יום שישי 19/9/25
בדרך לארוחת הבוקר יצאנו למרפסת המלון ונפרדנו מהאגם הקסום עם תמונה יפה והשתקפות צבעונית של המבנים סביבו. בגהט לידינו החליפו עשרות ברווזים וברבורים את המאמינים הרבים. ארוחת הבוקר הייתה דלה כמו המלון, בחדר אוכל מיושן ובהגשה לשולחן. אכלנו פנקייקים עם פירות וקצת פקורה, שתינו קפה ובשעה 08:30 יצאנו בדרכנו אל בירת רג'סטאן.
הדרך לעיר הגדולה היא לכאורה קצרה יחסית, אך לכל אורכה אנחנו נוסעים בין המון משאיות בפקק עצום שנגרם בשל תאונה קשה של משאית. אחרי שלוש שעות ורבע חלפנו על יד המלון ועצרנו בסמוך לשתות לאסי באחד המקומות המפורסמים בעיר, שנקרא Lassiwala. בכניסה לדוכן משתרך תור גדול, אך מנוג' מזמין היישר לאוטו לאסי נפלא בכוסות חימר חד פעמיות שנקראות Kulhad. המקום הפופולרי קיים משנת 1944 ומוכר את הלאסי המצוין עד שנגמר להם המלאי. כוס לאסי גדולה עולה 80 רופי (3 שקלים).
ג'איפור היא בירת רג'סטאן ומכונה "העיר הוורודה" מכיוון שנצבעה בוורוד בשנת 1875 לקראת ביקורו בעיר של יורש העצר הבריטי, הנסיך מוויילס (לימים המלך אדוארד השביעי). צבע וורוד מסמל הכנסת אורחים ברג'סטאן ומסורת צביעת בתי העיר העתיקה בוורוד נמשכה שנים רבות, אך כיום נצבעים המבנים בעיר בצבע טרה קוטה והעיר נהייתה חומה יותר. העיר נוסדה בשנת 1727 על ידי המהרג'ה Sawai Jai Singh שקבע בה את בירת ממלכתו במקום אמבר השכנה (שההודים קוראים לה אמר והיא כיום חלק מג'איפור). העיר העתיקה נמצאת במרכז ומוקפת חומות ששרדו את הזמן (למעט בדרום) ובהן שבעה שערים מעוטרים בציורים. חיים בה כיום קרוב ל-4 מיליון תושבים הינדים ומוסלמים והיא העיר הגדולה ביותר ברג'סטאן. העיר ידועה כיצרנית מובילה של תכשיטים, עבודות מתכת, בדים מודפסים, גילוף באבן, שיש ושנהב ונמצאת בה האוניברסיטה הגדולה של רג'סטאן. ג'איפור יחד עם אגרה ודלהי יוצרות את משולש הזהב של יעדי התיירות המובילים של הודו. בעיר יש שדה תעופה ומערכת תחבורה מפותחת הכוללת רכבת, מטרו, ריקשות ומוניות.
היעד הראשון שלנו מרוחק כ-45 דקות נסיעה ממרכז העיר. מבצר נהרגר (Nahargarh Fort) נבנה בשנת 1734 ומשקיף על ג'איפור מגובה רב. המתחם העצום הגן על התושבים וגם הוסיף לקסמה ועושרה של העיר. פירוש שמו הוא "מבצר הנמרים" והוא ידוע בכך שלא הותקף מעולם. הוא נבנה במקור כמקום מפלט שליו מהמולת העיר למשפחת המלוכה. בכניסה למבצר נמצא ארמון המראות Sheesh Mahal, אך הוא לא חלק מהמבצר ונבנה כאטרקציה תיירותית בתשלום נוסף שמומלץ לדלג עליה. יש בו שיבוצים אמנותיים בעזרת 25 מיליון שברי זכוכית ופוליש זהב. כדי למשוך יותר מבקרים, גם מוזיאון השעווה העירוני נמצא במקום ויש כרטיס משולב לשניהם. מימין נוף מרשים לעיר הפרוסה למטה ובאר מדרגות מימי הביניים שנבנתה לצורך איסוף ושימור מי גשמים שהגיעו דרך תעלות שהונחו על הגבעות. מסביב עשרות קופים מתרוצצים.
האטרקציה המרכזית במבצר היא הארמון הדו קומתי Shri Madhvendra Bhawan, שנבנה מאוחר יותר במאה ה-19 ושימש כארמון הקיץ של המלך ו-12 נשותיו. הארמון חולק ל-12 דירות זהות, שנבנו בצורה כזו שתתן למלך פרטיות מקסימלית ומבלי שאף אשה תדע אצל מי מהן מבקר המלך ולשם כך נבנו מעברים דיסקרטיים המעוטרים בציורי קיר. הסוויטה של המלך נמצאת בראש המתחם.
מעל הדירות נמצא מתחם הגג, אליו מובילות מדרגות צרות ומשם ניתן להתרשם בצורה הכי טובה מחלוקת הארמון לדירות ולזהות בין דירה לדירה. מהגג יש גם תצפית מאוד מרשימה על העיר וסביבתה. הסתובבנו במבצר כשעה. כניסה עולה 200 רופי לאדם (8 שקלים).
מהמבצר מובילה נסיעה של כרבע שעה עד למבצר השכן. מבצר Jaigarh נבנה על מנת להגן על מבצר אמבר (אליו נגיע בהמשך) מלמעלה והם מחוברים ביניהם במעברים תת קרקעיים. אורכו של המבצר כ-3 קילומטרים ואפשר לטייל בו ברגל או לשכור רכב גולף שיכול לנסוע בחלקים ממנו. המקום אינו משולט היטב ונדרשת מעט אינטואיציה לאן ללכת. אחרי הכניסה פנינו ימינה לכיוון דרום וצעדנו כשמשמאלנו בריכת מים ירוקה, בתוכה סלעים, מסביב צמחיה והכל מוקף בחומות המבצר וזה היה מראה מרשים במיוחד.
מדרום לבריכת המים נמצא התותח שהיה בזמנו התותח הגדול בעולם על גלגלים. שמו Jaiban Cannon והוא נגרר בזמנו ממקום למקום על ידי פילים שסחבו אותו עם חבלים. נדרשו מעל 100 ק"ג של אבק שריפה על מנת לירות בו והסימנים עליו מעידים כי זה קרה מספר פעמים. הוא נוצק בשנת 1720 ועליו עיטורים של פילים, טווסים, גפנים ופרחים. פרח לוטוס מעטר את פתח הקנה ועיטור של זוג ציפורים בקצה האחורי.
משם המשכנו לטייל על החומות כשמימין אגם Maotha נח לו בשלווה בין הגבעות, ג'איפור מציצה מאחור ומעל האגם ניצב לו במלוא הדרו מבצר אמבר, שנראה כמו ציור מדהים ששורטט ביד אמן. במבצר יש גם מוזיאון קטן עם תצוגת תמונות של משפחת המלוכה, בולים וחפצי אמנות, שאותנו פחות עניין והיה רחוק מאוד. היינו במבצר קצת מעל חצי שעה עם שמש חזקה וחום כבד. בדיעבד, הוא לא מספיק מעניין, אבל הנוף ממנו של מבצר אמבר והאגם מצדיק את ההגעה. כניסה עולה 500 רופי (20 שקלים).
משם נסענו כמה דקות לכיוון מבצר אמבר, אבל עוד לפני הביקור שם עצרנו לארוחת צהריים למרגלות המבצר במסעדת פראטות נהדרת ושמה Dayaram Ji Paratha Wale. הזמנו קארי יוגורט ותרד עם שני סוגי פראטה, האחד עם כרובית והשני עם בצל. פראטה מרגע לרגע הופך להיות הלחם האהוב עלינו יחד עם נאן והארוחה הייתה פשוט חגיגה שעלתה יחד עם מנוג' 250 רופי (10 שקלים) בלבד.
אחרי הארוחה התחלנו לטפס עם הרכב לכיוון המבצר, אבל בדרך אליו יש עוד שני אתרים שאנחנו רוצים לבקר. Panna Meena Ka Kund היא באר מדרגות, ששימשה בעבר כמקור מים חשוב בתקופה של טרום הצינורות, בייחוד בשנות בצורת. ראינו כבר אחת כזו בג'ודפור ועוד כמה ימים נראה את המפורסמת מכולן. נשים היו מגיעות למקום עם כדים, אותם היו ממלאים במים לשתיה ובישול ומנצלות את ההגעה למפגשים חברתיים. לא ניתן לרדת במדרגות על מנת להגן עליהן. הכניסה חופשית.
בסמוך לבאר המדרגות נמצא Jagat Shiromani Temple, מקדש הינדי בן 400 שנה, שנקרא גם מקדש Meera Bai ונבנה על ידי מלכת ג'איפור לזכר בנה. למקדש ארכיטקטורה מרשימה בדמות גילוף בשיש לבן ואבן שחורה ועל הקירות והתקרה גילופים של סוסים, פילים וסיפורי אגדות מקומיות. בכניסה יש עמודי שיש וקשתות שנחצבו מחתיכת שיש אחת. המקדש הוא פנינה אמיתית וכמעט ואינו מתויר. הכניסה חופשית.
משם נותרו עוד כמה דקות נסיעה עד לאתר שייזכר כאחד משיאי הטיול. מבצר אמבר (Amber Palace) הנקרא גם Amer נמצא על ראש גבעה מחוץ לג'איפור, משקיף על אגם Maotha ונחשב לאחד הארמונות המפוארים בהודו. הוא נבנה בשנת 1592 ושימש כמעון הראשי של הרג'פוטים. המבצר בנוי מאבן חול וורודה וצהובה בשילוב שיש בסגנון הינדו מוסלמי, מסביבו חומות גדולות ושערים ובתוכו שבילים מרוצפים ומבוך של מעברים וגרמי מדרגות מעוקלים, שיוצרים מופת של ארכיטקטורה. הוא בנוי בארבעה מפלסים ולכל מפלס חצר משלו. אנחנו נכנסנו אל המבצר דרך שער הירח (Chand Pol) הנמצא במפלס הראשון, היישר אל החצר הראשית Jaleb Chowk. מצדה השני ממול נמצא שער השמש (Suraj Pol).
מימין נמצאות המדרגות המובילות למפלס השני, אליו נכנסים דרך שער האריה (Singh Pol), שם נמצא הארמון. אריה מסמל כח ולכן נהגו לקרוא לשערי כניסה לארמונות על שמו. ממול נמצא Diwan i Aam, היכל קבלת הקהל הציבורי, ששימש את השליטים לפגוש את הציבור, לשמוע על בעיותיו ולפתור אותן וכן לקיום אירועי ניצחונות ושמחות. הוא נבנה באבן חול אדומה ושיש.
כשמתבוננים מזרחה מהמבצר נגלה מראה מדהים של אגם Maotha ועל אי מלאכותי במרכזו ניצבת גינת Kesar Kyari שנבנתה במאה ה-15 ונקראת ערוגות זעפרן מכיוון שבמקור ניסו לגדל בה את צמח התבלין היוקרתי. העיצוב הגיאומטרי של הערוגות משקף סגנון גינון מוגולי עם תבניות סימטריות. המראה של הגינה מהמבצר עוצר נשימה.
בצד הדרומי של המפלס השני נמצא שער גנשה המפואר ועליו עיטורי פסיפס. הוא מוביל למפלס השלישי.
במפלס השלישי נמצאים מגורי המלך והיכל קבלת הקהל הפרטי Diwan e Khas, שהוא גולת הכותרת של המבצר משום שכל קירותיו והתקרה עטויים בשברי מראות מנצנצים, זה נראה כמו כוכבים והמראה מרשים במיוחד. מסיבה זו הוא נקרא Sheesh Mahal (ארמון המראות).
קומה מעל היכל קבלת הקהל הפרטי ניצב Jas Mandir, מבנה מעוטר בפרחים עדינים משולבים בשברי זכוכית. לצד היכל קבלת הקהל ומגורי המלך (שסגור למבקרים) נמצאת גינה מטופחת ויפה. ממול נמצא המבנה Sukh Niwas, ששימש כהיכל התענוגות של המלך, בו נפגש עם נשותיו או נח.
