתה עיירת דייגים שלווה עד שצולם בה סרט עם בריג'יט בארדו בשנות ה- 50 של המאה הקודמת ומאז הפכה לחביבת ידוענים וסמל לזוהר. מתגוררים בה בסך הכל כמה אלפי תושבים והיא נקראת על שמו של קצין רומי שראשו נערף בגלל שהתנצר, גופו מחוסר הראש נשלח על גבי סירה לים, היא נסחפה לבסוף לחופי העיירה והתושבים החליטו שהיא נשלחה אליהם משמיים. החוף המפורסם ביותר בעיירה הוא חוף Pampelonne' שנמצא מדרום לה ואילו חוף Bouillabaisse, שנמצא ממערב למרינה הוא חוף קטן ופחות עמוס.

Place des Lices היא כיכר מהמאה ה-19 שהייתה מקום מפגש של אמנים בתחילת המאה ה-20, שבילו בעיקר בבית הקפה Café des Arts. בכיכר שורות של עצי דולב בני מאות שנים, במרכזה מזרקה מהמאה ה-18, סביבה מסעדות ובתי קפה ואזרחים משחקים בה פטאנק. בימי ג' ושבת מתקיים בכיכר שוק אזורי פרובנסיאלי מסורתי גדול ותוסס בו נמכרת תוצרת טרייה מכפרי הסביבה, אמנות מקומית, פרחים ומזכרות.

בסמוך לכיכר נמצא סניף של הפטיסרי La Tarte Tropézienne Pâtisserie Viennoiserie, בו מומלץ לטעום את העוגה המקומית המפורסמת Tarte Tropézienne. זוהי עוגת בריוש חצוי ועליה קרם פטיסייר וקרם חמאה ומעל הכל סוכר גבישי. יצר אותה קונדיטור פולני שפתח מאפייה בעיר בשנת 1955, בריז'יט בארדו אהבה את העוגה ומאז הפכה ללהיט. כוחם של משפיענים. אנחנו קנינו קופסא ובה 6 מיני טארטים, צמד בטעם קלאסי ועוד אחד מארבעה טעמים שונים. שוקולד, פטל, תות לימון ותה. אנחנו פחות התחברנו להתלהבות מהעוגה, אם כי זו בטעם שוקולד הייתה לא רעה בכלל. שילמנו 11.4 אירו לשישייה.

משם צעדנו לכיוון המצודה, עדיין מנסים לעכל את הנסיעה הקשה. מצודת סן טרופז (Citadelle de Saint Tropez)שצורתה משושה, ניצבת מעל הנמל ונבנתה בשנת 1902 כדי להגן על העיר מפני פלישה ספרדית. בשנת 1873 היא הפכה ללא רלוונטית מכיוון שהסוללות שלה לא יכלו עוד לעמוד בפני פגזים מודרניים. נופי המפרץ והעיר העתיקה למטה מרשימים והתותחים שלה עדיין עומדים מכוונים כלפי הים. בשטח המצודה מסתובבים טווסים ססגוניים, שאינם מתרשמים מנוכחות המבקרים.

בתוך המצודה נמצא המוזיאון הימי שנפתח בשנת 2013 לאחר מלאכת שיקום גדולה והוא מתחקה אחר המורשת של אלפי מלחים שיצאו מהנמל המקומי, שהיה השלישי בגודלו בצרפת בים התיכון, ועסקו במגוון פעילויות כגון דיג, שינוע סחורות או ניווט. המוזיאון מאפשר להבין טוב יותר את ההיסטוריה וההתפתחות של העיר, אך אנחנו לא חשבנו שהוא מעניין. הכניסה למצודה והמוזיאון עולה 5 אירו.

מהמצודה יורדים היישר לתוך העיר העתיקה. העיר העתיקה (La Ponche) כלואה בין המצודה לנמל והיא המרכז ההיסטורי של העיירה. היא חביבה, לא מאוד מרשימה ויש בה חנויות בוטיק קטנות ובתי קפה. טיילנו לאורך רחוב Portail Neuf עד הכנסייה Église Paroissiale Notre Dame de l'Assomption, שמגדל הפעמונים שלה אמנם בולט מעל הכל, אך קשה מאוד לצלם אותה בשל הסימטאות הצפופות. פיסלו של פטרון העיר, הקדוש טרופז, נמצא בתוכה, אך היא כבר הייתה סגורה בשעה זו.

מעט צפונית משם נמצאת כיכר העירייה (Mairie de Saint-Tropez). כיכר השוק (Pl. aux Herbes) מלאה בבוקר בדוכני פירות, ירקות ופרחים וצמוד אליה נמצא שוק הדגים (Halle aux Poissons) העירוני הקטן, אבל שניהם כבר היו סגורים ואחרי ניקיון יסודי.

ביציאה המערבית משוק הדגים נמצא הנמל (Port) הציורי של העיר עמוס ביאכטות מפוארות. במקור הוא היה נמל הדייגים ולאורכו בתים צבועים פסטל והמון בתי קפה ומסעדות. בצדו הצפוני של הנמל נמצאת הטיילת Mole Jean Reveille, ממנה יש נוף נהדר של הנמל והמצודה. ביציאה משוק הדגים נמצא בית הקפה Sénéquier המשמש את סלבריטאי העיירה מאז שנת 1887 וקשה לפספס את חזיתו האדומה. המחירים שלו מוגזמים באופן מיוחד.

בדרך לאוטו עצרנו לארוחת צהרים קלה (כנראה קלה מידי כי היה נראה שזה מרגיז את המלצרית שאנחנו מזמינים כל כך מעט) ומשם יצאנו לנסיעה של שעה וחצי עד המלון בקאן. מומלץ לנסוע בכבישי החוף D559 ו-D6098 המכונים Corniche de l'Esterel ונשקפים מהם נופים נהדרים של הים מצד אחד ומצוקי רכס אסטרל האדמדמים מהצד השני. הכביש מתחיל ב-Saint Raphael ומסתיים ב-La Napoule ולאורכו יש נקודות תצפית.

בגלל פסטיבל הסרטים של קאן התקשינו מאוד למצוא מלון מרכזי כפי שאנחנו אוהבים ונאלצנו לנדוד עד פרבר של העיר שנקרא le Cannet, אך המיקום היה די נוח ובמרחק של כשלושה קילומטרים בלבד ממרכז העיר. מלון Zenitude Hôtel Résidences Le Cannet היה בן 4 כוכבים ומתחתיו הייתה חניה מקורה. יש במלון בריכת שחיה. החדר היה מודרני, מרווח ונוח, אך עם אמבטיה לא נוחה. מחירו היה 145 אירו כולל מס עירוני והוספנו תשלום של עוד 10 אירו בגין החניה. נתנו לו ציון 8.

עיר הכוכבים קאן (Cannes) מפורסמת בעיקר בשל פסטיבל הסרטים המתקיים בה מידי שנה החל משנת 1946 ומארח את כל כוכבי העולם, אך יש בה גם חופים נהדרים עם חול זהוב ומים חמימים (חלקם הגדול בתשלום). בדומה ל-Saint Tropez, גם קאן מתהדרת במרינה יוקרתית, יאכטות ענק והרכבים הכי יקרים בעולם נוסעים בכבישיה. בעיר מתגוררים כ-80,000 תושבים.

אחרי התארגנות מהירה יצאנו לכיוון היכל הקונגרסים. כמעט כל הכבישים באזור היו חסומים בגלל פסטיבל הסרטים והיה די מאתגר להגיע לחניה. היכל הקונגרסים (Palais des Festivals et des Congrès de Cannes) הוא האולם המפורסם, שנבנה בשנת 1982 ומארח את פסטיבל הסרטים היוקרתי. הוא משמש לכנסים, הופעות ופסטיבלים. האודיטוריום הגדול Louis Lumière הוא האולם האגדי לטקסים הגדולים ומכיל 2300 מקומות ישיבה. בסמוך אליו נמצאת המבואה המפוארת שנראית גם מחוץ לבניין דרך קירות הזכוכית ואילו האולם The Salon Pierre Viot נקרא על שם המנהל האגדי של הפסטיבל עד שנת 2000 ונשקף ממנו נוף נהדר של המפרץ והטיילת. הכניסה לאולם החיצוני חופשית ושם נמצאות טביעות האצבע של הכוכבים, אך עבורנו שום דבר לא רלוונטי כי בתקופת הפסטיבל אי אפשר להיכנס. רגע לפני שעזבנו את המקום, קנינו לליאור תיק למזכרת של הפסטיבל בחנות הרשמית.

מהיכל הקונגרסים התחלנו לטייל ברגל מערבה לכיוון העיר העתיקה. העיר העתיקה (Le Suquet) נמצאת על המדרון של גבעת Mont Chevalier, שם היה כפר הדייגים שממנו התפתחה העיר ממערב למרינה. אין כניסה לאזור עם רכבים, הסמטאות הצרות מרוצפות אבן והנופים מרשימים. הטיפוס לעיר העתיקה אינו קשה כפי שהוא נראה מרחוק ועולים אליה ברחוב מתפתל עם מדרגות רחבות שמתחיל ליד פסל החזה של Donat Joseph Mero, שהיה ראש העירייה במשך 9 שנים במחצית השנייה של המאה ה-19.

אחרי כמה דקות טיפוס הגענו אל אחד משני המונומנטים הבולטים בעיר העתיקה, Église Notre Dame d'Espérance, כנסייה מהמאה ה-15, שהיא החשובה בעיר ושימשה כבית חולים במהלך מלחמת העולם השנייה. כדאי לשים לב בעיקר למרפסת מתקופת הרנסנס, בה נמצא עוגב משנת 1857. מול הכנסייה יש חומה קצרה שטיפוס עליה מספק נוף מרשים של העיר והכנסייה.

בעורף של הכנסייה נמצאת חצר קטנה אליה עוברים מתחת למגדל השעון. ניצב שם פסל של מריה הבתולה ושמו La Vierge, לידו השלט המפורסם Cannes הנראה למרחקים וכן תצפית מרהיבה על המרינה והיכל הקונגרסים מאחוריה. התצפית היא הסיבה המרכזית לטיפוס לעיר העתיקה כי הכנסייה והמגדל לא מספיק מיוחדים או מרשימים כדי להצדיק זאת.

מהצד השני של החצר נמצא המונומנט השני הבולט של העיר העתיקה, המגדל מהמאה ה-11 ששמו Tour du Mont Chevalier. הוא היה חלק מהביצורים שנבנו על מנת להגן על העיר העתיקה. לאחר לא מעט תמונות מרשימות מהתצפית ירדנו בקלילות חזרה לעיר התחתית.

בסמוך לנקודת הירידה מהעיר העתיקה נמצא שוק Forville, שוק מקורה שנוסד בשנת 1934, אליו מגיעים שפים על מנת לקנות חומרי גלם. אפשר למצוא בשוק דגים, בשר, פירות וירקות, גבינות, נקניקים, פרחים ועוד, אך השוק פעיל רק עד שעה 13:00 ואנחנו פספסנו אותו. בימי שני השוק משמש כשוק פשפשים. מעט דרומית לו נמצא המדרחוב התוסס Meynadier עם חנויות בוטיק ומעדניות גורמה קסומות ואת הדרך חזרה לכיוון המרינה עשינו דרכו ויצאנו ממנו סמוך לבניין העירייה המרשים.

אחרי עצירה קלה לקפה קר ומנוחה של כמה דקות המשכנו אל צידה המזרחי של המרינה (Vieux Port). בצד הזה הקרוב להיכל הקונגרסים עוגנות היאכטות הגדולות והמפוארות ביותר ואנחנו מטיילים ביניהן ומנסים למצוא את המפוארת מכולן. חלקן מארחות מסיבות קוקטייל או ריקודים לבאי הפסטיבל והגשר המוביל אל הסיפון עטוי בשטיח אדום. בחלקן יש בריכות שחיה או ג'קוזי ופינות ישיבה סלוניות עצומות. בצד המערבי של המרינה עוגנות היאכטות הקטנות יותר, המזכירות את כפר הדייגים ממנו התפתחה העיר.

הטיילת (La Croisette) המפורסמת של קאן היא אחת הנחשבות בריביירה ונמצאת מצדו המזרחי של היכל הקונגרסים. הדרך אליה ברגל מהמרינה חסומה בגלל הפסטיבל, אבל אחרי מעקף משמעותי, פילסנו את דרכנו אליה. לאורכה אחוזות פאר רבות והיא מעוטרת בדקלים. היא משתרעת לאורך קילומטר וחצי מהיכל הקונגרסים במערב ועד גן הוורדים (La Roseraie) והמרינה Port Pierre Canto במזרח. לאורכה נמצאים שני חופים ציבוריים נהדרים, Plage Macé המערבי מהשניים ו-Plage Zamenhof. כרגע החופים עמוסים במסעדות ובתי קפה ונראה שחלקם הוקם במיוחד לבאי הפסטיבל. בין לבין ניתן להציץ אל עבר החופים המפורסמים.

אחרי שטיילנו לא מעט לאורכה של הטיילת הלוך ושוב, פנינו צפונה באזור של מלון קרלטון המפואר אל עבר Rue d'Antibes, אחד הרחובות המרכזיים והאלגנטיים של העיר. הרחוב המקביל לטיילת עמוס סניפים של רשתות האופנה הבינלאומיות, חנויות בוטיק עם אופנה מקומית, בגדי מעצבים, חנויות תכשיטים וכמובן לא מעט בתי קפה ומסעדות כולל שני סניפים של פטיסרי Laduree המפורסם. ברחוב קטן היוצא ממנו נמצאת המסעדה אליה הזמנו מקומות לארוחת ערב.

מסעדת L'Affable היא מסעדה צרפתית מומלצת. תפריט ארוחת הערב כולל מנה ראשונה, עיקרית וקינוח. את המנות ניתן לבחור מבין מספר אפשרויות והמחיר הוא 57 אירו לאדם. פתחנו עם מנה קלאסית של כבד אווז ועם טרטר דניס. שתיהן היו טובות מאוד, אם כי מנת הכבד הייתה שגרתית למדי ולא מיוחדת.

למנה עיקרית לקחנו על פי המלצת המלצר פילה סיבס שהגיע חתוך כמו פרוסת עוגה, שוחה ברוטב נהדר ועליו ירקות. מנה מצוינת. לצדו הזמנו מנת עגל טובה מאוד עם פטריות מורל. לקינוח לקחנו מנת סופלה גרנד מרינייה, שסיגל התענגה עליה באופן מיוחד ועוד קינוח לימוני שהיה מאכזב וננטש. בסך הכל זו הייתה ארוחה טובה שעלתה 122 אירו ונתנו לה ציון 8. יחד עם החשבון קיבלנו צלחת עוגיות Madeleine, שאף פעם לא הבנו את ההתלהבות מהן, אבל אכלנו אחת בשביל הנימוס.

בדרך לחניה עברנו שוב דרך הטיילת, צפינו בבית הקולנוע המאולתר שהוקם על החוף לכבוד הפסטיבל, צילמנו עוד כמה תמונות של היכל הקונגרסים, טבלנו קצת באבק כוכבים ומשם נסענו חזרה למלון. בסך הכל נסענו היום 303 ק"מ.

יום רביעי 21/5/25

הבוקר קמנו מוקדם ובשעה 07:20 עזבנו את המלון והגענו אחרי 40 דקות אל כף אנטיב (Cap d'Antibes). הכף הוא חצי האי שנמצא מדרום לאנטיב ובו אחוזות מרשימות וטיילת לאורך המצוקים. הווילה היחידה בה אפשר לבקר היא Villa Eilenroc, שנבנתה בשנת 1867 על ידי גרנייה שבנה את האופרה של פריז, אך היא פתוחה רק בימי שבת ולכן לא רלוונטית עבורנו. שביל המכס (Chemin des Douaniers) נמצא בדרום הכף ונקרא על שם המוכסים שהיו אורבים שם לסירות פיראטיות. כיום זהו מסלול הליכה מרתק לאורך 5 ק"מ (שעתיים) של קו החוף המצוקי, לעיתים תלול ולעיתים אף נרטבים מרסס הגלים. השביל סגור בגשם וברוח חזקה והשלט בכניסה אליו בישר לנו שהוא סגור כרגע. בכל מקרה לא התכוונו לעשות את כולו, אלא רק לטעום ממנו. המסלול מתחיל בחוף יפה ומטופח שנקרא Plage de la Garoupe.

