רקע
איטליה מאוד אהובה עלינו והיינו עם הילדים כבר בצפון וברומא. שמענו לא מעט על נפלאות הכפרים של פוליה ולאור בעיה קשה של זמינות כרטיסי טיסה ליעדים רחוקים, החלטנו שזה יכול להיות יעד נהדר לטיול הבא. פוליה זה האזור שנמצא בעקב של המגף האיטלקי, דהיינו בדרום מזרח איטליה. הכי קל להגיע לשם בטיסה לבארי שנמצאת בצפון פוליה, אך הכרטיסים שהיו לנו לשם בוטלו והגענו דרך רומא הרחוקה. מעיון וקריאה ראשונית של חומרים הבנתי ששבוע זה פרק זמן אידיאלי לאזור והזמנו שם 7 לילות ועוד לילה נוסף נעשה בדרך הלוך מרומא. הטיול המשפחתי ליפן, שהיה כבר מוזמן בשנת 2020 ובוטל בשל הקורונה, ייאלץ לחכות פעם נוספת. אנחנו נוסעים בהרכב של סיגל, אופיר (25) והחבר גל, רועי (21), ליאור (17) ואני. עומר (28) נשאר לצערנו בארץ בשל תקופת מבחנים באוניברסיטה.
כרטיסי טיסה
חברת התעופה היחידה שטסה מתל אביב לבארי היא Ryanair. בדקתי גם טיסות לנפולי שנמצאת בטווח נסיעה סביר, אך הטיסה לבארי הייתה הטובה מכולם ועלתה 345 אירו לאדם כולל טרולי והושבה. בסוף מאי, בעקבות נפילת טיל חות'י בנתב"ג, החליטה החברה לבטל את טיסותיה לישראל ואנחנו נשארנו ללא טיסה. במבצע מהיר משולב של סיגל ושלי, מצאנו טיסה חלופית של אל על. אמנם לרומא, ממנה יש נסיעה של כ-5 שעות למקום הלינה, אבל במחיר נהדר ומפתיע של 494 דולר (422 אירו) לכרטיס לייט עם טרולי וללא הושבה. היינו מאוד מרוצים מהפער הקטן יחסית ובעיקר מהעובדה שהבעיה נפתרה. זה הצריך תוספת של לילה נוסף בדרך ושינוי מיקום של השכרת הרכב. הטיסה הלוך בבוקר בשעה נוחה (08:55-11:25), כך שנוכל לנסוע בניחותא למקום הלינה ואפילו לטייל מעט ואילו הטיסה חזרה בלילה (23:55-04:15), כלומר לא תהיה לנו בעיה לעשות את הנסיעה הארוכה ולהגיע בלי לחץ לטיסה. קישור.
בפועל, הטיסה הלוך הייתה במטוס דרימליינר מרווח ואל על פינקו אותנו ב-6 מושבי Space מרווחים. הטיסה יצאה לדרכה בזמן והשירות היה מצוין, אם כי על הכריך של אל על אני מעדיף לא להרחיב את הדיבור. הטיסה חזרה הייתה במטוס צר גוף, גם היא יצאה בזמן ולאחר 2:50 שעות נחתנו בנתב"ג. נתנו לחברת התעופה ציון 9 (שהיה מושלם אילולא הכריך).
בתי המלון
הייתה לנו דילמה האם לעשות לינת כוכב אחד או לפצל ללינה בצפון האזור ובדרום האזור. אחרי שבחנתי את כל המקומות בהם נרצה להיות כולל מרחקי הנסיעה החלטנו להעדיף לינה במיקום אחד. המקום הנוח ביותר למקם לינה הוא אזור העיירה Monopoli. זה מבטיח לנו נסיעות של עד שעה כל יום למעט נסיעה אחת דרומה שתארך עד שעתיים וזה נשמע לנו מצוין.
כשאנחנו בהרכב משפחתי כזה (6 נפשות), אנחנו מאוד אוהבים את הלינה ביחד בדירה. אני תמיד מחפש דירה עם שלושה חדרי שינה וסלון, משתדל שיהיו שני חדרי מקלחת וכמובן מיקום מצוין וציון בוקינג גבוה (לפחות 8). במקרה של איטליה ובייחוד בחודש יולי, גם מיזוג הוא חובה וכמובן חניה ובשל מצבה המלחמתי של ישראל, אז גם אופציית ביטול היא לא מותרות, אלא חובה. לא היה פשוט בכלל למצוא דירה שתענה על כל הקריטריונים הללו ואחרי שסיגל ואני חרשנו את בוקינג (שאנחנו מעדיפים על פני Airbnb), מצאנו את הדירה המיוחלת שענתה על כל הצרכים, כולל ביטול עד שבועיים לפני. לא מושלם, אבל הכי טוב. הדירה נקראת We Puglia Loi 20 ונמצאת בעיירה Monopoli. לדירה שלנו קוראים Grecale ומחירה עומד על 1815 אירו ל-7 לילות כולל מס מקומי בסך 42 אירו ודמי ניקיון הדירה בסך 145 אירו. קישור. בגלל שינוי הטיסות ברגע האחרון חיפשנו דירה נוספת ליום ההגעה באזור קזרטה, המבחר היה קטן במיוחד ולבסוף בחרנו במקום שנקרא Amira Luxury Apartments. לקחנו שתי דירות, שמחירן יחד כולל המס המקומי עמד על 185 אירו ללילה אחד. תיאור הדירות מופיע ביום ההגעה אליהן.
השכרת רכב
את הרכב שכרתי באתר האהוב עליי Car Rental Net מבית Economy Car Rentals. הוא זול, מאוד גמיש ואמין. כמעט כל ההצעות היו של חברות מקומיות לא מוכרות. קישור. הספק היה חברת ההשכרה OK Mobility, שאמנם היה לנו ניסיון לא טוב איתם בברצלונה, אבל מכיוון שהיינו זקוקים לרכב בן 9 מקומות, לא באמת הייתה לי ברירה. נקווה לטוב. הרכב עלה 1259 אירו ל-9 ימים כולל ביטוח מקיף והוספתי ביטוח כנגד ההשתתפות העצמית במסגרת ביטוח הנסיעות בעלות של 51 אירו.
בפועל, כאשר הגענו לקבל את האוטו נאמר לנו שהוא נמצא בשטיפה ושנחזור עוד 20 דקות. 20 דקות הפכו להיות שעה וחצי וזה היה מעצבן למדי. קיבלנו רכב מסוג רנו טראפיק חדש לחלוטין, מרווח מאוד ועם חיבור ישיר בין הטלפון למסך של הרכב, מה שהקל עלינו מאוד בניווטים ובמוזיקה. הוא שירת אותנו נאמנה והיה בו מספיק מקום לכל אחד מהילדים להשתרע בפינה משלו וכמובן להכיל בקלות את כל המטען. השירות בעת החזרת האוטו היה מהיר מאוד וקיבלנו במייל אישור שהאוטו הוחזר לשביעות רצונם. נתנו לחברת ההשכרה ציון 9 (רק בגלל העיכוב בקבלת הרכב).
מסעדות ואוכל
כמו תמיד, סיגל עשתה עבודת מחקר מעמיקה ואספה המלצות למסעדות בכל אחד מהיעדים בהם נהיה וכמובן הכינה רשימה גדולה של מאכלי חובה שנרצה לטעום. הפעם לא הזמנו מקום מראש לאף מסעדה ונקווה לטוב, מקסימום נחכה קצת בתור. יוצאת דופן היא מסעדת Pepe in Grani, אליה הזמנו מקומות לערב הראשון. היא נחשבת לאחת הפיצריות הטובות בעולם עם ארוחת טעימות בלתי נשכחת אותה אכלנו בעבר. את כל המסעדות המומלצות סימנו במפת גוגל וכך ראינו כל פעם את ההמלצה הרלוונטית. פירוט המסעדות נמצא בימי הטיול ובחשבון האינסטגרם אוכל שלי. קישור.
ביטוח ותקשורת
ביטוח עשינו כהרגלנו באתר האינטרנט של הפניקס, אתר ידידותי למדי וכיסוי בריאותי נרחב. הביטוח עלה לכולנו 144 אירו ל-9 ימים כולל ביטוח ביטול השתתפות עצמית לרכב השכור. קישור. אינטרנט עשינו באמצעות החבילה המשפחתית של פרטנר, שעלתה לכולנו 299 ש"ח וכללה 50 ג'יגה גלישה ו-300 דקות שיחה לכולם יחד. קישור. למי שנוסע בהרכב יותר מצומצם, אני ממליץ מאוד על E-Sim, סים וירטואלי מוזל שמתאים לטלפונים שתומכים בטכנולוגיה הזו. מחירו באיטליה מתחיל ב-4.5$ בלבד לחבילת ג'יגה אחד לשבוע ויש גם חבילות גדולות ויקרות יותר. הסים מאוד זול ונוח וכבר הוכיח את עצמו בטיולים קודמים. מצרף לכם קישור שיקנה 3$ הנחה. קישור.
ועכשיו לטיול עצמו:
יום שישי 18/7/25
לשדה הגענו מכפר סבא בשעה 05:50 באמצעות מונית גדולה אותה הזמנו מראש במחיר 280 ש"ח. חצי שעה לאחר מכן כבר היינו בדיוטי פרי. קנינו את כל מלאי השוקולד שהיה בחנות וליאור התחדשה באזניות Air Pods Pro חדשות. סיגל ואני בילינו בטרקלין המחודש של אל על בשעה שהילדים העדיפו לאכול במקדונלדס. לך תבין את הצעירים. המראנו בזמן, קצת לאחר השעה 09:00 במטוס הדרימליינר החדיש והמרווח ששובץ לטיסה. הטיסה עברה בנעימים ונחתנו ברומא לאחר 3 שעות, בשעה 11:05. בביקורת הדרכונים חיכה לנו תור עצום, בו עמדנו כחצי שעה בזמן שרועי וגל מנצלים את זכותם לתור מקוצר של אזרחי האיחוד האירופי. כולנו היינו עם טרולי, כך שהדרך למשרדי השכרת הרכב הייתה מהירה, חתמנו על ההסכמים, רק כדי לגלות שהרכב לא מוכן וחזרנו לטרמינל לאכול משהו ולהמתין. בשעה 13:40 יצאנו לדרך שהייתה אמורה לקחת קצת יותר משעתיים, אך הייתה פקוקה ולדירה בקזרטה הגענו רק בשעה 16:40.
המקום נקרא Amira Luxury Apartmentsואחרי שיחת טלפון לבעלים, הוא הגיע ממבנה סמוך לפתוח לנו את הדירה ולהראות לנו את החניה. קיבלנו שתי דירות סמוכות בקומה השנייה, כל אחת מהן עם סלון, מטבח, שני חדרי שינה, מקלחת ושירותים ומרפסת. דירות גדולות, מרווחות ונוחות, שהחיסרון הגדול שלהן היה שבאחד החדרים לא היה מזגן ואי אפשר היה לישון בו מהחום הכבד. ליאור הסתדרה, אך רועי העביר את המזרון לרצפת הסלון הממוזג. שתי הדירות עלו יחד 185 אירו ונתנו להן ציון 8 רק בגלל המזגן. קישור.
בשעה 17:45 כבר יצאנו לכיוון המסעדה שהזמנו לערב בעיירה Caiazzo, מרחק כחצי שעה משם. אחרי שנכנסנו לחניה גילינו כי הגובה בחניה מוגבל לשני מטרים ואנחנו גבוליים. חנינו באזור הפתוח והחלטנו להתמודד עם הבעיה אחרי הארוחה. מסעדת Pepe In Grani היא אחת הפיצריות הטובות בעולם, רבים טוענים שהיא הטובה מכולן. בחרנו לאכול את ארוחת הטעימות של המקום הכוללת 7 מנות במחיר של 40 אירו לאדם. קישור. לא זול, אבל בהחלט מוצדק לחוויה יוצאת דופן. חייבים להזמין מקום מראש.
התחלנו עם סלייס של פיצה מטוגנת נהדרת עם שני סוגי עגבניות, טונה, מלפפונים וסלרי.
המשכנו לפיצה מטוגנת נוספת, אך הפעם בצורת קונוס במילוי גבינת גרנה פדנו, פסטו ורסק זיתים שחורים. אם רק היו מפחיתים מעט את כמות הגבינה בקונוס הוא היה מושלם. כל הרגישים ללקטוז אהבו פחות.
כעת הוגשו לשולחן בזה אחר זה ארבעה סוגים שונים של משולשי פיצה. הראשון מחווה לפיצה מרגריטה, בצבעי דגל איטליה עם מוצרלה, עגבניות ופסטו. השני היה יוצא מן הכלל עם גבינת גרנה פדנו, פרמז'ן, מיקס של שלושה סוגי עגבניות ובזיליקום. השלישי היה יפיפה ונהדר עם זוקיני, קרם ריקוטה של בפאלו ונקניקיות שחורות והאחרון היה עם קרפצ'יו בפאלו, קרם טונה, סלרי וחסה. מהשיח על הפיצות בשולחן עלה כי אף פיצה לא הייתה בקונצנזוס ולכל אחת היו המעריצים שלה.
לקינוח קיבלנו פיצת קינוח עם קרם משמש, ריקוטה, אגוזי לוז וזיתים שחורים ויחד איתה קיבלנו גם על חשבון הבית אצבעות בצק מטוגנות נהדרות עם דבש ורוזמרין. קינוחים מושלמים. במרכז השולחן הייתה זכוכית שדרכה אפשר היה לראות את הטאבון במטבח למטה. סיימנו את הארוחה מלאים לחלוטין, שילמנו 275 אירו ונתנו לה ציון 8.5. זה היה ביקור שני של סיגל ושלי שם ובפעם הקודמת הציון היה מושלם.