משם יצאנו אל המפלס הרביעי והאחרון בצדו האחורי של המבצר, שם נמצא ארמון Man Singh, בו גרו נשות הארמון. זהו אחד המבנים העתיקים במבצר ויש בו חדר לכל אחת מנשות המלך, בהם היה מבקר כשרצה. במרכז נמצא פביליון שנקרא Baradari, בו נפגשו הנשים. החדרים מאוירים עם ציורי קיר, אבל החדרים המרשימים והמעוטרים ביותר נמצאים בקומה השנייה, שם גם יש אריחים צבעוניים.
כששאלנו את אחד השומרים במקום היכן נמצאים החדרים העליונים הוא הציע ללוות אותנו ולהראות לנו את כל הפינות הנסתרות של הארמון. אנחנו בדרך כלל נרתעים מהצעות עזרה שאנחנו מקבלים, אבל משהו באיש סקרן אותנו והחלטנו להתלוות אליו. הוא לקח אותנו לחדרים סגורים למבקרים דרך מסדרונות אפלים, הראה והסביר לנו על דברים מיוחדים ועשה לנו צילומים יפים על אדן החלון המשקיף אל המפלס השלישי. השארנו לו טיפ נאה ונפרדנו בחיוכים.
לקראת סיום הביקור במבצר חזרנו להציץ אל מקדש Shila Devi, שם היו מקריבים אנשים כקורבנות לאלה. מובילות אליו מדרגות מהחצר המרכזית במפלס הכניסה. במקדש אסור לצלם, אבל זה לא הפסד גדול כי הוא קטן ולא מרשים. משם יצאנו חזרה לרכב דרך שער הירח, שבשל הגשם שירד והרצפה הרטובה השתקף נפלא ברצפת החצר המרכזית ונראה יפה מתמיד. בסך הכל בילינו במבצר כשעה ורבע והוא ייזכר כאחד האתרים המרשימים בטיול. מבקרים רבים בוחרים להעפיל אל המבצר על גבי פיל ובערב יש במקום מופע פולקלור וסיפורים עם אורות וצלילים. כניסה עולה 500 רופי (20 שקלים).
משם יצאנו לכיוון המלון. בדרך עצרנו לראות את ארמון ג'אל (Jal Mahal) שניצב בתוך מימי אגם Man Sagar בצפון העיר ומכאן שמו, ארמון המים. הארמון התלת קומתי נבנה ב-1699 בארכיטקטורה רג'פוטית טיפוסית מאבן חול מקומית. אומרים שיש לו ארבע קומות מתחת למים ושהוא נבנה למעשה על קרקעית האגם שעומקו הוא כ-4.5 מטרים. יש לו קומת מרפסת עם גינה וארבעה צריחים מתומנים בפינותיו עם כיפה אלגנטית. הוא אינו פתוח למבקרים, אך הוא מאוד מרשים למראה כפי שאתם רואים.
אל המלון הגענו עייפים אחרי יום נהדר. מלון Golden Tulip Essential הוא מלון 4 כוכבים במרכז העיר, אך לא במיקום מאוד מרכזי. מלון מודרני עם חדרים מרווחים ונעימים במיוחד וארוחת בוקר טובה, אך לא מעבר. למלון לא הייתה בריכת שחייה, אך הם הציעו פתרון במלון ממול. נתנו למלון ציון 8.5. קישור.
אחרי התארגנות במלון יצאנו לארוחת ערב, אך עוד לפניה רצינו לטעום שני מאכלים מקומיים במסעדה המרוחקת כחצי קילומטר מהמלון ושמה Gulab Ji Chai Wale ,מסעדה מהסוג הבסיסי והזול ביותר והיא הייתה עמוסה בסועדים צעירים שבילו במקום, כנראה קהל היעד העיקרי שלה. הזמנו Bun Maska, שזו לחמנייה עגולה רכה מרוחה בנדיבות בחמאה. מה חשבנו לעצמנו? לחמנייה עם חמאה. יחד איתה הזמנו Bun Samosa, עוד לחמנייה מקומית אהובה והפעם עם סמוסה שבורה בתוכה. פשוט לקחו סמוסה טובה והרסו אותה בתוך לחמנייה. לפחות הצ'אי שהזמנו היה מצוין. לא תמיד ניסיונות מצליחים. שילמנו 175 רופי (7 שקלים) והלכנו לארוחת ערב האמיתית. המקום כל כך מפורסם שאפילו אתר אינטרנט יש לו. קישור.
מסעדת Handi הייתה בסמוך למלון ונחשבת לאחת המסעדות הרג'סטאניות הטובות בעיר. התחלנו עם מנת Paneer Butter Masala. אני חושב שזו מנת הפניר הראשונה שלנו בטיול (למעט פראטה עם פניר). מנה צפון הודית שמכילה קוביות גבינת פניר מבושלות ברוטב עשיר של עגבניות, קשיו, חמאה, שמנת ותבלינים. זו הייתה מנה מופלאה ותחילתו של רומן שלנו עם פניר. יחד איתה הזמנו Butter Chicken. זו כבר קלאסיקה עולמית, שמדורגת במקום 43 ברשימת מאה המנות הטובות בעולם ונחשבת למנת הקארי הפופולרית ביותר. עוף קארי ברוטב עגבניות, חמאה (ולפעמים שמנת) ותבלינים. היא נקראת גם Murgh Makhani (מקאני זה חמאה). ניגבנו את שני הרטבים עד תום עם נאן נפלא. הזמנו גם Pulao, שנקרא גם פילאף. זהו תבשיל אורז הכולל דגנים, בשר, ירקות, פירות יבשים ותבלינים. גרסה הודית פחות מתוקה של אושפלאו וגם הרבה פחות טובה. עם הזמן למדנו תמיד להעדיף נאן על פני אורז. הארוחה המצוינת עלתה 2000 רופי (80 שקלים). קישור.
יום שבת 20/9/25
ארוחת הבוקר אמנם לא הייתה הצד החזק של המלון, אבל ציפתה לנו שם הפתעה. כפי שאתם כבר יודעים, סיגל מאוד אוהבת גולאב ג'אמון והמלון הכין גרסה יוצאת מן הכלל של המנה כשהיא אפויה עם כדורי חומוס קטנים מטוגנים ופיסטוקים וזה היה פשוט נפלא.
בשעה 09:00 יצאנו לדרכנו ובדרך נתנו כביסה במקום שאיתרתי במפת גוגל ועושה כביסה לפי משקל. היה קשה לאתר את החנות שהייתה סגורה, אבל מנוג' התקשר לבעלים והוא ביקש שנשאיר את הכביסה אצל השכן. אל תהיו במתח, זה נגמר בטוב. היעד הראשון להיום הוא שוק החלב (Doodh Mandi), שנמצא לא רחוק מארמון העיר. אל השוק מגיעים מוכרי חלב טרי לא מפוסטר (פרות ובפאלו) מכפרים ברדיוס של עד 50 ק"מ מהעיר. רוב המוכרים מגיעים עם מכלי חלב על טנדרים או אופנועים, אך לא מעטים סוחבים את המכלים באוטובוסים או עם אופניים.
אל השוק מגיעים בעיקר קונים גדולים כגון בעלי מסעדות, קייטרינג או חנויות דברי מתיקה. המוכר מדלל את החלב עם מים והלקוחות טובלים את היד בחלב על מנת לחוש בסמיכות ובאיכות וכך נקבע המחיר. לקראת הצהריים נגמר החלב והמוכרים חוזרים לכפרים. זהו שוק נהדר לחוות תרבות מקומית שמסתבר שלא עברה מהעולם.
לא רחוק משוק החלב נמצא שוק הפרחים (Phool Mandi), חגיגה של צבעים וריחות. אנחנו מופתעים לראות שבשוק לא מוכרים כמעט פרחים עם גבעול, אלא רק ראשי פרחים, שמסודרים בערמות עצומות על הרצפה. הם מוכרים בעיקר פרחי יסמין, ורדים, חרציות וציפורן חתול. התוצרת מגיעה מכפרי הסביבה ובשוק נמכרים כ-50,000 ק"ג פרחים ביום. ראשי הפרחים משמשים לטקסי התפילה ההינדים ולקישוט הבית. בצד השוק יש גם שוק פירות וירקות ולא מעט קופים שמתרוצצים בסביבה בניסיון לאתר את הארוחה הבאה.
משם המשכנו מרחק קצר לאחד משני אתרי התיירות החשובים בעיר. ארמון העיר (City Palace) הוא סמל שלטוני וארכיטקטוני לימי המלוכה הרג'פוטית בעיר. הארמון המפואר שימש בתחילה כמעונה של משפחת המלוכה ובשלב מאוחר יותר חולק לשניים, כאשר בחלק אחד מתגוררת עד היום המשפחה והוא סגור לקהל ואילו החלק השני כולל מספר חצרות ומוזיאונים, בהם ניתן לבקר. אל הארמון נכנסים דרך שער Baradari המרשים הנמצא בפינה הצפון מזרחית ומשני צידיו תותחים.
הארמון נבנה במאה ה-17 על ידי Sawai Jai Singh, המהרג'ה שייסד את העיר שנקראת על שמו. חלק גדול מהמבנים בארמון נבנו בהמשך בתקופות זמן שונות. הארמון נבנה מאבן חול אדומה וורודה בסגנון ששילב מוטיבים רג'פוטים, מוגולים ואירופאים. על הארמון יש שני דגלים. הדגל התחתון הוא דגל משפחת המלוכה והוא מונף תמיד, אך הדגל העליון מונף רק כשהשליט נמצא בארמון.
אחרי הכניסה משמאל נמצאת גלריית התחבורה Rath Khana. נמצאת שם גם הכרכרה שניתנה במתנה למהרג'ה על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1876, אבל אותנו בעיקר מסקרנת החליפה של פיל, שנראית כמו חליפת הגנה לקרבות, אבל על פי השילוט שימשה לטקסים ואירועים. משקלה כמעט 77 ק"ג והיא מורכבת מ-5800 לוחות מתכת.
בסמוך נמצא Sabha Niwas, אולם קבלת הקהל הציבורי בן כ-300 שנה, המגלם את המורשת של שושלת השליטים. אולם מפואר במיוחד בו נמצא כס המלכות, ששימש גם לאסיפות מדינה וקבלת אורחים חשובים והיה סמל שלטוני מובהק. החלל משמש כיום מוזיאון למורשת התרבותית וההיסטוריה של משפחת המלוכה. על הקירות תלויים ציורים בגודל טבעי של המהרג'ות.
מעברה השני של החומה נמצא Sarvato Bhadra, ששימש כאולם קבלת הקהל הפרטי של המהרג'ה, בו הוא ערך פגישות עם אורחים חשובים, טקסים דתיים ואירועים ממלכתיים. אולם פתוח ומרשים עם נברשות קריסטל מרהיבות תלויות מהתקרה ושני כדים מכסף הנחשבים לכלי הכסף הגדולים ביותר בעולם. אומרים שהמהרג'ה השתמש בהם כדי לשאת מים קדושים מהגנגס במסעו לאנגליה להכתרת המלך אדוארד ה-7 בשנת 1902. כל כלי הכיל 2000 ליטר. רצפת השיש באולם מרהיבה ועל הקיר יש גלגל מרכבה עצום.
מסביב לאולם חומות וורודות גבוהות ומאחור מציץ Chandra Mahal, ארמון המגורים של משפחת השליט. הארמון בן 7 קומות ולכל קומה הייחוד שלה. בחזיתו נמצאת החצר הפנימית Pitam Niwas Chowk ובה ארבעה שערים מעוטרים. כל אחד מהם מוקדש לאל אחר ומייצג עונה שונה של השנה. שער הטווס המרשים הוא המפורסם מכולם ומייצג את הסתיו, שער הלוטוס את הקיץ, השער הירוק את האביב ושער הוורד את החורף. תור של מבקרים עומד לפני שער הטווס וממתין לצילומים. גם אנחנו.