הקפלה Église Notre-Dame de la Garoupe ניצבת במקום הכי גבוה בכף ומספקת תצפית מרשימה על חופי הריביירה עד ניס בצפון וקאן בדרום ואפילו על הרי האלפים. הקפלה לא מרשימה בפני עצמה, אך נמצא בה פסלה של מריה, השומרת על הימאים על מנת שיחזרו הביתה בשלום.

אנטיב (Antibes) היא אולי הפחות נוצצת מערי הריביירה האחרות, אבל בה נמצא נמל היאכטות הגדול ביותר באירופה ויש לה היסטוריה ארוכה שמשתקפת באתרים ההיסטוריים שלה, כולל עתיקות רומיות וטירת גרימלדי. בעיר נמצא מוזיאון פיקאסו שהתגורר בה מעט וחופים נהדרים ומתגוררים בה כ-80,000 תושבים. חנינו בחניון מאוד נוח במרינה שנקרא Parking Port Vauban.

המרינה של אנטיב (Port Vauban) העצומה בגודלה היא המרשימה ביותר באירופה עם 1500 מקומות עגינה כולל ספינות עד 160 מטרים. אני לא חושב שאי פעם ראינו יאכטות בגודל כזה ואנחנו שואלים את עצמנו איפה עובר הגבול בין יאכטה לבין ספינת קרוזים. המרינה נקראת על שם אדריכל הביצורים הצרפתי הגדול ביותר, שבנה את ההגנה על העיר לקראת סוף המאה ה-17.

מצפון למרינה מתנוסס לו בגאווה המבצר המרשים (Le Fort Carré). המבצר, שפירוש שמו הוא המבצר המרובע, נבנה כבר במאה ה-16 בהוראת המלך הנרי השני והיה אחד המעוזים המבוצרים הראשונים בתקופת הרנסנס. הוא נמצא בגובה של 43 מטרים ואין בו עניין מיוחד המצדיק ביקור, למעט אולי תצפית מרשימה על המרינה.

העיר העתיקה נמצאת מדרום למרינה ומופרדת ממנה עם חומה. נכנסנו לעיר העתיקה מהמרינה דרך השער בפינה הצפון מזרחית בחיבור הרחובות Aubernon ו-d'Aguillon. רחובות וכיכרות העיר העתיקה קסומים ומשובצים בחנויות בוטיק, פטיסרי ומאפיות, מעדניות ובתי קפה קטנים. אפשר לעשות טיול על החומות שמתחיל משמאל לשער הכניסה, אך אנחנו לא ראינו בכך כל ערך וצעדנו פנימה לכיוון השוק.

המזרקה בכניסה לעיר העתיקה נבנתה לכבודו של אגיון, איש הצבא שבנה את מערכת המים שסיפקה מים צלולים לעיר בסוף המאה ה-18. המים שלה ראויים לשתיה. השוק (Marché provençal) העירוני המקורה נקי במיוחד עם כ-50 דוכנים בשני טורים, בהם נמכרים דגים, פירות וירקות, גבינות, תבלינים, ריבות, דבש, פרחים ועוד. אנחנו קנינו בו מספר אריזות של עשבי תיבול מקומיים.

סטייה קלה מהשוק מערבה מובילה אל Place Nationale. במרכז הכיכר עמוד בגובה של 5 מטרים שניתן לעיר במתנה על ידי המלך לואי ה-18 כאות הערכה על כך שתושבי העיר מנעו את כניסתו של נפוליאון לעיר אחרי שברח מהאי אלבה. אין שום דבר מיוחד בכיכר הזו.

בחיבור של השוק עם הרחוב של הכיכר נמצאת מעדניית Balade en Provence. אפשר למצוא בה חומרי גלם ומאכלים מקומיים נהדרים, אך מבקרים רבים מגיעים אליה על מנת לרדת במדרגות המפותלות הצרות אל המרתף, שם נמצא בר סודי, שמוקדש למשקה האניס האלכוהולי אבסינט, העשוי 70% אלכוהול ומכירתו אסורה במדינות רבות בעולם, מה שמגביר את התשוקה אליו.

המשכנו לטייל דרומה בעיר העתיקה והגענו אל Boulangerie Veziano. זוהי המאפיה הקטנה של האופה המקומי המיתולוגי ז'אן פול ויזיאנו. ז'אן נחשב לאופה הפיסלדייה (pissaladière) הטוב בעולם. זהו מאפה פרובנסיאלי ועליו בצלים מקורמלים ואנשובי. אולי זה לא נשמע מפתה, אבל זה פשוט מצוין.

משם פנינו מעט מזרחה אל קו הים המרשים של העיר העתיקה. הרחובות הצרים משובצים פסיפס אבנים, בצדדים בתים עשויי אבן לצד בתים צבועים בצבעי פסטל מרשימים. מראה קסום. בהמשך נמצא ארמון גרימלדי (Château Grimaldi). מבנה מרשים עם נוף מרהיב לים והיסטוריה ארוכה החל מימי הביניים, אז שימש את הבישופים של אנטיב, דרך התקופה בה גרה בו משפחת גרימלדי שהעניקה לו את שמו, לאחר מכן שימש כבית השליט ובסוף המאה ה-18 כעירייה. בשנת 1925 רכשה העירייה את המבנה ופתחה בו מוזיאון היסטוריה וארכיאולוגיה. בשנת 1946 הוזמן פיקאסו לפתוח סטודיו במבנה ושנתיים לאחר מכן הוא העניק למוזיאון במתנה 78 פסלי קרמיקה שיצר. בשנת 1966 הפך המקום למוזיאון פיקאסו כמחווה והקדשה לאמן. משני צידי המבנה גינות קקטוסים שיוצרות תמונה מרשימה עם הים

בסמוך לארמון גרימלדי ניצבת הקתדרלה העירונית (Antibes Cathedral), שחזיתה הפשוטה יחסית צבועה אדום וצהוב ומשמאל לה יש צמד קשתות אדומות, במרכזן צלב, מהן ניבט הרחוב הקסום מאחור. חלל הקתדרלה אינו מעניין ואין סיבה להיכנס אליה.

משם צעדנו חזרה לכיוון שער הכניסה לעיר העתיקה והתיישבנו לקפה, כריך ומאפים בסניף המקומי של האופה הצרפתי המפורסם Eric Kayser.

ביציאה מהעיר העתיקה ניצבים מספר דוכנים, בהם מוכרים דייגים מקומיים את השלל הטרי שהעלו מהים ובקצה החומה מרחק מספר דקות הליכה משם נמצא הפסל הלבן היפיפה Le Nomade של האמן הקטלוני Jume Plenza. דמות אדם חסר פנים יושב המורכב מאותיות, דרכן נשקפים המים והשמים הכחולים. אפשר להיכנס לתוכו ולצלם את השמים דרכו. הדמות חסרת פנים והחזון של האומן היה להראות את הקשר בין האדם לכתיבה.

משם חזרנו לרכב ויצאנו בדרכנו ליעד הבא, ניס. הנסיעה היפה ארכה 45 דקות. ניס (Nice) היא עיר גדולה עם מיליון תושבים, החמישית בגודלה בצרפת ושוכנת במפרץ המלאכים (Baie des Anges) בו שוכנת גם אנטיב. ניס הייתה כפופה לדוכס איטלקי ואחר כך לממלכת סרדיניה עד שהוחזרה לצרפת בשנת 1860, במסגרת הסכם לסיוע צבאי. ההשפעה האיטלקית ניכרת בה עד היום. את הרכב החנינו במלון שלנו, שהיה במיקום מאוד נוח ומרכזי.

Hôtel Vendôme Nice היה במיקום מעולה במרחק הליכה קצר מהעיר העתיקה וכיכר מסנה. הגענו אליו בשעה מוקדמת והחדרים עדיין לא היו מוכנים. העדפנו להשאיר את המזוודות ברכב בחנית המלון על פני השארתם בלובי. זהו מלון 3 כוכבים עם מעלית ומיזוג, החדר היה מעט קטן, המיטה הייתה נוחה ואפילו היה במקלחת ראש גשם, אם כי הזרם היה מעט חלש. המלון הציע אחר הצהריים שעה שמחה עם יין במחיר 3 אירו. החדר עלה 139 אירו ללילה כולל מס עירוני והוספנו עוד 20 אירו לחניה. נתנו למלון ציון 8.

מהמלון יצאנו לטיול רגלי, החלפנו כסף ואחרי כמה דקות הגענו לכיכר המרכזית. כיכר מסנה (Masséna) סמוכה לטיילת האנגלית והעיר העתיקה ונקראת על שם אחד הגנרלים החשובים ששירתו תחת נפוליאון והיה בן העיר. היא נבנתה לקראת מחצית המאה ה-19 והמבנים האדומים סביבה רומזים על העבר האיטלקי של העיר. לאורך קו החשמלית בכיכר נמצא מיצב האמנות העכשווית של האמן הספרדי Jaume Plensa, שיצר את פסל איש האותיות באנטיב. המיצב נקרא Conversation à Nice (שיחת ניס) וכולל שבעה גברים כורעים על עמוד ומסמלים את שבע יבשות העולם. הם מוארים יפה בלילה.

מזרקת השמש (Fontaine du Soleil) ניצבת בדרום הכיכר ובה פסל שיש של האל היווני אפולו בגובה של שבעה מטרים מוקף בפסלי ברונזה המייצגים את כוכבי הלכת מרקורי, נוגה, כדור הארץ, מאדים ושבתאי. לא ברור למה רק חמישה ולמה דווקא הם. יש סיפור משעשע על פסלו של אפולו. רעש גדול נוצר סביב גודלו של אבר מינו לאחר שהוא הוצב בכיכר בשנת 1956 והפסל הספרדי מיהר לבצע בו "ניתוח" ולהקטין אותו, אך אפולו כבר הפך לבדיחה בעיר, בעיקר בקרב סטודנטים.

מיד אחרי הכיכר פנינו שמאלה לעבר העיר העתיקה (Vieille Ville) הנמצאת על חוף הים. היא מכילה סמטאות צרות, שפע מסעדות וחנויות, השוק המפורסם והגבעה ועליה הטירה ממנה יש תצפית נפלאה על העיר. אנחנו נכנסים לעיר העתיקה ברחוב Saint François de Paule ומיד בתחילתו מקבל את פנינו בית העירייה (Hôtel de Ville) הנמצא משמאל. הרחוב היה הראשון בעיר העתיקה כחלק מתכנית האב שבנה לעיר לואי ה-14 בתחילת המאה ה-18. בעבר שכן בו בית חולים. הסגנון ניאו קלאסי, אך המבנה נראה חדיש, צבוע בצבעי אדמדם ובז' ואנחנו מופתעים לגלות בחזיתו לא מעט דגלי ישראל לצד דגלי צרפת והאיחוד.

מעט אחריו נמצא המנזר הדומיניקני של ניס (Couvent Pères Dominicains) ואנחנו נכנסים להציץ בו. המסדר הדומיניקני ידוע גם בשם מסדר המטיפים והוקם על ידי דומיניקוס הקדוש בתחילת המאה ה-13. יש בעולם קרוב ל-6000 חברי מסדר, הם מאוד קנאים לאמונתם ונקראים גם "האחים השחורים" בשל הגלימה השחורה שהם עוטים מעל הבגדים הלבנים. המנזר אינו יפה במיוחד מבחוץ, אך החלל הפנימי מרשים, צבוע באפור כהה עם פיסולי נחושת ובשני צידיו יש גומחות (קפלות) גדולות ומרשימות עם פסלים וציורים.

עוד כמה צעדים ברחוב ואנחנו מגיעים אל החנות Maison Auer Chocolaterie Confiserie Nice. זוהי חנות שוקולד ופירות מסוכרים מאוד מפורסמת שקיימת משנת 1820. את הפירות המסוכרים האופייניים לאזור הזה עוד נפגוש בהמשך הדרך בפרובנס. מימין נמצא בית האופרה (Opéra de Nice) שנחנך בשנת 1885 במתכונתו הנוכחית אחרי שקודמו נשרף. הוא נבנה בסגנון אקלקטי (הטוב מכל הסגנונות) ומשמש כיום כביתם של הבלט, האופרה והתזמורת הפילהרמונית המקומית. מנהיגים רבים מהעולם באו בשעריו.

התחנה הבאה בהמשך הרחוב היא שווקי האוכל והפרחים. Cours Saleya הוא אחד השווקים המפורסמים של הריביירה. זהו שוק תוצרת טרייה כגון פירות וירקות, גבינות, נקניקים, תבלינים, ממרחים ופרחים. בסמוך אליו נמצא שוק הפרחים (Marché Aux Fleurs) הססגוני. חשוב לשים לב ששוק האוכל מתחיל להסגר כבר בשעה 13:30 ואינו פעיל בימי שני. שוק הפרחים פתוח עד 17:30.

בשוק אנחנו טועמים סוקה (Socca). זהו פנקייק גדול מימדים, שעשוי מקמח חומוס, נחתך למשולשים כמו פיצה ואז נחתך לקרעים ומוגש בתוך קונוס נייר. אני מאוד אהבתי את זה וסיגל פחות התחברה להתלהבות שלי. לפי אורך התור כנראה שאני בדעת הרוב. הוא עלה 3.5 אירו.

בשלב זה עזבנו את העיר העתיקה, אליה עוד נשוב בהמשך לעבר חוף הים והמצוק המשקיף עליה. בשלב מסוים הדרך מטפסת מעלה והנוף של החוף ושדרת הדקלים מרהיב יותר. צבע המים תכלת עמוק יפיפה, אך את החול הכיפי של חופי קאן מחליפים אבנים ובינם למים יש מדרגת גובה לא קטנה. לא סתם נקראת הריביירה הצרפתית Côte d'Azur, שמשמעותו חוף התכלת.

המשכנו לטייל עוד מזרחה לעבר השלט המפורסם I Love Nice, שם צילמתי את התמונה של סיגל על רקע השלט שצרפתי קודם. אחרי השלט נמצאת המרינה הקטנה והיפה של ניס, שבהמשך נראה במלוא הדרה מראש המצוק. בעיקול הכביש, בתוך המצוק, בנויה אנדרטת המלחמה לזכר הקורבנות במלחמות העולם (Monument aux Morts de Rauba Capeù). היא נבנתה אחרי מלחמת העולם הראשונה והורחבה לאחר המלחמה השנייה. נקווה שלא תורחב שוב.

אל המצוק ניתן לטפס באמצעות לא פחות מ-432 מדרגות או באמצעות מעלית חינמית, שהתור אליה ארך רק מספר דקות, עובדה שמצביעה על כך שכנראה רוב המטיילים אינם יודעים על קיומה. מזל. היא נקראת במפה Ascenseur du Château.

למעלה נמצא פארק טירת הגבעה (Colline du Château). במקום בו נמצא הפארק הייתה ממוקמת מצודה בלתי חדירה לכאורה, שנבנתה במאה ה-11 ונהרסה על ידי חייליו של לואי ה-14 בשנת 1706. הפארק נמצא בגובה 93 מטרים ובו שבילי הליכה יפים, מפל מלאכותי, בית קפה ולא מעט נקודות תצפית עם טלסקופים לעבר החופים, הטיילת האנגלית, העיר העתיקה והנמל.

התחלנו את הטיול בנקודת התצפית המזרחית לעבר הנמל היפיפה, המשכנו לעבר בית הקפה המשקיף מערבה לתצפית על העיר וחופיה ולבסוף מצאנו את המפל המלאכותי הגדול.