כשיצאנו מהמסעדה נתקלנו בלהקת רחוב עם שירה וריקודים לרגל חג נוצרי מקומי. לא רחוק משם עמדה שלישיית שוטרים ששמרה על הסדר ואני החלטתי לפנות אליהם כדי לשאול לעצתם כיצד לפתור את בעיית האוטו שאי אפשר היה להוציא מהחניה בשל גובהו. נדהמתי לראות שאחד השוטרים הלך איתי לחניה, קרא למנהל החניון ושניהם יחד פתחו לי את שער הכניסה על מנת שאצא ממנו חזרה וסייעו לי עם התמרון המסובך עד שנחלצנו בשלום ויצאנו בדרכנו חזרה לדירה, אליה הגענו בשעה 21:45.
נסענו היום בסך הכל 251 ק"מ.
יום שבת 19/7/25
היום מצפה לנו נסיעה ארוכה עד פוליה, אותה נפתח בביקור בארמון של קזרטה. יצאנו בשעה 09:00 ועצרנו ליד הבית במאפיה שרועי איתר לנו בריצת הבוקר שלו ושמה Voglie Matte Curti. כל אחד הזמין לעצמו מאפה וקפה וזו הייתה אחלה ארוחת בוקר על טהרת מאפים מקומיים במחיר 14 אירו בלבד.
משם הובילה נסיעה של 20 דקות לארמון. ארמון קזרטה (Reggia di Caserta) נבנה באמצע המאה ה-18 על פי הזמנת מלך ספרד קרלוס השלישי ושימש כמעונם של ראשי ממלכת נאפולי. הוא היה בזמנו הארמון הגדול באירופה ונבנה בהשראת ארמון וורסאי בפריז מתוך כוונה להיות יפה ממנו. האיטלקים טוענים כמובן שהוא יותר יפה ממנו, כנראה שהצרפתים חושבים אחרת. מתחת לארמון יש חניון תת קרקעי מאוד נוח.
מיד בתחילת הביקור נכנסנו לביקור בתאטרון המלכותי הקטן, שעוצב כמו תאטרון סן מרקו בנאפולי. תור קטן של ממתינים חיכה לנו בכניסה מכיוון שכמות המבקרים בתאטרון מוגבלת ושעות הביקור מצומצמות. לאחר שנכנסנו יש מספר מרפסות תצפית, מהן ניתן להתרשם מיופיו הבלתי נתפס של התאטרון המעוצב בסגנון בארוק. במרכז נמצא שנדליר מרשים, סביבו תאי צפייה מהודרים, עיטורי זהב רבים, קטיפה אדומה על הקירות והרצפה שלו עשויה מראות, מה שמעצים עוד יותר את היופי של המקום.
מהתאטרון יצאנו לכיוון הגנים העצומים בגודלם שנמתחים לאורך 3 ק"מ בשטח של 1230 דונם. קרוב לארמון נמצא הפארק המלכותי ובצד הרחוק יותר נמצא הגן האנגלי. אפשר לבקר בגנים ברגל ואפשר להשתמש במיניבוס של הגנים בתשלום נוסף. חשוב לקחת בחשבון שמדובר בהליכה מתישה וכשאנחנו היינו גם היה חם מאוד. אנחנו בחרנו באופציה הרגלית ובדיעבד זו הייתה טעות שלא אפשרה לנו להגיע לקצה היפה יותר של הגנים. בבניית הגנים היה ניסיון לאלף את הטבע בשילוב פאר מלכותי והם כוללים תעלות מים, שש מזרקות ו-60 פסלים שמשולבים בצמחיה המגוונת. בסיומה של תעלת המים נמצא מפל מרהיב, אבל הוא כבר היה מעבר לגבול יכולתנו ואחרי שעה בגנים חזרנו חזרה לסיור בארמון.
הארמון מכיל 5 קומות ובהן כ-1200 חדרים וצורתו מלבן, המחולק כך שנוצרות ארבע חצרות פנימיות. גרם המדרגות בכניסה מרשים במיוחד, עשוי שיש ומעוטר בפסלים ומוביל בסופו לדירת המלכה המכילה חדרים ייצוגיים מעוטרים בציורי קיר מרשימים לעומת חדרים פרטיים אינטימיים ובעיצוב אישי יותר. חדרי הארמון שוחזרו לאחרונה מתוך כוונה להחזירם למצב הכי דומה למקורי.
בהמשך נמצאת הקפלה המלכותית (Cappella palatina), גם היא ברוח הקפלה בוורסאי. החלל שלה עשיר שיש צבעוני וזהב ועל הקירות ציורי קיר מרשימים במיוחד. בחלל מסודרים כיסאות פלסטיק שקוף המעידים כי היא משמשת גם כיום לאירועים מיוחדים.
אחרי הקפלה אנחנו מופתעים לגלות תערוכה מודרנית של האומן האיטלקי מיכלאנג'לו פיסטולטו, שמביא לידי ביטוי שימוש בקוביות ומראות על מנת לשקף את ההבדלים בין היחיד לחברה ואת המעבר ביניהם. לא בטוח שהבנו את הקונספט ועוד יותר לא הבנו את החיבור בין התערוכה לארמון אבל זה היה נחמד. על אחד הקירות היה כיתוב מואר בעברית הפוכה: "לאהוב את ההבדלים", מה שמשאיר אותך עם חומר למחשבה.
משם חלפנו דרך חמישה אולמות ייצוגיים המובילים לחדר הכתר. חדר הכתר (Sala del Trono) השתרע לאורך 40 מטרים, שימש לאירועים פומביים של השליט והיה מרשים בזוהר המלכותי ובשימוש הרב בזהב. החלונות מעוטרים בזכוכית צבעונית ועל התקרה המון עיטורי זהב וציור קיר גדול ומרשים במיוחד. בנייתו הושלמה כמעט 100 שנים אחרי הארמון.
בהמשך חלפנו דרך חדר המועצה, אולם הביליארד וחדרים נוספים עד שהגענו לחדר השינה המלכותי. היה נראה כי המיטה אינה נוחה ואנחנו תהינו איך אפשר היה לישון ככה פעם. בהמשך עברנו בחדרי ההלבשה, חדרי ארונות, חדרי הפגישות האישיות והספרייה המלכותית. לקראת הסיום חלפנו בחדרי גלריה עם תמונות מאוד מיוחדות שמשלבות חדש עם ישן. חלקנו חשב שזה מיוחד וחלקנו פחות אהב. היינו בארמון בסביבות שעה ובסך הכל בילינו במתחם כמעט 3 שעות. נתנו לארמון קזרטה ציון 8. סיגל ואני נהנינו יותר מהילדים. הכניסה עולה 18 אירו לאדם. קישור.
כשיצאנו מהארמון התחלנו בנסיעה הארוכה לכיוון הדירה בפוליה. הנסיעה הייתה בכבישי אגרה מהירים יחסית, אם כי בחלקים של הדרך היו עבודות בכביש שהאטו את הנסיעה. במשך כל הדרך שיחקנו משחקי מילים, מה שהעביר את הנסיעה מהר. באמצע עצרנו פעמיים בתחנות דלק לאוכל, שתייה ושירותים ולאחר 4 שעות הגענו בשעה 16:30 לדירה בעיירה Monopoli. שמה של הדירה WePuglia Loi20 grecale והיא נמצאת בפרברי העיר סמוך ליציאה לכביש המהיר, במיקום מושלם. הבניין המודרני ממוקם בשכונה חדשה, שרובה עדיין נמצא בבניה. הייתה לה חניה פרטית, שלושה חדרי שינה, שתי מקלחות, סלון, מטבח מרווח עם פינת אוכל ומרפסת. לכאורה מושלם, אבל לדירה הייתה מערכת מיזוג מודרנית תת רצפתית שלא הצליחה להתמודד עם החום הכבד ובחדרים היה חם מאוד עד שלחלקנו זה הפריע לישון. המארח הביא מאוורר אבל זה לא באמת עזר. הדירה עלתה 1815 אירו ל-7 לילות כולל מס מקומי ודמי ניקיון ונתנו לה ציון 7.5 בעיקר בגלל המיזוג. אגב, היא מוצגת בבוקינג כדירה ממוזגת ואני חושב שזה גובל בהטעיה. קישור.
יחד עם הילדים הגענו למסקנה שהדרך הכי טובה לסיים את היום הזה תהיה בחוף הים ואחרי התייעצות עם מנהל הדירה בווטסאפ, נסענו לחוף Porto Ghiacciolo, שם בילינו שעה. בחוף הקטן היה מפרץ יפיפה שיצר מעין בריכת שחיה שמצד אחד שלה שרידים של מבצר, מהצד השני בית קפה ובאמצע חוף קטן.
הילדים נהנו מהמים הקרירים וסיגל ואני מקפה קר ויין. איזה כיף להתחיל ככה את החופשה. לחוף יש חניה קטנה צמודה מאוד קרובה וזה היה מאוד נוח.
בדרך חזרה לדירה עצרנו בסופר מרקט הנהדר Famila והצטיידנו באוכל ומצרכים לבית שיאפשרו לנו לאכול ארוחות בוקר ולשתות קפה בדירה. כשחזרנו לדירה הזמנו מקום בטלפון למסעדה מומלצת שלנו, אליה יצאנו לארוחת ערב. Ristorante Pizzeria Cirasella הייתה מרוחקת כמה דקות נסיעה מהדירה. על פניו, נראית מסעדה נהדרת עם תפריט מגוון שבו כל אחד ימצא מה לאכול. בפועל סבלנו מזמני המתנה ארוכים במיוחד לאוכל, שמאוד פגמו לנו בחוויה. הזמנו למנות ראשונות ארנצ'יני עם צדפות, טרטר טונה אדומה, סלמון כבוש וקרוקטים מתפוח אדמה ותמנון.
למנות עיקריות אכלנו בין היתר ריזוטו עם טרטר שרימפס ו-Spaghetti all'Assassina, הספגטי המפורסם של בארי, שהומצא בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הוא שרוף וקריספי ונעשה בטכניקת הכנה ייחודית בה מבשלים את הספגטי כמו ריזוטו תוך הוספת נוזל עגבניות למחבת עם הפסטה לאורך הבישול, כך שהפסטה נשרפת ומקורמלת בתחתית במכוון. הרוטב האדום והשומני מכיל הרבה pepperoncino, מה שהופך אותו למעט חריף. מומלץ להזמין את המנה בתוספת גבינת סטרצ'יאטלה או בוראטה. מנה מצוינת, שתמונתה נמצאת בתחילת הבלוג. הארוחה עלתה 149 אירו ונתנו לה ציון 6 (בעיקר בגלל השירות האיטי). קישור.
נסענו היום בסך הכל 321 ק"מ.
יום ראשון 20/7/25
אחרי ארוחת בוקר משפחתית נהדרת בדירה יצאנו לכיוון Matera, העיר היחידה בטיול שלנו שאינה נמצאת בפוליה, אלא במחוז Basilicata, הנמצא ממערב. הגענו אליה אחרי נסיעה שהייתה אמורה להיות שעה ונמשכה שעה וחצי. ניסינו תחילה להגיע לנקודת תצפית על העיר שנקראת Belvedere Murgia Timone, אך בדרך אליה נתקלנו בשלט שעל פי מיטב הבנתנו אסר על הכניסה. זה לא מנע מאחרים להיכנס, אך אולי להם מותר. העיר מפורסמת מאוד בשל המערות הפרה היסטוריות שלה הנקראות Sassi, בהן התגוררו עד אמצע המאה שעברה כ-30,000 אנשים בתנאים מחרידים, ללא חשמל, מים וביוב וללא היגיינה מינימלית.
זה הוביל לרמת תחלואה גבוהה ותוחלת חיים קצרה. כיום העיר היא אתר תיירות אטרקטיבי ומיוחד שהוכר כאתר מורשת עולמית וחלק מהמערות שופצו ומשמשות כיום להלנת תיירים, מסעדות, חנויות, גלריות ועוד. העיר מיושבת ברציפות מזה עשרות אלפי שנים, עוד מימי האדם הקדמון ונחשבת לאחת משלוש הערים העתיקות בעולם (יחד עם יריחו וחלב). מאטרה כונתה שנים רבות "הבושה של איטליה" בשל תנאי המגורים והעוני המחפיר במערות שלה, אך עברה כברת דרך ארוכה עד שנבחרה בשנת 2019 כבירת התרבות של אירופה. העיר ידועה כאתר צילומים אטרקטיבי לסרטים בהם מוצגות ערים מתקופת התנ"ך. בין היתר צולם שם הסרט "בן חור" בשנת 2016 והסרט "תשוקתו של ישו" משנת 2004, בו מוצגת העיר כירושלים. חנינו על הגבול של העיר העתיקה שאסורה בכניסת כלי רכב (ZTL) בחניון Parcheggio park scotellaro, פנינו לכיוון כיכר הדואומו והתיישבנו לארוחת בוקר קלה ב-Duomo Cafè.
הדואומו של מאטרה (Basilica Cattedrale di Matera) משמש כקתדרלה של העיר. הכנסייה היא רומית קתולית ומוקדשת למריה הבתולה. היא נבנתה בסגנון רומנסקי, נחנכה בשנת 1270, נמצאת בנקודה הכי גבוהה בעיר ומפרידה בין שני הסאסי. החזית שלה מערבית, מתנשאת לגובה של 52 מטרים ובמרכזה חלון רוזטה. היא בנויה כצלב לטיני ויש לה שלושה חללים. בתוכה יש פרסקו משנת 1270 של מדונה דלה ברונה (Della Bruna) עם ילד. אנחנו הגענו אליה בדיוק בשעת המיסה של יום א' ולכן לא יכולנו להיכנס והסתפקנו בתמונה מבחוץ. מול הדואומו יש מרפסת תצפית נהדרת על מאטרה, ממנה צולמה התמונה למעלה.