משם יצאנו אל החצר הגדולה ביותר, במרכזה נמצא ארמון Mubarak Mahal, שמשמעו ברוכים הבאים, סגנונו אירופאי ובו קיבל המהרג'ה את אורחיו. הוא משמש כיום כמוזיאון לתלבושות בית המלוכה. בפינת החצר נמצא מוזיאון Armoury המציג אוסף פריטים צבאיים ששימשו את הרג'פוטים במלחמות כגון סוס עם שריון גוף מלא בגודל טבעי, סכינים, פגיונות, רובים ועוד, אך הוא סגור כעת לשיפוצים. בחצר גם נמצא מרכז האמנות של ג'איפור, מוזיאון תמונות וצילומים בתשלום נפרד. יש שם גם שוק קטן לעבודות יד. שם הסתיים ביקורנו שארך שעה. כניסה עולה 1000 רופי (40 שקלים). קישור.
מול היציאה מהארמון נמצאת הכניסה אל מצפה הכוכבים ג'אנטר מאנטר (Jantar Mantar). הוא הגדול, המשוכלל והשמור ביותר מבין כל מצפי הכוכבים שבנה המהרג'ה ג'אי סינג על מנת לשפר את המדידות באמצעות מכשירים אסטרונומיים גדולים ומדויקים יותר מאלו שהיו בשימוש אז. משמעות שמו של המצפה היא "מכשירי חישוב". המכשירים כאן עשויים אבן, שיש או ברונזה והם מרתקים בשל היצירתיות שהביאו במטרה לחזות את הזמנים והתנועות של גרמי השמיים השונים. המצפה כולל 19 מכשירים אסטרונומיים ולכל אחד מהם יש לוח הסבר על השימוש שלו. המקום מעניין בעיקר אם מתעניינים בהסברים. הכניסה עולה 200 רופי (8 שקלים). קישור.
היינו במצפה הכוכבים כחצי שעה ומשם עשינו טיול רגלי של כמה דקות לכיוון האתר אולי הכי מפורסם של העיר. בדרך פגשנו פסל מתכת מעניין של פנים שנבנו ממאות דסקיות או מטבעות מתכת קטנות. הפסל הוא חלק מפרויקט Waste to Wonder, שנועד לקשט את העיר באמצעות פסלים מחומרי מיחזור.
ארמון הרוחות (Hawa Mahal) הוא אולי האתר המזוהה ביותר עם ג'איפור ואולי עם רג'סטאן כולה, נמצא במרכז העיר העתיקה והושלם בשנת 1799. הוא למעשה הרחבה של ארמון העיר, שנועד לאפשר לנשות הארמון לשבת בנוחות ולצפות במתרחש במרכז העיר ובשוק מבלי להיראות בעצמן. השימוש במילה ארמון מטעה מכיוון שלא הייתה כוונה להתגורר שם. המבנה בן חמש קומות והנשים ישבו בשלוש הקומות העליונות שלו, שעומקן היה בגודל של חדר אחד. על מנת לשמור על החזות הוורודה של העיר, נבנה ארמון הרוחות מאבן חול אדומה, שבאור השמש נראית וורודה. הוא נחשב כבניין הגבוה בעולם שבנוי ללא יסודות. העיצוב שלו מאוד רג'פוטי עם השפעות מוגוליות, שבאות לידי ביטוי בסימטריה של החזית. גובהה של החזית 26.5 מטרים, יש בה 365 חלונות (המאפשרים קירור מיטבי של החדרים) והכניסה הראשית מאחור. האדריכל היה חסיד של קרישנה ולכן עיצב את המבנה בצורת הכתר של קרישנה.
הכניסה לארמון היא מצדו האחורי, דרך שערי הכניסה Anandpoli ואחריו Chandrapoli. הם מובילים אל חצר פתוחה שבמרכזה מזרקת מים. משם מתחילים לטפס במעלה חמש הקומות של הארמון במסלול עלייה ללא מדרגות. בקומה הראשונה הופתענו לראות תאטרון בובות ובקומה מעליה מספר נגנים וחבורה צוהלת של מקומיות רוקדת. בקומות הבאות נמצאים חדרי הצפייה, חלקם עם חלונות זכוכית צבעוניים ובתוכם הפתח הקטן דרכו הציצו הנשים על המתרחש ברחוב. לכל קומה יש שם משלה ובקומה החמישית נמצא חדרו של המהרג'ה ויש ממנה גם תצפית נפלאה על הסביבה, כולל ארמון העיר, מצפה הכוכבים ועד המבצרים מחוץ לעיר בהם ביקרנו אתמול.
היציאה מובילה דרך גלריית פסלים עתיקים. בין היתר נמצא שם פסל מהמאה ה-18, שהובא למקום ממבצר אמבר ובו רואים את אינדרה (מלך האלים ואל הסערות) ואינדרני (אשתו) רוכבים על פיל לבן Airavata בעל שלושה ראשים כשהם מלווים בנשים משני הצדדים, ששתיים מהן משמאל רוכבות על גמל. הכניסה לארמון הרוחות עולה 200 רופי (8 שקלים).
אחרי שלושת האתרים המרכזיים של העיר העתיקה הגיע זמן השווקים והטעימות. שוק Johari Bazar הוא אחד השווקים העתיקים והמפורסמים ביותר בעיר והוא גן עדן לחנויות סארי ולחובבי תכשיטים מסורתיים, אבני חן ועבודות יד.
ברחוב נמצא Laxmi Mishtan Bhandar, אחד המקומות האייקוניים לאוכל רחוב משנת 1727 (עוד שנתיים הם חוגגים 300 שנים). בחלקו השמאלי יש ממלכת מתוקים וחלקו הימני משמש מסעדה עם אוכל רג'סטאני, כולל טאלי מומלץ. יש לנו רשימה גדולה מאוד של מתוקים לטעום ואני מצליח לגייס את אחת המוכרות לעזרה והיא מראה לנו את כל מה שאנחנו מחפשים. נראה לי שהיא הייתה המומה מהרשימה. טעמנו Mishri Mawa, שהוא קינוח רג'סטאני נהדר עשוי חלב מצומצם עם הל, פיסטוקים ושקדים, טעמנו Ghewar, עוגת דיסק קראנצ'ית שנראית כמו חלת דבש ועשויה קמח, גי, סירופ סוכר והל ועליה שמנת זעפרן, שהייתה מעניינת בלבד ובנוסף אכלנו שלושה מתוקים נוספים שלא מאוד אהבנו, Doda barfi (ממתק גרגירי עשוי קמח חיטה, חלב, סוכר וגי), Kalakand(עשוי בעיקר מחלב וסוכר) ו-Balushahi(ממתק מסורתי פריך מבחוץ, רך מבפנים ומקושט בפיסטוקים או שקדים קצוצים). הכל עלה 365 רופי (14.5 שקלים). קישור.
בהמשך פנינו ימינה אל שוק Bapu Bazar, אחד השווקים הכי צבעוניים, תוססים ומפורסמים בעיר וחגיגה של תרבות רג'סטאנית. השוק הוא גן עדן לקניות ונמכרים בו עבודות יד, בגדים מסורתיים, בשמים, שמיכות עם הדפסים מקומיים, תכשיטים, נעליים, מוצרי עור ומזכרות אותנטיות.
בשוק נמצא Indian Kulfi Faluda. זהו עסק מפורסם מאוד לגלידות פאלודה שבמקור היה שייך למשפחה אחת במשך ארבעה דורות עד ששני האחים החליטו להתפצל והפכו למתחרים צמודים וזהים. כשהתקרבנו אליהם, קפצו עלינו נציגי שני הצדדים וניסו לשכנע אותנו לבחור בהם וזה היה די מביך. אנחנו בחרנו בימני, אולי כי היה קרוב יותר.
בעל העסק היה חביב למדי ובזמן שהכין לנו את הגלידה הוא סיפר לנו את סיפור הפיצול המשפחתי. בבסיס הגלידה אטריות ורמיצ'לי ומעל גלידת וניל, גלידת קולפי עשויה הל וסירופ מי וורדים וזה מעדן יוצא מן הכלל שעולה 130 רופי (5 שקלים). משם לקחנו ריקשה לקנות כרטיסים לבית הקולנוע המפורסם עליו אספר מחר וממנו חזרנו בהליכה קצרה למלון. לאחר זמן קצר הפתיעו אותנו מהמכבסה כששלחו את הכביסה עם שליח ללא תוספת תשלום. היא עלתה 70 רופי לקילו ועוד 20 רופי לכל פריט קטן.
בערב לקחנו ריקשה אל מתחם אוכל רחוב מומלץ ושמו Masala Chowk. זהו מקום קטן וחביב, שהכניסה אליו בתשלום סימלי והוא כולל כ-20 דוכני אוכל סביב חצר עם מקומות ישיבה. מקום נהדר לנסות מגוון רחב של אוכל מקומי. בדיעבד הסתבר שנהג הריקשה הביא אותנו מהצד האחורי, משם נכנסים ללא תשלום. הכניסה עולה 13 רופי (0.5 שקל).
התחלנו עם Golgappa, שהוא שם אחר לפאני פורי שנמצא בשימוש ברג'סטאן. הוא הגיע במילוי תפוח אדמה ורוטב חריף מתוק והיה נהדר. אחריו טעמנו Tikki, קציצה עשויה תפוח אדמה, אפונה ותבליני קארי שמעליה נמזג רוטב תמרהינדי ונענע מתקתק. מנה נהדרת, אפילו שהיא לא פוטוגנית. המנה השלישית היא Dahi Patashi, גם היא סוג של פאני פורי במילוי תפוח אדמה, חומוס מתובל וצ'אטני תמרהינדי. זו הייתה מנה מצוינת שנקראת גם Dahi Puri.
כעת הגיע תורה של כוכבת הארוחה, Sev Puri, פאני פורי במילוי תפוח אדמה, בצל, עגבניות, אטריות חומוס דקיקות, צ'אטני ומגוון פיצוחים. היא הייתה כל כך טעימה שהזמנו עוד אחת. המנה האחרונה לפני הקינוח הייתה Papadi Chat, דסקיות פפאדי (בצק קריספי מקמח חיטה) ומעל מגוון תוספות ורטבים. גם היא הייתה מנה מצוינת.
לקינוח אכלנו Kulfi, ארטיק עשוי גלידת זעפרן. הקולפי הוא להיט בהודו וראינו אנשים אוכלים אותו בכל מקום לאורך כל הטיול. כל ארוחת הטעימות הפנטסטית הזו שכללה 6 מנות וקינוח עלתה בסך הכל 400 רופי (16 שקלים). משם חזרנו למלון עם ריקשה שעלתה 100 רופי (4 שקלים).
יום ראשון 21/9/25
קמנו ליום אחרון בג'איפור ויצאנו בשעה 09:00 אחרי ארוחת בוקר במלון. המשרפה המלכותית (Gaitor Ki Chhatriyan) נמצאת למרגלות מבצר נהרגר ומכילה אוסף קברים מלכותיים של הרג'פוטים ששלטו באזור. לכל אחד מהמהרג'ות יש קבר עשוי אבן חול או שיש ועליו כיפה בצורת מטריה הנקראת צ'אטרי (Chhatri). מצבות מהסוג הזה כבר פגשנו בבית הקברות בג'איסלמר. הגענו לשם כמה דקות לפני הפתיחה אז ניצלנו את הזמן להתבונן על הקופים שמתרוצצים מסביב ולקנות פסל של גאנשה. על הגבעות מסביב מתפתלת החומה שיורדת מהמבצר. הקברים מאוד מרשימים והיינו שם חצי שעה. הכניסה עולה 50 רופי (2 שקלים).
משם המשכנו בנסיעה של כחצי שעה אל מקדש הקופים (Galta Ji Temple), מקדש קסום הנמצא במזרח העיר בלב הרים ותחום על ידי נקיק יפיפה. המקדש מורכב ממספר מקדשים, מספר בריכות קדושות לאיסוף מי גשמים (Kunds) בהם רוחצים מאמינים, פביליונים ומעיינות טבעיים. המקדש בנוי אבן חול וורודה, חומתו מעוטרת בגילופים וציורים יפיפיים, הארכיטקטורה שלו ייחודית והוא נבנה כמו ארמון. במתחם יש מקדשים המוקדשים לאלים ראמה, קרישנה והאנומן.