בשלב זה ירדנו חזרה במעלית למטה וחזרנו לעיר העתיקה. מעט צפונית לשוק נמצאת כיכר Place Pierre Gautier ומצפונה ארמון המחוז (Palais de la Préfecture) מהמאה ה-16, המשמש את נשיא המועצה הכללית של המחוז ובעבר שימש למגורי דוכסים ומלכי סרדיניה ולמגורי מושל המחוז כאשר ניס סופחה לצרפת. המבנה הניאו קלאסי המפואר שופץ ושוחזר מספר פעמים מאז ואינו פתוח לציבור, אך חזיתו מאוד מרשימה. בארמון הזה גם נחתם ההסכם שהעביר את ניס חזרה לידי הצרפתים.

משם המשכנו אל כנסיית סנט ריטה, שהייתה סגורה להפסקה ונחזור אליה בהמשך. זו גם הייתה הזדמנות למנוחת יין וקפה קר בבית קפה סמוך. לא רחוק משם נמצאת גלידריה Azzurro, גלידריה מפורסמת וידועה שנוסדה עוד בשנת 1997 ויש בה טעמים ייחודיים כגון תאנה, לבנדר, ערמונים ועוד. גלידה נהדרת במחיר 2.7 אירו לכוס עם כדור אחד.

מולה נמצא Cafés Indien, שם קולים קפה איכותי מרחבי העולם כבר כמאה שנה, אבל הוא היה סגור. משם המשכנו מעט צפונה אל כיכר Rossetti, הכיכר הראשית של ניס העתיקה, שם נמצאת הקתדרלה (Cathédrale Sainte-Réparate de Nice), שנבנתה במחצית המאה ה-17 בסגנון בארוק ובמהלך השנים הורחבה. האגדה מספרת כי גופתה של הקדושה המעונה Réparate הגיעה לניס מישראל בספינה, אותה נהגו זוג מלאכים ולכן קוראים למפרץ העירוני מפרץ המלאכים. בכנסייה האיטלקית יש תקרה מרשימה, עשר קפלות (שהיו שייכות לגילדות השונות), שלושה עוגבים, מזבח עם שרידי הקדושה וציור שלה מעליו. מגדל הפעמונים הבולט שלה נבנה כמאה שנה מאוחר יותר. היא אינה מרשימה למעט העוגב הגדול שלה.

לא רחוק משם נמצא ארמון בארוק מפואר מהמאה ה-17 ושמו Musée du Palais Lascaris, ששימש בעבר למגורי הרוזנים של האזור וכיום משמש כמוזיאון אמנות ומוסיקה עם אוסף עשיר של רהיטים, חפצי אמנות ומעל 500 כלי נגינה עתיקים. הוא נקרא על שם ראש מסדר אבירי מלטה ואנחנו החלטנו לדלג עליו. בשלב זה חזרנו אל כנסיית סנט ריטה (Église Sainte Rita). רבים חושבים שהיא כנסיית הבארוק היפה בעיר ובחלל הפנימי שלה יש שש קפלות עם לא מעט פסלים, ציורים ועמודים מגולפים מרשימים.

התחנה האחרונה במסלול היא מגדל השעון העירוני Tour de l'Horloge שנמצא בכיכר הצדק. הוא נבנה לראשונה כבר במאה ה-15 אך הגרסה הנוכחית שלו היא משנת 1718. בכיכר נמצא כפי שניתן להבין משמה גם המבנה המרשים של בית המשפט העירוני.

כעת עזבנו את העיר העתיקה בדרכנו אל חוף הים. הטיילת האנגלית (Promenade des Anglais) נמתחת לאורך רצועת החוף היפה של ניס והיא עמוסה תמיד במבקרים, המגיעים לראות ולהראות. לאורכה יש גינות נוי, דקלים, בתי קפה, כיסאות ומיטות שיזוף על החוף ולא מעט ספסלים למנוחה. בצדדים יש מבנים יפים מתקופת הבל אפוק (תקופת שגשוש מסוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה).

שווה להעיף מבט בוילה Masséna המרשימה, המוקפת בגנים יפים ומשמשת כמוזיאון, אך משום מה היא הייתה סגורה כשהגענו ללא הסבר. מעט מערבית ממנה נמצא מלון Le Negresco האייקוני, שנבנה בשנת 1913 בסגנון בארוק והכיפה הוורודה שלו בולטת למרחק. כשהגענו למלון והווילה הסתובבנו וטיילנו חזרה למלון למנוחה קצרה לפני ארוחת הערב. אני עוד ניצלתי את השעה השמחה במלון לכוס יין כיפית כשחזרנו.

מסעדת Flaveur אמורה הייתה להיות מסעדת הדגל של הטיול. המסעדה הקטנה נפתחה על ידי זוג אחים שהגיעו מ-Guadeloupe בקריביים, היא מעוטרת בשני כוכבי מישלן ויש בה בסך הכל 16 מקומות ישיבה. המסעדה מציעה שלושה מסלולי טעימות בני 6/7/9 מנות במחיר של 220/265/315 אירו בהתאמה. שמחנו לשמוע מהמלצר כי איננו מחוייבים לקחת מסלול זהה לשנינו ולקחנו תפריט 6 מנות לסיגל ו-7 מנות לי.

לאחר שהתיישבנו, הוגש לנו משקה קווקזי עם תאנים, מוזר במקצת, מעט תוסס. בסבב הראשון קיבלנו שש מנות פתיחה נהדרות ובסבב השני שתיים נוספות. שם המנות בתפריט היה סתמי, לא הסגיר את המרכיבים ואת המלצר עם המבטא הצרפתי הכבד היה מאוד קשה להבין, כך שלא באמת הייתה לנו יכולת להבין מה אנחנו אוכלים ובטח לא לפרט כאן, אבל זה היה טעים מאוד, אז מה זה משנה? כעת הגיעה מנת קרקרים עשויים תירס ולחם, שניהם נהדרים ולוו בשני סוגים של שמן זית, אחד מהם ממכר. השירות היה מאוד איטי והבנו שאנחנו הולכים לבלות הרבה זמן במסעדה, אבל בשלב זה זו עדיין נראתה בעיה קטנה.

המנה השלישית הייתה ריזוטו עם טליאטלה עשוי קלמארי בתוספת קוויאר. מנה יוצאת מן הכלל. למנה רביעית הוגשו דג ושרימפס ולצדם הוגש באן ולמנה החמישית הגיעה מנת ברווז עם חצילים בטקסטורות שונות ותמרינד ובצלחת נוספת רביולו ריקוטה ומסקרפונה. זו הייתה המנה הנוספת שהייתה בארוחה שלי להבדיל מהארוחה של סיגל. בשלב זה התחלנו לאבד את הסבלנות וביקשנו מהמלצר להאיץ את הארוחה כי כבר התקרבנו לשלוש שעות ולמרות זאת האוכל בושש מלהגיע. על מנת לפייס אותנו בזמן ההמתנה, הביא המלצר לסיגל את מנת הברווז שלא היה כלול בארוחה שלה ולי הביא כוס יין נוספת על חשבון הבית.

לבסוף הגיע קינוח עשוי אננס, בננה, טפיוקה, פסיפלורה, תפוח ורום, שנשמע מבטיח, אך היה בינוני למדי (או שאובדן הסבלנות השפיע לרעה על חוש הטעם) ולאחריו קינוח אחרון שכלל מקבץ נהדר של 6 קינוחים שונים. יצאנו מהמסעדה מאוכזבים מאוד אחרי כמעט 4 שעות של שירות גרוע שפשוט קלקל ארוחה טובה. שילמנו 511 אירו ונתנו למסעדה ציון 6.5.

משם נסענו חזרה למלון. בסך הכל נסענו היום 43 ק"מ.

יום חמישי 22/5/25

עזבנו את המלון בשעה 08:20 בדרכנו למונטה קרלו. את הדרך העדפנו לעשות לאורך החוף ולא על הכביש המהיר בידיעה שזה מאריך את זמן הנסיעה בכרבע שעה. בדרך נמצאת וילה אפרוסי דה רוטשילד (Villa Ephrussi de Rothschild), שאפשר לבקר בה ולהתרשם מדוגמא הכי קיצונית לווילות המרשימות שפזורות בריביירה, אבל אותנו זה לא עניין מספיק.

הנסיעה למונקו הייתה יפה וחלקה, אך בכניסה לנסיכות הקטנה סיגל הפנתה את תשומת ליבי שיש בצידי הכביש יותר מדי שוטרים. אחרי מספר דקות נסיעה נוספות הבנו שנפלנו על העיר בדיוק בשבוע בו נערך בה מרוץ גרנד פרי מונקו הגדול. כל העיר הייתה חסומה, אל החניה שאליה כיוונתי אי אפשר היה להגיע ואנחנו הסתובבנו במעגלים, מנסים להבין איפה יהיה המקום הכי טוב לעצור שאפשר להגיע אליו וכל זה בלי מפות גוגל שהחליטו ברגע הכי גרוע מבחינתנו להפסיק לעבוד. איזה יופי. אם כבר נפלנו עליו, אז אספר שהמרוץ הזה נוסד בשנת 1929 כחלק ממרוצי פורמולה 1 ונחשב לאחד משלושת החשובים בעולם הספורט המוטורי. המרוץ מבוצע ברחובות המפותלים של מונקו ואורכו 260 ק"מ.

מונקו היא המדינה השנייה הכי קטנה בעולם אחרי הוותיקן, אך היא חלק בלתי נפרד מהריביירה הצרפתית. גודלה רק מעט יותר משני קילומטר מרובע ומתגוררים בה כ-40,000 תושבים. נסיך מונקו הוא בן משפחת גרימלדי ששולטת בנסיכות מאז 1297. היא נכבשה ושוחררה במלחמת העולם השנייה. הכלכלה מבוססת בעיקר על הקזינו וההכנסות כל כך גבוהות עד שאין צורך לגבות מיסים מהתושבים, מה שהביא את העשירים הכי גדולים באירופה להתגורר בה. מונטה קרלו הוא הרובע העשיר ביותר של הנסיכות הקטנה, שברחובותיה נוסעות המכוניות היקרות בעולם ובמרינה שלה עוגנות היאכטות המפוארות ביותר. הרובע נוסד בשנת 1866 ומשמעות שמו הר שארל על שמו של נסיך מונקו באותה תקופה, שארל (קרלו באיטלקית) השלישי. בנוסף לגרנד פרי, הנסיכות ידועה גם בשל טורניר הטניס מאסטרס מונטה קרלו הנערך בה.

לאור הנסיבות החלטנו להתחיל את הביקור בעיר העתיקה, אליה עולים ברחוב מדרגות מתון למדי שנקרא Rampe de la Major והעליה נמשכת מספר דקות. בדרך למעלה אנחנו חולפים על פני פסלו של הנסיך רנייה השלישי (Rainier III), שליט מונקו עד שנת 2005, שעיקר פרסומו נבע מנישואיו לשחקנית הקולנוע האמריקאית גרייס קלי, שנהרגה בתאונת דרכים בשנת 1982. הם הוריו של השליט הנוכחי אלברט השני.

העיר העתיקה (Monaco-Ville) נמצאת על גבי מצוק שגובהו 62 מטרים הממוקם בין נמל הרקולס הגדול מצפונה לנמל פונטוויל הקטן מדרומה. בקצה העליה נמצא ארמון מונקו (Palais Princier), מקום מושבו של הנסיך מיום הקמת הנסיכות לפני מעל 700 שנה. הביקור בארמון כולל ביקור בשני צריחים, ברחבת הארמון, חדר האירוח וחדר כס המלכות ומאוד ציפינו לו בגלל שלהבדיל מארמונות אחרים בעולם, הארמון הזה משמש עד היום למגורי השליט. התאכזבנו לגלות כי הארמון סגור השבוע בגלל הגרנד פרי. בכיכר הארמון יש טקס חילופי המשמר כל יום בשעה 11:55, שנמשך שתי דקות. הסתפקנו בצילום מבחוץ.

מדרום לארמון יש מבוך של סמטאות ציוריות וביניהם בתים מרשימים, בהם מתגוררים כנראה חלק מעשירי העיר. בקצה הדרומי של מרכז העיר העתיקה נמצאת הקתדרלה של מונקו (Cathédrale de Monaco). ממולה יש תצפית מרשימה על נמל פונטוויל (Fontvieille) שנמצא מדרום למצוק ובנייני המגורים סביבו.

הקתדרלה נבנתה בסגנון רומי ביזנטי, נחנכה בשנת 1911 והחזית שלה מאוד מרשימה, בייחוד על רקע שני הדקלים שנמצאים בחזיתה. גם השמיים התכולים והעננים תורמים לתמונה היפה.

חלל הקתדרלה מרשים במיוחד ונמצאים בו קבריהם של הנסיכים לשעבר כולל האחרונים שבהם, הנסיך רנייה השלישי ואשתו הנסיכה גרייס. המזבח גבוה ומפואר, הקתדרה של הבישוף עשויה שיש קררה לבן, לצידם ניצב שולחן משנת 1500, אך עיקר העניין למבקרים בקתדרלה הם קבריהם של רנייה וגרייס. את קברו של הנסיך רנייה השלישי מצאנו בקלות בסוף הקברים, אבל את הנסיכה גרייס התקשינו לאתר מכיוון ששמה על המצבה הוא Gratia Patricia. היא נמצאת בצמוד לבעלה.

במזרח העיר העתיקה נמצא המוזיאון האוקיינוגרפי (Musée océanographique), שנוסד בשנת 1910 על ידי הנסיך אלברט (סבו של הנסיך הנוכחי), שהיה חובב ספנות נלהב והוא מוקדש למדעי הים. בארבע קומותיו יש מגוון אוספים כולל שלדים של בעלי חיים ימיים, דגמי אניות וצוללות, כלי מדידה ושיט ימיים, חליפות צלילה ו-90 בריכות עם אלפי בעלי חיים ימיים סביב שונית אלמוגים. אותנו הוא פחות עניין והמשכנו אל נקודת התצפית המרהיבה Panoramic view of Monaco לכיוון צפון, אל העיר והנמל הראשי.

שתי דקות משם נמצאת רחבת הארמון המספקת תצפיות מרשימות נוספות, גרם המדרגות המוביל לעיר התחתית ואנדרטת Hommage des Colonies Étrangères au prince Albert Ier, שהוצבה במקום בשנת 1914 כמחווה מהמושבות הזרות לנסיך אלברט הראשון לרגל 25 שנות שלטון. האנדרטה הוקמה כהוקרה על תרומתו למחקר הימי ולמדעי האוקיינוגרפיה ומהווה חלק מהמורשת ההיסטורית של מונקו.

הדרך למטה הייתה קלילה ומתחת היה מתחם שעשועים של הגרנד פרי שכלל סימולטור של מכוניות מרוץ, חנויות רשמיות של הגרנד פרי ועמדה בה התחרו אנשים מי מחליף צמיג של מכונית מרוץ מהר יותר. כעת הייתה לנו דילמה האם לצעוד לכיוון הקזינו ברגל או לנסוע עם האוטו ולהסתכן בחסימות אינסופיות. המרחק היה קילומטר וחצי והחלטנו לטייל אותו ברגל. אחרי כחצי שעה הגענו לקזינו המפורסם ביותר בעולם, תוך כדי שאנחנו נאלצים לעקוף לא מעט חסימות בדרך ולעבור מעל גשרים ארעיים שנבנו מעל מסלול הנסיעה.

הקזינו (Casino de Monte Carlo) של מונטה קרלו שוכן בארמון יפיפה מסוף המאה ה-19 שנבנה בסגנון בל אפוק על ידי גרנייה, אדריכל האופרה של פריז ונמצא בכיכר הקזינו. הוא הקזינו המפורסם בעולם ודמותו של ג'יימס בונד מהסרט קזינו רויאל בלתי נפרדת ממנו. בלובי שלו יש רצפת שיש ובחללי המשחק שטיחים מקיר לקיר עם שולחנות ומכונות משחק, נברשות קריסטל, 28 עמודים בסגנון יווני, פסלים, חלונות ויטראז' והרבה קישוטים. הכניסה אליו מכיכר הקזינו ועד שעה 13:00 אפשר לבקר כשהוא סגור למשחק. הקזינו נפתח למשחק החל משעה 14:00 ועד שעות הלילה המאוחרות. מחיר הכניסה 20 אירו (כולל מדריך קולי) ונדרש דרכון ולבוש מכובד (ג'ינס ארוך, חולצה עם שרוול ונעליים). הקזינו מרשים מאוד, אבל לא לגמרי בטוח שמחיר הכניסה מצדיק ביקור של כמה דקות.