אזור המערות Sassi di Matera נחלק לשניים. החלק הצפוני נקרא Sassi Barisano, הוא המשוחזר יותר וזה שהיה עני יותר. החלק הדרומי נקרא Sassi Caveoso. אל החלק הצפוני ניתן להגיע מפיאצה Duomo הסמוכה לקתדרלה (שם עוקבים אחרי שלטי המסלול) או מפיאצה סן פרנסיסקו הסמוכה לכנסייה בשם זה. אל החלק הדרומי מגיעים מרחוב Ridola ליד פיאצה Pascoli. מסלולי הטיול צבועים בצבעים שונים וכדאי לבחור צבע אחד ולדבוק בו. הבתים נראים כאילו נערמו אחד על השני, כשפעמים רבות בית אחד משמש כמדרכה לבית מעליו. מעל הכל משקיף מגדל הפעמונים של הדואומו. מוזיאון Casa Noha נמצא באחד הבתים העתיקים בעיר ומאפשר לשקוע בהיסטוריה המרתקת באמצעות סרט מולטימדיה שאורכו 25 דקות. זה מקום מצוין להתחיל בו את סיור ההליכה בעיר אחרת מאוד קשה להבין אותה. במהלך הסרט עוברים בין חדרים שונים. הכניסה למוזיאון עולה 6.5 אירו למבוגר ונתנו למוזיאון ציון 8.5. קישור.
מהמוזיאון התחלנו לרדת דרך הסמטאות לעבר המפלס התחתון. השילוט לא איכותי במיוחד מכיוון שיש המון מסלולים שונים ואתה אף פעם לא מבין באיזה מסלול אתה נמצא, כך שהדרך הכי טובה היא ללכת לאיבוד בסמטאות ולשמור על הכיוון הכללי באמצעות המפה של גוגל. כשהגענו למטה ראינו ממול מצידו השני של הנהר המון מערות בתוך ההר ובצד שלנו תמונה יפיפייה של העיר שנראית כאילו צויירה. לא רחוק משם נמצאת Piazza San Pietro Caveoso, הכיכר המרכזית של העיר. מצידה המערבי יוצא הרחוב המרכזי Via Bruno Buozzi ומצידה המזרחי נמצאת Chiesa di San Pietro Caveoso, כנסייה קתולית, שפחות מעניינת מבפנים, אך היא מאוד מרשימה כשמביטים בה מרחוק בשל העובדה שהיא נמצאת על קצה המצוק. לידה יש מרפסת תצפית יפה על העמק, הנהר והגשר התלוי מעליו. הכניסה חופשית.
משם טיפסנו אל הכנסייה Church of Saint Mary of Idris, שנמצאת ממש מעל ובדרך עשינו עצירת ריענון ושתייה קרה בבית קפה יפיפה שהיה חצוב בתוך מערה. הייחוד של הכנסייה הוא שהיא נמצאת על הצוק, חצובה בתוך מצוק גירני ובתוכה יש ציורי קיר מרשימים מאוד החל מהמאה ה-12. לצערי אסור היה לצלם. הכנסייה שימשה מאות שנים כמקום תפילה ליושבי המערות והנוף הנשקף מהחצר שלה מרהיב במיוחד. הכניסה עולה 4 אירו ונתנו לכנסייה ציון 7.
משם התחלנו לטפס במעלה העיר העתיקה חזרה לכיוון החניון במטרה לשבת לארוחת צהריים. היינו די מותשים מהעליות והירידות ומהחום הכבד ששרר. המסעדה המומלצת פחות נראתה לנו ובאמצעות דירוגי גוגל איתרנו מסעדה מומלצת בכיכר Giovanni Pascoli ושמה Ai Palmenti Ristorante. המסעדה הייתה בתוך מערה, יפה במיוחד והתיישבנו בה לארוחת פסטות נהדרת. התחלנו עם מנה בלתי נשכחת של ברוסקטת עגבניות שרי, שמן זית ובזיליקום, שהייתה עצומה בגודלה, יפיפייה וטעימה במיוחד.
אחריה הזמנו מספר פסטות מיוחדות מאוד. רביולו במילוי גבינות מוצרלה ופקורינו ברוטב עגבניות צהובות ובזיליקום היה נפלא, טליאטלה קקאו עם גבינת סטרצ'יאטלה ובזיליקום הייתה מהמיוחדות שאכלנו, מנת פסטה נוספת הייתה עם פרמז'ן ועגבניות מיובשות שאני מאוד אהבתי ופסטה אורקייטה (Orecchiette), שמשמעותה המילולית היא "אוזניים קטנות" וידועה מאוד באזור פוליה. אסביר עליה כשנגיע לבארי. מנת הסלמון שהזמנו עם סלט מנגו ואבוקדו שנשמע מצוין אכזבה כי הדג היה יבש. אכלנו ארוחה יוצאת מן הכלל במקום יפיפיה עם אוכל מיוחד ושירות נהדר שעלתה 125 אירו ונתנו לה פה אחד ציון 9. קישור.
בסמוך למסעדה נמצאת הגלידריה I Vizi degli Angeli Laboratorio di Gelateria Artigianale. היא הייתה רשומה לנו בהמלצות ולא אכזבה. גלידה לכולנו עלתה פחות מ-20 אירו. משם חזרנו לאוטו ויצאנו לדרכנו אחרי 5 שעות. אין ספק שמאטרה מיוחדת במינה ויפייפיה, אך הדעות עליה היו חלוקות, בעיקר בשל המאמץ הכרוך בטיול בעליות וירידות ובשל החום הרב שהיה באותו יום. נתנו למאטרה ציון 8.
ממאטרה יצאנו בדרכנו לאלברובלו, אחת העיירות הייחודיות בפוליה. הנסיעה הייתה אמורה לקחת שעה, אך גוגל התעקש לקחת אותנו בדרך כפרית, שאמנם הייתה יפה, אך ארכה שעה וחצי. חנינו בחניון מאוד נוח ושמו Parking Nel Verde, מרחק כמה דקות הליכה ממרכז העיירה. רועי קנה קרש עץ לרידוד ניוקי ומשם פנינו צפונה דרך רחוב Corso Vittorio Emanuele כשבדרך אנחנו חולפים בסמוך לכנסייה המרשימה Church of Saints Cosmas and Damiano.
Alberobello נמצאת בעמק Valle d'Itria, אזור מצטיין בייצור שמן זית וגפנים, אך הפרסום המרכזי שלה בא מבתי הטרולו (Trullo, ברבים Trulli) המיוחדים. טרולו היא בקתת אבן יבשה פוליאנית מסורתית עם גג חרוטי שנבנתה בדרך כלל למגורים או למחסנים. עדויות ראשוניות לקיום הבקתות יש החל משנת 1704, אך הן נפוצו בעיקר במאה ה-19. יש הרבה תיאוריות לגבי המקור של סגנון הבנייה הזה, אך הסברה הרווחת ביותר אומרת כי הבית נבנה בצורה הזו על מנת שאפשר יהיה לפרק מהר את הגג כאשר הגיעו פקחי המס ובכך להימנע מתשלום מיסים כי בלי גג זה לא בית. הם הזהירו אחד את השני עם משרוקית ופירקו במהירות את הגג באמצעות שמיטת המוטות התומכים אותו.
הטרולי הקיימים כיום בעיירה הם החל מהמאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20, אז הפסיקו לבנות אותם בגלל המחיר הגבוה של הבנייה. במחצית השנייה של המאה ה-20 רובם ננטשו וכיום הם משמשים בעיקר לתיירות או לתושבים עניים במיוחד. הגג של המבנה עשוי שכבה פנימית של אבן גיר ומעליה שכבה חיצונית של לוחות גיר שמוטים מעט כלפי חוץ, מה שמבטיח אטימות מלאה. פירוק הגג לא פגע בכלל ביציבות של המבנה. הטרולי המרובעים היו למגורים ואילו העגולים שימשו לאחסון ובעלי חיים. פעמים רבות הם מופיעים במקבצים של 4-5 מבנים, המשמשים למטבח, מגורים, חיות, אחסון מזון או כלים. באלברובלו היו מקובלים בעיקר טרולי של שני מבנים. קצה החרוט היה עשוי בדרך כלל מאבן חול ומעליה מגוון צורות כגון דיסק, כדור, חרוט, או קערה וזו הייתה למעשה החותמת של הסתת שבנה את המבנה. לעיתים היו מסוידים על הגג סמלים עם מוטיבים נוצריים. בפנים המבנה יש חלל אחד, אך לעיתים יש לו גומחות בקירות ששימשו לשינה. לטרולי לא היו חלונות, אלא רק פתח כניסה ופתח אוורור קטן בגג.
את הביקור בעיירה אנחנו מתחילים במוזיאון Trullo Sovrano. זה הטרולו הדו קומתי היחיד בעיירה והוא הוקם בתחילת המאה ה-17. הוא נבנה על ידי כומר עשיר ומשמש כמוזיאון המשחזר את החיים בטרולו כולל חדרים משוחזרים. הגענו למקום מעט לפני הסגירה, הביקור אורך מספר דקות והוא די מאכזב כי לא באמת רואים או מבינים את הביקור בטרולי הקטנים וזה נראה יותר כמו בית. הכניסה עולה 2.5 אירו לאדם. קישור.
מהמוזיאון טיילנו חזרה למרכז, קנינו קצת מזכרות והגענו אל Piazza del Popolo. בכיכר יש שתי מזרקות, עץ זית מירושלים שנתרם על ידי קק"ל ושלט הסבר לצידו ובעיקר תצפית מרשימה במיוחד על שכונה שלמה עם עשרות בתי טרולי ושמה Trulli Panoramic View.
משם ירדנו במדרגות למטה לרחוב Largo Martellotta, הרחוב הראשי של העיירה. מהצדדים חנויות מזכרות בתוך בתי טרולי ולא מעט בתי קפה ומסעדות והכל מאוד יפה. משם גם יש תצפית יפה מזווית קצת אחרת על עשרות בתי הטרולי. באחד מבתי הקפה עצרנו למנוחה, ארוחה קלה ושתייה. בסך הכל בילינו בעיירה היפה בדיוק שעתיים ונתנו לה ציון 9. היא תזכר כאחת היפות בטיול. משם נסענו חצי שעה לדירה.
את ארוחת הערב אכלנו במסעדה שנקראת Roses cafe, שהילדים בכלל כינו בר, אבל היה להם תפריט מגוון עם אוכל סביר. חלק מהמנות היו יותר טובות, חלק מאכזבות ונראה היה שלסיגל הכי הצליח עם בחירת המנה, Bottini (סוג של כריך) עם קוקטייל שרימפס שהיה נהדר. בכל מקרה, לא מקום שנחזור אליו, אבל זו הייתה ארוחה זולה במיוחד שעלתה לכולנו 65 אירו בלבד ואפילו לא נתנו לה ציון.
נסענו היום בסך הכל 214 ק"מ.
יום שני 21/7/25
מעט אחרי השעה 09:00 יצאנו לכיוון בארי, אליה הגענו אחרי שעה. בארי היא בירת המחוז והמרכז הכלכלי השני בחשיבותו בדרום איטליה אחרי נאפולי. מהנמל הגדול שלה יצאו אוניות מעפילים לארץ ישראל. היא גם ידועה כעירו של ניקולס הקדוש, הלא הוא סנטה קלאוס. מתגוררים בה כ-320,000 תושבים (כולל מיעוט של מהגרים מאלבניה הנמצאת מצדו השני של הים האדריאטי, במרחק של פחות ממאה ק"מ), מה שהופך אותה לעיר התשיעית בגודלה באיטליה. היא מחולקת לעיר העתיקה והעיר החדשה. חנינו בחניון Corso Vittorio Emanuele 123 Parking, הנמצא ממש בין העיר העתיקה לחדשה במיקום מושלם.
רחוב Arco basso נמצא בסמוך לחניה והוא הרחוב המפורסם, בו יושבות נשות העיר ומגלגלות בידן את הפסטה המקומית הנקראת אורקייטה (Orecchiette), שמשמעה אוזן קטנה, כצורת הפסטה. היא עשויה קמח דורום ומים ולעיתים נדירות גם ביצים. הבצק נחתך לקוביות וכל קוביה נמחצת עם סכין ונגררת על גבי משטח גס, המסלסל את הפסטה ואז היא מלופפת על האגודל. לצפות בהן מכינות את הפסטה זה מרתק. בדוכנים מוכרים גם Taralli, שזה טבעות בצק לחם שדומות לעוגיות עבאדי והן פופולריות מאוד גם ביוון. הבצק מעורבב עם זרעי שומר ולעיתים גם עם זיתים. Scaldatelli היא גרסה גדולה יותר, ארוכה ואובלית.
אחרי ש"למדנו" להכין אורקייטה המשכנו מעט צפונה להציץ במבצר של בארי (Norman SwabianCastle Bari), שמוקף בחפיר ונמצא סמוך לחומה. הוא נבנה בשנת 1132 ומשמש כיום לתערוכות.