המקדש נקרא על שם הלהקות הגדולות של קופי מקק ולנגור שחיות בו. הם אוהבים מאוד לחטוף פריטים של מבקרים, בעיקר אוכל, ונראה כי הנוכחות של המבקרים כלל אינה מזיזה להם.
אומרים שמיכל איסוף מי הגשמים Galta Kund הוא קדוש ולעולם לא התייבש. מים צלולים זורמים אליו מסלע הנקרא "ראש הפרה" (Gaumukh) ומאמינים רבים רוחצים בו בתוך מתחם מוסדר המופרד עם גדר במבוק. לכניסה למקדש נדרש קוד לבוש מקדשים ויש לחלוץ נעליים, אך היופי של המקום הוא סביבת המקדש ומנהגי המאמינים ופחות החצר הלא מרשימה שלו. בילינו במקום המרשים כ-45 דקות. הכניסה חופשית. קישור.
משם נסענו כ-40 דקות חזרה העירה אל שער פטריקה. בדרך מנוג' עצר לנו ליד מבנה מרשים מאוד הנקרא Sisodia Rani ka Bagh. מאחרי המבנה נמצא גן יפיפה שנבנה על ידי המהרג'ה מייסד העיר Sawai Jai Singh השני בתחילת המאה ה-18 כמתנה לאשתו השנייה, בת למשפחה אצילית מאודייפור. לא נכנסנו לגן עצמו אבל התרשמנו מאוד מעיצוב החזית שלו.
בדרך חלפנו דרך שכונת עוני שמנוג' סיפר שהיא הגדולה בעיר ושמה Kacchi Basti. היא נמתחת במקביל לכביש, מורכבת מצריפים ומבני בטון רעועים וביניהם סמטאות צרות, בהן רצים ילדים יחפים. זבל זרוק בכל מקום והמראות קשים.
שער פטריקה (Patrika Gate) נמצא לא רחוק משדה התעופה. הוא ססגוני וצבעוני במיוחד ומורכב מסדרה בת תשעה שערים מרשימים, המרוחקים תשעה מטרים האחד מהשני ועליהם ציורי קיר הממחישים סיפורים של בני המלוכה ברג'סטאן. השער נבנה בשנת 2016 בעיצוב מסורתי עם צבעים בהירים וכל אלמנט ייחודי ואינו חוזר פעמיים.
מחוץ לשערים יש פסלים של חיילים, פילים וסוסים, המייצגים את חוסן הממלכה. תשעת השערים המרכיבים את שער פטריקה פופולריים מאוד לצילומי חתונה וכל זמן הביקור נאלצנו לתמרן בין גדודי הצלמים כשלכל מקום שאתה זז, אתה מפריע לצלם אחר. הכניסה חופשית ומומלץ לבקר בבוקר לפני ההמונים שמגיעים.
משם המשכנו אל מוזיאון שלא היה בתכנית המקורית שלנו, אבל הוא נראה לנו מרשים מאוד כשביקרנו אתמול במתחם האוכל בערב, נותר לנו זמן פנוי והחלטנו לבקר בו. מוזיאון Albert Hall נקרא על שמו של הנסיך מוויילס אלברט (לימים המלך אדוארד השביעי), שאבן הפינה להקמתו הונחה בעת ביקורו בעיר. הוא הוקם 11 שנה לאחר מכן בשנת 1887 והוא המוזיאון הוותיק ביותר ברג'סטאן. במקור הוא תוכנן להיות בית העירייה, אך הוסב למוזיאון כדי להציג את מיטב האמנות המקומית. הוא נבנה בסגנון גותי, הינדי ומוסלמי והמבנה שלו מבחוץ מרשים במיוחד ומושך את העין. בכל התמונות המפורסמות שלו הוא נראה משתקף במים, אך כיום אין זכר למים סביבו, אבל זה כל כך יפה, שנאלצתי "להשאיל" תמונה שלו.
על פי שלט המוצב בכניסה, הוא אמור להכיל אוספים בתחומים של אמנות, היסטוריה, חינוך וכלכלה, אך בפועל הייתה לנו תחושה שאין כל קו מקשר בין האוספים השונים. בין היתר ראינו פסלי ברונזה, אוסף ואזות וכלי קרמיקה מרחבי העולם, פסלי אלים כולל פסל ארבע הזרועות של וישנו ופסל של אשתו האלה לקשמי, אוסף חרבות וכלי לחימה, פסלי מתכת, עבודות עץ ולכה, טקסטיל, מטבעות, אוסף מרשים של דמויות חימר (כולל דמויות בתנוחות יוגה), אוסף כלי נגינה, תכשיטים, גילוף בעץ ואפילו מומיה מצרית מהמאה ה-4 לפני הספירה. חלק מהאוספים היה מעניין ובילינו במקום כשעה. כניסה עולה 300 רופי (12 שקלים).
היינו רעבים וממש מול המוזיאון נמצא מתחם האוכל Masala Chowk, בו בילינו אתמול בערב, אז קפצנו לשם שוב לאכול. התחלנו עם Raj Kachori (הקאצו'רי המלכותי). זה מעין פורי גדל ממדים במילוי ירקות, צ'אטני תמרהינדי ומנטה ומעליו אטריות קריספיות. מנה נהדרת מתוקה, מעט חריפה, שמקורה ברג'סטאן. בנוסף הזמנו Dahi Papadi Chat, עוד מנת אוכל רחוב יוצאת מן הכלל שבבסיסה שברי בצק קריספי ומעל יוגורט, מגוון סוגי צ'אטני ואטריות קריספיות. יופי של ארוחה שעלתה 210 רופי (8.5 שקלים).
ממתחם האוכל חזרנו למלון למנוחה קצרה של שעה לפני הסרט. את הכרטיסים קנינו כבר אתמול, עבורנו וגם עבור מנוג', אותו הזמנו להצטרף. קולנוע ראג' מנדיר (Raj Mandir cinema) הוא בית קולנוע מפואר ומפורסם במיוחד ומאוד מומלץ לראות בו את אחד מהסרטים המפורסמים של בוליווד, גם על מנת לראות אותו וגם על מנת לחוות את החוויה של סרט בהודו. הוא נבנה בסוף שנות ה-60 על מנת לאפשר לקהל לראות סרט בתנאים של משפחת המלוכה.
הקולנוע מכיל 300 מושבים בחמש רמות מחיר. הכרטיס הזול ביותר נקרא Rubi ועולה 150 רופי (6 שקלים) ואילו הכרטיס היקר ביותר נקרא Box Premium ועולה 500 רופי (20 שקלים). אנחנו החלטנו להתפנק עם המקומות הטובים ביותר והכורסאות שלנו היו בקומה השנייה של האולם, ממש בגובה המסך, בזווית צפייה יוצאת מן הכלל על הסרט. הסרט Jolly LLB היה החלק השלישי של טרילוגיה בשם הזה, הוא היה בהינדית וללא תרגום, אבל הצלחנו להבין אותו לא רע בכלל וזו הייתה בהחלט חוויה יוצאת דופן. אולי בדיעבד היינו צריכים לקנות את הכרטיסים הזולים ולשבת עם המקומיים כדי להעשיר את החוויה. קישור.
אחרי הסרט המשכנו אל מסעדת Dasaprakash. זוהי מסעדה דרום הודית עליה המליץ מנוג' והיא הייתה ברחוב של המלון, במרחק הליכה ממנו. למטבח דרום הודי לא היו לנו המלצות מוכנות ולכן הקפדנו ללכת על פי המלצת המלצר והזמנו את המנות שהכי מזוהות עם הדרום. התחלנו עם Medhu Vadai, דונאטים מטוגנים נהדרים עשויים עדשים שהוגשו עם מרק ירקות שנקרא Sambhar. המשכנו עם מנה יוצאת מן הכלל ושמה Channa Bhatura, תבשיל קארי חומוס עם באטורה, שזה לחם הודי שמתנפח בטיגון עמוק.
למנות עיקריות הזמנו Rava Masala Dosa, קרפ דרום הודי עשוי סמולינה (Rava) וקמח אורז במילוי תפוחי אדמה וירקות. מסאלה דוסה זו אולי המנה המזוהה ביותר עם הדרום ויכולה להגיע במגוון מילויים. יחד איתה הזמנו Uttapam, עוד קלאסיקה דרום הודית, אותה פגשנו כבר בג'איסלמר ושעוד נפגוש כמעט בכל ארוחת בוקר בטיול. זה אמנם סוג של פנקייק מלוח, אך אני מכנה את המנה אומלט הודי והיא יכולה להגיע עם מגוון תוספות. כעת לקחנו גרסה עם בצל, פלפלים וכוסברה. היה נהדר. סך הכל עלתה הארוחה המצוינת 1700 רופי (68 שקלים). קישור.
יום שני 22/9/25
אחרי ארוחת הבוקר עזבנו את ג'איפור אחרי שלושה ימים נהדרים לכיוון אגרה, אבל עם שני אתרים שעוד מחכים לנו בדרך. אחרי קצת מעל שעה נסיעה, מנוג' הצביע על מקדש מיוחד בצד הדרך והציע לנו לעצור ולראות אותו. מקדש Giriraj Dharan Mandir מוקדש לאל קרישנה ונחשב מאוד בקרב מאמיניו. המבנה צבוע וורוד ומאוד מצועצע ובחלל הפנימי ישבו מספר מאמינים על שטיח והתפללו לפני פסלו של האל.
בשעה 10:15, אחרי קצת יותר מחצי שעה נסיעה נוספת, הגענו אל Abhaneri, שם נמצא האתר הראשון. באר המדרגות (Chand Baori Step Well) היא באר מים עצומה בגודלה ודוגמא מפוארת ביותר לבארות מים רבות נוספות בסגנון הזה שקיימות ברג'סטאן, ששתיים מהן כבר ראינו במהלך הטיול. היא נבנתה לפני כ-1300 שנים על ידי המלך Chandra על מנת להגיע אל מפלס המים בעומק של כ-30 מטרים, מה שהופך אותה לאחת העמוקות והגדולות בהודו.
בארות המים שימשו לשאיבת מים על ידי נשים ולטקסים דתיים, אך גם כמקום מנוחה לעוברי אורח, שהרוו את צימאונם ונחו על המדרגות. בבאר יש 3500 מדרגות ב-13 מפלסים על פני 3 צלעות ותפקידה היה לתת מענה הכי גדול שאפשר למצוקת המים הגדולה ברג'סטאן המדברית. הטמפרטורה בתחתית הבאר נמוכה יותר מאשר על פני השטח ב-5-6 מעלות ולכן גם שימשה לאנשים מפלט מהחום העז. לידה יש ביתן מנוחה לבני המלוכה. המקום שימש כאתר צילום לסרטים רבים וכהשראה לסט בסרט באטמן בשנת 2012.
הבאר נבנתה בשתי תקופות זמן שונות ובסמוך אליה נמצא מקדש גדול, המוקדש ל-Harshshad Mata (אלת השמחה). הוא נבנה באותה תקופה והיה מפורסם בשל העיצוב והפסלים שלו, אך נהרס וניזוק על ידי המוגולים, שהרסו גם את הפסלים בבאר. המקדש נבנה על במה מוגבהת עם תקרה כיפתית וגולת הכותרת שלו היא תבליטים עמוקים ומגולפים, הממוקמים בגומחות סביב בסיס הטרסה העליונה. שרידי העמודים והפסלים מונחים באתר, שנראה מוזנח. הכניסה לבאר עלתה 300 רופי (12 שקלים) והיינו בה ובמקדש קצת מעל חצי שעה. קישור.
משם המשכנו בנסיעה ועצרנו בדרך במקום עליו מנוג' המליץ, שמגיש בין היתר סמוסה מצוינת (לכאורה) עם עוף. ההמלצה הזו לא הייתה מהטובות שלו והסמוסה הייתה מעט יבשה בגלל העוף ובטח פחות טובה מהגרסה הקלאסית שלה. הייתה לי תחושה כאילו אני אוכל שווארמה בתוך סמוסה ולא בקטע טוב. המחיר שלה היה גבוה מאוד, 700 רופי (28 שקלים) יחד עם זוג כוסות צ'אי.