לארוחת צהריים הזמנו מקומות במסעדת Yoshi, הנמצאת במלון metropole הסמוך לקזינו. המסעדה מעוטרת בכוכב מישלן אחד ומציעה ארוחת צהרים אטרקטיבית בת 3 מנות במחיר של 58 אירו בלבד. אחרי שהתיישבנו גילינו שהגרנד פרי מכה בנו שוב ולכבודו מוצע במקום תפריט במחיר של 319 אירו. יחי ההבדל. בצער רב החלטנו לוותר על הארוחה, לא לפני שמנהל המסעדה הגיע להתנצל וכיבד אותנו בבקבוק מים קרים. בשלב זה השעה הייתה כבר 13:15 והחלטנו לצאת ליעד הבא. בדרך נתקלנו בכביש חסום ונאלצנו לעקוף אותו דרך כביש אגרה. כנראה זה לא היום שלנו. לקראת השעה 14:00 הגענו ל-Eze.

Eze הוא כפר תלוי מימי הביניים ששוכן על מצוק תלול, ממנו נשקף נוף פנורמי מרהיב על קו החוף. במרכז הכפר יש רחובות צרים מרוצפי אבן ובהם גלריות לאמנות והטיול בכפר מספק תחושה חזקה של מסע בזמן. למרות ריבוי הסמטאות וגרמי המדרגות בין בתי האבן הצפופים, קשה ללכת לאיבוד בכפר הקטן.

עם ההגעה לכפר חנינו בחניון Parking Général De Gaulle הנמצא למרגלותיו ואכלנו ארוחת צהרים נהדרת במסעדה הסמוכה La Villa d'Eze. הזמנו קלצונה יוצא מן הכלל עם גבינת עיזים ודבש וטרטר בקר צרפתי קלאסי שהגיע עם צ'יפס.

מהמסעדה טיפסנו במעלה הכפר דרך הסמטאות הקסומות לעבר הנקודה הגבוהה ביותר שלו. הכפר צפוף מאוד, אינו נראה כאילו מישהו מתגורר בו (למרות שמידי פעם ראינו בתים עם תיבת דואר ושם) וכל חלל בין הסלעים מנוצל לחנות בוטיק קסומה, גלריה או בית קפה קטן.

למעלה בפסגה נמצא הגן הבוטני (Le Jardin Exotique). הוא ממוקם באתר של מבצר מימי הביניים בגובה של 429 מטרים ונשקף ממנו נוף מרהיב של ההרים והים. הגן נחשב לאחד היפים בריביירה, בדרומו יש מינים של קקטוסים וצמחים בשרניים ואילו בצד הצפוני יש צמחים ים תיכוניים וצמחים מאזורים לחים. בין לבין משולבים פסלים, נקודות תצפית ומקומות ישיבה למנוחה.

בפסגה יש שרידים מהמאה ה-12 של חומת הטירה שנהרסה בשנת 1706. בכניסה לגן משתרך כמעט תמיד תור ארוך בקופות, אותו אפשר לחסוך אם קונים כרטיסים בעמדות המכירה הדיגיטליות המפוזרות בכפר. הכניסה עולה 8 אירו.

בדרך למטה חלפנו על פני קפלת Sainte Croix הידועה גם בשם קפלת החוזרים בתשובה הלבנים (Pénitents blancs). זהו אחד המבנים העתיקים בכפר משנת 1306. זו הייתה תקופה של מגיפה גדולה וחוזרים בתשובה עם כובעים לבנים סייעו לחולים והעניקו לקפלה את שמה המוזר. הקפלה סגורה לביקור, אך ניתן להציץ פנימה מבעד לשער הסגור.

עוד למטה, בצד הכפר, ניצבת כנסיית Notre Dame de l’Assomption church. היא נחנכה בשנת 1772 ואילו מגדל הפעמונים שלה עם השעון הכחול מהמאה ה-19. החזית שלה מאוד צנועה, אך החלל הפנימי בעיצוב בארוקי ועם ציורים מרשימים. היא הייתה סגורה לשיפוצים, אך היא מרשימה במיוחד במבט מפסגת ההר.

משם צעדנו מטה חזרה לחניה ונסענו שתי דקות אל מפעל הבשמים. מפעל הבשמים Fragonard הוקם בשנת 1968 ומפעל הייצור המרכזי שלו נמצא בכפר הבשמים Grasse, מרחק 55 ק"מ מכאן. לאחר כמה דקות המתנה יצאנו לסיור מודרך חינמי ואפילו ללא משתתפים נוספים, במהלכו הסבירה לנו המדריכה על סוגי הפרחים המשמשים לבישום, שיחקה איתנו משחק ניחוש ריחות, הסבירה על תהליכי הייצור של בשמים וסבונים ואפילו סיפרה כי החברה מעסיקה עובדים שתפקידם הוא להריח בשמים, עבודתם מוגבלת לשלוש שעות בלבד ביום ונאסר עליהם לעשן, לשתות אלכוהול או לאכול חריף. אחרי 20 דקות מעניינות היא לקחה אותנו לחנות המפעל, שם קנינו בושם לסיגל, גם כאמירת תודה למדריכה הנהדרת.

לקראת השעה 17:00 יצאנו לכיוון מקום הלינה הבא שלנו ב-Castellane. דרך בת 110 ק"מ, אך כולה צרה מאוד ומפותלת בין ההרים. בשלב מסוים התחיל גשם עז, שהפך במהרה לברד כבד, הנסיעה הפכה קשה ומסוכנת ואיתה שבו רגעי האימה משלשום. הסברתי לסיגל שאין מה לחשוש כי בהרים המים זורמים מטה מהכביש ולא מצטברים, אך לא באמת ידעתי אם זה נכון או שאני רק עובד על שנינו. ככה במשך שעה עד שהגשם פסק והשמש חזרה לחייך. בשלב זה גם הגענו לעמק ירוק ויפה, הדרך הייתה טובה יותר והסכנה הכי גדולה הייתה עדר גדול של כבשים שחצה את הכביש. אגב, הרבע האחרון של הדרך עובר בכביש המפורסם מספר 4085, שנקרא דרך נפוליאון (Route Napoleon). בשעה 19:30 הגענו למלון.

Castellane הוא כפר ציורי עתיק ושער הגישה המזרחי לטיולים בקניון Verdon. מעל הכפר מצוק תלול, שגובהו 184 מטרים ובראשו כנסייה (Notre Dame du Roc), ממנה נשקף נוף מדהים.

מלון Ma Petite Auberge הוא למעשה מעין פונדק דרכים כמו כל המלונות בעיירה הקטנה. בעורף המלון יש גינה וחניה פרטית קטנה וצפופה, החדר היה בקומה ראשונה ללא מעלית, הייתה לו מרפסת קטנה שצופה אל הנהר, המיטה הייתה נוחה והחדר מינימליסטי, אבל הכל התגמד למול האירוח החם והלבבי של הבעלים שעזר לנו, סיפר על העיירה, הראה במפה והמליץ על אפשרויות לאכול. שילמנו 83 אירו ונתנו למלון ציון 8.

אחרי שהתארגנו יצאנו לאכול ארוחת ערב על פי המלצת בעל המלון במסעדה הנמצאת במלון הסמוך ששמו Hôtel du Levant. לצערנו לא היה מקום ישיבה, אז הזמנו מקום וחזרנו אחרי 45 דקות. התפריט צרפתי מסורתי, האווירה מאוד חמה, השירות מצוין והמחירים יחסית זולים. הזמנו בעצת המלצרים סטייק עם רוטב נהדר לי וצלעות חזיר לסיגל ויחד עם כוס יין זו הייתה ארוחה מושלמת שעלתה 65 אירו.

בסך הכל נסענו היום 152 ק"מ.

יום שישי 23/5/25

היום הצלחנו להתעורר יחסית מאוחר ויצאנו מהחדר בשעה 08:00 לקפה ומאפה בפטיסרי Le Comptoir à Baguettes מול המלון. אין שם מקומות ישיבה, אבל הקפה והמאפים היו נהדרים וטיילנו קצת סביב מרכז הכפר, ראינו את בית העירייה ואת הכנסייה במרומי המצוק. לאחר מכן שבנו למלון, עשינו צ'ק אאוט ויצאנו לדרכנו לטיול בקניון Verdon.

Verdon Gorge הוא הקניון הגדול באירופה (ושני בעולם רק לגרנד קניון) ונשפך לאגם המלאכותי Sainte Croix במערב. אורכו כ-25 ק"מ ועומקו הבלתי נתפס כ-700 מטרים. הקניון נקרא על שם הנהר הזורם בו, שמשמעות שמו היא ירוק טורקיז, כצבע המים. הקניון פופולרי מאוד בשל יופיו, נקודות התצפית עליו, השיט במימיו, האפשרות לנהוג סביבו ולטפס על מצוקי אבן הגיר. בבצורת של שנת 2022, הנהר היה יבש בחלקים ממנו. הכבישים לאורכו צרים ומפותלים במיוחד. מ-Castellane נסענו אל הקניון בכביש D952 ומהר מאוד פגשנו את הנהר משמאלנו בגובה הכביש. לא התאפקנו ועצרנו לצילום ראשון איתו עוד לפני ההגעה לנקודת העצירה הראשונה בגשר השמשות Pont de Soleils. אין כל כך איפה לעצור שם, אז עצרנו בצד, צילמנו מהר והמשכנו בדרכנו.

אחרי 6 ק"מ נוספים מגיעים אל Point Sublime, שם כבר יש מגרש חניה מסודר בתשלום וממנו יוצאים למספר מסלולי הליכה לתצפית על הקניון. המסלול המפורסם כולל הליכה קלילה של עשר דקות עד ההגעה אל מרפסת תלויה הצמודה למצוק הסלעי כשמתחת נפרס הקניון עם מי האזמרגד שלו ואתה מרגיש זעיר אל מול העוצמה של הטבע. להבדיל מנקודת הצילום הקודמת, התצפית הזו היא בגובה 790 מטרים והנהר למטה מאוד מרוחק. גם השמש בבוקר מאוד מקשה על הצילום. מי שמחפש מסלול טיול ארוך יותר, יכול לטייל משם קילומטר אל תצפית מסדרון שמשון (Couloir Samson).

עוד 6 ק"מ משם הגענו אל מלון Auberge des Crêtes, בו פונים שמאלה אל תחילתה של הדרך הנופית המפורסמת מספר D23, הנקראת דרך הרכסים (Route des Crêtes). זוהי דרך בצורת לולאה, שנמשכת לאורך 23 ק"מ, מספקת לא פחות מ-14 נקודות תצפית על הקניון, הנסיעה בה אורכת כשעה ברוטו וסיומה די סמוך לנקודת ההתחלה. חלקים ממנה דו סיטריים וחלקים חד סיטריים. אני חושב שהתצפיות הכי יפות היו במחצית הראשונה של הדרך ואילו בחצי השני הנופים מהנהיגה היו מרשימים ואתה כבר לא עוצר יותר. נקודת התצפית הראשונה נקראת Belvédère de Trescaire ושם נחשפנו לראשונה לגובה הבלתי נתפס של הקניון. המצוק מולנו כל כך גבוה, שאנחנו מתקשים לראות את הנהר זורם בתחתיתו ורק רואים כתם בצבע טורקיז.

מעט אחרי נמצאת תצפית Belvédère de la Carelle, שמאפשרת מבט ברור יותר אל הנהר שמתפתל לו בצבעו המרהיב בתחתית הקניון. פה אנחנו פוגשים גם לא מעט מטפסי מצוקים ואני מתקשה להבין מאיפה הם מגייסים את האומץ לעשות את זה.

בהמשך נמצאת תצפית Belvédère de la Dent d'Aire, המספקת נופים די דומים לנקודת התצפית הקודמת ויש בה מרפסות תצפית על רקע הנופים המרשימים.

הנקודה האחרונה בה עצרנו נקראת Belvédère du Pas de la Bau, שם היה לנו מזל לצפות בנשרים חגים מעל הקניון. היה מאוד מאתגר לצלם נשר במעופו עם מצלמה סלולרית, אבל זה מה שיצא.

משם המשכנו להתפתל עם הכביש, שהלך ונהיה צר יותר, הפך לחד סיטרי, בצד שלט המזהיר מפני מפולות של סלעים ועל הכביש לא מעט אבנים, ללמדך שלא סתם הציבו את השלט וזה תמיד כיף לדעת מראש שיש סיכוי להפגע. לבסוף הגענו בשלום לסיומו של הכביש ועצרנו בבית קפה נחמד ושמו Restaurant Le Styx. קצת מעל 100 מטרים אחריו מסתיים הכביש ופונים שמאלה חזרה לכביש D952. משם נסענו כחצי שעה עד Pont du Galetas. הגשר הזה הוא למעשה נקודת הסיום של הנהר ושם הוא נשפך אל האגם המלאכותי Sainte Croix. הנוף משם לכיוון הנהר מרשים במיוחד ומטיילים רבים שטים בו בכלי שיט, חלקם ממונעים וחלקם חותרים במרץ. לפני הגשר יש מגרש חניה נוח.

אגם Sainte Croix נחשב לאחד האגמים היפים בצרפת ונמצא במרכזה של שמורת טבע. שיטחו של האגם 22 קמ"ר והוא נוצר כתוצאה מהקמת סכר מלאכותי באורך של 11 ק"מ בשנת 1973. משני צדדיו של גשר Galetas יש מזחים להשכרת סירות קיאקים, פדלים או סירות מנוע לשיט בנהר ובאגם.

היעד הבא שלנו Moustiers-Sainte-Marie נמצא 7 ק"מ משם. בדרך אליו עצרנו במסעדה אליה הזמנו מקום ולא קיבלנו תשובה. המקום היה נטוש והשף שיצא אלינו סיפר לנו בשמחה שהמסעדה נפתחת מחדש בשבוע הבא. החלטנו לא לחכות... סיגל תמיד מכינה אלטרנטיבות ולא רחוק משם הייתה מסעדה עם כוכב מישלן והחלטנו לנסות את מזלנו מבלי שהזמנו מקום. מסעדת La Bastide de Moustiers נמצאת במלון בשם זה ונפתחה בשנת 1995 על ידי השף הצרפתי המפורסם Alain Ducasse, שבשיאו החזיק ב-15 כוכבי מישלן. המסעדה בעלת כוכב מישלן ונמצאת בגינת המלון. השולחנות נמצאים תחת שמשיות ומולנו נפרש הטבע במלוא הדרו. כפי שהבנתם, היה מקום וקיבלו אותנו בברכה.

עם ההגעה אנחנו מתכבדים בירקות טריים מגינת המלון עם מטבל ואצבעות תירס מטוגנות. תפריט צהרים מאפשר לבחור מהתפריט מנה ראשונה, עיקרית וקינוח במחיר 90 אירו לאדם. אפשר להוסיף מנת גבינות תמורת 10 אירו נוספים. כעת הגיעה מנת לחם חם עם שמן זית נהדר יחד עם פתיח עשוי סלקים. למנות ראשונות אכלנו מנה מעניינת מאוד של גזר בטקסטורות שונות עם כוסברה, חסה בגריל, קרם גבינת עיזים ופוקצ'ה ולצידה אכלנו מנת דג מולית אדומה עם תפוח אדמה בזעפרן, אפונים וסמבוק. יפה ונהדר.