עשינו פרסה וחזרנו לעיר העתיקה, הנמצאת על חצי אי בין שני נמלים. כל העיר העתיקה היא רצף אחד גדול של סמטאות ציוריות, בהן משובצות מסעדות, מעדניות, גלריות, חנויות, חצרות וכנסיות. היעד הראשון הוא Panificio Santa Rita, מאפייה המתמחה בפוקצ'ה בארזה (Focaccia Barese). הפוקצ'ות בפוליה הן התשובה לפיצות של נאפולי. הפוקצ'ה הזו מאופיינת בבצק קריספי מבחוץ ורך מבפנים, עשוי חיטת דורום שעורבבה עם פירה תפוח אדמה. התוספת המסורתית היא עגבניות שרי, זיתים ואורגנו. יש גם גרסאות עם מורטדלה או בוראטה. בחוץ משתרך תור גדול של קונים, המנוהל על ידי דמות אייקונית ושמה רינו. על הקיר פוסטר די משעשע עם הנחיות לעמידה בתור, כשההנחיה המרכזית היא לא לדבר עם רינו. זו הייתה פוקצ'ה מופלאה שחיסלנו כולנו במהרה. היא עולה 5 אירו. קישור.
משם המשכנו בהליכה קצרה לארוחת בוקר ב-Antico Caffè del Carmine. בית הקפה נוסד בשנת 1931 ונמצא מעט צפונית לקתדרלה. הוא ידוע כאחד המקומות הטובים לטעום Pasticciotti, שהוא טארטלט קטן ואובלי עשוי שתי שכבות של בצק פריך וממולא מסורתית בקרם פודינג ובדרך כלל בתוספת דובדבן חמוץ. ניתן למצוא גם במילויים לא מסורתיים כגון שוקולד, ריבה או פיסטוק. לקחנו לטעום שלושה טעמים בשני גדלים. האחד עם פיסטוק, השני פיסטוק נוטלה והשלישי לימון. זו הייתה טעימה נחמדה, מאוד מאוד מתוקה. קישור.
בסמוך נמצאת קתדרלת סן סבינו (Cattedrale Metropolitana Primaziale San Sabino), שנבנתה במאה ה-11 ונמצאת בכיכר המרכזית של העיר העתיקה Piazza dell'Odegitria. היא לא מספיק מיוחדת, הכניסה אליה עולה 7 אירו לאדם ואנחנו לא ראינו שום סיבה לשלם והעדפנו להתמקד בכנסייה הבאה. הדרך קסומה, הסמטאות הצרות צבעוניות ורצופות בחנויות מזכרות. בין לבין יש דוכן ירקות ואותנו מעניין לגלות שרבע אבטיח ענק עולה כאן אירו אחד, שליש ממחירו בישראל.
מעט בהמשך נמצאת כנסיית סנט ניקולס המפורסמת (Basilica San Nicola), גם היא מהמאה ה-11. היא נמצאת בכיכר הנושאת את שמה ובצפונה פיסלו של הקדוש, שעצמותיו היו קבורות בכנסייה, אך נגנבו על ידי מלחים וונציאנים שהעבירו אותן לעירם. ניקולס היה בישוף נוצרי ממוצא יווני שחי במאה הרביעית ונהג לתת מתנות בסתר וכך התפתח המנהג של מתנות מסנטה קלאוס בחג המולד.
נכנסנו לכנסייה ומצאנו את עצמנו בעיצומה של חתונה. כמות המוזמנים הייתה כל כך קטנה, כך שכניסתנו היוותה תוספת מרשימה לאירוע. התיישבנו לצפות במאורע המרגש וכשהחתן נשק לכלה, הצטרפנו למחיאות הכפיים של המוזמנים וזה היה מאוד משעשע.
אחד הדברים המיוחדים בכנסייה היה מיקומו של העוגב בקומת הקרקע בחזית הכנסייה בניגוד למיקומו המסורתי שנמצא על מרפסת גבוהה בעורף. לצד העוגב ישב הנגן והוא ליווה את החתונה בנגינה. העוגב היה עצום בגודלו ופעם ראשונה שראינו אדם מנגן על עוגב.
מתחת לכנסייה הייתה קריפטה מרשימה שהגג שלה היה עם קימורים וקשתות וקברו המואר ומלא הפרחים של ניקולס היה נעול מאחרי סורגים.
בצדה המערבי של הכיכר נמצא הרחוב הססגוני Strada Palazzo di Città, אליו יצאנו. בכניסה לרחוב ישב נגן אקורדיון וניגן שירים כל כך מלהיבים שגרמו לרועי וליאור להצטרף אליו בריקוד. בסמוך יש עוד מקום מומלץ מאוד לאכול פוקצ'ה בארזה ושמו Panificio Fiore Bari.
אחרי שהשארנו טיפ לנגן החביב, המשכנו דרומה לכיוון פיאצה Mercantile. הכיכר נמצאת במזרח הרובע ומתפקדת כמרכז חיי הלילה והבילוי של הרובע. נמצא בה עמוד הצדק (Colonna della Giustizia), אליו קשרו פושעים על מנת ללעוג להם. בבסיסו יש אריה. בכיכר נמצא גם Palazzo del Sedile, מקום משכנה של מועצת העיר החל מהמאה ה-16. מעט דרומית משם נמצאת הכיכר היפה Piazza del Ferrarese.
בהמשך חלפנו על פני תאטרון מרגריטה (Teatro Margherita), שהיה תאטרון וקולנוע עד שנת 1979, אך כיום משמש כמוזיאון לאמנות ונמצא על קו המים ולאחריו הגענו אל שוק הדייגים (N' dèrr'a la lanze). מאוד חיכינו לביקור בשוק הזה כי ניתן לקנות שם מגוון מנות קרודו (דגים ופירות ים נאים) ישירות מהדייגים ולטעום מגוון סוגים, בעיקר Shellfish, אך אנחנו הגענו קרוב מידי לסגירה והיו רק שאריות אחרונות של סחורה שלא נראתה מזמינה במיוחד אז וויתרנו. מומלץ להגיע בפתיחת השוק שפעיל בשעות 09:00-14:00. מחיר הצלחות 10-20 אירו.
בשלב זה היינו כבר מאוד רעבים וצעדנו מרחק קצר למסעדה מפורסמת בכריכי התמנון העצומים שלה. Mastro Ciccio היא מסעדת כריכים ומנת הדגל היא תמנון עם בוראטה ורוטב שום בלחמנייה שחורה, אך במזנון הכריכים יש גם כריכי תמנון נוספים כגון תמנון בציפוי פירורי תירס וקולסלואו, או נתחי תמנון מושרים בפלפל ולימון עם גבינת מוצרלה, אותו הכי אהבתי. יש גם מנות של פירות ים מטוגנים בטמפורה, סלטים ועוד הרבה דברים טובים נוספים. המסעדה בשירות עצמי, עמוסה ונמצאת בין העיר העתיקה לחדשה. הארוחה עלתה לכולנו 90 אירו ונתנו לה ציון 8. קישור.
כעת חצינו את הכביש אל רובע מוראט (Murat), לב העיר החדשה (Citta Nuova), הנמצא מדרום לעיר העתיקה. מפריד ביניהם רחוב ויטוריו עמנואל השני. ברובע הזה אפשר למצוא את רחובות הקניות המרכזיים של העיר ובראשם מדרחוב Sparano, אליו פנינו מועדות. המדרחוב רצוף בסניפים של רשתות מערביות מוכרות והילדים ניצלו את זה לקצת קניות ולהתרענן במיזוג של החנויות. כשהגענו לגינה בכיכר אומברטו הראשון (Giardini di Piazza Umberto I) הסתובבנו וחזרנו לרכב. בסך הכל בילינו בבארי מעל 6.5 שעות ועזבנו אותה בשעה 15:45. נתנו לביקור בבארי ציון 9. אהבנו אותה מאוד.
משם המשכנו בנסיעה של 50 דקות ליעד הבא. Trani היא עיר נמל גדולה יחסית הנמצאת כ-40 ק"מ מצפון לבארי. חנינו בחניה בשם Parcheggio Piazza Plebiscito. מעט צפונית מזרחית לחניה נמצא פארק קטן ושמו Villa Comunale. הוא די מוזנח ונראה כאילו ננטש. על קו המים נמצא פסל של שתי דמויות על עמוד ומימין לפסל יש תותח ממלחמת העולם השניה. מעט צפונית משם נמצאת מרפסת תצפית נחמדה הצופה על הים ועל המבצר.
בכניסה למרינה ניצב המבצר Fortino Sant'Antonio Villa Comunale di Trani שהוקם במאה ה-12 ומאז שומר עליה ואנחנו מגיעים אליו לביקור קצר. המבצר קטנטן ולא מרשים, אבל הוא מספק תצפית יפה למרינה הגדולה של העיר, שסירות נכנסות אליה דרך פתח קטן בצידה הצפוני ובעיקר לקתדרלה של העיר (Basilica Cattedrale Maria Santissima Assunta) המוקדשת לקדוש היווני ניקולאס הצליין שמת בעיר בשנת 1094 בעת שעלה לרגל לרומא. היא נחנכה בשנת 1143, שוכנת בסמוך לים ומעוצבת בסגנון בארוק. המגדל שלה מתנשא לגובה של 60 מטרים, נבנה כמאה שנה מאוחר יותר ובולט למרחקים.
הביקור בעיר מתרכז סביב המרינה שלאורכה מספר מסעדות ובתוכה יאכטות קטנות וסירות דייגים. לא כל כך הבנו את הסיבה, אבל העיר נראית נטושה באמצע עונת התיירות. המסעדות ריקות, אין אנשים והתחושה מוזרה. אולי הם מגיעים אחר הצהריים? העיר העתיקה משמרת אווירת ימי ביניים עם בתיה הלבנים הגבוהים העשויים אבן גיר מקומית. המקום הכי טוב לעצור בו לקפה היא כיכר Quercia הנמצאת מדרום לנמל ושם התיישבנו להפסקת שתייה ונשנושים באחד המקומות הבודדים שהיו פתוחים.
בעבר הייתה בעיר קהילה יהודית קטנה שמנתה 200 משפחות, אך גורשה וחדלה להתקיים בראשית המאה ה-16.בית הכנסת Scolanova נוסד במאה ה-13, היה אחד מארבעה בתי כנסת בעיר, שרד עד היום ונמצא ברחוב בית הכנסת. הוא הומר לכנסייה במאה ה-14, אך הוחזר לאחרונה ליהודים בשנת 2006. הוא משלב עד היום אלמנטים נוצריים כגון מגדל הפעמונים. בבית הכנסת מתפלל מידי יום אברהם זכאי זקילו, היהודי האחרון שנותר בעיר. הוא נחשב לאחד מבתי הכנסת העתיקים באירופה. בית הכנסת פתוח רק בימי ב',ד',ו' בשעות 11:00-12:00 ולכן אנחנו מסתפקים בתמונה מבחוץ. בדיעבד ראינו שם שלט שאפשר לבקר גם כל יום בשעות 18:00-19:30 אם מתאמים לפחות 4 שעות מראש.
משם חזרנו לאוטו ויצאנו בדרכנו חזרה לדירה אחרי שבילינו בעיירה הנטושה כשעתיים ואפילו לא טרחנו לתת לה ציון. בדרך לדירה עוד עצרנו בסופר מרקט ששמו Euro Spin להשלמות והוא היה די מאכזב. אחרי שעה נסיעה הגענו לדירה.
בערב יצאנו לאכול בפיצריה נהדרת ושמה Chine. היא נמצאת בפינה הצפון מערבית של העיר העתיקה. אחרי המתנה של כעשר דקות הושיבו אותנו וכל אחד בחר לעצמו פיצה. הבצק שלהם יוצא מן הכלל והם מגישים את הפיצות עם מגוון של תוספות, חלקן מאוד מיוחדות כמו פיצה עם טרטר טונה טרייה, קישואים, גבינת סטרצ'יאטלה ועגבניות צהובות או פיצה עם חצילים מטוגנים, עליהם הונחו לאחר האפייה פרוסות מורטדלה וקרם גבינת פקורינו. גם פסטה אססינה שהוגשה עם גבינת סטרצ'יאטלה הייתה יוצאת מן הכלל. הארוחה עלתה 94 אירו ונתנו לה ציון 9. קישור. משם חזרנו לדירה.
נסענו היום בסך הכל 186 ק"מ.
יום שלישי 22/7/25
הבוקר הזה מוקדש לעיירה מונופולי (Monopoli), בה אנחנו לנים ולכן גם יצאנו מאוחר יותר, בסביבות 09:40. בדרך עצרנו כמעט חצי שעה במחסום של רכבת שבוששה להגיע, אבל המחסום העקשן נשאר במקומו. עוברת אורח העירה לנו שעל פי החוק יש לדומם מנוע כשעומדים במחסום רכבת ואנחנו למדנו משהו חדש. לבסוף חנינו בחניון Parcheggio Pentima וממנו הלכנו כמה דקות לעיר העתיקה. היעד הראשון שלנו הוא הקתדרלה (Cattedrale Maria Santissima della Madia), הקרויה על שם מדונה המגינה על העיר. הדלת הראשית הייתה סגורה וכמעט שעזבנו את המקום מבלי להיכנס כשלפתע אופיר הפנתה את תשומת ליבנו שהכניסה בדלת קטנה מימין.
הכנסייה נבנתה במאה ה-12 ולהשלמתה חסרו עצים. על פי המאמינים, יום אחד הגיעה לתוך הנמל רפסודה עם עצים ואייקון של מדונה ואלו שימשו להשלמת הבנייה. במאה ה-17 היא נבנתה מחדש בסגנון בארוק. את הרפסודה עם העצים ניתן לראות בציורי קיר בחלל הכנסייה וגם האייקון של מדונה נמצא שם. פעמיים בשנה העיר חוגגת את הנס בתהלוכה ברחובות עם סירת עץ קטנה ובתוכה האייקון. הכניסה חופשית. קישור.