משם המשכנו בנסיעה, תוך שאנחנו חוצים את הגבול בין מדינת רג'סטאן למדינת Uttar Pradesh. אוטר פרדש היא המדינה המאוכלסת ביותר בהודו והרביעית בשטחה וחיים בה כרבע מיליארד תושבים, שישית מאוכלוסיית המדינה. בשעה 13:30 הגענו אל Fatehpur Sikri. זו הייתה בירת האימפריה המוגולית תקופה קצרה עד המעבר לאגרה בשנת 1585 ואז ננטשה בשל קשיים באספקת מים לעיר. השרידים שלה נמצאים על רכס סלעי כשעה נסיעה מאגרה. הביקור שם הוא מעין מסע אחורה בזמן אל הפאר המוגולי, ההיסטוריה, התרבות והארכיטקטורה. המבצר נבנה על ידי הקיסר המוגולי אכבר ומשקף היטב את הארכיטקטורה של התקופה עם שילוב אלמנטים פרסיים, הינדיים ואיסלמיים. יש בו אוסף מונומנטים מוגולים עשויים אבן חול אדומה, גילופים מורכבים וגנים רחבים. אין גישה אל האתר עם הרכב ועל מנת להגיע אליו אנחנו נוסעים עם שאטל חשמלי בתשלום. בכניסה מקבלים את פנינו גנים מטופחים בקפידה המובילים אל אולם קבלת הקהל הציבורי (Diwan Khana i Am), בו ישב הקיסר על בימה מוגבהת והקשיב לתלונות ובקשות של הציבור.
בהמשך נמצא אולם קבלת הקהל הפרטי (Diwan i Khass), מבנה דו קומתי ריבועי ובמרכזו עמוד יפיפה מגולף בעושר רב ועליו פלטפורמה שהייתה מחוברת לפינות החדר. הקיסר ישב על הפלטפורמה ומשם ניהל דיונים עם שריו שישבו בפינות החדר או שנפגש בנושאי דת עם מנהיגים מדתות שונות. בסמוך למבנה ניצב מאגר מים שאני מניח ששימש לאגירת מי גשמים או כבאר ומהצד השני נמצא חדר האוצר, שהיה למעשה הבנק של הקיסר ובשלושת חדריו אוחסנו מטבעות זהב וכסף.
מהצד השני של החצר הגדולה נמצאת בריכת הנוי Anup Talao ובה ארבעה גשרים המובילים לפלטפורמה מרכזית, עליה התקיימו מופעים. לצד הבריכה נמצא בית הסולטנה הטורקית (אחת מנשות הקיסר שהייתה ממוצא עות'מני), פביליון אלגנטי עם גילופים מרהיבים המשקף היטב את האומנות האיסלמית ושימש את הסולטנה לקרוא בקוראן. על שלושה מקירותיו יש פסוקים בפרסית מהקוראן.
בצלע המערבית של החצר נמצא Panch Mahal, ארמון מרהיב בן חמש קומות שמדגים את הפאר והיכולות ההנדסיות של האומנים המוגולים, שעיצבו אותו בסגנון פרסי והוא שימש למנוחה. כל קומה קטנה מקודמתה וכל עמודי השיש מעוצבים שונה ומעוטרים בגילופים עשירים. הקיסר ישב בקומה העליונה ונהנה מאוויר מעט קריר יותר בערבים. הקומה השלישית הייתה מחוברת במסדרון מקורה עם Haramsara, ארמון המגורים של נשות הארמון וכך יכלו לבוא לבקר את הקיסר.
משם חצינו את החמאם וצפינו במתחם המגורים של הנשים Haramsara. במבנה ארבעה חדרים ופביליון פתוח ששימש ללינה בלילות הקיץ החמים. בסמוך נמצא המטבח של הארמון ובהמשך שער מרשים מאוד המוביל לחצר הפנימית של ארמון Jodh Bai (ארמונה של אשתו הרג'פוטית של אכבר). בחזית הארמון מעל השער שתי מרפסות מגולפות ומעל שני פביליונים עם כיפות. בפנים יש חצר פנימית גדולה ומרשימה והכל מעוטר עם גילופי פילים, ציפורים, פרחים וצורות גיאומטריות שונות.
משם מוליכה דרך קצרה החוצה אל עבר המסגד הגדול. הכניסה אליו דרך שער המלכים ואנחנו מתבקשים ללבוש מכנסיים ארוכים ולחלוץ נעליים. הרצפה לוהטת, אך לאורכה פזורים שבילי בד שמאפשרים ללכת מבלי לשרוף את כפות הרגליים. מימין נמצאים שני קברים מרשימים. הרחוק יותר הוא קבר השיש הלבן של הקדוש Salim Chishti (האיש אשר ברך את אכבר וחזה את לידת שלושת בניו). המקומיים מאמינים שהוא מגשים משאלות. לפניו נמצא קברו של Islam Khan, נכדו של הקדוש, שהיה גנרל בכיר בצבא המוגולי. הוא עשוי אבן חול אדומה.
בצלע המערבית נמצא המסגד המרכזי. למרות שהוא המרכזי והחשוב, הוא קטן יחסית לגודלו של המתחם. נמצאים בו שני מתפללים ועוד אחד שהלך לישון. ככה זה בהודו.
משני צידי המסגד יש אולמות עם קשתות מעוטרות וכשמצלמים דרכן מתקבלת תמונה יפה של שערים אינסופיים, בייחוד עם החיוך של סיגל וחצאית המקדשים שלה, שתמיד הייתה מוכנה לרגע שנזדקק לה.
בצלע הדרומית של המתחם נמצא שער הניצחון Buland Darwaza, שגובהו 54 מטרים והוא נבנה להנציח את ניצחונו של אכבר על גוג'אראט. מצידו החיצוני יש מרפסת תצפית על כל הסביבה. כאן מסתיים הביקור ומהמתחם יצאנו החוצה שוב דרך שער המלכים, שם גם הייתה תחנת ההסעה של השאטל החשמלי לחניה. בסך הכל בילינו באתר כולו כמעט שעתיים. הנסיעה בשאטל לשני הכיוונים עלתה 30 רופי (1.2 שקלים) והכניסה לאתר עלתה 610 רופי (24.5 שקלים).
כעת יצאנו בדרכנו לאגרה, אליה הגענו בשעה 16:15. המבצר האדום (Red Fort) היה מקום המגורים של קיסרי השושלת המוגולית עד שנת 1638, אז עברה עיר הבירה לדלהי. הקיסר אכבר בנה את המבצר מאבן חול אדומה והצבע העניק למבצר את שמו. כ-4000 פועלים השתתפו בבנייה שנסתיימה בשנת 1573. גובה החומה המוקפת חפיר הוא 21 מטרים והיקפה כ-2.5 קילומטרים. הארכיטקטורה של המבצר משקפת היטב את הפאר וההדר של שלטון המוגולים בהודו. המבצר שימש גם כמעון המלכותי, גם כבסיס צבאי של הכוחות המוגוליים וגם כמקום מושב הממשלה, שאגרה הייתה בירתה.
אחרי שרכשנו כרטיסים, נכנסנו למבצר דרך שער הכניסה הראשי Amar Singh, שער מרשים במיוחד על שמו של גנרל רג'פוטי שהיה בן בריתם של המוגולים. בעבר, השער המרכזי היה שער דלהי שפונה מערבה ועליו יש עיטורי שיש מורכבים, אך הוא אינו פעיל כיום.
לאחר הכניסה מימין נמצא ארמון Jahangiri ששימש למגורי נשות הארמון, כולל אשתו ההינדית הראשונה של הקיסר אכבר שכונתה Jodha Bai. לפני שער הכניסה יש אמבט רחצה הבנוי מחתיכת אבן אחת, אותו מילאו במי וורדים ריחניים ומעל שער הכניסה יש שלושה מגיני דוד. אכבר קרא לארמון על שם בנו. מהחצר הפנימית של הארמון הנמצאת על גדת הנהר, אנחנו רואים לראשונה ממרחק את הטאג' מהאל המרשים.
מצפון למרפסת נמצא Shahjahani Mahal, ארמון בו הוחלפה האבן חול האדומה בשיש. הוא כולל אולם גדול ואת המגדל המתומן הגבוה (Musamman Burj) עם המרפסת הבולטת לכיוון הנהר עליו עמד שאה ג'האן כשהופיע מידי יום בפני העם ושם גם הכריז על צווים מלכותיים. בסמוך נמצא ארמון השיש האלגנטי והיפיפה Khas Mahal, ששימש כמקום המגורים של הקיסר.
משם המשכנו להיכל קבלת הקהל הפרטי Diwan I Khas, ששימש את הקיסר לפגישות פרטיות אינטימיות עם מנהיגים זרים ואנשים חשובים. זה אחד המבנים המלכותיים והמפוארים במצודה ומשקיף מלמעלה על החצר המלכותית Machchi Bhawan, במרכזה מדשאה מטופחת ומסביבה מבנים דו קומתיים עם גלריות וקשתות. בעבר היו שם בריכות שיש עם מזרקות ודגים. הקומה התחתונה שימשה כחדר האוצר. מהחצר אין מעבר להמשך המסלול ונאלצנו לחזור מכאן חזרה. לא רחוק משם נמצא ארמון המראות המפואר Sheesh Mahal, שקירותיו ותקרתו משובצים באלפי מראות קטנות, אבל לצערנו הוא היה סגור למבקרים והיה ניתן להציץ אליו רק מבעד לשערים סגורים.
בחצר החיצונית נמצא היכל הקהל הציבורי Diwan I Am, ששימש את הקיסר להאזין לעתירות פומביות ולפגוש את פקידי המדינה. לפני שהיה מבנה, האסיפות נערכו על במה ואוהלים. הוא בנוי עם אכסדרות וקשתות כפי שנראו כל היכלי הקהל הציבוריים שבנה שאה ג'האן במיקומים נוספים כמו במבצר בדלהי.
התחנה האחרונה במבצר היא מסגד הפנינה (Moti Masjid) היפיפה שנבנה על ידי שאה ג'האן, שהיה ידוע כחובב שיש לבן. לצערנו הוא נמצא בשיפוצים והיה סגור לביקור. בסופו של דבר, שאה ג'האן נכלא במבצר על ידי בנו אורנגזב שתפס את מקומו משנת 1658 ועד מותו בשנת 1666. משם הוא נהג להשקיף על הטאג' מהאל, קברה של אשתו. היינו במבצר המרהיב כשעה ורבע. הכניסה עולה 650 רופי (26 שקלים).
משם נסענו אל המלון, אליו הגענו בשעה 17:40. מלון Atulyaa Taj הוא מלון 4 כוכבים שנבחר בשל מיקומו במרחק הליכה מהטאג' מהאל. לא לגמרי ברור לי האם זה מיקום מיטבי באגרה, אך כשאתה מטייל עם נהג, זה היה נוח. קיבלנו חדר בקומת הכניסה שהיה מאוד מרווח, אך מעט מיושן עם מיטה לא נוחה במיוחד, חדר אמבטיה מיושן ובדיעבד גם ארוחת בוקר דלה. נתנו למלון ציון 7.5. קישור.
בשעה 18:30 קבענו עם מנוג' שיבוא לקחת אותנו לאזור שוק Sadar לארוחת ערב, שם נמצא רחוב קטן של דוכני אוכל נהדרים ושמו Chaat Gali. סיגל הכינה לא מעט המלצות לרחוב ואחרי שעשינו סיבוב על פני כל הדוכנים בחרנו להתחיל עם Basket Chaat, טארטלט עשוי תפוח אדמה מטוגן בשמן עמוק במגוון מילויים וצ'אטני. מנה יוצאת מן הכלל ואפילו פוטוגנית במיוחד, שעלתה 70 רופי (3 שקלים).