לעיקריות הזמנו מנה נהדרת ומפתיעה של ניוקי עם ארטישוק, קייל וקוביות קריספיות של תפוח אדמה ולצד זה מנת פילה דג עם מנגולד. הדג היה עשוי היטב, אך המנה די משעממת וחסרת ייחוד. לקדם קינוח הוגשה גרניטה מרעננת עם ריבת רובארב. לקינוח הזמנו מנת תותים על אורז שחור עם סורבה עשבים, שנשמעה מעניינת, אך בסופו של דבר זו הייתה מנת תותים עם סורבה ולצידה הזמנו עוגת שוקולד שאיתה הוגשו בכלי נפרד יוגורט מעושן וקרמבל קקאו. העוגה הייתה עשירה ומתוקה ברמות, אך התוספת לצידה לא התחברה. עם החשבון קיבלנו עוגיות פיננסייר, עוגיות שקדים צרפתיות שהומצאו במאה ה-17 ולא ברור לי כיצד שרדו עד היום הזה. הארוחה עלתה 200 אירו ונתנו לה ציון 8.

Moustiers Sainte Marie הוא הכפר התלוי הנמצא לא הרחק מהמסעדה ונחשב לאחד הכפרים היפים בצרפת. אל הכפר לא נכנסים עם רכב ואנחנו חונים בחניון Parking Magnans Haut הנמצא בכניסה. מהחניה מובילה דרך קצרה אל מרכז הכפר ברחובות מפותלים וצרים ובהם לא מעט חנויות בהן מוכרים את כלי החרסינה המיוצרים במקום. מדהים לראות כיצד יוצרים מחרסינה מאכלים שנראים כל כך אמיתיים.

מרכז הכפר יפה במיוחד. משמאלנו זורם נחל דרך מפלים, מעליו יושבים אנשים בבתי קפה ומסעדות שלהם מרפסות תלויות מעליו ומשמאלו ניצבת כנסיית Our Lady of the Assumption מהמאה ה-12 ולה מגדל פעמונים יפה וכיכר חביבה בחזיתה.

אבל הסמל של הכפר היא כנסיית Notre Dame de Beauvoir השוכנת בין שני המצוקים מעל הכפר. אם מתעקשים, אפשר לטפס אליה עם מדרגות מפרכות, אך לנו זה נראה מיותר למדי. בין פסגות שני המצוקים תלויה שרשרת זהב באורך 227 מטרים ועליה כוכב מוזהב, שהוא סימלו של הכפר. השרשרת הנוכחית תלויה שם מאז המאה ה-19 וסוברים שהחליפה שרשרת שתלה שם אביר שחזר ממסעות הצלב ונקרעה עם הזמן. בדיעבד, אנחנו חושבים שזה אחד הכפרים היפים שביקרנו בטיול הזה.

במקור תכננו משם לנסוע בדרך ארוכה יותר לתצפית נוספת על האגם המלאכותי, אך החלטנו שמיצינו את האגם ונסענו ישירות במשך 45 דקות אל שדות הלוונדר המפורסמים של Valensole. אמנם ידענו שפריחת הלוונדר מתחילה לקראת סוף יוני, אך היינו אופטימיים שאולי אחד השדות הקדים את זמנו. כל האזור הזה רצוף בשדות חקלאיים, בהם מגדלים לוונדר, חיטה ועוד גידולים והמרבדים האינסופיים יפיפיים כבר עכשיו למרות שאינם צבועים סגול כמו בעת הפריחה. כמעט התפתיתי לצרף כאן תמונה סגולה לא שלי.

בין השדות יש חנות מומלצת ושמה Lavandes Angelvin. משפחת Angelvin מגדלת Lavender שנים רבות ובחנות אפשר לקבל הסברים מקיפים על הגידולים וכמובן לרכוש מהתוצרת. אנחנו הופתענו מאוד לשמוע שללוונדר המפורסם יש "אח" ושמו Lavandin. מסתבר שהלוונדר אחראי רק ל-2% מהייצור ורוב התוצרת שאנחנו קוראים לה לוונדר היא בכלל לוונדין כי הוא זול משמעותית. על מנת לייצר ליטר שמן, יש צורך ב-100-120 ק"ג של לוונדר או רק 50 ק"ג של לוונדין ולכן רוב המוצרים עשויים ממנו. למי שאינו בקיא קשה מאוד להבדיל ביניהם, אך ללוונדר יש גבעול פרח בודד וקצר ואילו הלוונדין הוא צמח יותר גדול, יותר עגול ועם מספר פרחים.

בשעה 16:20 יצאנו לכיוון המלון, אליו הגענו בשעה 17:30. Aix en Provence היא הבירה ההיסטורית של פרובנס. היא נקראת בקיצור אקס ונחשבת למובילת ארכיטקטורת הבארוק בצרפת אחרי פריז. מתגוררים בה כ-150,000 תושבים. העיר ידועה גם כביתו של הצייר הצרפתי הדגול Paul Cezanna, אחד מגדולי אמני המאה ה-19, שהשפיע בעיקר על זרם הקוביזם (פירוק אובייקט לגורמים ומבט סימולטני עליו). חנינו בחניון בתשלום הכי קרוב למלון ששמו Parking Mignet.

מלון Hôtel des Augustins נמצא בעיר העתיקה במיקום מעולה. הלובי שלו מהודר, יש מעלית והחדרים קטנים ומינימליסטיים, אך נוחים. נקודת התורפה של החדר הייתה אמבטיה מיושנת ולא נוחה. המלון עלה 162 אירו ונתנו לו ציון 8.

אחרי התארגנות מהירה יצאנו לטייל בעיר העתיקה. ממש בסמוך למלון נמצא רחוב Cours Mirabeau, הרחוב הראשי של העיר העתיקה ולאורכו חנויות, מסעדות, בתי קפה וחלפנים. החלפנו כסף (בשער מצוין) וטיילנו מזרחה עד כיכר Forbin ושם פנינו שמאלה אל לב העיר העתיקה.

בכיכר Verdun נמצאים שני בתי משפט הפליליים לערעורים של אקס. הראשון בו אנחנו פוגשים הוא בית המשפט לערעורים Palais Verdun היפה מסוף המאה ה-18. מצפון לו ניצבת בולטת מזרקת המטיפים (Fontaine des Prêcheurs), שהוקמה בשנת 1758 בסגנון בארוק, במרכזה אובליסק גבוה הניצב על בסיס מעוטר. בראש האובליסק יש כדור המוחזק על ידי נשר ועל בסיסו פסלי אריות וארבעה מדליונים שנהרסו ושוחזרו. מימין לו ניצבת כנסיית מדלן (Église de la Madeleine), כנסייה דומיניקנית שהוקמה מחדש בשנת 1703 וסגורה כבר שנים רבות לשיפוצים.

מעט מערבה משם נמצא בית המשפט Palais Monclar, שנראה בניין מודרני, אך הוא הוקם בשנת 1832 על חורבות ארמון ישן יותר, שימש בתחילת דרכו כבית כלא והפך בשנת 1998 לבית המשפט.

בסמוך ממערב נמצאת Place Richelme, כיכר יפה עמוסה בשולחנות בתי קפה תחת עצים גדולים ומצפון לה נמצא מבנה מרשים, ששימש במאה ה-18 כבורסת התבואה של העיר וכיום נמצאת בו הספרייה. מהצד השני של המבנה נמצאת כיכר העירייה ובה בניין העירייה (Hôtel de Ville). בכיכר מתקיים מידי יום בשעות הבוקר שוק פרחים ססגוני. מימין לעירייה יש מגדל שעון מרשים.

לא רחוק מכיכר העירייה נמצאים שני פטיסרי מפורסמים, בהם אפשר לאכול את הממתק המסורתי של אקס שנקרא Calisson. הממתק הומצא במאה ה-15, הוא עשוי שכבת קרם פירות מסוכרים (בעיקר מלון ותפוז) ושקדים טחונים ומעל שכבה דקה של ציפוי סוכר (Royal Icing). זה לפעמים מזכיר מרציפן עם טעם פירותי. אנחנו טעמנו אותו בפטיסרי המומלץ Le Roy René, אך בסמוך אליו נמצא הפטיסרי המפורסם Léonard Parli, שהסניף המקורי שלו משנת 1874 נמצא מעט מדרום לעיר העתיקה. ממתק נחמד ולא מעבר. אפשר לקנות אותו במגוון טעמים כולל חיקויים מודרניים שרק נראים כמוהו, אבל עשויים אחרת לחלוטין.

אל הקתדרלה של אקס (Paroisse Cathédrale Saint Sauveur) הגענו בשעה 18:45, רבע שעה לפני הסגירה ונכנסנו פנימה רק אחרי ששכנענו את הכומר שעמד בכניסה לאפשר לנו ביקור קצר של כמה דקות. היא נבנתה החל מהמאה ה-12 ועד המאה ה-17 וגולת הכותרת שלה היא הטריפטיך (תמונה המורכבת מ-3 חלקים) של הסנה הבוער מהמאה ה-15 המתאר את רוזן פרובנס ואשתו מתפללים מצידיו של הסנה הבוער. קראתי שהיצירה סגורה בדרך כלל לציבור על מנת להגן עליה, אך כשאנחנו הגענו היא הייתה פתוחה. אני אהבתי מאוד גם את העוגב הירקרק המרשים. גם הקלויסטר מומלץ לביקור, אבל אנחנו כבר לא הספקנו.

בסמוך לקתדרלה נמצא מוזיאון שטיחי הקיר (Musée des Tapisseries) שרצינו לבקר בו אבל הוא כבר היה סגור. הוא נוסד ב-1909 ושוכן בארמון הארכיבישוף לשעבר. מוצג בו אוסף שטיחי קיר מהמאות 17-18 וכן ריהוט מדהים בשלושה חדרי תצוגה. בין היתר מוצגות שם תשע עבודות המתארות אירועים בחייו של דון קישוט משנת 1730, שהוסתרו במהפכה הצרפתית ובכך ניצלו וכן סדרת ציורים משנת 1689 המתארת רקדנים, נגנים ובעלי חיים.

רחובות העיר העתיקה מאוד ססגוניים ועמוסים באנשים ולאורכם מסעדות, בתי קפה וחנויות בוטיק קטנות, כולל לא מעט חנויות שמוכרות קליסון, פירות מסוכרים וסבונים, שלושה מוצרים מפורסמים של האזור.

בעיר העתיקה גם הייתה המסעדה שהזמנו לערב וכעת הגענו אליה. מסעדת Licandro Le Bistro היא מסעדה אינטימית שמציעה תפריטים שמשתנים בתכיפות בהתאם לחומרי הגלם העונתיים בשוק. המסעדה כוללת שתי קומות קטנות, בהן מרתף עם אווירה חמימה ונעימה. המסעדה מציעה שני תפריטי ערב, האחד תפריט טעימות בן שבע מנות במחיר 80 אירו ותפריט שני אותו לקחנו, הכולל מנה ראשונה, עיקרית וקינוח ללא אפשרות בחירה במחיר 44 אירו.

הארוחה נפתחה בארבעה פתיחים נהדרים על חשבון הבית, אותם מקבלים בנוסף לתפריט הארוחה. למנה ראשונה קיבלנו Pate en Croute, מנה נהדרת שהיכרנו בביקור האחרון בליון, אך אכלנו כבר טובות ממנה. לעיקרית קיבלנו מנה יוצאת מן הכלל, ספירלה של חזה עגל עם פטריות וגזרים ולצדו גראטן תפוחי אדמה קריספי. לקינוח אכלנו קרם ברולה קלאסי. זו הייתה בהחלט ארוחה טובה מאוד עם שירות נהדר, שילמנו עליה עם יין 100 אירו ונתנו למסעדה ציון 9.

מהמסעדה שבנו למלון דרך הרחוב הראשי Cours Mirabeau על מנת לראות את מזרקת Fontaine de la Rotonde משנת 1860. במרכזה פסל עם שלוש דמויות המייצגות את הצדק, החקלאות והאמנות ובחלקה התחתון פסלי אריות. מידי פעם יוצאים ממני פרצי מים חזקים ויחד עם השקיעה זה היה מרשים.

משם חזרנו למלון. בסך הכל נסענו היום 177 ק"מ.

יום שבת 24/5/25

בשעה 08:00 יצאנו מהמלון על מנת לאכול ארוחת בוקר ולהשלים ביקור בשוק המפורסם של אקס. כעת הרחוב הראשי Cours Mirabeau הפך לשוק בגדים אחד גדול, אליו נחזור בהמשך. מצאנו בית קפה חביב ושמו Bar l'Astoria ומאוד נהנינו מהקפה, המאפים ובעיקר להתבונן על העוברים ושבים.

שוק הפירות והירקות של אקס פעיל מידי יום, אך בימי שלישי, חמישי ושבת הוא גדול במיוחד ומתפרס על אזורים נרחבים. הוא מתחיל בכיכר Verdun, שם נמצא החלק הכי גדול שלו, ממשיך אל כיכר Richelme ומסתיים בשוק הפרחים בכיכר העירייה. ברחבי השוק נמכרת מיטב התוצרת של פרובנס כולל פירות, ירקות, נקניקים, דגים, גבינות, דבש, שמן זית, מוצרי לוונדר, עשבי תיבול, ריבות, נוגט, סירופים, יינות וקליסון. שוק גדול מאוד וססגוני המהווה חגיגה לאוהבי שווקי אוכל כמונו. אפשר גם לקנות בו אוכל מוכן ויש אפילו מספר משאיות אוכל. אנחנו קנינו מגוון של נקניקים יבשים במחיר מצוין של 10.5 אירו לשלושה. היה לי קשה מאוד לבחור תמונה אחת מייצגת של השוק העצום הזה.

לפני החזרה למלון עברנו שוב בשוק הבגדים של רחוב Cours Mirabeau. השוק משתרע לכל אורך הרחוב (כ-500 מטרים) בשני טורים אינסופיים של בגדים פשוטים וזולים ואביזרים. קנינו כובע, אספנו את המזוודות ויצאנו לכיוון החניון בדרכנו הלאה. מחיר החניון ליום שלם הוא 25 אירו ואנחנו שילמנו 15.5 אירו בלבד.

היעד הראשון להיום הוא יקב Chateau Paradis הנמצא 15 ק"מ מצפון לאקס. הגענו אליו מעט אחרי השעה 10:00 רק כדי לגלות שיש שם היום אירוע והיקב סגור לביקורים. יש שם שני שבילי טיול עצמאי חינמי (שעה או שעה וחצי), המאפשרים ללמוד על זני הענבים, סוגי האדמות ותהליכי הגידול והייצור תוך כדי טיול בנופים היפים של האזור. היקב מציע גם מצגת קצרה על המקום לצד טעימת 6 יינות (חצי שעה) או בשילוב סיור מודרך במרתפי היין (שעה) שיש לתאם מראש. הטעימת יינות עולה 8 אירו בלבד, אבל אנחנו פספסנו.

מהיקב יצאנו לנסיעה של כחצי שעה אל Lourmarin כולל עצירת תדלוק במחיר הכי זול שראינו בטיול. זהו כפר קטן וציורי מהמאה ה-12 בו מתגוררים קצת מעל אלף תושבים והוא אחד הפופולריים בפרובנס. מסביבו שדות חקלאיים, מטעי זיתים וכרמים. חנינו בחניון החינמי הגדול בכניסה לכפר Parking des cerisiers. משם הליכה קצרה מובילה למרכז ההיסטורי של הכפר. הרחובות העתיקים המשוחזרים של הכפר שמרו על צביון ימי הביניים שלהם ומאוד נעים להסתובב שם. חלקם ירוקים מהצמחיה שמטפסת עליהם, חלקם עם דלתות וחלונות כחולים, הכבישים מרוצפי אבן, בין לבין בתי קפה וביסטרואים קטנים והכל קסום. סיגל טענה בסוף הטיול שזה אחד משני הכפרים הכי יפים בהם ביקרנו. בימי שישי בבוקר מתקיים בכפר יום שוק שבועי מהיפים בסביבה, אבל היום שבת.

במרכז הכפר נמצאת כנסייה קתולית רומנסקית מהמאה ה-12 ושמה Eglise Saint André et Saint Trophime. מעליה מתנוסס מגדל הפעמונים ובחזיתה מזרקה. מאוחר יותר נלמד במצודה שהכפר נקרא גם כפר שלושת הפעמונים. זה אחד מהם והשניים האחרים נמצאים בכנסייה הפרוטסטנטית ובמצודה.