מהקתדרלה טיילנו בעיר העתיקה היפה, רובע קסום שבדומה לעיירות אחרות בפוליה, מורכב מפיאצות קטנות וסמטאות אבן צרות ומתפתלות. בין לבין נכנסנו לחנויות מזכרות, קנינו כלי קרמיקה תוצרת המקום ושתינו קפה. בדרך חלפנו ב-Piazza Palmieri, כיכר די פשוטה וחסרת ייחוד ולאחריה פנינו ימינה למבצר.
מבצר קארל החמישי (Castello Carlo V) ניצב בכניסה לנמל העירוני, שימש להגנה על הנמל מפני ספינות פיראטים ולא הצליח למנוע מהצבא הספרדי לכבוש את העיר. הספרדים גם הרחיבו אותו אחרי שכבשו אותו. עד לפני כ-30 שנה, שימש המבנה ככלא. המראה של הים והנמל העירוני מהמבצר מרשים.
משם חזרנו מעט על עקבותינו ופנינו ימינה לעבר Piazza Giuseppe Garibaldi. זוהי הכיכר המרכזית של העיר העתיקה ומקום תוסס ושוקק חיים המוקף מכל עבריו במסעדות ובתי קפה עמוסים.
צמוד לכיכר נמצאת כניסה קטנה לנמל העתיק (Porto antico) של העיר. בנמל עוגנות סירות דייגים כחולות הייחודיות למקום ושמן Gozzo (ברבים Gozzi). אלו סירות עץ שהדגם הקטן שלהן עם משוטים שימש לדיג במים רדודים ואילו הדגם הגדול יותר היה עם מפרש ושימש לדיג במים עמוקים של תמנונים ודגים. כיום רוב הסירות ממונעות, אך יש עדיין דייגים ששטים עם סירת המשוטים המסורתית.
כשאנחנו יוצאים מהנמל אנחנו מאתרים ספוט צילום קסום והבנות מסתדרות לתמונה נשית יפה במיוחד כשהן נשענות על חזית ווירטואלית של פיאט 500.
משם חזרנו לחניה ויצאנו אחרי שעתיים קסומות ליעד הבא. נתנו לעיר העתיקה של מונופולי ציון 8.5.
Polignano a Mare היא עיירת נופש לחופי הים האדריאטי, המונה כ-18 אלף תושבים, המתפרנסים בעיקר מתיירות, חקלאות ודיג. היא אחת הערים העתיקות בפוליה והגענו אליה אחרי נסיעה קצרה של 20 דקות. חופי העיר הם מהיפים באזור ומושכים לעיר תיירים רבים. לאורך הצוקים מעל הים יש המון מערות אותן ניתן לראות בטיולי שיט. העיר העתיקה (Centro Storico) נמצאת בראש המצוק ורצופה סמטאות קטנות מסוידות לבן ונקודות תצפית מרשימות אל הים והגלים המתנפצים אל הצוק. חניון Parcheggio polignano היה מאוד נוח וממנו הובילה הליכה קצרה לעיר העתיקה, אך עוד לפני הכניסה אליה עצרנו בגלידריה המצוינת Caruso להתרעננות קצרה.
מהגלידריה טיילנו אל המדרחוב הססגוני המרוצף אבן Via Roma, שמשני צידיו היו בתי קפה, מסעדות וחנויות מזכרות. אחת מחנויות הכריכים שם צדה את עינינו וסימנו לעצמנו לחזור אליה בהמשך.
אחרי כמה דקות של הליכה נעימה ברחוב היפיפה, פנינו שמאלה אל Belvedere di Grotta Palazzese. זוהי נקודת תצפית נהדרת אל המצוק עם המערות המפורסמות, עליו יושבת העיר העתיקה. התצפית בגובה רב מעל הים, צבע המים מרהיב ונע בין כחול עמוק לתכלת שקוף, המערות נכנסות אל מתחת למצוק ובמים מספר סירות של מטיילים שצופים במערות מזווית שונה.
ועוד תמונה אחת נהדרת של הילדים על רקע המצוק.
משם המשכנו לטייל לכיוון הכיכר המרכזית של העיר העתיקה. בדרך היו לא מעט נקודות מרשימות לצילום, כולל כניסה מאוד מיוחדת לחצר של בית שעל גגה היו שרשראות ויחד עם אופיר יצאה תמונה ממש יפה.
הכניסה המרשימה גרמה לנו להיכנס פנימה ולגלות חצר קסומה שבפינתה היו ספסל עם כריות צבעוניות וגינת קקטוסים, עליה שמר בקפידה חתול חשדן.
כיכר השעון (Palazzo dell'Orologio) היא כיכר תוססת ובה מגוון של מסעדות, בתי קפה וחנויות. נמצאים בה גם מגדל השעון (שהעניק לה את שמה) והכנסייה המרכזית Chiesa Madre Santa Maria Assunta. הכנסייה אינה מרשימה במיוחד, אך התקרה שלה מאוד יפה והעוגב שניצב בירכתיה מרשים.
משם המשכנו לטייל בסמטאות הציוריות הרצופות בתי אבן, מימיננו רחוב שבו תלויות שרשראות של לבבות אדומים וכובעים לבנים ומשמאלנו רחוב עם בית מרשים הצבוע בצבעי חימר וצהוב חזקים. מיד אחרי הבית הצבעוני הייתה מרפסת Belvedere su Lama Monachile, ממנה נשקף החוף היפיפה והמפורסם של העיר, אולי החוף הכי מפורסם של פוליה. זהו מעין מפרץ שיוצא מן הים ויוצר בריכה עצומה בגודלה עם מים בצבעי כחול עמוק, תכלת וטורקיז.
ממול על המצוק הגבוה יש לא מעט אמיצים שקופצים למים מגבהים שונים ועם קצת סבלנות אני מצליח לתפוס שניים מהם שקופצים יחד משני מקומות שונים. אחד מהם קופץ ראש והשני לא מספיק משוגע.
אחרי שצפינו בחוף מלמעלה, הלכנו לאכול לפני שנרד לחוף לטבילה. את Salumeria Gustavo גילינו כאמור מוקדם יותר כשטיילנו במדרחוב Via Roma. יש להם סניף נוסף גם קרוב יותר למרכז העיר העתיקה אבל לא היה שם מקום ישיבה מוצל. במקום יש 8 סוגי כריכים, אך שניים מהם בולטים מעל כולם והומלצו על ידי בעל המקום. הראשון היה כריך פרושוטו, שהיו לו שתי גרסאות, האחת עם בוראטה והשנייה עם מוצרלה וחצילים ואילו השני היה כריך מורטדלה, שהיו לו שלוש גרסאות, האחת עם קשקבל וארטישוק, השנייה עם בוראטה, פסטו ופיסטוק והשלישית עם גורגונזולה ועגבניות מיובשות. כל הכריכים שבחרנו היו בלתי נשכחים והארוחה תזכר כאחת הטובות בטיול. כריך עולה 6.5-7.5 אירו ונתנו למסעדה ציון 10. קישור.
משם חזרנו לעבר גשר Borbonico su Lama Monachile, שם נמצאות המדרגות היורדות לדרך אל הים. החוף נקרא Lama Monachile ואחרי שהילדים התמקמו וצילמנו כמה תמונות, סיגל ואני הלכנו להמתין עם שתיה קרה בבית הקפה הצופה אל החוף ושמו Terrazze Monachile.
אחרי שעה של שחיה לילדים ויין למבוגרים עלינו חזרה לגשר והפעם פנינו בו מערבה וצפונה אל הצד השני של המפרץ. גם כאן ציפו לנו מראות מרהיבים של המפרץ ושל העיר העתיקה הניצבת על המצוק.
בסמוך נמצא פיסלו של הזמר בן המקום דומניקו מודוניו (Monumento a Domenico Modugno) ששר את הלהיט האיטלקי המפורסם Volare (שבכלל נקרא Nel blu dipinto di blu), ייצג את איטליה שלוש פעמים באירוויזיון ואפילו היה חבר פרלמנט בסוף ימיו בשלהי המאה ה-20. הוא ניצב עם זרועות פרושות על רקע הים. השמעתי ברקע את השיר מתוך YouTube על מנת להשלים את החוויה. משם חזרנו לאוטו אחרי שבילינו בלי להרגיש בעיירה הקסומה הזו כמעט 5 שעות. נתנו לעיירה המקסימה ציון 9.5. רבע שעה אחרי כבר היינו בדירה.
בערב יצאנו לאכול באחת המסעדות המומלצות שלנו במונופולי Il Guazzetto. זוהי מסעדה איטלקית ים תיכונית בצפון העיר העתיקה המציעה מנות ראשונות, פסטות ועיקריות המבוססות בעיקר על הדגה ופירות הים המקומיים ובמחירים סבירים. אכלנו למנות ראשונות קרפצ'יו תמנון נהדר עם ירקות, טרטר טונה אדומה יפיפה ומסביבו מגוון מטבלים ומנה של סלט פירות ים. כל מנה יותר טובה מקודמתה.
לעיקריות הזמנו מנה אחת נפלאה של מיקס פירות ים ודגים מטוגנים ומגוון פסטות עם פירות ים שהגיעו בכלים בצורה אמורפית, לא סימטרית, שיכלה להזכיר צדפה או אולי גלים. לקינוח אכלנו טירמיסו מצוין.
זו הייתה ארוחה מצוינת על טהרת הים, במסעדה המצטיינת של הטיול ועם שירות מצוין. היא גם הייתה יחסית אחת היקרות, עלתה 183 אירו ונתנו למסעדה ציון 9.5. מומלץ מאוד להזמין מקום. קישור. בדרך לדירה עוד הספקנו לעצור בסופר להשלמות קלות.
נסענו היום בסך הכל 35 ק"מ.
יום רביעי 23/7/25
היום אנחנו מרחיקים עד דרום המחוז אל העיר הגדולה לצ'ה (lecce), אליה יצאנו יחסית מוקדם, קצת אחרי השעה 08:00 והגענו אחרי 70 דקות נסיעה. לצ'ה היא העיר הראשית בחצי האי סאלנטו, העקב של המגף האיטלקי. העיר העתיקה (Centro Storico) של לצ'ה מוקפת חומה ונחשבת לאחת היפות בפוליה ולסיבה המרכזית לביקור בה. בחומה יש שלושה שערים. שער נאפולי הוא שער הכניסה הראשי ונמצא בצפון העיר העתיקה, שער San Biagio נמצא בדרום מזרח הרובע ושער Rudiae במערב הוא השער בו כדאי להתחיל את הביקור שנעשה כולו ברגל. חנינו לידו בחניון שנקרא Parcheggio lecce. רבים מכנים את לצ'ה בכינוי פירנצה של הדרום בגלל סגנון הבארוק ששולט בה.
לתושבי המקום יש זיקה היסטורית ליוון ומקורו של שבט המספים שייסד אותה מכרתים. לא מפתיע שתושבי המקום דוברים את שפת גריקו, ניב של יוונית. היא מפורסמת במחצבים של אבן גיר רכה המכונה אבן לצ'ה, בשמן זית, יין ובייצור קרמיקה. בתי העיר העתיקה בעלי צבע בז' בעיקר בגלל צבעה של אבן הגיר המקומית, הרכה והקלה לגילוף, שגם שימשה את הפסלים הקלאסיים הרבים שחידשו את הכנסיות והארמונות. כמעט כל חברי הקהילה היהודית בעיר נטבחו על ידי המון משולהב שתקף את הגטו היהודי בשנת 1465, מעטים ניצלו וברחו לערים אחרות ועל חורבות בית הכנסת הוקמה כנסייה. העיר עברה תנופת בנייה ופיתוח נרחבת בתקופה הפשיסטית (1922-1943) וכיום זוהי עיר אוניברסיטאית תוססת עם קצת פחות מ-100,000 תושבים ולא מעט צעירים הגודשים את מקומות הבילוי בעיר העתיקה.
לא רחוק מהכניסה לעיר העתיקה לוכד את עינינו השלט Best Tiramisu in Town, שתלוי על עץ בכניסה לבית קפה ששמו Flow Bar & Bistrot. סיגל לא תפספס טירמיסו ובטח לא עם שלט כזה והמקום מתגלה כהצלחה גדולה. ניסינו שם לראשונה Caffè Leccese, הקפה הקר המפורסם של בני המקום. מערבבים אספרסו חם עם חלב שקדים טרי או סירופ שקדים ומוזגים על קרח. זה מאוד מתוק עם טעם של מרציפן.
אחרי הפסקת הקפה המשכנו לטייל מזרחה ברחוב Giuseppe Libertini, כשבדרך המון חנויות קרמיקה, אחד מענפי הייצור של המקום ובמרכז דוכני שוק בהם נמכרות עבודות יד. הבנות מתעניינות בתכשיטים באחד הדוכנים, המוכרת שואלת אותן האם הן מישראל וכשהן משיבות בחיוב, היא מסלקת אותן מהדוכן כי היא לא מוכרת לישראלים. עצוב.
קצת אחרי אנחנו מגיעים אל כיכר הדואומו (Piazza dell Duomo), בה נמצאים לא מעט מונומנטים מעניינים ולפני שאנחנו מתחילים, אנחנו קונים בארמון הסמינריו את הכרטיס המשולב LeccEcclesiae, המשמש למספר אתרי ביקור בעיר העתיקה. אני אציין כל מקום שכלול בכרטיס כשנגיע אליו. הוא עולה 21 אירו לאדם כולל מגדל הפעמונים או 11 אירו ללא המגדל. נחזור לסוגיה הזו בהמשך. קישור.