אחריה הזמנו מנת ביריאני ירקות הכי טובה שאכלנו עד כה עם אורז קריספי והרבה בצל מטוגן. היא הייתה נהדרת, חריפה במידה ועלתה 100 רופי (4 שקלים). המנה הבאה קלאסיקה צמחונית ידועה ואחת הטובות שאכלנו בטיול ושמה Paneer Tikka, שיפוד נתחי גבינת פניר, בצלים ופלפלים שניצלו על גחלים ולאחר מכן עורבבו ברוטב קרמי נהדר. מנה צמחונית מעולה שעלתה 200 רופי (8 שקלים).
אנחנו ממשיכים אל Aloo Tikki, קציצת תפוחי אדמה מטוגנת, שנקרעת לחתיכות קטנות ומוגשת עם מגוון סוגי צ'אטני, בעיקר תמרהינדי מתוק. זו מנה ממכרת שעלתה 70 רופי (3 שקלים). במקומות מסוימים בהודו המנה נקראת Bhallaומוגשת עם יוגורט ורימונים. איך אנחנו יודעים? אכלנו אותה שוב בטעות בדוכן ליד.
כעת חיפשנו לטעום את הממתק המפורסם של אגרה שנקרא Petha. הממתק השקוף עשוי דלעת לבנה, שבושלה בסירופ סוכר ותובלה בשקדים ותבלינים. יש שני סוגים, רך ונוזלי או יבש וקשה. הלכנו לחנות מאוד מפורסמת שמייצרת את הממתק, אך שם מכרו רק חבילות גדולות ואנחנו רק רצינו לטעום. אחרי כמה דקות נמצאה חנות עם מוכר אדיב ששמע שאנחנו רוצים לטעום וכיבד אותנו בממתק. כל פעם אנחנו נדהמים עד כמה ההודים הם מסבירי פנים לתיירים. הממתק היה מתוק במיוחד והזכיר לי פירות מסוכרים מיובשים.
משם חזרנו למלון ויצאנו לטיול רגלי לכיוון הטאג' מאהל לסגור את הערב במקום עליו קראתי המלצה. הדרך הייתה חשוכה ולפרקים מעט מפחידה והרבה יותר ארוכה ממה שחשבנו, אך לבסוף הגענו אחרי שעברנו את הטאג' לאזור תוסס עמוס מסעדות וברים, שם נמצאת מסעדת Joney's place, שנתגלתה כמעוז ישראלי עם מלצר דובר עברית. אנחנו מאוד לא אוהבים מסעדות שעברו גיור וככה זה כשאני מביא המלצה ממקור ישראלי ולא סיגל, שמתבססת על מקורות זרים. שתינו לאסי וקפה קר, שילמנו 230 רופי (9 שקלים) וחזרנו עם ריקשה למלון במחיר 100 רופי (4 שקלים).
יום שלישי 23/9/25
קמנו נרגשים לקראת הביקור באחד האתרים המפורסמים בעולם ויצאנו בשעה 05:25 על מנת להספיק לראות את הזריחה בטאג' מהאל. טאג' מהאל (Taj Mahal) הוא אחד המבנים המפורסמים בעולם, נכלל ברשימת שבעת פלאי עולם של העידן החדש וממוקם על הגדה הדרומית של נהר Yamuna. משמעות שמו בעברית הוא "כתר הארמון".
שאה ג'האן (Shah Jahan) היה במאה ה-17 המלך החמישי של האימפריה המוגולית. בשנת 1612 הוא נשא לאישה את מומתאז מהאל ("גבירת הארמון"), שהפכה במהרה לאשת סודו ושותפתו למסעות הכיבוש. היא נפטרה בגיל 38 במהלך לידת ילדם ה-14 ורגע לפני מותה ביקשה ממנו שכל העולם יידע כמה גדולה הייתה אהבתם. המלך התקשה להתאושש ועסק בכל זמנו בבניית המוזוליאום להגשמת משאלתה. לצורך כך הוא גייס את טובי האומנים בעולם ומיטב חומרי הגלם והאבנים הטובות. מעל 20,000 עובדים עמלו במשך 22 שנה על בניית המבנה העשוי שיש שנהב לבן והוא נחנך בשנת 1653. עלות הבניה התקרבה למיליארד דולר במונחים של היום. האגדה מספרת שלאחר סיום הבנייה כרת המלך את ידיו של האדריכל על מנת שלא יוכל לבנות שוב מבנה דומה. לאחר מותו נקבר המלך בטאג' מהאל לצד אשתו.
המתחם הגדול נבנה בסימטריה והגן שלו מחולק לארבעה רבעים המופרדים על ידי תעלות מים שמספקות השתקפות נפלאה של המבנה. בכניסה למוזוליאום גורבים על הנעליים גרבי הגנה אותם קיבלנו כאשר קנינו את הכרטיסים ואסור לצלם את קבר השיש המפורסם. ממזרח לו נמצא Mehmaan Khana, בית האורחים, ששימש כבית ההארחה למבקרים שהגיעו להשתתף בטקסי האזכרה של מומתאז מהאל. לפני שהקימו את המבנה הם לנו באוהלים. המבנה מרשים במיוחד בזריחה ובכניסה אליו יש צלמים רבים שמציעים צילום עם השתקפות של הטאג' בתוך שלולית מים שהם יוצרים על הרצפה. ממערב לטאג' נמצא המסגד, ששימש את המבקרים בקבר. הוא פונה למכה, בנוי אבן חול אדומה ויש לו שלוש כיפות לבנות, המרכזית גדולה יותר ועוד שתיים קטנות, קשתות מעוטרות ומינרטים קטנים.
בטאג' מבקרים מידי שנה כ-8 מיליון מבקרים והוא אחד מאתרי התיירות המפורסמים בעולם. בדיעבד, אני לא רואה ערך להגיע בזריחה, אך זה השתלב לנו מצוין בלו"ז ואפשר לנו לראות את הטאג' לפני שההמונים מגיעים. כשיצאנו כבר היה קשה מאוד לצלם אותו בלי שיהיו עוד אלפי אנשים בתמונה. הכניסה עולה 1300 רופי כולל כניסה למוזוליאום והיינו שם כשעה ורבע. קישור.
מהטאג' חזרנו לארוחת בוקר במלון ואחריה יצאנו לדרך בשעה 08:15 ואחרי כחמש שעות הגענו ליעד הבא. Orchha נוסדה בתחילת המאה ה-16 לאורך נהר Betwa על ידי שושלת Bundela ונותרה עדות נהדרת לנפלאות התקופה וכמקום העיקרי שמשמר את תרבותה והאגדות שלה. אורצ'ה כיום היא עיירה חקלאית זעירה ומתגוררים בה קצת מעל 10,000 תושבים. כל אתרי התיירות המרכזיים של אורצ'ה נכללים בכרטיס הכניסה למבצר שלה, אותו יש לקנות במבצר ומחירו 750 רופי (30 שקלים).
בית המלון MPT Sheesh Mahal הוא למעשה חלק מהמבצר. מצד אחד הוא מאוד מיוחד וסחט מאיתנו קריאת התפעלות כשנכנסנו לחדר לראשונה, אך מצד שני הוא מיושן ומאוד מאתגר לתחזוקה. את החדר החליפו לנו כי המזגן לא עבד ובמקומו קיבלנו את הסוויטה המלכותית של המלון, שנראית מאוד מלכותית וגרמה לנו להרגיש מלכים. היא הייתה עצומה בגודלה, אבל כאמור הכל מאוד מיושן, המון הפסקות חשמל וארוחת הבוקר הכי עלובה בטיול. נתנו למלון ציון 6. קישור.
אחרי התארגנות מהירה במלון יצאנו אל מקדש לקשמי נאראיאן (The Laxmi Narayan Temple), מקדש משנת 1622 שמציג סגנון אדריכלי ייחודי שנראה כמו מבצר. על הקיר החיצוני יש גילופים דמויי חלונות ומעל תיאור קרבות. החצר הפנימית מוקפת חומות והאולם ממוקם בחזית המזבח המתומן במרכז החצר. מהחצר עלינו אל קומת הגג, ממנה נשקף נוף מרהיב של העיירה ומעליה מתנשא מגדל בן 4 קומות, שגרם המדרגות בתוכו נראה רעוע למדי והחלטנו לא לבדוק את עמידותו.
קירות המקדש והגגות הקמורים מעוטרים בציורי קיר אמנותיים מרשימים, המתארים סיפורי אלים ומלחמות ונושאים חילוניים. אנחנו נעזרנו בשומר על מנת לאתר את הציור המפורסם ביותר במקדש של ציפור קטנה נושאת פיל גדול בציפורניה והוא בעצמו מחזיק שבעה פילים קטנים נוספים, אותו צייר Shungi Chirya. המקדש היה מעניין במיוחד וביקרנו בו כחצי שעה. הכניסה כלולה בכרטיס הכניסה למבצר.
משם נסענו נסיעה קצרה אל האנדרטאות המלכותיות (The Royal Chhatris), מבנים קובייתיים עם כיפה וצריחים, הנמצאים על גדת הנהר ונבנו במאות 17-18. הם נראים כמו מקדשים עם חלל מרכזי אחד הנמצא על פלטפורמה מרובעת וארבעה מגדלים בפינות ומשמשים כאנדרטאות למלכי שושלת בונדלה ומשפחתם וכמקום בו נמצא אפרם. האנדרטה המרשימה ביותר היא של Bir Sing Deo, שנראית יותר כמו ארמון והיא נמצאת מחוץ למתחם בסמוך לנהר. אומרים שהאנדרטאות הכי מרשימות בשקיעה. הכניסה כלולה בכרטיס הכניסה למבצר.
משם חזרנו למלון, קיבלנו חדר חדש במקום זה עם המזגן המקולקל ויצאנו לטייל במבצר בו שוכן המלון. מבצר אורצ'ה (Orchha Fort) המרשים מימי הביניים (תחילת המאה ה-16) הוא הסיבה המרכזית לביקור בעיר. הוא ממוקם על אי בתוך נהר Betwa ונבנה על ידי המהרג'ה Rudra Pratap Singh משושלת בונדלה. הוא מכיל ארמונות ומקדשים שנבנו לאורך תקופה ארוכה על ידי מהרג'ות נוספים. מוביל אליו גשר קשתות על הנהר ובסופו שער גדול. הארמונות מייצגים ארכיטקטורה רג'פוטית מוגולית במיטבה. הביקור במקום יכול להיות די מבלבל וקל מאוד לפספס חלקים מהמבצר כי המסלול אינו ברור.
התחלנו את הסיור באולם קבלת הקהל הציבורי (Diwan e Am) שכמו במקומות אחרים היה חלל גדול ובו עמודים רבים והוא נראה מוזנח למדי. צמוד אליו מדרום נמצא ארמון השליט (Raja Mahal), שמכיל חדרים רבים עם שרידים של ציורי קיר מפוארים של אלים, בעלי חיים ואנשים. הציור המפורסם והמרהיב ביותר הוא תיאור של עשרת הגלגולים של האל וישנו. היה לנו מאוד חסר במקום שלטי הסבר וזה פוגם בביקור. לארמון יש גם קומה נוספת, אך לא מצאנו בה שום דבר מיוחד חוץ מתצפית יפה אל ארמון Jahangir ממול.
משם המשכנו אל הארמון המרכזי של המבצר. עוד לפניו משמאל נמצא Sheesh Mahal (ארמון המראות), שהיה מתחם האירוח המלכותי וכיום משמש כמלון (בו אנחנו לנים). ארמון ג'הנגיר (Jahangir Mahal) הוא הסיבה המרכזית לביקור במקום. הוא נבנה אמנם בתחילת המאה ה-16, אך השליט Veer Singh Bundela המשיך את הבנייה ועיטר את חלקו העליון של הארמון לאחר ביקור הקיסר המוגולי ג'הנגיר באורצ'ה בשנת 1606. הארמון נקרא על שמו של ג'הנגיר כמחווה לקיסר המוגולי.