מעט מחוץ לכפר, במרחק הליכה נמצאת מצודת Château de Lourmarin. היא נבנתה במאה ה-15, אך במאה ה-16 נוסף לה אגף בסגנון רנסנס שהשתלב מושלם והפך אותה לטירת הרנסנס הראשונה בפרובנס. בשנים הרבות היא הלכה והתדרדרה עד שהייתה מיועדת להפוך למחצבת אבן, אך בשנת 1920 רכש אותה במכירה פומבית רוברט לורן ויברט ובאמצעות מסמכים מקוריים הצליח לשחזר אותה בדיוק כפי שהייתה.

הסיור במצודה מתבצע עצמאית. הוא מתחיל בגינה עם בריכת נוי הנמצאת במפלס הנמוך, לאחריה נכנסים לאגף הישן יותר אל החצר היפה מימי הביניים העשויה אבן עם מסדרונות עץ, ממשיכים אל החדר האיטלקי והספריה המרשימה ורואים סרט וידאו על ההיסטוריה שלה. בסמוך נמצאת כנסיית המצודה, אך היא סגורה.

משם יצאנו אל המפלס הגבוה יותר ונכנסנו לאגף הרנסנס מהמאה ה-16, שחזיתו מרשימה. באגף הזה חזינו במטבח, באולם הקונצרטים, בחדר השינה של הנשים, בסלון הקטן ובאולם קבלת הקהל, בחדר השינה של הגברים, בחדר המוזיקה ובו לא מעט כלי נגינה כולל פסנתרי כנף ובסלון הגדול. בחדרים אפשר היה לראות ריהוט נדיר, תחריטים, אגרטלים מרשימים ויצירות אמנות רבות. מהקומה העליונה נשקף נוף יפה של הכפר.

בסיכומו של דבר זה היה ביקור מעניין, שארך בסך הכל כחצי שעה ועלה 8 אירו לאדם.

אחרי הביקור במצודה חזרנו לכפר והתיישבנו לאכול צהריים במסעדת Café Gaby, ביסטרו צרפתי טיפוסי בו הזמנו שתי קלאסיקות צרפתיות, סלט ניסואז מקומי (שמקורו בניס) וטרטר בקר. האוכל היה מצוין, יין רוזה מקומי עלה מחיר מגוחך בסך 2.5 אירו לכוס והמסעדה נהדרת. שילמנו על הכל 40 אירו.

זה המקום אולי לספר כי יין רוזה הוא אחד הסמלים של פרובנס. הוא עשוי משילוב של מספר זני ענבים, בדרך כלל ענבי Cinsault, Grenache ו-Mourvedre. היין משתלב נהדר עם מנות פירות ים ומנות מלוחות אחרות עם שמן זית המאפיינות את האזור. בדרכנו לחניה טעמנו Sacristain, שזה מאפה ארוך ומסובב, עשוי בצק עלים חמאתי עם שקדים. הוא עלה 2.5 אירו ומתאים מאוד למי שאוהב טעמי מרציפן.

הכפר הבא בטיול שלנו הוא Bonnieux. הכפר ממוקם על גבעה ומתחתיו עמק עם שדות חקלאיים נרחבים. ראשיתו של הכפר בתקופה הרומית, אך הוא נבנה מחדש בימי הביניים. בכפר המבוצר הוקמו במאה ה-10 טירה, חומה וסוללות הגנה. במאה ה-12 הוקמה במקום הגבוה ביותר בכפר כנסייה ושמה Église haute. יש ממנה תצפית מרשימה מאוד על כפרי הסביבה ואפשר להגיע קרוב אליה עם הרכב. תצפית נוספת יפה על הסביבה נקראת Point de vue sur la vallee ונמצאת לא רחוק משם. אנחנו לא מצאנו שום דבר מעניין בכפר הזה, השקפנו על הסביבה והמשכנו הלאה.

משם נסענו אל La Maison du Fruit Confit. זהו המפעל המפורסם והגדול בעולם לייצור פירות מסוכרים ומשומרים ובמקום יש מוזיאון קטן וחנות מפעל. פירות מסוכרים נולדו מהצורך לשמר פירות תוך ניצול סוכר שמונע היווצרות של מיקרואורגניזם. אמנים מקומיים בעיירות כמו Apt בפרובנס בה אנחנו נמצאים, שיכללו את התהליך ופיתחו שיטות מורכבות של השרייה איטית של הפירות בסירופ סוכר במשך שבועות, עד שהפרי הפך שקוף ובעל מרקם דמוי תכשיט. בתחילה ראינו סרט קצר ומעניין ולאחריו יש שולחן טעימות בו אפשר לטעום מגוון רחב של פירות מסוכרים עד שאתה מקבל הרעלת סוכר ולא יכול יותר.

משם המשכנו רבע שעה נסיעה אל הכפר Roussillon וחנינו בחניה הנקראת Parking ocher, במרחק של כ-300 מטרים מהמרכז. זהו אחד הכפרים הכי פופולריים בפרובנס והוא ממוקם על מצוק שיש בו מרבצים גדולים של חומר שנקרא Ocre, שהוא חימר טבעי עם תחמוצת ברזל, שצבעו נע בין צהוב לכתום עמוק או חום. בתים רבים בכפר נבנו בחומר הזה שעורבב עם טיט ולכן בתי הכפר אדמדמים והמראה מרהיב.

ליד החניה נמצא בית הקברות (Cimetière de Roussillon) בו אפשר לראות מצבות עשויות אוכרה. ממש ליד נמצאת קופת הכרטיסים, ממנה יוצאים אל שני מסלולי טיול שנקראים Le Sentier des Ocres. אלו שני מסלולים מעגליים, שהקצר אורך 25 דקות והוא מספק בהחלט והארוך נמשך רבע שעה יותר. בתחילה ירדנו 79 מדרגות לעבר משטח אוכרה גדול מאוד ומשם טיילנו לעבר מרפסת תצפית לעבר משטחי אוכרה נוספים ותצפית יפה על הכפר. הכניסה למסלול עולה 7 אירו.

כשסיימנו את המסלול צעדנו לכפר וחצינו את הגשר שנקרא Point de vue. מהגשר יש תצפית מרשימה אל עמודי האוכרה המפורסמים של הכפר. הוא נמצא על יד כיכר Pasquier, בה מתקיים בבוקר יום חמישי השוק השבועי. את תמונת העמודים אביא בהמשך מהמסעדה. משם צעדנו לביקור בכפר, אותו התחלנו בכיכרשל בית העירייה (Mairie de Roussillon), שהיא הכיכר המרכזית של הכפר וסביבה בית העירייה המרשים ומבנים נוספים מהמאה ה-18. משם טיילנו בסמטאות קסומות ואדמדמות בין חנויות ומסעדות.

לא רחוק משם, במקום הכי גבוה בכפר נמצאת כנסיית Eglise Saint-Michel. היא נבנתה במקור במאה ה-11 אבל החזית הנוכחית שלה מהמאה ה-17. היא לא מעניינת מבפנים, אך החזית שלה יפה ויש ממנה תצפית מרשימה על המצוק והטירה. מהכנסייה המשכנו לטייל ברחובות הצרים וכשמיצינו שבנו אל החניה.

משם נסענו מרחק כמה דקות אל המלון. Hôtel Les Ambres הוא מלון 3 כוכבים קסום שנמצא מעט מחוץ למרכז הכפר. החדרים הבודדים שלו נמצאים בשני מבנים קטנים הטובלים בטבע ובחזית שלו יש חניה נוחה פרטית. אנחנו קיבלנו חדר בקומת הקרקע של המבנה הדו קומתי הקרוב לחניה וזה היה מאוד נוח. בסמוך נמצאים בריכת שחיה, מגרש טניס ומגרש פטאנק. החדר המינימליסטי היה מרווח מאוד ונוח, אך המקלחת כמו בכל הטיול מיושנת וקטנה. החדר עלה 150 אירו ונתנו למלון ציון 9.

אחרי התארגנות מהירה במלון יצאנו אל Ôkhra Écomusée De L'ocre. זהו מוזיאון מקומי שעוסק במרבץ האוכרה האדמדם הזה ונמצא במבנה ששימש בעבר כבית חרושת במרחק כ-300 מטרים מהמלון. במוזיאון למדנו כי מקור האוכרה לפני מיליוני שנים כשפרובנס הייתה מתחת לפני הים והתרחשו תהליכים שיצרו את המינרל עמוס הברזל האדמדם. בשנת 1785 התפתחה במקום תעשייה שהצליחה להפריד אוכרה מהחול. הגעת הרכבת כ-90 שנים מאוחר יותר האיצה את התעשייה ו-20 מפעלים ייצרו 40 טון אוכרה בשנה. המפעל בו אנו מבקרים פעל עד 1963 ואז נדם וכיום יש רק מפעל פעיל אחד המייצר אוכרה בעיקר לשימוש כצבע. ניתן לראות במוזיאון את שלבי הייצור מקליטת החול וסינונו, השטיפה, הייבוש, הטחינה, האריזה והמשלוח. לא המוזיאון הכי מעניין שראינו, אבל בהחלט מסייע בהבנת הביקור בכפר הייחודי. 8.5 אירו לאדם.

משם חזרנו למלון להתארגן לארוחת הערב. מסעדת Omma נמצאת בסמוך לגשר בכפר. יש ממנה תצפית יוצאת מן הכלל לעמודי האוכרה. המסעדה מציעה תפריט בן 5 מנות במחיר 58 אירו לאדם. התפריט כולל קנפה, פתיח, מנה ראשונה, עיקרית וקינוח.

לקנפה קיבלנו בריוש עם אנשובי וטפנד וקרקר עם טרטר בקר, שניהם היו מצוינים. לפתיח קיבלנו קציפת שעועית עם צ'יפס צ'וריסו, שהיה מצוין אף הוא.

למנה ראשונה לקחנו מנה מאוד מעניינת ויפה עם אספרגוס, חלבון ביצה, כוסמת קריספית, שום שחור וקרם חלמון ולצידה הזמנו מנת חסות, מיונז מיסו, פנקו קריספי וצדפות. למנות עיקריות הזמנו מנת בקר מצוינת עם קונפי בקר מלופף בקישוא ומנת פילה דג עם אספרגוס לבן ושקדים קלויים, שהייתה טובה מאוד.

בשלב זה הייתה אפשרות להוסיף לארוחה קדם קינוח של גבינות בתוספת של 8 אירו שהיה מצוין ולקינוח לקחנו פחזנית במילוי קרם טחינה, מוס ג'ינג'ר וג'ל לימון עם תותים, שהייתה מצוינת ולצידה קינוח שוקולדי שבאופן מפתיע היה מאכזב. זו הייתה ארוחה טובה מאוד עם שירות נהדר ונוף בלתי נשכח. הארוחה עלתה 130 אירו ונתנו לה ציון 9.

משם חזרנו למלון. בסך הכל נסענו היום 79 ק"מ.

יום ראשון 25/5/25

בשעה 08:25 נסענו מהמלון בדרכנו לביקור בשוק האזורי הגדול Marché Paysan de Coustellet. הגענו אליו אחרי 20 דקות וחנינו בסמוך אליו. זהו שוק אזורי לתוצרת טריה ואפשר למצוא בו בעיקר פירות וירקות, ריבות, שמנים, יינות, פרחים ועוד. שוק נחמד, אבל בטח לא ברמה של השוק של אקס. מול השוק מצאנו את הפטיסרי הנהדר Glacier Pâtisserie Nicoline, שם אכלנו ארוחת בוקר. הקפה והמאפים היו נהדרים, אך את ההצגה גנבה עוגת בריוש נהדרת בציפוי נואזט שנחתכת כמו פרוסת לחם ונמכרת במשקל.

ממש במרחק כמה צעדים משם נמצא מוזיאון הלוונדר (Musée de la Lavande Luberon), בו אפשר ללמוד לעומק על הצמח והשימושים השונים שלו ולראות סרט, אבל אנחנו הרגשנו שכבר עשינו דוקטורט על הצמח הסגול והביקור מיותר. הכניסה עולה 8 אירו.

משם יצאנו בדרכנו אל Gordes, כפר קטן שנמצא על גבעה בגובה 635 מטרים וגרים בו פחות מאלפיים תושבים. ההיסטוריה שלו מתחילה בתקופה הרומית, במאה הראשונה, ושרידים שנמצאו מעידים על כך. בשנות ה-30 של המאה ה-11 הוקמה במקום טירה מבוצרת ובשנת 1148 נבנה המנזר הציסטרציאני (מסדר קתולי מימי הביניים, שגם מנזר לטרון משתייך אליו). חלק גדול מהכפר נהרס ותושבים רבים נטבחו במהלך מלחמת העולם השנייה בגלל שתמכו בבעלות הברית ולא במשטר וישי, שתמך בנאצים. מארק שאגאל התגורר ויצר כאן תקופה. יום השוק השבועי כאן הוא בימי שלישי. נקודת התצפית הטובה ביותר על הכפר נמצאת לפני הכניסה אליו ונקראת במפת גוגל Town View Point Gordes.

לפני הטיול בכפר אנחנו נוסעים לאתר התיירות הכי פופולרי כאן, שבכלל נמצא מחוץ לכפר והוא הסיבה המרכזית להגעה של מבקרים רבים לכאן, מנזר Abbey of Notre Dame de Sénanque. דרך הררית פתלתלה וצרה במיוחד לאורך 4 ק"מ מובילה אליו ואנחנו מתפללים לכל אורכה שרק לא יגיע רכב ממול. התפילה בצרוף לשעת הבוקר המוקדמת נענית בהצלחה אפילו שמפת גוגל מטעה אותנו ושולחת אותנו למנזר בדרך ללא כניסה המותרת רק לעובדיו. ידענו שהמנזר סגור ביום ראשון בבוקר, אך רצינו להגיע רק על מנת לראות את אחת התמונות הפוטוגניות והמפורסמות של פרובנס של שדות הלוונדר בחזית, הכנסייה ברקע והגבעות בצדדים. התמונה הזו יפיפייה בעיקר כשהכל סגול בפריחה אבל גם היום זה היה מרשים מאוד. הכנסייה הייתה בשיאה במאות 13-14, אך כיום נותרו נזירים בודדים המגדלים לוונדר, צמחי מרפא ודבש. הביקור מאפשר ללמוד על חיי הנזירים ועל ההיסטוריה של המנזר ולראות את הקלויסטר, מעונות הנזירים וחלקים נוספים במתחם. הכניסה עולה 8.5 אירו.

משם נסענו לטיול רגלי בכפר. קשה למצוא חניה בסמוך למצודה, אך במרחק שתי דקות הליכה משם יש חניון מסודר גדול ושמו Parking Place de la Charles de Gaulle.

מצודת Chateau de Gordes נמצאת בלב הכפר וסביבה גן קטן. היא הוקמה במאה ה-11, אך שופרה ושומרה לאורך השנים. היא שימשה בעבר את הבישופים של Cavillon, אך כיום היא נמצאת בבעלות פרטית. לאורך הקיר הצפוני שלה חונים רכבים עתיקים שמשמשים לטיולי תיירים בכפר.

פנים המצודה אינו מעניין במיוחד, אך כדאי לשים לב בעיקר לאח ההיסטורי בחדר האוכל, לדלתות הכניסה מעץ אלון בסגנון רנסנס מהמאה ה-16, לגרם המדרגות המונומנטלי עם הפסלים והקישוטים בקירות ולשעון שמש שנמצא בחזית הדרומית של המצודה. חדר אחד במסלול מוקדש להיסטוריה של המצודה ובחדרים האחרים הופתענו למצוא תערוכת צילומים מרשימה במיוחד של הצלם הגרמני Hans Silverster, חלקה תמונות בשחור לבן וחלקה תמונות צבעוניות ממסעותיו ברחבי העולם עם דגש אנתרופולוגי ותרבותי. רק בשביל זה היה שווה לבקר במצודה. כניסה עולה 6 אירו.