הקתדרלה הנוכחית היא משנת 1659 ומוקדשת להעלתה של מריה לגן עדן. החזית הבארוקית שלה אינה מרשימה במיוחד. פסלי קדושים מוצבים בגומחות משני צידי דלת הכניסה. החלל מעוצב כצלב לטיני ובו שלושה חללים. המזבח עשוי ברונזה ושיש ומצופה זהב ובחלל יש לא מעט ציורים מהמאה ה-18. העוגב מרשים במיוחד ונמצא בירכתיים ומאחריו חלון ויטראז' צבעוני. הכניסה כלולה בכרטיס המשולב. קישור.
מתחת לקתדרלה נמצאת הקריפטה, רצפתה מיוחדת במינה, התקרה מקומרת ולבנה, לאורכה ולרוחבה לא מעט עמודי שיש תומכים בצבעי בז' ובמרכז קבר מכוסה תחרה לבנה ומעליו צלב. מראה נקי ומרשים.
מגדל הפעמונים (Campanile del Duomo) נמצא בסמוך בכניסה נפרדת. הוא בנוי בחמישה מפלסים וגובהו כמעט 71 מטרים. בקצהו כיפה ועליה פסל של סנט אורונזו, הפטרון של העיר. המעלית הקטנה מכילה ארבעה נוסעים בלבד ויוצרת תור קטן. למעלה נפרס נוף של כל העיר, אך אנחנו לא מוצאים בו שום ייחוד, שמצדיק את תוספת התשלום של 10 אירו לאדם בכרטיס המשולב ואני ממליץ לוותר על המגדל.
מול מגדל הפעמונים בצלע המערבית של הכיכר נמצא ארמון הסמינריו (Palazzo del Seminario). זהו מבנה בארוקי תלת קומתי מרשים עם חצר פנימית ובמרכזה באר. בארמון יש מוזיאון אמנות ותשמישי דת נוצריים וקפלה עתיקה שסגורה לציבור. עשינו במוזיאון סיבוב קצר מכיוון שכרטיס הכניסהכלול בכרטיס המשולב, אך לא מצאנו בו עניין מיוחד. החצר שלו מאוד יפה.
בצלע הדרומית של הכיכר נמצא ארמון הארכיבישוף (Palazzo Arcivescovile), שאין כניסה אליו. החזית שלו כוללת אכסדרה יפה ומסביב לחלונות יש גילופים.
התאטרון הרומי (Teatro Romano) נמצא מעט מזרחה מכיכר הדאומו. במקום יש שחזור של התאטרון, מודל שלו ושל העיר הרומית שהייתה כאן ופסלים מהתקופה. התאטרון הוקם ככל הנראה במהלך המאה הראשונה לספירה ונתגלה בטעות בעת עבודות בנייה שבוצעו במקום בשנת 1929. הוא הכיל כ-5000 מקומות ישיבה והוצגו בו מחזות קומיים וטרגיים. כניסה עולה 4 אירו.
התאטרון נמצא מול כיכר אורסיני (Piazzetta Raimondello Orsini) הקטנה והקסומה, הקרויה על שמו של רוזן לצ'ה ודוכס בארי בתחילת המאה ה-15. במרכזה פסל ברונזה יפה של דמות עטוית גלימה וחבושה כובע, היושבת ומרכינה ראש, מצביעה בידה ומטיפה נגד בריונות. הדמות היא Bartolomeo Fanfulla, לוחם דגול ומנהיג איטלקי שנפטר בשנת 1525.
Chiesa di Santa Chiara נמצאת בהמשך הרחוב ונחשבת לכנסייה השנייה הכי יפה בעיר אחרי כנסיית סנטה קרוצ'ה. היא נחנכה מחדש בשנת 1691 אחרי שהוקמה כ-260 שנים קודם. שנת סיום הבנייה מגולפת בחזית המבנה. החזית מעוטרת בקישוטים בארוקיים, עמודים נאו קלאסיים וגומחות עם קישוטים. בחלל הפנימי יש מזבח מעוטר עמודים קורינתיים מקושטים ופסלי עץ של אבי המסדר הפרנציסקני פרנציסקוס מאסיסי ושל קלרה הקדושה מאסיסי, לה מוקדשת הכנסייה. הכניסה כלולה בכרטיס המשולב.
בשלב זה פנינו דרומה אל כנסיית מתאו הקדוש(Chiesa di San Matteo), אחת הכנסיות החשובות בעיר שנמצאת בסמוך לשער הכניסה הדרומי לעיר העתיקה. זוהי כנסייה פרנציסקנית שנחנכה בשנת 1700 על חורבות כנסייה מהמאה ה-15 והעיצוב הבארוקי שלה עשיר במיוחד ומשולב עם גילופי אבן לצ'ה. חזיתה מורכבת משני מפלסים, בהם משולבים קישוטים, ראשי מלאכים וגומחות נוי. החלל הפנימי אליפטי, מוקף קפלות עם קשתות המופרדות על ידי עמודים ופסלים של שנים עשר השליחים משנת 1692. המזבח הראשי גבוה ועשיר ומעליו יש פסל עץ צבוע של מתאו הקדוש. הגלריה מעל משמשת כעזרת נשים והעוגב מרשים מאוד. הכניסה כלולה בכרטיס המשולב. קישור.
שער סאן ביאג'יו (Porta San Biagio) הוא שער הכניסה הדרומי לעיר העתיקה ונמצא מעט דרומה משם. שם אנחנו גם פונים שמאלה ומתחילים לצעוד בחזרה צפונה לכיוון טירת קארלו החמישי (Castello Carlo V di Lecce), שנבנתה בימי הביניים, אך בשנת 1539 בוצרה וחוזקה על ידי קארלו החמישי, קיסר האימפריה הרומית ומלך ספרד, שהפך אותה למבצר עם מגדלים וחפיר. היא משמשת כיום כמוזיאון והביקור מאפשר להתרשם מהחדרים המקושטים, בעיקר החדר הראשי עם חלונות ויטראז' וחדרי הקומה העליונה. המשפחה שהייתה בעלת הטירה במאה ה-14 החזיקה דובים בחפיר וכך הרתיעה פולשים. הביקור בטירה נערך בסיור מודרך של 50 דקות כל שעה עגולה (פרט לצהרים) ואותנו פחות עניין. הכניסה עולה 8 אירו. קישור.
בשלב זה אני קפצתי לרכב להאריך את החניה (לקח לי הלוך ושוב כמעט חצי שעה), הבנות קנו סושי למנה ראשונה, סיגל קנתה ריזוטו מיוחדים ולאחר מכן הם התיישבו לחכות לי במסעדה המומלצת La Vecchia Osteria da Totu. המסעדה קיימת כבר 25 שנה ודוגלת בקיימות ושימוש בתוצרת מקומית. בתפריט יש מגוון מנות טיפוסיות למחוז המקומי סאלנטו כולל פסטות תוצרת בית ומגוון דגים. התחלנו עם מיקס של מטוגנים, שהיה בינוני, הילדים המשיכו עם פסטות דגים ופירות ים וסיגל ואני ניסינו מנה מקומית ששמה Pezzetti i Cavallo al Sugo Piccanti, נתחי בשר סוס ברוטב עגבניות ופלפלים מעט חריף. מנה מאוד טעימה ומיוחדת. הארוחת לא התעלתה לרמה גבוהה, עלתה 86 אירו ונתנו לה ציון 7. קישור.
לא רחוק מהמסעדה נמצאת Piazza Sant'Oronzo, הכיכר המרכזית של העיר העתיקה. הכיכר הרחבה עמוסה באנשים וסביבה מבנים מרשימים, חנויות ומסעדות. במרכז הכיכר יצירת פסיפס גדולה המרכיבה את סמל העיר. בין המרכז לאמפי נמצא עמוד רומי (Colonna di Sant'Oronzo) ובראשו פיסלו של פטרון העיר הקדוש אורונזו. העמוד הזה הוצב במקור בברינדיזי יחד עם עמוד נוסף והם סימלו את סופה של Via Appia, הדרך שחיברה את רומא עם ברינדיזי. הוא הופל על ידי ברק, נותר שוכב 133 שנה ואז נרכש על ידי תושבי לצ'ה והוצב שם. סמוך לעמוד נמצא ארמון סדיל (Palazzo del Sedile), מבנה שהוקם בשנת 1592 בהוראת הדוג'ה (השליט של וונציה) עם ארבעה עמודים ובהם פתחים דמויי ביצים המאפשרים הצצה. בין העמודים קשתות גדולות ומעליהן אכסדרה ועיטורי גביעים. בעבר שימש המבנה כבית העירייה וכיום משמש לתערוכות. מדרום לארמון נמצא האמפיתיאטרון הרומי (Anfiteatro Romano di Lecce). גם כאן (בדומה לתאטרון הרומי) יש חילוקי דעות בנוגע למועד הקמתו וזה נע בין המאה ה-1 לפני הספירה למאה ה-2 אחרי. גובהו הגיע לחמש קומות והוא הכיל כ-20,000 איש שהגיעו לצפות בקרבות גלדיאטורים, בשעה שהאסירים והחיות שוכנים מתחת לזירה. האמפי נחשף בשנת 1938 ואין אליו כניסה, אלא רק תצפית ממפלס הרחוב.
כשהיינו במסעדה ויתרנו על קינוח לטובת Caffè Alvino, בית קפה מפורסם מאוד שנמצא בכיכר ומוכר מגוון מאפים, גלידות וקפה. בין היתר יש להם קפה לצ'זי מצוין ושני מאפים ייחודיים לפוליה, Pasticciotto, הטארטלט הממולא אותו כבר היכרנו בבארי ורוסטיקו, שזו גרסה לצ'זית מלוחה לפנצרוטי, אבל עם בצק כרוך או בצק עלים. אנחנו לקחנו שלל עוגות ויחד עם קפה לצ'זי נהדר, זה היה סיום מושלם לארוחה. אופיר ציינה כי הספוליאטלה היה הכי טעים שאכלה מעולם.
מעט מערבית מהכיכר ניצבת כנסיית הקדושה אירנה (Chiesa di Santa Irene) היא בעלת חזית בארוקית מרשימה מאוד. מעל דלת הכניסה נמצא פסל מרשים של הקדושה אירנה ומתחת לחלון המפלס השני סמל העיר, פסל זאב עם עץ אלון. למרות שההמלצה הייתה לראות רק בחוץ, אנחנו החלטנו לוותר עליה ולהמשיך מעט צפונה אל הכנסייה האחרונה והיפה מכולן.
בזיליקת הצלב הקדוש (Basilica di Santa Croce) היא האתר החשוב ביותר בעיר העתיקה והיא נחנכה בשנת 1695 אחרי 150 שנות בנייה כולל שימוש בבתים של יהודים שגורשו מהעיר בשנת 1510. היא יפה במיוחד לקראת השקיעה וכדאי להשאיר אותה לסוף הביקור. עיצוב החזית שלה מרשים וכולל עושר רב של דקורציות. יש בה שישה עמודים עם כותרים ומעליהם קורה אופקית ומעל מעין מרפסת הנשענת על פסלי דמויות וחיות. עוד בחזית אפשר למצוא חלונות רוזטה, פסלים, תבליטים ועושר של קישוטים דקורטיביים.
החלל הפנימי בצורת צלב ובו שדרת עמודים, ציורים רבים על הקירות, המון מזבחים וקפלות קטנות ותקרה עם גילופי אבן יפים ותמונה יפה במרכזה. העוגב הכפול והסימטרי משני צידי החלל מרשים מאוד. אני מניח שאם היינו מגיעים לכנסייה הזו בתחילת הביקור בעיר העתיקה, היה קשה מאוד להתלהב מכנסיות אחרות. הכניסה כלולה בכרטיס המשולב. קישור.
סמוך לבזיליקה נמצא ארמון הפרובינציה (Palazzo dei Celestini) שיש לו חזית מרשימה וחצר פנימית. לצערנו הוא כעת נמצא בשיפוצים ומכוסה כולו בבד עם המראה המקורי של המבנה. הוא שימש מאז סוף המאה ה-17 כמנזר של המסדר הסלסטיני ומשמש מאז המאה ה-19 כמשרדי הממשל האזורי של לצ'ה, אחרי שהופקע מהנזירים.
משם יש עוד הליכה קלה עד שער נאפולי (Porta napoli), השער הראשי של העיר העתיקה. הוא נבנה בשנת 1548 כשער ניצחון. באמצעו יש פתח קשתי גדול ללא דלתות, מעליו יש קישוטי בארוק ומשני צידיו מוטמעים ארבעה עמודים קורינתיים עם כותרות ועליהם פסלי דמויות. על מנת לראות את צידו המרשים של השער, יש להסתכל עליו מצידה החיצוני של העיר העתיקה.
בהמשך השער נמצא האובליסק של לצ'ה (Obelisco di Terra d'Otranto), שנבנה בשנת 1822 לכבודו של מלך סיציליה. הוא מתנשא לגובה של 10 מטרים ומארבעת צידיו יש פסלי דמויות וסמלים של ארבעה מחוזות בפוליה. בתחתית יש תבליט של דולפין הנושך את הסהר הטורקי ומסמל את הניצחון על הטורקים. משם נותרה לנו דרך של חצי קילומטר חזרה לחניה. עזבנו את לצ'ה לאחר כמעט 6 שעות ונתנו לה ציון 7.