הארמון המרובע בן ארבעה מפלסים ומעליהם שמונה צ'אטרים (כיפות קטנות). במרכז החצר הפנימית יש בריכה. המרפסות בקומה הראשונה נתמכות בקונסולות ומעוטרות בקישוטי פילים. קשתות ההינדולה (סוג של קשת באדריכלות ההודית המייצגת תנועת נדנדה) צבועות בכחול ומציגות תהלוכות, דבר המאפיין את סגנון האדריכלות הרג'פוטית, בעוד שבחלקו העליון של הארמון ניכרת השפעה של אדריכלות מוגולית עם אלמנטים האופייניים לשושלת בונדלה. עיטורי הפנים של החדרים, הציורים והקישוטים החיצוניים מדגימים שילוב של סגנונות אדריכלות ואמנות שונים. הצלע החיצונית המזרחית של הארמון מרשימה מאוד ומומלץ לא לפספס אותה. משני צידיה של דלת הכניסה היפה יש צמד פסלי פילים בתוך פביליונים, הנראים כאילו שומרים על הכניסה לארמון.
ממזרח לארמון נמצא Rai Parveen Mahal. הארמון הקטן נבנה לכבוד האישה היפה ראי פארווין, שנודעה בכינוי הזמיר של אורצ'ה. יש בו דיוקנאות של תנוחות ריקוד שלה ודיוקן של המלך רכוב על סוס. מידי ערב נערך במבצר מופע אורות וצלילים בתשלום נוסף. בסך הכל בילינו במבצר שעה.
מהמבצר הלכנו ברגל למסעדה עליה המליץ מנוג' ושמה Open Sky. למסעדה יש מרפסת פתוחה על גגה ממנה נשקף המבצר. התפריט לא מאוד גדול והזמנו ממנו מנה אחת חדשה לטעום ועוד מנה אחת מוכרת. Kadai Paneer היא גרסה של קוביות הגבינה האהובות עם פלפלים ברוטב עגבניות, מנה נהדרת שחיסלנו עם נאן שום וחמאה. קדאי הוא שמה של המחבת העמוקה בה מכינים את המנה. לצידה של המנה המצוינת הזמנו Malai Kofta, מנת הכופתאות בה כבר הספקנו להתאהב עוד קודם ועליה הסברתי באחד הימים הקודמים. הארוחה עלתה 700 רופי (28 שקלים).
אחרי הארוחה מיהרנו אל מקדש Chaturbhuj Temple הסמוך לפני שייסגר.המקדש שונה מאוד מבחינה ארכיטקטונית מהמקדשים האחרים באורצ'ה. כיפתו שטוחה כמו מסגד, החצר פתוחה ויש בו מבנים הדומים לאנדרטאות של מלכי בונדלה. המקדש נקרא על שם הפסל של וישנו בעל ארבע זרועות הנמצא בו על במה מוגבהת ומוקדש לו. המקדש נמצא ממש מול המבצר, מצדו השני המערבי של הנהר.
כשנכנסנו למקדש עט עלינו ילד שהציע להראות לנו את המקדש. האינסטינקט הראשוני היה לסרב כי את התופעה הזו של המתנדבים בתשלום אנחנו כבר מכירים היטב, אבל היה משהו בילד שגרם לי לחשוב אחרת כי הוא הציע לפתוח עבורנו דלת שמובילה אל מרומי המקדש כולל הגג ולהראות לנו מעברים סודיים ואין לי הסבר למה זה קסם לי. סיגל החליטה שהיא לא מטפסת במדרגות הצרות למעלה ואני יצאתי להרפתקה. הוא אפילו ציין כי יש על צמד המגדלים זוג נשרים אבל זה דווקא היה בעיניי פחות מושך.
הטיול היה מרתק, לפעמים אפילו מפחיד כי טיילנו בגבהים של הכנסייה והתצפית על החלל שלה מהמרומים היה מרתק. מהגג הייתה תצפית מדהימה על המבצר מהצד השני של הנהר ועל מקדש ראמה רג'ה, שנמצא ממש מתחת למקדש. לרגעים הרגשתי כמו הגיבן מנוטרדם שמטייל במרומי הכנסייה. אפילו הנשרים שהוא הבטיח אכן היו במקומם והילד היה פשוט מקסים והפך את העולם כדי שאהיה מרוצה מההחלטה שלי. בזמן הזה סיגל לא נחה כי כהרגלה היא הפכה מהר לאובייקט צילומי עבור המקומיים ואפילו צילמה משפחה אחת עצומה בגודלה למזכרת. כשירדתי מהמרומים נפרדתי מהילד עם טיפ נאה והמשכנו לדרכנו. מקום מיוחד.
משם חזרנו למלון למנוחה קצרה לפני היציאה בערב לראות את הטקס ההמפורסם במקדש המקומי. מבט מהחלון בחדר גילה שקיעה מרהיבה שצבעה את המקדש ממנו חזרנו בכתום. מימינו רואים את המקדש הלבן אליו נצא עוד מעט וקרוב אלינו רואים את ארמון Raja שנמצא במבצר ממש ליד המלון. בשמיים המון ציפורים שנראים כמו כתמים בתמונה.
מקדש ראמה רג'ה (Ram Raja Temple) הוא המקדש היחיד במדינה בו סוגדים לאל ראמה כמלך בשר ודם ולא כאל. הוא נקרא גם מקדש אורצ'ה, נבנה במאה ה-16 וצבוע לבן, וורוד וצהוב. הוא אינו דומה כלל למקדשים אחרים מכיוון שבמקור הוא היה ארמון המלכה וקראו לו Rani Mahal. המאמינים מספרים שהפך למקדש ביום שבו המלך חלם כי ראמה מגיע לארמון ומבקש להציב בו את פסלו. בגרסה אחרת מספרים כי המלכה יצאה למסע לעיר איודיה כדי להביא את דמותו של ראמה כילד. היא הביאה את הדמות לאורצ'ה אל המקדש הסמוך Chaturbhuj שנבנה במיוחד, אך הדמות סירבה לזוז וכתוצאה מכך, ארמון המלכה הסמוך הפך למקדש ומאז האל ראמה שוכן בו כמלך. אין ספק שלהודים יש סיפורים מרתקים ולפעמים כמה.
מידי יום בערב מגיעים למקדש אלפי מאמינים החולפים על פני פסלו של ראמה, מצדיעים לו ומניחים מנחה כשמשני צידי הפסל עומד משמר כבוד של חיילים. לצערי אסור היה לצלם, סיגל ניצלה את הזמן לאסוף לה חברות מקומיות ולדבר איתן בפנטומימה מכיוון שאף אחד מהצדדים לא דיבר את שפתו של השני, כשבזמן הזה אני מאתר בקרב הממתינים לעבור על פני הפסל אדם שנראה לי מלומד ומבקש הסברים על האירוע. הוא מספר לי שהגיע מעיר מגוריו במיוחד כדי לעבור על פני הפסל וכי זו המתנה שלו ליום הולדתו. בתגובה הוא שואל אותי מה דעתי על המצב בעזה ואני מתחמק מדיון פוליטי באלגנטיות. הטקס מתחיל וברמקולים הכרוז מדבר וההמונים חוזרים על דבריו ושרים בקול שירי תפילה והכל נראה קצת כמו התנהגות של כת. בשלב מסוים הרגשנו שמיצינו ועזבנו את המקום אחרי אירוע מרתק במיוחד.
בדרך למלון עצרנו לשתות משהו במסעדה עם מרפסת לנהר ושמה Indiana, גם עליה המליץ מנוג'.
יום רביעי 24/9/25
היום מצפה לנו נסיעה קצרה במונחי הטיול ויצאנו לדרך בשעה 09:00. בכל הדרך פרות שוכבות באמצע הכביש ומנוג' מסביר לנו כי הן מעדיפות את אמצע הכביש על פני השוליים כי שם יבש יותר והן נהנות ממשב הרוח של המכוניות החולפות. בשלב מסוים של הטיול, המראה של הפרות על הכבישים כבר מתחיל להראות טבעי. בשעה 11:30 הגענו אל המלון ב-Khajuraho. מלון Ramada by Wyndham בן 5 כוכבים נמצא על הכביש המוליך למקדשים. מלון דו קומתי מעט מיושן סביב בריכת שחיה חביבה. החדר היה מרווח מאוד עם רצפת פרקט ומיטה גדולה ונוחה, חדר אמבטיה מיושן וארוחת בוקר סבירה. נתנו לו ציון 8. בדיעבד נראה כי היינו נדיבים בציון באותו יום כמו גם מי שנתן לו 5 כוכבים. קישור.
אחרי התארגנות מהירה יצאנו אל מתחם המקדשים. המקדשים הארוטיים של קג'וראהו (Khajuraho) הם מהחשובים באתרי התיירות בהודו ומתוארכים לשנים 885-1125 לספירה. גודלו של המתחם ששה קמ"ר בלבד ויש בו 22 מקדשים ששרדו לאורך הזמן מתוך 85 שהיו במקור. העיר הייתה בירת שושלת Chandela עד שהמלוכה עזבה למקום אחר בסוף המאה ה-11 ודעכה עד שנשכחה במאה ה-14. בדיעבד, הריחוק שלה הציל אותה מההרס שהשאירו כובשים מוסלמים ומוגולים על מונומנטים הינדים והיא נתגלתה מחדש בשנת 1838 על ידי קצין בריטי. היא כל כך רחוקה שגם מטיילים רבים פוסחים עליה.
המקדשים מוקדשים לאלים שיווה, וישנו ו-Jaina, נבנו מאבן חול קשה ועליהם אלפי גילופים בעלי אופי מיני. הפסלים מייצגים דמויות עירומות, תנוחות מיניות, יחסי מין בין בני אדם לחיות, אורגיות, מין אורלי ועוד, כיד הדמיון הטובה. הפיסול האירוטי מאוד מוזר מכיוון שאינו תואם את התרבות ההינדית השמרנית ולא באמת יודעים להסביר את זה. הסברים אפשריים הם שהפסלים נועדו לרכך את זעם אלי הטבע או שאולי הם חלק מתורת הטנטרה. המקדשים מחולקים בשלושה מתחמים, מערבי, מזרחי ודרומי. המקדשים אינם פעילים ולפי האמונה המקומית, אין נוכחות של אלים במקדשים שאין בהם מאמינים. כניסה למתחם המערבי עולה 550 רופי (22 שקלים) ולשאר המתחמים הכניסה חופשית.
התחלנו במתחם המערבי שהוא הגדול והמפורסם מכולם. המקדש ההינדי Kandariya Mahadeva הוא המפואר, הגבוה והגדול ביותר, נבנה בשנת 1029, מוקדש לאל שיווה, מתנשא לגובה של 31 מטרים ונחשב לאחת מיצירות המופת הגדולות ביותר של האמנות ההינדית. הוא מעוטר עם פסלים ותבליטים של פילים, סוסים, לוחמים וציידים, אקרובטים, מוזיקאים ורקדנים. בחלל הפנימי נמצא הלינגה (סמל פאלי של שיווה). מעל פתח הקודש יש תבליט של רקדנים ומוזיקאים ובמרכזו שיווה בעל ארבע זרועות, כשבראהמה מימינו ווישנו משמאלו. מעט מצפון לו נמצא פביליון ובו פסל של חיה גדולה (אריה?) ולפניה כורעת אישה בתחינה. האריה הוא סמל לכח אלוהי באדריכלות מקדשים הינדית.
מקדש Jagdambi צמוד אליו מצפון ונקרא על שמה הנוסף של האלה פרוואטי אשתו של שיווה, שפסל שלו נמצא על במה בתוך המקדש. הוא היה מוקדש במקור לאל וישנו, שדמותו בעלת ארבע הזרועות מגולפת על המשקוף של קודש הקודשים. המקדש ידוע בזכות העושר הפיסולי שבו. מקדש Chitragupta הוא האחרון בשלישיה, דומה לקודמו ומוקדש לאל הבן סוריה (אל השמש). פסלו המרשים עומד על מרכבה רתומה ל-7 סוסים נמצא בקודש הקודשים. בגומחה המרכזית של החזית הדרומית יש פסל של האל וישנו עם 11 ראשים ושמונה זרועות.