כשיצאנו מהמצודה טיילנו מעט ברחובות הקסומים של הכפר. רחובות אבן צרים במיוחד, חנויות בוטיק, פנסי קיר עתיקים ומפעם לפעם מבצבצים השדות החקלאיים מתחת לכפר ומוסיפים לתמונה גוון ירוק. כפר קטן מאוד וקסום, כל כך קטן שממצים אותו אחרי חצי שעה.

תוך כדי הביקור בכפר צדה את עינינו מודעת פרסום לאתר היסטורי שנמצא לא הרחק משם והחלטנו לנסוע אליו בספונטניות. הכפר של בוריס (Village des Bories) נמצא עשר דקות משם. אלו הם שרידים של כפר ובו בתים שנבנו תוך שימוש בטכניקת אבן יבשה. בשיטה מסורתית זו עורמים אבנים ללא שימוש במלט או בחומרי הדבקה אחרים והיא שימשה בעיקר איכרים עניים שלא יכלו להרשות לעצמם בית יקר ב-Gordes.

יש עדויות לבניה כזו החל מימי הביניים, אך בגלל השבריריות של הבתים, אין הרבה שרידים לכך. הם בנו כך חדרי מגורים, מכלאות לחיות, אסמים ומטבחים. זה היה ביקור קצר ומרתק, במהלכו הצלחתי פעמיים לנגוח את ראשי באבן בכניסה לחדרים. הכניסה עולה 8 אירו.

Fontaine de Vaucluse (מעיין ווקלוז) הוא כפר זעיר למרגלות הר ווקלוז על גדת נהר Sorgue אליו הגענו לאחר כחצי שעה נסיעה. עם לא מעט מזל מצאנו חניה בחניון הקטן בתשלום Parking P3 הסמוך לכיכר המרכזית של הכפר Place de la Colonne. היא נקראת כך כי במרכזה יש עמוד שיש גבוה שהוקם לציון 500 שנה להולדתו של Francesco Petrarca, משורר איטלקי מפורסם שהתגורר בכפר. גם בית העירייה נמצא שם. הכיכר מוצלת על ידי עצי ענק ונמצאת בסמוך לנהר Sorgue, שמימיו הירוקים הנשפכים במפל קטן מתחת לגשר הישן, גלגל המים עם הפרחים והמסעדות על הגדה יוצרים תמונת נוף פסטורלית יפיפייה.

הכיכר היא לא הסיבה לביקור בכפר, אלא המעיין המפורסם על שמו נקרא הכפר, אשר ממנו נובעת כמות מים עצומה. דרך יפה שאורכה 700 מטרים ושמה Chemin de la Fontain מובילה אל הנביעה הנמצאת בקצה הכפר. הדרך מתחילה בכיכר Colonne, עוברת בסמוך לנהר ולאורכה דוכני מזכרות וחנויות. בדרך חולפים על פני טחנת מים לייצור נייר שפעלה באמצעות אנרגייה שהופקה מזרם המים והייתה פעילה עד שנת 1968. כיום זהו מוזיאון שמציג את ייצור הנייר המסורתי החל מימי הביניים. מבט מטחנת המים דרומה אל מרומי הכפר מאפשר להבחין בשרידי הטירה Château des Evêques de Cavaillon מהמאה ה-14. אחרי עשר דקות הליכה בדרך הפסטורלית היפה, נתקלנו לצערנו בשער נעול ושלט שמסביר כי הדרך חסומה מחשש למפולות של אבנים.

בדרך עוד הספקנו לקנות תרנגולת מקרמיקה לאוסף שלנו ונר לאופיר וחזרנו לכיכר לאכול צהרים במסעדה שנראתה לנו נחמדה כשהגענו קודם לכיכר. המסעדה נקראת Brasserie la colonne על שם הכיכר והיה נחמד לאכול בה ארוחת צהרים קלה על מנת לא לפגוע בארוחה שמחכה לנו בערב. חזרנו לרכב ויצאנו בדרך ליעד הבא כשבדרך חלפנו מתחת לאמת המים היפה Pont aqueduc de Galas מעל הנהר. הגענו אחרי 20 דקות וחנינו בחניון בתשלום ליד העיר העתיקה שנקרא Axipark Parking isle sur la sorgue.

L'Isle sur la Sorgue היא עיר קטנה בת כ-20,000 תושבים המכונה ונציה של פרובנס, אך זה יותר תעלול שיווקי מאשר מציאות. נהר Sorgue, אותו כבר פגשנו בכפר הקודם, חולף דרך העיר, תוך שהוא מתפצל למספר תעלות ולמעשה יוצר טבעת מים המקיפה את העיר העתיקה. בחלק מהתעלות עדיין אפשר לראות גלגלי מים פעילים מהמאה ה-18, אם כי גלגלי המים הראשונים הופיעו בעיר כבר במאה ה-12 ושימשו את התעשייה המקומית, בעיקר טקסטיל ונייר. לעיר יש פן יהודי וכמה מאות יהודים חיו כאן בגטו ובנו בית כנסת שננטש ונהרס על ידי העירייה בשנת 1856. הגטו ובית הכנסת שכנו במקום שנקרא היום כיכר היהודים (Pl. de la Juiverie) ונמצא בדרום העיר העתיקה. בקרבת מקום היה גם בית הקברות היהודי (שהועבר למיקום אחר) ומעט צפונה נמצאת העירייה. כיום אין יותר יהודים בעיר ואין גם מה לראות בכיכר על שמם.

העיר מאוד מפורסמת בשל שוק הפשפשים (L'Isle sur la Sorgue Market) שלה, שהוא השלישי בגודלו באירופה, קיים מעל 40 שנה, מכיל מעל 300 דוכנים והקנה לעיר מוניטין בינלאומי בתחום. כל סוחר נדרש לחתום על אמנת איכות מחייבת. השוק פעיל אחת לשבוע בימי ראשון עד שעה 13:00 ואנחנו מגיעים לשם בדיוק בזמן. טיילנו בין הדוכנים לאורך התעלה וצפינו במגוון עצום של פריטים ישנים, החל מצעצועים, דרך קישוטים ופריטים חסרי שימוש ועד כלי מטבח נוצצים מנחושת. חלק מהסחורה מונח על דוכנים וחלקה על גבי סדינים על הרצפה.

כעת חצינו את התעלה אל הצד של העיר העתיקה, שם נמצא שוק האיכרים השבועי של ימי א', שהוא אחד השווקים המצטיינים של פרובנס ומתפרס על פני רחובות רבים בעיר העתיקה. לצד מוצרי מזון, נמכרים בו גם ביגוד וחפצי נוי. השוק נסגר בשעה 14:00 וכשהגענו כבר חלקו היה בשלבי קיפול.

המשכנו לטייל בעיר העתיקה לכיוון כנסיית Notre Dame des Anges המשלבת סגנון גותי דרומי ובארוק, מה שהופך אותה למאוד ייחודית באירופה. היא נמצאת בכיכר Pl. de la Liberte במרכז העיר העתיקה. סביב הכנסייה כבר הספיקו לקפל את כל הדוכנים ואפילו להבריק את הרחוב, אך ריח הדגים שנמכרו נישא במלוא עוצמתו באוויר.

משם יצאנו חזרה לתעלה ההיקפית סביב העיר העתיקה בדרכנו לחניה. בדרך ראינו תור עצום של אנשים מחכה לשולחן פנוי בגלידריה frèto. השולחנות של הגלידריה נמצאים על גדת התעלה ועליהם גלידות עצומות בגודלן עם תוספות מכל הסוגים והמינים, ממש מגדלי גלידה. לשמחתנו, לקנות גלידה בכוס אין תור וסיגל מנסה את טעם הקפה ומדווחת על איכות גבוהה. כדור עולה 3.5 אירו. משם חזרנו לרכב.

עזבנו את העיר אחרי בדיוק שעה בדרכנו ליעד הלינה האחרון בטיול, אליו הגענו אחרי 40 דקות.

Avignon זו כבר עיר גדולה במרכז מטרופולין גדול, שחיים בו כחצי מיליון תושבים. בעברה הייתה בירת הנצרות באירופה והאפיפיור ישב בה במאה ה-14 לאחר שמלך צרפת פיליפ הרביעי הביא לבחירתו של האפיפיור הצרפתי קלמנט החמישי באמצעות שוחד ושכנע אותו להעתיק את מושבו מרומא לכאן בטענה שרומא היא עיר של פשע וכך ישבו בעיר שבעה אפיפיורים במשך כ-70 שנה, שפעלו במקביל לאפיפיורים ברומא. בתקופה זו הם הקימו לעצמם בעיר את ארמון האפיפיורים וביצרו אותו עם חומה. ממש מתחת לארמון יש חניון בתשלום מאוד נוח ומרכזי ושמו Parking Palais des Papes.

אחרי שקנינו כרטיסים בחזית הארמון, יש דרך ארוכה ללכת עד הכניסה שנמצאת בעורף שלו. בדרך ראינו את המסעדה בה נבלה היום בערב. הביקור מתחיל בגני הארמון אם כי זה לא החלק היפה שלו. גנים קטנים, פשוטים, אך מסודרים ומטופחים.

ארמון האפיפיורים (Palais des Papes) העצום נבנה על סלע במשך כ-30 שנה במאה ה-14. הארמון נבנה כמבצר עם מגדלי שמירה ואמצעים להגנה ובחזית שלו נמצאת כיכר הארמון. בארמון התנהלו חיי הוללות ושחיתות שכללו ארוחות יקרות, נשפים מפוארים, מאהבות ולא מעט סכסוכים בין אנשי הדת, שהיו נוהגים לקבל מתנות יקרות מהציבור שניסה למצוא חן ולקבל טובות הנאה. היום קוראים לזה שוחד. בחדרי הארמון אפשר ללמוד על תקופת האפיפיורות וההיסטוריה המקומית. הכניסה עולה 12 אירו לאדם או 14.5 אירו יחד עם גשר סן בנזה בו נהיה אחר כך, אך היום המחיר מופחת כי חלק מהחדרים סגור והמחיר הוא 6.5 אירו יחד עם הגשר.

הביקור בארמון הוא עצמאי ולאחר הכניסה אליו מבקרים בחדרי האוצר הגדול והקטן, שם התנהלה הפעילות הפיננסית של הארמון. משם המשכנו אל חדר ישו, שחצץ בין האזורים הפרטיים של האפיפיור לאזור קבלת הקרדינלים והקהל. בחדר הזה יש לא מעט הסברים על כל תקופת הארמון, דגמים שלו לאורך השנים ומידע על כל אחד מהאפיפיורים, שהראשון שבהם היה כאמור קלמנט החמישי, שהוכתר בשנת 1305 והיה בשלטון 9 שנים עד שנפטר בשנת 1314. בסמוך נמצאת כנסיית הארמון, שהייתה סגורה לקהל בזמן ביקורנו.

משם ממשיכים אל ה-Consistory, שזהו מקום מושבה של ממשלת האפיפיור, שם הוא דן עם הקרדינלים שלו על העניינים הדתיים, הפוליטיים והמשפטיים של הכנסייה. משם יצאנו אל החצר המרשימה הקרויה על שמו של האפיפיור בנדיקטוס ה-12 שבנה אותה כחצר פנימית של הארמון במאה ה-14. בסמוך נמצא אולם הסעודות הגדול Grand Tinel, ששימש לקבלות פנים רשמיות, לאירועים ולאורחים חשובים. במקרה של אירועים גדולים אפשר היה להרחיב אותו על ידי פתיחת הקירות למסדרון החיצוני. לא כל כך הבנו איך.

משם המשכנו אל המטבח הראשי ולאחריו אל אולם Chambre du Parement, שהיה אולם החיץ בין האזור הפרטי של האפיפיור לבין אזורי הממשל ושימש כאזור המתנה לאנשים בכירים שהמתינו לפגישתם עם האפיפיור. הוא נקרא על שם שטיחי הקיר היקרים שהיו תלויים בו. משם המשכנו אל לשכת האפיפיור, שבה אסור היה לצלם וקירותיה מקושטים בפסיפס מרשים. צילמתי תמונה אחת מבחוץ ופה הסתיים הביקור.

הביקור בארמון היה מרשים מאוד. כשיצאנו ממנו, הקפנו שוב את הארמון בחזרה לחזית. בסמוך לארמון, משמאלו, נמצאת הקתדרלה (Notre Dame des Doms), שהוקמה במאה ה-12 ומגדל הפעמונים שלה מהמאה ה-14 לאחר שהמקורי נהרס.

משם יצאנו בטיול רגלי של עשר דקות לכיוון נהר Rhone, אותו פגשנו כבר בביקור בליון בתחילת השנה. על הנהר נמצא גשר סן בנזה (Pont Saint Bénezet) שחיבר בעבר את העיר עם העיר השכנה Villeneuve les Avignon. במאה ה-17 נהרס חלק מהגשר בשיטפון, רק חלק ממנו נותר והוא לא שוקם עד היום. ניתן לטייל עליו עד שהוא נגמר וסביר להניח שאם הוא לא היה חצי גשר, כנראה הוא לא היה מעניין אף אחד עד היום. הכניסה אליו בתשלום 5 אירו, אך אפשר לקנות כרטיס משולב יחד עם הארמון.

מהגשר נשקף נוף יפה של נהר רון ושל העיר העתיקה והחומה עם הצריחים והמגדלים שמקיפה אותה.

מכיוון שבביקור על הגשר קשה להראות בתמונות את העובדה שהוא נגמר באמצע, צעדתי למחרת בבוקר לגשר Édouard Daladier שנמצא מדרום לו והיה ממש ליד המלון שלנו וצילמתי אותו ממרחק.

בשלב זה כבר היינו מאוד עייפים, אך החלטנו להשלים את הסיור הקצר שתכננו בעיר העתיקה, הנמצאת קצת אחרי הארמון. העיר העתיקה מאפשרת לחוות את ההיסטוריה של העיר המוקפת חומה ובה שערים ומגדלים. טיילנו ברחוב המרכזי Rue de la Republique. הקצה הצפוני שלו הקרוב לארמון יפה במיוחד ונמצאים בו כיכר השעון (Place de l’Horloge), בית העירייה (Mairie d'Avignon) והאופרה העירונית (Opéra Grand). כיכר השעון נקראת על שם מגדל השעון מעל העירייה, היא מרוצפת אבן, בצדדיה עצים גדולים המספקים צל נרחב ובתי קפה עמוסים במבלים.

בהמשך ניצב ארמון רור (Palais du Roure) המרשים שהיה ביתם של בנקאים מפירנצה והיום הוא מוזיאון ומרכז לתרבות פרובנס. ניתן לבקר בו ללא תשלום, אך הוא היה סגור. משם חזרנו לאוטו ונסענו למלון.

למצוא מקום לינה כאן היה די מורכב. אנחנו מאוד אוהבים בתי מלון מרכזיים שנמצאים במרחק הליכה מכל מקום, אך אלו פה היו יקרים במיוחד. לבסוף מצאנו מלון קטן וצנוע שנמצא מעבר לנהר במרחק נסיעה קצר במיוחד. L'Îlot Bambou Avignon הוא מעין מפעל חיים של הבעלים החביב ואשתו ומכיל 5 חדרים. בחוץ יש חניה חינמית ובפנים מרחבים ירוקים, בריכת שחיה קטנה, פינות ישיבה והמון עצי במבוק שנתנו למקום את שמו. הוא אפילו לא מדורג עם כוכבים, אך הציון שלו בבוקינג היה מרשים במיוחד. החדר היה גדול ונוח, המיטה נוחה, חדר מקלחת ענק ואפילו פינת קפה. בעל הבית נידב הרבה מידע על העיר, סיפר לנו על עצמו וכיבד אותנו בשתיה חמה וכוס יין. זו הייתה קבלת פנים מרשימה וחמה במיוחד. מחיר החדר היה 129 אירו כולל ארוחת בוקר נהדרת שבני הזוג מכינים בעצמם. סיגל לא תשכח כנראה את דבש הלוונדר שהם מכינים לבד ואני אהבתי מאוד את הגבינות ובעיקר את האווירה. נתנו למלון ציון 9.