אחרי 45 דקות נסיעה דרומה הגענו אל Otranto, עיר נמל לחופי הים האדריאטי, שנמצאת בדיוק בנקודה המזרחית ביותר בחצי האי סאלנטו (העקב של המגף האיטלקי) ושהנמל שלה הוא הקרוב ביותר לאלבניה השכנה מצדו השני של הים. העיר הייתה קורבן גדול של הפלישה העות'מאנית בשנת 1480, במהלכה נרצחו 12,000 תושבים מקומיים. העות'מאנים ערפו את ראשם של 800 מתוכם לאחר שסירבו להתאסלם. בשנת 2013, האפיפיור הכריז עליהם כקדושי אוטרנטו. במקום בו חושבים שהם נרצחו נמצאת כנסיית האנוסים.
הסיבה המרכזית שהגענו לעיר היא המבצר הארגונזי (Castello Aragonese)וזו נרשמה כאכזבה הגדולה ביותר של הטיול. הוא ניצב בכניסה לעיר העתיקה ומשקיף על המרינה הגדולה ונמל הדייגים. המבצר הוקם בימי הביניים על ידי הקיסר הרומי פרידריך השני, אך נבנה מחדש בסוף מאה ה-15 על ידי אלפונסו השני, מלך נאפולי. מסביבו יש חפיר שבעבר היה מלא במים ויש לו מספר מפלסים. מהעליון יש תצפית מרשימה על העיר והנמל. אחרי כמה דקות של סיבוב במבצר ובעיקר על הגג שלו, לא כל כך הבנו למה הגענו לשם. אין במבנה שום דבר מעניין ומספר חלקים ממנו משמשים לתערוכות, שלא הבנו את הקשר שלהם למקום. יצאנו משם אחרי כמה דקות שעלו לנו 12 אירו לאדם. נתנו ציון 0.
במרחק שתי דקות הליכה מהמבצר נמצאת הקתדרלה (Cattedrale di Santa Maria Annunziata). היא נחנכה בשנת 1088 על ידי רוזן סיציליה ועוטרה מאוחר יותר ברצפת פסיפס מרשימה במיוחד עם נושאים מהתנ"ך וזו הסיבה המרכזית לבקר בה. הכניסה חופשית. בסמוך לקתדרלה הייתה חנות מזכרות חביבה וקנינו בה כמה מתנות.
אחרי כשעה עזבנו את העיר המיותרת בדרך לחלק השלישי של היום, שכולל מספר תצפיות יוצאות מן הכלל של חוף ומצוקים וחוף אחד כיפי. Faraglioni di Sant'Andrea היא התחנה הראשונה וכשאנחנו מגיעים לקו הים, אנחנו רואים נוף סלעי מרשים, שיוצר בריכת מים טבעית ובה אנשים קופצים. בעוד אנחנו עסוקים בצילום, סיגל קוראת לנו שאנחנו מפספסים וכשאנחנו מתקרבים אליה נגלה לעינינו נוף בלתי נשכח. מצוק פולש אל הים, במרכזו פתח קשתי, ברקע מים בגווני כחול שונים ובתוכם מתרחצים, שחלקם קפצו מהמצוק. זה הייתה תמונה כל כך יפה שאי אפשר היה להסיר ממנה את המבט.
כמה קילומטרים משם נמצא חוף Le Due Sorelle ומשמעות שמו "שתי האחיות". הוא נקרא כך על שם זוג הסלעים הניצב במים מולו ונראים דומים אחד לשני (בזוויות מסוימות) כמו שתי אחיות. האגדה מספרת כי שתי אחיות הגיעו למקום ואחת מהן נכנסה למים ובשלב מסוים נקלעה למצוקה. האחות השנייה קפצה על מנת לעזור לה, נלחמה בגלים וכשהצליחה סוף סוף להגיע לאחותה, היא חיבקה אותה, שתיהן הותשו וטבעו יחדיו. אל הים ריחם עליהן והפך אותן לשני סלעים צמודים אחד לשני לנצח. סיפור מרגש שיצר תמונה יפה.
מהתצפית על שתי האחיות צעדנו כמה דקות בירידה אל החוף הסמוך, שסופה היה בחול טובעני. אני מניח שאם היינו חונים בחניה צפונית יותר, הייתה גישה נוחה יותר לחוף. החוף נמתח לאורך 600 מטרים רצופים בכיסאות נוח ושמשיות ומאחור בתי קפה ומסעדות חוף. החוף חולי, ללא אבנים ומאוד נעים לרחצה.
ליאור וגל בחרו להיכנס למים ואנחנו התיישבנו לשתייה קרה בבית הקפה מאחור.
אחרי שעה של בילוי בחוף המשכנו ליעד האחרון, ששמו מערת השירה (Grotta della Poesia). חנינו לא רחוק משם וטיילנו לכיוון המערה הקרסטית, שנחשבת לאחת הבריכות הטבעיות היפות בעולם. מקור השם באגדה על צעירה שרחצה בבריכה והיוותה השראה למשוררים רבים. הבריכה נחשפה כתוצאה מקריסה של גג המערה ומימיה משנים את צבעם בהתאם לאור היום. כתובות קדומות על קירות המערה מעידות כי ככל הנראה המערות שימשו למטרות דתיות והוקדשו לפולחן ובמקום יש ממצאים מתקופת הברונזה. דרומית לבריכה נמצא עמוד האבן Madonna of Roca Vecchia ועליו פסלה של מריה הבתולה ומעט דרומית לו נמצאת הבריכה הקטנה (Piccola) ובתוכה פיגומים לצורך עבודות שימור. אנחנו הגענו בשקיעה שהוסיפה מימד נוסף של יופי לבריכה המרהיבה על עשרות האנשים שקפצו אליה ושחו בה.
כניסה עולה 3 אירו לאדם. קישור. מול הבריכה נמצא Torre di Maradico, אתר תצורות סלע מרשים ופופולרי במיוחד. במקום נמצאים שרידי מגדל שמירה משנת 1568, שהיה חלק מביצורי ההגנה על החוף, אבל האטרקציה המרכזית פה היא הבריכות הטבעיות שהסלעים יוצרים במי הים. המוני מבקרים פוקדים את המקום, קופצים למים מגשר הסלע הטבעי מעל הבריכה ומתרחצים במפרצים שהסלעים יוצרים. מערת השירה חתמה טיול מצוקים מדהים שנתנו לו ציון 9.5.
בשעה 20:00 יצאנו בדרכנו הארוכה חזרה, ניסינו למצוא מסעדה לארוחת ערב ללא הצלחה ולבסוף כיוונו את מערכת הניווט למקדונלדס הקרוב לקול צהלת הילדים. אחרי תדלוק ונסיעה של שעה וחצי נטו הגענו חזרה לדירה.
נסענו היום בסך הכל 314 ק"מ.
יום חמישי 24/7/25
היום מצפה לנו יום נסיעות קל אחרי הנסיעות הארוכות אתמול. התפנקנו ויצאנו מהדירה רק בשעה 10:30 בדרכנו לעיירה Locorotondo. פירוש שמה של העיירה הקטנה (כ-15 אלף תושבים) הוא מקום עגול והיא נקראת כך מכיוון שהיא בנויה במעגלים על גבעה. עוד לפני שעולים בכביש אליה, יש מראה מאוד יפה של העיירה בראש הגבעה. הגענו אליה בשעה 11:15 וחנינו בחניה חופשית סמוך לעיר העתיקה. עוד לפני העיר העתיקה, פנינו לרחוב המעגלי Nardelli, שמקיף את העיר העתיקה מדרום לאורך כחצי קילומטר ומספק תצפית פנורמית מרשימה אל הכרמים ומטעי הזיתים בעמק וביניהם בתי טרולי עם חומות אבן.
בכיכר Dante פנינו ימינה לעיר העתיקה ומיד עצרנו לארוחה קלה וקפה ב-Caffè della Villa. בבית הקפה טעמנו לראשונה את העוגה המפורסמת Le Tette delle Monache (Sospiri) הנקראת בעברית "הציצי של הנזירות". זהו מאפה מבוסס בריוש ממולא בקרם או קצפת. הנזירות המציאו את המאפה לרגל נישואי הדוכס. כאשר הנישואין לא התקיימו, האורחים המאוכזבים התנחמו בקינוח שנקרא באזור Sospiri (אנחות). אנחנו מאוד אהבנו את הבצק הרך במיוחד של המאפה ואת המילוי שלו וגם את בית הקפה החביב.
רחובות העיר העתיקה הקטנה קסומים במיוחד, הבתים בצבעי פסטל, בכניסות אליהם עציצים, בין לבין מסעדות קטנות וקסומות בסמטה עם שולחנות ערוכים ומידי פעם מבצבץ שעון הכנסייה.
ארמון מורלי (Palazzo Morelli) שימש את המושל מורלי החל משנת 1819 ויש לו שער, חלונות מפוארים ומרפסות עם מעקות ברזל יצוק וזה מרשים מאוד. קראתי שכדאי להיכנס לראות את החצר הפנימית, אך היא הייתה סגורה.
כנסיית Chiesa di San Giorgio נמצאת בלב העיר העתיקה ומגדל הפעמונים שלה נראה למרחקים. החלל הפנימי מפתיע בגודלו בעיירה כל כך קטנה, מעל העוגב מאחור יש חלון ויטראז' עם סצנה תנ"כית והתקרה מרשימה במיוחד וגם בה משובצים חלונות ויטראז'.
בשלב זה חזרנו למערב העיר העתיקה, אל המקום בו נכנסנו אליה כי אופיר איתרה שם מסעדה שנראתה מבטיחה ושמה Calici e Dentici, ממנה זכורים לנו בעיקר תמנון יפיפה על קרם שקדים ורביולי שהיה טוב במיוחד. הארוחה עלתה 97 אירו ונתנו לה ציון 8.5. בדרך חזרה לאוטו עצרנו לקנח בגלידריה בעלת השם המורכב Cuor di panna di Gavagnin S. & Pulieri A, שהייתה במבנה יפיפה דמוי מערה.
הדרך משם לאוטו הייתה קצרה בסמטאות הציוריות ועזבנו את העיירה הקסומה אחרי כמעט 3.5 שעות. נתנו לה ציון 8.5. משם נסענו חצי שעה אל המערה המפורסמת ביותר בפוליה, לשם קנינו כרטיסים מראש לסיור באנגלית של שעה 16:00. את הזמן עד לביקור העברנו בקניית מזכרות בדוכנים הסמוכים.
מערת הנטיפים Grotte di Castellana היא מערכת מערות תת קרקעית עצומה מקרסט, שאורכה 3348 מטרים והיא נחשבת לאחת המרהיבות באיטליה. היא נמצאת בעומקים של עד 122 מטרים מתחת למפלס הקרקע והטמפרטורה בה 16-18 מעלות (היה מאוד נעים גם עם קצר). מבקרים בה במסגרת סיור מודרך רגלי, המגיע לעומק של 72 מטרים, במהלכו חוזים בנטיפים, זקיפים, מאובנים וחללים עם שמות דמיוניים. כבר בכניסה מקבל את פנינו חלל עצום מימדים, שפתח גדול מעליו והוא מואר טבעית. המדריכה מסבירה שרק כאן מותר לצלם ואני מנצל מהר את ההזדמנות. בהמשך אופיר פיתחה מערכת יחסים חמה בספרדית עם השומרת והיא אפשרה לנו לצלם מספר תמונות נוספות.
בדרך אנחנו חולפים דרך חללים רבים וזה הולך ונהיה מרשים יותר ויותר מרגע לרגע. המדריכה נשמעת כמו אחת שמדקלמת טקסטים שלמדה בעל פה, אבל מפעילה את הדימיון שלנו כשהיא מצביעה על תצורות של נטיפים שנראים כמו פרה, גמל, נוף מקסיקני, ספגטי, וילון, כיפה של כנסייה ואפילו מגדל פיזה. בין היתר אנו חולפים בחללים עם שמות כמו המערה השחורה או מסדרון הגזר.
לבסוף אנחנו מגיעים אל המערה הלבנה, גולת הכותרת של המתחם כולו. מערה עוצרת נשימה, הנחשבת ליפה והמפוארת ביותר בעולם והמדריכה מראה לנו תצורות הנראות כמו כרובית ואצות ים. העומק במערה הוא 72 מטרים והלחות מגיעה ל-98 אחוז. הדרך חזרה עוברת במסדרון שנקרא מסדרון החזרה, לאחריו במערת העטלפים וממש לפני הסוף יש תצוגה מוזרה של קלפים גדולים וסלע שנראה לרועי כצפרדע.
ניתן לבקר במערה בשני סוגי סיורים. אורכו של המסלול הקצר קילומטר אחד והוא נמשך 50 דקות ואילו אורכו של המסלול הארוך 3 ק"מ, הוא נמשך 100 דקות ורק הוא כולל את המערה הלבנה. מומלץ לרכוש כרטיסים מראש באתר האינטרנט לכל המאוחר יום קודם על מנת להבטיח מקום. מומלץ כמובן לקחת רק את המסלול השלם. הביקור במערה אינו זול ועולה 24.5 אירו לאדם. רכישה בקופה עולה 20 אירו בלבד, אך לא מובטח שיהיו כרטיסים. נתנו למערה ציון 9 כשרק המדריכה מקלקלת את הציון המושלם. קישור.
היציאה מהמערה באופן מפתיע היא במעלית, סה"כ בילינו שם שעה וחצי והגענו לדירה קצת אחרי השעה 18:00 לאחר נסיעה קצרה של 20 דקות.