מקדש Lakshmana הנמצא דרומה משם הוא המקדש הוותיק ביותר בקג'וראהו. בקירותיו יש חלונות עם מרפסות ומעקות מעוצבים. בנישה המרכזית נמצאת דמותו של וישנו בעלת שלושה ראשים וארבע זרועות. במרכז נמצא ראש אנושי ומצדדיו ראשים של חזיר ואריה. המקדש נבנה בשנת 939, מוקדש לווישנו ומכיל יותר מ-4000 דמויות מפוסלות. בסך הכל היינו במתחם המערבי שעה ורבע.
הגיעה שעת ארוחת הצהריים והתיישבנו לאכול במסעדת Flavours Cafe הסמוכה ליציאה, עליה המליץ מנוג'. הזמנו מנה שנקראת Paneer Kolhapuri, מנה נהדרת ממדינת מהרשטרה עם קוביות גבינת פניר ברוטב קרמי עשיר של תבלינים וקוקוס. לצדה הזמנו צי'קן טיקה קארי מסאלה ואת שתי המנות ניגבנו עד תום עם מיקס לחמים שכלל טנדורי רוטי (לחם שטוח הנאפה בתנור טנדור), צ'פאטי(לחם שטוח מסורתי, שנאפה ללא שמרים ונחשב ללחם הכי בסיסי בהודו) ונאן, אותו אנחנו כבר מכירים היטב.
לקינוח הזמנו לנסות Rasgulla, כדורי גבינה רכים שטובלים בסירופ סוכר ונמסים בפה. זה נראה כמו גולאב גא'מון בצבע לבן, אך המרקם והטעם שונים לחלוטין. אני אהבתי, סיגל הרבה פחות. שילמנו על הארוחה הנהדרת 1900 רופי (76 שקלים).
משם המשכנו בנסיעה קצרה אל המתחם המזרחי שנמצא כשני קילומטר מזרחה משם. הדרך לשם הרבה פחות טובה והאזור הרבה פחות מטופח. התחלנו עם מקדש Vamana הצפוני ביותר. המקדש צנוע ופשוט יחסית ומוקדש לומאנה, שהוא ההתגלמות החמישית מתוך עשר של וישנו. בכניסה לאולם יש קשת מגולפת בעדינות המהווה דוגמה מצוינת לגילוף באבן באותה תקופה. משם נסענו מעט דרומה אל מקדש Javari, המוקדש לאל וישנו, שעומד על ארבע זרועות על המשקוף.
המקדש השלישי במתחם המזרחי מרוחק מעט דרומה מהאחרים. במתחם הגדול נמצאים שלושה מקדשים ג'איינים, השונים מאוד מהמקדשים ההינדיים. החשוב בהם נקרא Parsvanatha, שבמפתיע נמצא בו פסל של וישנו. במקדש Adinath נמצא פסלו השחור של Tirthankara, מורה רוחני עליון בדת הג'איינית הנחשב לדמות שהגיעה להארה מלאה ומדריכה אחרים בדרך לשחרור רוחני. המקדשים הג'איינים היו בעינינו פחות מעניינים והפיסול בהם הרבה יותר שמרני.
בכניסה למתחם נמצא מקדש מאוד יוצא דופן ושמו Sri Shantinath, המשרת נזירים מזרם Digambara. המנהגים שלהם מוזרים מאוד. הם עירומים, תולשים את שערות ראשם בידיהם, משתמשים בידיהם כצלחת ואוכלים מתוכן וגם זה רק פעם אחת בכל 24 שעות. בשאר הזמן הם צמים. הם נמנעים מאלימות ומגינים על פגיעה בבעלי חיים. אם יש יצור חי (כמו נמלה) או אף שערה באוכל, הם יוותרו על האוכל באותו יום ולא ישתו מים כלל. הם הולכים לכל מקום ברגל ללא נעליים. הם גם מאמינים שכל נשמה היא עצמאית, שווה לאחרות ומלאת אושר וכי בני האדם סובלים מטעויות שהם עושים ומאושרים מתיקון שלהם. מהטמה גנדי אמר שאם העולם היה מאמץ את תפיסת עולמם, היה שורר שלום בעולם. היינו במתחם המזרחי 50 דקות.
משם נסענו אל המתחם הדרומי והאחרון. במקדש Duladeo המוקדש לשיווה, בולט עיצוב חלקו העליון של מגדל Shikra והתכשיטים המגולפים על פני פסלי הנשים. הוא נבנה בשנת 1130 והיה מאחרוני המקדשים שנבנו באזור. הוא נבנה על במה גבוהה, אליה מוביל גרם מדרגות וקירותיו מעוטרים להפליא בפסלים של יצורים שמימיים, מוזיקאים, רקדנים ודמויות נוספות ויש בו סצנות ארוטיות נועזות במיוחד.
אחרון חביב הוא מקדש Chaturbhuja והוא היחיד ללא פיסול ארוטי. בכניסה אליו יש פסלים מרשימים של Ganga ו-Jamuna (אלות הנהרות) ונמצא בו פסל בגובה של 2.7 מטרים של דמות עם ראש של שיווה, גוף של וישנו ורגליים של קרישנה. הדמות בעלת ארבע זרועות (שזו משמעות שמו של המקדש) ומביעה שלווה ואושר. המקדש מרוחק כ-4 ק"מ מדרום לקגו'ראהו. בחור צעיר מסביר לנו כי הוא יכול לצלם אותנו בצורה שנראה כפולים ולאחר לחץ קל אף משכנע אותנו. התמונה לא משהו, אבל ככה הם מתפרנסים והוא מבסוט.
בשעה 16:00 חזרנו למלון, הספקנו להתרענן מעט בבריכה ולנוח לפני שיצאנו לארוחת ערב. בצהריים מנוג' המליץ לנו על שתי מסעדות וכעת הלכנו למסעדה השניה ושמה Badri Seth Marwari Bhoj. יורדים אליה במדרגות והיא נמצאת מתחת למפלס הרחוב. מסעדה גדולה, מרווחת ופשוטה למראה, בדיוק כפי שאנחנו אוהבים. הזמנו את סלט החצילים האהוב על מנוג' ושמו Baingan Bharta. החצילים נצלו על גריל ועורבבו עם עגבניות, בצל, עשבי תיבול ותבלינים. סלט נהדר. המלצר המליץ לנו על מנה, אותה נזכור כאחת המנות הטובות בטיול. Kaju Curry, קשיו (kaju) צלוי ומבושל ברוטב קרמי עשיר של עגבניות, בצל ותבלינים. מנה שמקורה בחבל פנג'אב, אליו נגיע בהמשך הטיול. את הארוחה אכלנו עם נאן ו-Missi Roti עשיר במיוחד. כל הטוב הזה עלה לנו 890 רופי בלבד (36 שקלים).
ביציאה מהמסעדה היה דוכן מתוקים ואנחנו יצאנו לסבב טעימות נוסף, רק כדי לגלות שההודים פשוט לא טובים בממתקים ועוגות, למעט גולאב ג'אמון כמובן. אכלנו Malai Barfi (ממתק עשוי חלב, שמנת וסוכר), Besan Laddu (ממתק עשוי קמח חומוס עם גי, סוכר והל), Chironji Barfi (ממתק עשוי זרעי צ'ירונג'י, שזה פרי עץ יבש וקטן עם סוכר וחלב שמוגש בדרך כלל בחגים וטקסים דתיים) ו-Kaju Katli (ממתק עשוי קשיו וסוכר), שהיה היחיד הטעים מכולם. כל הממתקים עלו 145 רופי (6 שקלים).
יום חמישי 25/9/25
היום מצפה לנו נסיעת רכבת ארוכה לורנאסי. קמנו בניחותא, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו בשעה 11:45 אל תחנת הרכבת הקטנה של העיירה. על הרציף עשרות הודים ממתינים, רובם שרועים על הרצפה, אוכלים או בוהים בפרות על הרציף. הפרות מחכות לרכבת? על הרציף שני ילדים קטנים מתחננים לכסף וסיגל מציעה שאקנה להם חטיף במזנון, אני קונה תפוצ'יפס והם מאושרים. ההחלטה לנסוע ליעד הבא ברכבת נעשתה בשביל החוויה, אותה זכרתי מהטיול הקודם כמיוחדת. בדיעבד, טעות גדולה, אך אגיע לזה בסוף. הרכבת הייתה אמורה לצאת בשעה 12:40 ויצאה בפועל באיחור של שעה. נפרדנו בהתרגשות ממנוג' שליווה אותנו כמעט שבועיים, השארנו לו כמובן טיפ נאה במיוחד ויצאנו לדרך.
התא שלנו הוא תא ממוזג והוא היקר ביותר ברכבת. בכניסה אליו אנחנו מגלים שהוא מורכב מתאים בהם יש שתי מיטות תחתונות ושתיים עליונות עליהם יושבים או שוכבים בנסיעה. מסתבר שהמקומות שלנו הם לא באותו תא ולשנינו מיטות עליונות שזה בעיה אם רוצים לשבת ולא לישון. כפי שכבר הבנתם, ההודים הם עם מסביר פנים במיוחד ואחד מהם דואג להזיז נוסעים אחרים על מנת לפנות לנו מקום יחד. אנחנו לא יודעים איך להודות לו ובהמשך הוא יהפוך לחברנו הטוב. הרכבת אמנם מיושנת, אך כל נוסע מקבל ערכה סגורה ונקייה ובה סדין, כרית ושמיכה.
אני זכרתי שבכל תחנה מוכרים אוכל מבעד לחלון והנחתי בטעות שיש ברכבת קרון של מזנון. נשמע לי כמו משהו אלמנטרי. בפועל התברר לנו שאין אוכל ברכבת וגם לא מוכרים מהחלון כי החלון של הקרון הממוזג בכלל סגור. באחת התחנות ראינו שחברנו לתא קיבל מגש אוכל והוא הסביר לנו שאפשר להזמין ולקבל את זה בתחנה הבאה. הוא הזמין לנו והארוחה אכן הגיעה בתחנה הבאה. זו הייתה הארוחה הכי בסיסית שאכלנו בהודו, אבל לפחות אוכל. כל מגש עלה 125 רופי (5 שקלים) והגיע בליווי מספר יחידות של צ'פאטי.
בתחנות עוברים ברכבת מוכרי צ'אי, אני מבקש לקנות והחבר לתא מתעקש שהוא יזמין לכולנו. כל תחנוניי לא עוזרים והוא טוען שבשבילו זה כבוד. זה עולה רק 10 רופי (0.5 שקל) אז אני מוותר. הוא מספר לנו שהוא עושה את הנסיעה הזו פעם בחודש על מנת לבקר את אחותו. הוא נוסע היום 17 שעות, ישן בוורנאסי ומחר יש לו 6 שעות נסיעה נוספות. האנגלית שלו מעולה ואנחנו מבלים בשיחה קולחת על החיים בהודו. בהמשך הנסיעה מוכרים גם סמוסה באחת התחנות, גם היא עולה 10 רופי בלבד. בסופה של נסיעה שהיה נראה כי לא תגמר לעולם, הגענו בשעה 23:40 לורנאסי אחרי 10 שעות נסיעה ועוד שעה עיכוב. אני מקווה שיגיע היום שסיגל תסלח לי על זה...
בתחנת הרכבת חיכה לנו אשוק, שהוא הספק המקומי שיטפל בנו בעיר והוא לקח אותנו למלון, מרחק כמה דקות נסיעה משם. מלון Madin בן 5 כוכבים מרוחק כ-5 ק"מ מהעיר העתיקה על גדת הגנגס. הוא מודרני מאוד, החדר מרווח מאוד עם מיטה עצומה, שטיחים מקיר לקיר ופינת ישיבה. בחדר האמבטיה היו אמבטיה וגם מקלחת מודרנית עם ראש גשם. ארוחת הבוקר הייתה טובה מאוד ובמרחק ההליכה מהמלון היו חלפנים, מכבסה ומרכז קניות. נתנו לו ציון 10. קישור.
להמשך קריאת פוסטים נוספים בטיול:
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק א
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק ב
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק ג (הנוכחי)