אחרי התארגנות, חזרנו עם הרכב לחניון ארמון האפיפיורים בדרכנו אל המסעדה המוזמנת האחרונה של הטיול. מסעדת La Mirande נמצאת במלון 5 כוכבים בשם זה הממוקם אחרי הארמון. למסעדה יש כוכב מישלן אחד והיא מציעה ארוחת טעימות בהפתעה בת 6 מנות במחיר 155 אירו לאדם או ארוחה בת 8 מנות במחיר 195 אירו לאדם. לכאורה הפתעה כי תפריט לדוגמא נמצא באתר האינטרנט של המסעדה והיה זהה כמעט לחלוטין למה שיוגש בארוחה. החלטנו ללכת על הארוחה הגדולה מהשתיים. המסעדה מהודרת במיוחד ואנחנו מבקשים שולחן עם שפע אור סמוך לגינה.

כשקיבלנו את התפריט שמנו לב לתופעה שכבר נתקלנו בה בעבר בפריז, שבתפריט המוגש לאשה אין מחירים ורק הגבר רואה אותם. תופעה שהיית מצפה שתחלוף מהעולם, אך היא כנראה מאפיינת מסעדות מאוד מסורתיות. עוד דבר שאני פחות אוהב הוא שאין תפריט ליינות בכוס ואתה שבוי בידיו של הסומלייה שמספר לך הרבה על כל יין, אבל לא על מחירו. מהר מאוד התחילו להגיע הדברים הטובים של המסעדה. אחרי שבחרנו את הארוחה קיבלנו כוס עם מרק מעט מוזר ושני פתיחים נהדרים.

אחרי צמד הפתיחים הגיע פתיח נוסף בדמות אויסטר נפלא עם גלידה ולבסוף מנת לחם אצות רך, אוורירי וירוק במיוחד עם חמאת אנשובי ושום, ירוקה גם היא. איזו פתיחה נהדרת.

המנה הראשונה הייתה אחת מכוכבות הארוחה. זו הייתה מנה יפיפייה שכללה בננה במרקמים שונים עם קוויאר ואויסטר. מנה יוצאת מן הכלל שלא כלולה בארוחה הקטנה יותר ורק היא בפני עצמה מצדיקה לקחת את הארוחה הגדולה. אחריה הגיעה מנת לחם נוספת תוצרת בית, בשרני יותר.

למנה שניה קיבלנו דג מקרל מותסס עם תאנים וגלידת קושו (פלפל ביפנית) לימון. אחריה הגיעה מנת סוקה (טורטיה מקמח חומוס) ועליה בטן חזיר ומלפפון ים. את הסוקה פגשנו לראשונה בניס, שם הומצאה.

החגיגה נמשכת ולמנה הרביעית אנחנו מקבלים לנגוסטין נהדר עם אפונים, פטריות וקציפת צלופחים ואחריו מגיעה מנה יפה ומעניינת של פרוסות קלמארי עם שומן מנגליצה (חזיר הונגרי יוקרתי), אספרגוס לבן וצמד רטבים, ווסטרשייר (רוטב בריטי עשוי דגים מותססים) ופוטנסקה, שאותם ניגבנו עד תום עם הלחם.

המנה השישית היא מנת הדג העיקרית ואנחנו מקבלים מולית אדומה עם טרגון ומח עצם של בקר. את הדג העמידו בצורה מעניינת בצלחת עם הזנב כלפי מעלה. נותרה עוד מנת בשר אחרונה, אבל המלצר מפתיע אותנו ומציע לפגוש את השף במטבח. אנחנו מתקבלים עם מרענני חך ומצטלמים עם השף המוכשר. השף Florent Pietravalle הגיע למסעדה לפני 9 שנים כשהוא בן 28 בלבד אחרי ארבע שנות עבודה במסעדה של פייר גרנייה בפריז לה יש שלושה כוכבי מישלן. הוא קיבל את הכוכב שלו כאן בשנת 2019.

אחרי הביקור במטבח הגיעה מנת הבשר הנהדרת בסגנון Surf & Turf, שילוב של ארנב ולובסטר על אורז.

כעת הגיע שלב הקינוחים. סיגל ביקשה בתחילת הארוחה לקבל קינוח תחליפי לקינוח מבוסס גבינות וכעת הוגש לה סורבה פירות מצוין ברוטב יוגורט עם קוויאר. אני קיבלתי פירורי גבינת עיזים עם גלידת סורל (חמציץ), קינוח ייחודי יוצא מן הכלל שיוצא מהקופסה המקובלת של הגשת גבינה לקינוח. הקינוח השני היה האכזבה הקטנה היחידה של הארוחה. אלו היו שני קינוחים מבוססי Elderberry (סמבוק) עם תות צרפתי. לא הספקנו להתאכזב וכבר הגיע קינוח נוסף, פאי נהדר שצולחת בשולחן ועליו ריבת תותים, קצפת ותותים. הפאי הוגש על גבי רבע שבור של צלחת. לאחריו גם הוגש צמד מיני פחזניות נהדרות. יצאנו מאושרים אחרי 2:45 שעות, שילמנו 430 אירו ונתנו למסעדה ציון 9.5. היא הייתה ללא ספק כוכבת הטיול.

משם חזרנו למלון. בסך הכל נסענו היום 96 ק"מ.

יום שני 26/5/25

קמנו היום ליומו האחרון של הטיול ואכלנו ארוחת בוקר נהדרת בשולחן המשותף בחדר האוכל הקטן של המלון, תוך היכרות ושיחה קולחת עם זוג אורחים אוסטרי שחלק חוויות עם סיגל מילדותה בוינה. עוד לפני ארוחת הבוקר אני יצאתי ברגל אל הגשר הקרוב למלון על מנת לצלם את גשר סן בנזה. בשעה 09:10 יצאנו בדרכנו אל היעד הלפני אחרון של הטיול, הכפר Les Baux de Provence, אליו הגענו אחרי 40 דקות.

Carrières des Lumières (מחצבת האורות) היא אחת האטרקציות הגדולות כיום בפרובנס. זהו מרכז אמנות דיגיטלי הנמצא בתוך מחצבה נטושה למרגלות הכפר, בו מוצגת תערוכה דיגיטלית, סוחפת ועכשווית על גבי קירות אבן הגיר והרצפה של המחצבה באמצעות 70 מקרני וידאו. בימים אלו מוצגות במקום יצירותיו ותחנות בחייו של האמן הצרפתי המפורסם קלוד מונה (1840-1926), ממייסדי ומובילי זרם האימפרסיוניזם באמנות. קשה לתאר במילים את יופיה וייחודה של התערוכה הזו, אבל הסרטים, התמונות והמוזיקה מקיפים אותך מכל עבר והחוויה עצומה.

מהמחצבה אפשר לצאת אל אזור פתוח שלה, שם יש בית קפה חביב ועל אחד הקירות מוקרן סרט לזכרו של Jean Cocteau, שהיה סופר, משורר, במאי ומחזאי קולנוע צרפתי. נראה היה שבשעות החשיכה מוקרנים סרטים דיגיטליים גם במתחם הפתוח הזה של המחצבה. משם חזרנו חזרה פנימה כדי לגלות שבין כל מחזור תמונות של מונה יש גם תערוכת תמונות של הצייר הצרפתי הפוסט אימפרסיוניסט Henri Rousseau. הוא היה מחלוצי הסגנון הנאיבי, כלומר ציירים ללא מיומנויות ציור. הציורים שלו מזכירים קצת את ספר הג'ונגל וצבעו את המחצבה בגוון ירקרק של ספארי. בסך הכל בילינו במחצבה שעה קסומה. הכניסה עולה 16.5 אירו לאדם.

Les Baux de Provence נחשב לאחד הכפרים היפים בפרובנס ובעיניי הוא היה הכפר הכי יפה בטיול. הוא ניצב על מצוק ובנוי בין חורבות של מבצר עתיק. החניה נמצאת למטה וממנה מטפסים מעט ברגל לכפר בו מתגוררים כמה מאות תושבים לאורך רחוב אחד ארוך וסמטאות רבות שמסתעפות ממנו. מכיוון שנקודות העניין בכפר אינן מסודרות במסלול הליכה מסודר, מאוד קל לפספס חלק מהן. חנינו בכניסה לכפר בחניון ושמו Parking PMR ואם הוא מלא, אפשר לחנות לאורך כביש Route d'Arles.

בכניסה לכפר מצד שמאל נמצא בית המלכים (Kings’ House) שנבנה בשנת 1499. במאה ה-19 נוצר פתח בחולות אחרי המבנה ויצר את הכניסה שרואים כיום. זה משמש כעת כלשכת התיירות. משם אנחנו ממשיכים לטפס בסמטה הראשית, חולפים על פני דוכן נוגט ססגוני עם תור ארוך של קונים לפניו ופוגשים משמאלנו את Hôtel de Manville המשמש כעת בית העירייה, אך נבנה בשנת 1571 כאחוזת הרנסנס היקרה בעיר עבור משפחת מנוויל העשירה. החזית מכילה חלונות רחבים רבים על מנת להכניס אור לבית ובחצר הפנימית יש אכסדרת עמודים רנסנסיים מסודרים.

אחרי העירייה יש מזלג רחובות בו אנחנו פונים ימינה ורואים משמאלנו את החלון הרנסנסי Post Tenebras Lux. זהו השריד האחרון מאחוזה משנת 1571 ומעליו הכתובת הקלוויניסטית (ענף בנצרות במאה ה-16) שנתנה לו את שמו.

מימין לחלון נמצאת חנות דבש ואנחנו מחפשים בה ללא הצלחה דבש לוונדר שסיגל כל כך אהבה בארוחת הבוקר האחרונה ומתנחמים בדבש בטעמים אחרים. בכניסה לחנות מוכרים עוגות קליסון עצומות בגודלן. כעת המשכנו לטפס עד למקום הכי גבוה בכפר, שם נמצא Château des Baux-de-Provence, מבצר מימי הביניים שנחצב בסלע וחולש על הכפר.

מהמבצר נשקפת תצפית פנורמית מרשימה של פרובנס מאקס און פרובנס ועד ארל ורק בשביל זה כדאי להגיע אליו. הכניסה אליו די מיותרת כי את מה שרואים מבפנים רואים גם מבחוץ.

מהמבצר התחלנו לרדת חזרה. מימין נמצאת קפלת Saint Blaise הזעירה שנבנתה במאה ב-12 על ידי גילדת האורגים לכבוד הפטרון שלהם סנט בלייז. בתוכה מוקרן סרט וידאו קצר.

בהמשך הירידה פנינו שמאלה, חלפנו על פני מוזיאון Yves Brayer ששוכן בבית אחוזה מהמאה ה-16 והגענו אל Chapelle des Pénitents Blancs, כנסייה מהמאה ה-17 המשקיפה על העמק ובתוכה יש יצירת אמנות של Yves Brayer משנת 1974 המתארת את חג המולד של הרועים בפרובנס.

ממש מולה נמצאת Église catholique Saint Vincent aux Baux, כנסייה מהמאה ה-12 שחלקה בנוי בתוך הסלע ובתוכה יש ויטראז'ים מודרניים מרשימים. משם חזרנו לרכב אחרי טיול קסום של שעה בכפר.

היעד האחרון שלנו בטיול הוא העיר Arles, אליה אנחנו מגיעים אחרי נסיעה של כחצי שעה. העיר נמצאת על גדות נהר רון, הוקמה על ידי היוונים עוד במאה ה-6 לפני הספירה, אך ידועה לא פחות בזכות הציירים המפורסמים וינסנט ואן גוך ופול גוגן שציירו בה. את הרכב החנינו בחניון בתשלום הנמצא לפני שער הכניסה לעיר העתיקה Porte de la Cavalerie.

מהשער טיילנו ברחוב Voltaire, שלאורכו לא מעט מסעדות ובתי קפה עד שהגענו אל האמפיתאטרון (Arènes d'Arles). זהו האתר החשוב ביותר בעיר מהתקופה הרומית ואתר התיירות החשוב בה. הוא הוקם בסוף המאה ה-1 בצורה אליפטית עם 60 קשתות והכיל 30 אלף צופים שהגיעו לחזות בקרבות גלדיאטורים. הוא משמש כיום להופעות, אך גם לקרבות שוורים.

הביקור מתחיל ביציעי האמפי, משם עלינו אל אחד הצריחים, ממנו נשקף האמפי במלוא הדרו מדרום והעיר כולה עד נהר רון מצפון ולבסוף ירדנו למפלס התחתון, שם ראינו את האמפי מנקודת מבט נמוכה יותר. הכניסה עלתה 11 אירו לאדם כולל התאטרון אליו נגיע בהמשך.

כשיצאנו, הקפנו את האמפי ממערב, חלפנו על פני לא מעט חנויות מזכרות ומסעדות והגענו אל התאטרון הרומי (Théâtre Antique) הנמצא בסמוך. הוא בצורת חצי עיגול ובחזיתו במה והוקם כמאה שנה לפני האמפי בתחילת הספירה. הוא הרוס בחלקו כי השתמשו באבן שלו לבניית כנסיות. הכניסה אליו די מיותרת כי רואים אותו היטב גם מבחוץ.

מהתאטרון טיילנו מעט מערבה אל עבר כיכר הרפובליקה. היא נמצאת במרכז העיר העתיקה ונמצאים בה בית העירייה המפואר, שהוקם בהשראת ארמון וורסאי, אובליסק מצרי מגרניט שהוצב במקום על ידי לואי ה-14 והקתדרלה של ארל. הקתדרלה לא מאוד מרשימה מפנים, אך בחזית שלה יש גילופי אבן המתארים את יום הדין האחרון. וויתרנו על הכניסה לקלויסטר שלה ולחללי הקבורה.

מכיכר הרפובליקה חזרנו אל אזור התאטרון והאמפי והתיישבנו לארוחת צהרים קלה, לאחריה חזרנו לרכב ולפני היציאה לשדה התעופה עצרנו בסניף גדול של Monoprix על מנת להצטייד בכמות לא קטנה של השוקולד האהוב עלינו Côte d'Or, אותו אנחנו מקפידים להביא לסבתא ולילדים בכל הזדמנות. הנסיעה לשדה התעופה הייתה קלילה, מעט לפני ההגעה עצרנו לתדלק והגענו בשעה 16:00 בדיוק אחרי נסיעה של שעה. תהליך החזרת הרכב היה מהיר במיוחד, כמו גם הצ'ק אין, קיבלנו את מושבי יציאת החירום האהובים עלינו ואחרי ביקורת דרכונים התיישבנו לקפה ומאפה לפני שהמראנו באיחור של 45 דקות. אחרי 3:20 שעות נחתנו בנתב"ג. בסך הכל נסענו היום 114 ק"מ.

סיכום ועלויות

זה היה טיול מצוין עם תכנון מתאים, שאפשר לנו להקיף את כל האזור הגדול מבלי שנרגיש שאנחנו רצים ממקום למקום. המסלול היה בנוי נכון, חלוקת הזמנים נכונה, הערים והכפרים יפיפיים והאוכל היה מצוין, גם המקומי וגם מסעדות מישלן שנבחרו בקפידה. בחירת המלונות הייתה טובה על אף שהיו צנועים מהרגיל, הרכב עשה עבודה מצוינת ואם אני מתעלם משני אירועי הגשם הקשים, אפילו מזג האוויר האיר לנו פנים. אפילו הגשם הכבד שירד התחשב בנו וירד בנסיעה, כך שהוא לא שיבש לנו את התכניות. יחד עם זאת, היו במהלך הדרך לא מעט אירועים (הפסטיבל והגרנד פרי בעיקר) שגרמו לשיבוש מצד אחד, אך לא כל יום נופלת הזדמנות כזו מצד שני. בקיצור, היה מושלם. בדיעבד, הייתי שמח אם היה לנו יום נוסף, אך נראה לי שאני כותב את זה בכל טיול.

עלויות: טיסות 139 אירו (ועוד 33,600 נקודות), בתי מלון 958 אירו, תחבורה (רכב שכור, דלק, אגרות, חניות, מוניות) 651 אירו, אוכל 2065 אירו, אטרקציות 121 אירו, ביטוח 77 אירו. סה"כ: 4011 אירו.