את ארוחת הערב אכלנו במונופולי במסעדה ושמה CibBell, אותה אופיר איתרה בזכות ציון גבוה ברשת. פתחנו את הארוחה עם פלטה מרשימה במיוחד של נקניקים וגבינות שגנבה את ההצגה וחוסלה במהרה. מנת הברוסקטה עם סלמון ובצל מבושל מתקתק הייתה מצוינת אף היא.
למנות עיקריות הזמנו מגוון פסטות. Troccoli (פסטה ארוכה דומה לספגטי שנפוצה בצפון פוליה) קרבונרה הייתה כבדה למדי, Troccoli פירות ים שהגיעה עם קרמבל פירורי לחם הייתה מצוינת ואילו מנת הדגל של האזור ששמה Orecchiette Cime di Rape (פסטה עם גבעולים ירוקים ונקניקיות חזיר) אכזבה מאוד ורק אני אכלתי אותה וחשבתי שהיא טעימה. זו הייתה ארוחה טובה, שעלתה 126 אירו ונתנו לה ציון 8.
נסענו היום בסך הכל 75 ק"מ.
יום שישי 25/7/25
בשעה 09:30 יצאנו אל העיירה Ostuni, שבדיעבד תזכר כפנינה של הטיול והגענו אליה אחרי כחצי שעה. חנינו בחניון נוח ושמו Parcheggio Tenente Specchia. העיירה הקטנה בת 30,000 תושבים מכונה העיר הלבנה (La Città Bianca) בשל הצבע של בתיה והיא אחת היפות באזור. העיר העתיקה נמצאת במרומי גבעה, במרכזה מצודה וסביבה חומות. העיר מוקפת במטעי זיתים, מייצרים באזור שמן זית מהטובים שיש ומסביבה לא מעט "מאסריות" (masserie), חוות אחוזה גדולות ומבוצרות, שחלקן משמשות כבתי הארחה.
עוד לפני הכניסה לעיר העתיקה התיישבנו לקפה של בוקר בקונדיטוריה הפינתית Bar Pasticceria da Pasquale. סיגל שמרה על מקומות ישיבה במדרכה המוצלת ממול ואנחנו העמסנו מאפים שונים כגון ספוליאטלה נוטלה גדול מימדים, ציצי של חזירות ומאפה מקומי ושמו רוסטיקו, בצק כרוך במגוון מילויים, למעשה סוג של פשטידה. לא פספסנו הזדמנות נוספת ואחרונה לשתות קפה לצ'זי נהדר.
בכניסה לעיר העתיקה אנחנו פוגשים אדם חביב שבדיוק מקים דוכן שנראה לי כמו דוכן קסמים ולסיגל כמו דוכן של פעיל פרו פלסטינאי. נחזור אליו בהמשך. בסמוך נמצאת כיכר החירות (Piazza della Libertà), בה נמצאים בית העירייה וכנסיית סן פרנצ'סקו (Chiesa di San Francesco d'Assisi). כדאי לשים לב לפסלים של פרנציסקוס הקדוש מאסיסי ואנתוני הקדוש מפדובה שנמצאים בתוך נישות בחזית הכנסייה. בפנים הכנסייה לא מעט חלונות ויטראז' מרשימים. משמאל לכנסייה בית העירייה (Comune Di Ostuni).
בקצה המזרחי של כיכר החירות נמצא האובליסק Colonna di Sant'Oronzo, שהוצב בשנת 1771, גובהו 20 מטרים ובראשו פיסלו של הפטרון הקדוש של העיר סנט אורונזו, שהציל את העיר מהמגפה הגדולה של שנת 1656. מהכיכר פנינו צפונה וטיילנו דרך רחוב הקתדרלה אל לב העיר העתיקה. הרחוב מדהים ביופיו ולכל מקום שבו אתה מסתכל, קופצת לך לעין פינת חמד קסומה.
משני הצדדים לא מעט חנויות של שמן זית, שמציעות טעימות על פיסת לחם וחנויות קרמיקה, שמיוצרת במקום. כל הצצה לסמטאות היוצאות לשני הצדדים מגלה עולם קסום חדש.
בנקודה הגבוהה ביותר נמצאת הקתדרלה (Duomo di Santa Maria Assunta) הגותית. במקור היא מסוף המאה ה-15, אך היא נבנתה מחדש במאה ה-18 והחזית שלה מעוטרת בסצנות מקראיות, בפסל מגולף של אחד מפטרוני העיר, הקדוש סנט בלייז ובחלונות רוזטה. בפנים יש ציורי קיר מרשימים על התקרה והמזבח ואייקון גדול ומכובד המתאר את הקדוש אורונזו.
מעט מערבית משם נמצא ארמון הבישוף (Palazzo Vescovile). הוא מחובר אל ארמון Seminario עם שדרה של עמודי קשתות ושניהם משקיפים אל Piazza Beato Giovanni Paolo II.
מעט צפונית מהפיאצה יש תצפית מאוד מרשימה למטעי הזיתים שמסביב לעיירה ולידה גרם מדרגות לבן ופוטוגני במיוחד ואנחנו עושים עליו ובתצפית בוק שלם של תמונות.
משם חזרנו חזרה לאוטו כשבדרך ליאור מצטלמת עם ציפור. קצת לפני היציאה מהעיר העתיקה פגשנו שוב את האדם החביב מהבוקר ולפניו דוכן תכשיטים. לא קסמים ולא פלסטינאים. ליאור התעניינה והאיש הבטיח לה במיוחד בשבילה הנחה. תוך כדי התפתחה בינינו שיחה, במהלכה סיפר כי הוא מגיע מידי שנה ממרוקו לשלושה חודשים למכור תכשיטים באוסטוני. קנינו לליאור טבעת ויצאנו מהעיירה המהממת אחרי כמעט שלוש שעות קסומות. נתנו לה ציון 10.
התחנה האחרונה של הטיול נמצאת במרחק חצי שעה משם. Martina Franca היא עיירה בת 50,000 תושבים, המכונה בקיצור מרטינה ונוסדה במאה ה-10. היא ממוקמת על הגבעה הגבוהה באזור ונשתמרה היטב. הסיבה המרכזית לביקור בעיירה היא העיר העתיקה הלבנה שלה המורכבת מפיאצות וסמטאות ציוריות ומפותלות עם בתים לבנים, מרפסות ופרחים ומוקפת חומות אבן עם שערי בארוק בולטים. חנינו בחניון Parcheggio Viale Europa, ממנו מובילה דרך של כמה דקות הליכה אל כיכר 20 בספטמבר (P.za XX Settembre), ממנה נכנסים לעיר העתיקה. בכיכר יש פסל מרשים של ידיים המובילות אל שער הכניסה, הנקרא Building bridge di Lorenzo Quinn. הידיים מסמלות את הערכים האנושיים ידידות, חוכמה, עזרה, אמונה, תקווה ואהבה. פסל דומה נמצא גם בוונציה.
אחרי הפסל נמצא שער הכניסה הקשתי לעיר העתיקה Porta Santo Stefano. אחריו מימין נמצאת כיכר רומא וארמון הדוכס (Palazzo Ducale), הנחשב לאחד המבנים המפוארים בפוליה. הארמון נבנה בשנת 1688 עבור משפחת הדוכסים Caracciolo, ששלטה בעיר. כיום הוא משמש כבית העירייה. במקום אמורות להיות דירות מלכותיות הפתוחות לביקור, אך אנחנו לא מצאנו זכר למשהו פתוח. בהמשך נבין שזה לא יוצא דופן וכל העיירה הזו די סגורה.
מהארמון המשכנו לטייל צפונית מערבית דרך רחוב Vittorio Emanuele עד פיאצה Plebiscito. הדרך רצופה סימטאות צרות עם רצפת שיש המזכירה ריצוף ביתי ואותנו מדהים שהכל סגור. חנויות סגורות, מסעדות סגורות והכל נראה מת. קצת מזכיר את העיירה Trani, בה ביקרנו אחרי בארי בתחילת הטיול.
על הכיכר המקסימה משקיפה בזיליקה San Martino משנת 1785 ונמצאים בה מגדל השעון שהוקם 51 שנה קודם ועליו שעון שמש וארמון Palazzo Dell'Universita המתהדר בגילופי אבן מרשימים ומגדל שעון בסגנון בארוק. על חזית הבזיליקה יש תבליטים מפוסלים המתארים את חייו של הקדוש מרטין ופסל שלו חולק גלימה עם קבצן וחרב בידו. בפנים החלל יש מזבח שיש מרשים.
בסמוך לכיכר גם מצאנו מסעדה נהדרת לארוחת צהריים ושמה La Tavernetta. מקום קטן וחמים שנותן תחושה משפחתית. מהארוחה נזכור בעיקר את סלט הקפרזה היפיפה ואת הסלט פירות ים שהגיע איתו.
השירות היה מצוין, הארוחה עלתה 129 אירו ונתנו לה ציון 9.
מעט מערבה משם נמצאת Piazza Maria Immacolata, עוד כיכר יפה שבצד אחד שלה שדרת עמודים ניאו קלאסית עם קשתות. מהכיכר המשכנו לטייל במורד רחוב Cavour, שמצדיו ארמונות אצולה מהודרים ומשם ירדנו חזרה לכיוון היציאה מהעיר העתיקה והחניה דרך הסמטאות הצרות הלבנות של העיר העתיקה. בסך הכל היינו בעיירה המאכזבת שעתיים וחצי, יצאנו ממנה בשעה 15:40 וכעבור 40 דקות הגענו חזרה למונופולי, עשינו קצת קניות בסופר והגענו לדירה. נתנו לעיירה ציון 6.5 ואני ממליץ לוותר עליה.
במהלך הדרך חזרה חלפנו על פני לוקורוטונדו, בה ביקרנו אתמול והצלחנו לצלם תמונה מרשימה של העיר שיושבת במעגלים על הגבעה ולמרגלותיה כרמים רבים.
בערב יצאנו לארוחת ערב נוספת בפיצריה המצוינת Chine במונופולי. בהמלצת המלצר חלקנו למנה ראשונה פיצה מטוגנת יוצאת מן הכלל בתוספת סלמון מעושן, בוראטה, קשיו ומיונז מנגו. לעיקריות הזמנו פיצות נוספות, אך הפעם שביעות הרצון הייתה נמוכה יותר מהביקור הקודם, בעיקר בגלל זמן המתנה ממושך והפיצה של ליאור שהגיעה אחרונה וספוגה בנוזלים. הארוחה עלתה 121 אירו. את הקינוח שמרנו לקרפ וגלידה, מרחק רחוב אחד משם.
נסענו היום בסך הכל 101 ק"מ.
יום שבת 26/7/25
היום הוא יום הטיסה, לפנינו עוד נסיעה ארוכה לרומא ובשעה 10:00 עזבנו את הדירה, הודענו לבעל הדירה ויצאנו לדרך. לפני הדרך הארוכה עצרנו בסופר לקנות כמה מצרכים ייחודיים להביא הביתה שהשארנו לרגע האחרון במיוחד כי חלקם דורש קירור. אחרי עצירת ריענון בסניף של Auto Grill בתחנת דלק, הגענו בשעה 13:45 אל מרכז הקניות העצום Shopping Complex Campania. זהו מרכז עם יותר מ-180 חנויות בהן תמצאו כל מותג שאפשר להעלות על הדעת וכמובן מתחם אוכל גדול. בילינו שם 4 שעות של קניות ואוכל וזו הייתה עצירה נהדרת בדרך הארוכה.
משם נותרה לנו דרך של שעתיים ורבע כולל עצירת תדלוק לפני השדה על מנת להחזיר מיכל מלא. הגענו קצת לאחר השעה 20:00, החזרנו את הרכב במהירות וללא תקלות, קיבלנו אישור על ההחזרה והגענו אל הצ'ק אין שנפתח בדיוק 3 שעות לפני הטיסה. הבידוק עבר מהר ותוך זמן קצר היינו בדיוטי פרי, קנינו עוד קצת דברים קטנים ויצאנו לדרכנו בזמן בשעה 23:55. תוך פחות משלוש שעות נחתנו בישראל.
נסענו היום בסך הכל 523 ק"מ.
סיכום
איטליה היא קלף מנצח, לא משנה לאיפה נוסעים. כל פעם זה מוכח מחדש. הנופים יפים, האוכל נהדר, המחירים זולים ואם גם האיטלקים היו נחמדים, זה היה מושלם. התכנון היה מצוין והתאים בדיוק לפרק הזמן שעמד לרשותנו. במקור היה לנו יום אחד פחות ואם מורידים את טראנו ואת מרטינה פרנקה זה מושלם. הצלחנו הפעם להתנהל באיזי, מבלי לרוץ ממקום למקום, לקום בשעות סבירות וברוב הימים גם לחזור בשעות סבירות. בחירת הדירה הייתה מאתגרת בהרכב שלנו ולכאורה הייתה מצוינת למעט המזגן שהעיב על הבחירה. הרכב עשה עבודה מצוינת למרות שהיה די קשה לנהיגה ונהגתי בסך הכל מרחק של 2020 ק"מ. מזג האוויר האיר לנו פנים מצד אחד (לא ירד גשם) והרבה פחות מצד שני (חום כבד). היחסים בתוך המשפחה היו מושלמים ואני לא מצליח להזכר אפילו במריבה אחת. בקיצור, היה מושלם.
עלויות: טיסות 2532 אירו, בתי מלון 2000 אירו, תחבורה (רכב שכור, דלק, אגרות, חניות, מוניות) 1819 אירו, אוכל 2494 אירו, אטרקציות 375 אירו, ביטוח 144 אירו, שונות (אינטרנט) 79. סה"כ: 9443 אירו.
