רוחניות
אם להט דתי הוא רוחניות, הרי אותו גילינו בשלושה מקומות:
- ב-Nathwarda - מקדש קרישנה, הנחשב לשני בעושרו בהודו. ייחודו גם בכך שיש בו הפרדה בין גברים לנשים, שאינה מקובלת במקדשים הינדיים. תמהנו, אך עד מהרה גילינו את הסיבה - הצפיפות והמגע הפיסי בין באי המקדש הנובע ממנה. כאן גילינו, שגם דת ההינדו המתונה יכולה להיות פנאטית. מפתחו של המקדש, הנראה כמבצר לבן בלב עיירה מוזנחת ומזוהמת, גורשנו כמעט בבושת פנים, להניח את מצלמתנו במכונית. כששבנו ונכנסנו תמה שומר הנעליים במקום על שהעלינו בדעתנו, שבמקדש ניתן לבקר עם גרביים על הרגליים (במקדשים ג`איניים משאירים במכונית גם את חגורת המכנסיים, אם היא עשויה עור). תוך שאני נמחץ על-ידי המוני הודים בלהט דתי בלתי מרוסן ואלים, כדרכן של דתות, ותלמה זוכה לגורל דומה מידי ההודיות ב"עזרת הנשים", זכיתי ל-darshan (אין קשר לדרישה או דרשה) - ראיית פני האל, העשוי כולו כסף, שהיא תכליתו של כל ביקור במקדש. תלמה קיצרה את המסע ובשל כך החמיצה את החוויה הרוחנית האדירה ואת ההזדמנות לצבור נקודות חיוביות לקארמה. מבחינתי, כל העניין היה טראומטי למדי וחיכיתי בקוצר רוח למפגש המחודש עם גרבי ונעלי, אשר בחצר המקדש. על מעמד האלים בהינדואיזם אספר בהמשך, אך בהקשר למקדש ייחודי זה מעניין לציין, כי הוא חסר כל משמעות להינדים שאינם עובדי קרישנה. לעומתם, הקרישנאים מגיעים אליו לא רק לצפיה בת שניות בפני אלילם, אלא גם כדי לנשק כל מדרגה (מזוהמת) מהמובילות למשכנו, לקדש עצמם בהצמדת מנעול דלת הכסף למצחם וכיוצא באלה מוזריות, שבמחשבה שניה אינן שונות במהותן מנישוק מזוזות או פרוכת;
- בטקסי ה-aarti, שהגדול והמרשים שבהם היה בוראנסי. זהו טקס מרהיב, הנערך עם רדת החשיכה, עתיר אש, קטורת, צלצולי פעמונים, שירים ותקיעות בקונכיה, כשקודמת לו puja - השטתם על פני המים של סלים עשוייים קליפות בננה, שבתוכם פרחים ונרות דולקים. השתתפנו בו בחברת כמה מאות הודים וכמה אלפי יתושים (למה היינו צריכים לראות, יום יומיים קודם לכן, ב-CNN, שארגון הבריאות העולמי מטיל ספק רב ביעילותן של התרופות נגד מלריה שאנו נוטלים?). בטקסים דומים, אם כי בשוני נוסחים ניכר, השתתפנו גם ביתר הערים הקדושות שעל הגאנגס (הארידוואר ורישיקש ). חבל, שלא הצלחנו להסחף בהתלהבותם של ההודים, הגובלת לעתים באסטקזה, כפי שהצליחו בכך כמה מהמשתתפות "הלבנות" האחרות.
- במקדש הזהב באמריטסאר, עליו יסופר בפרק החוויה המרשימה ביותר.
ברישיקש יפת הנוף, בירת היוגה והאשראמים, השוכנת לרגלי ההימאלאיה, בה הגאנגס עודנו נקי ולמרבה ההפתעה מצויים לאורכו חופים של חול לבן, פגשנו בעשרות אירופאים, רובם נשים מכל הגילים, גלוחי ראש ולבושי גלימות לבנות, שישבו, מלאי רוחניות, ב-German Backery, שהיא מסעדה "לבנה", מנוהלת על-ידי נפאלים, כשלפתע הם מזנקים כנשוכי נחש, מחשש שיאחרו לשיעור באשראם וינזפו על-ידי הגורו. לא ברור לנו, אם מדובר ב"רוחניות" או בהתחרפנות אקוטית. כיוון שלא חיפשנו את עצמנו גם בגיל 20, אולי משום שאז היה עלינו לדאוג לפרנסה ולשאר עניינים שבחומר, נראה לנו מאוחר במקצת להתחיל בחיפושים עכשו. בעיקר אמור הדבר בי, כי תלמה טוענת (ובצדק) שיש לי כשרון מיוחד לא למצוא אפילו את מה שמונח לפני אפי וכי כשאני אומר, לאחר חיפוש, שאין - פירושו רק שאני לא מצאתי. בין המחפשים והמתחרפנים שפגשנו לא היו ישראלים ובכלל, להפתעתנו, מספר הישראלים בהם נתקלנו בכל הטיול לא עלה על 20. אם במספרי תיירים מדובר, לא מיותר לציין, כי בניגוד לרושם שנוצר בארץ, כתוצאה מנהירת צעירינו להודו, מדינה זו היא כשלון תיירותי מונומנטלי. מדי שנה מגיעים אליה, על שלל האתרים והחוויות שהיא מציעה, רק כ-3.5 מיליון תיירים, כאשר לישראל, לדוגמה, באים, למרות המצב הבטחוני, כ-2 מיליון.
הודו והבעיה הלשונית
בהודו מדברים 1,625 שפות וניבים, כשבראשן הינדי ואנגלית, כשתי שפותיה הרשמיות. בנוסף להן יש 21 שפות "מוכרות", דהיינו - כאלה שמדינות הברית של הודו יכולות לקבען כשפותיהן הפנימיות הרשמיות ועוד 33 לשונות, חסרות מעמד רשמי, כשבכל אחת מהן משתמשים למעלה ממליון איש. על-פי חוקת הודו אמורה הייתה האנגלית לאבד את מעמדה כשפה רשמית בשנת 1965, תוך מעבר להינדי כשפה רשמית יחידה, אך למרות שמאז תאריך היעד חלפו 40 שנים, איש לא מעלה על דעתו להתנתק מהאנגלית, כאשר 60% מתושבי הודו אינו מבין הינדי (לה כ-200 מליון דוברים, דהיינו - רק כשישית מתושבי המדינה). כיוון שאחוז דוברי האנגלית הינו צנוע למדי, התוצאה היא, שהודו היא מן המדינות המעטות בעולם, שחלק ניכר מתושביהן אינו מסוגל לתקשר עם רבים מבני ארצם. ראוי להדגיש, כי אין המדובר בשפות בעלות דמיון כלשהו ויכולתו של דובר הינדי להבין טאמילית או פאנג`בית דומה לזו שלי. כיוון שבבית למדתי לדעת, שרק 11% מתושבי הודו מתיימרים לדעת אנגלית ורק 3% מהם שולטים בה ממש (אף שאז עדיין לא ידעתי עד כמה קשה לתקשר עם יודעי האנגלית), החלטתי ללמוד הינדי בסיסית. לאחר שגיליתי שבהינדי יש 38 עיצורים (בד"כ, בשפות "נורמליות", נע מספר זה בין 20 ל-25 עיצורים) ו-11 תנועות (בעברית - 5), ושאת ה-a או ה- n, בסוף מילה מבטאים או לא מבטאים, הגעתי למסקנה, שאין טעם לנסות ללמוד שפה זו מהכתוב וכי נצטרך להסתפק באנגלית.
Indglish
עם ההודים שאינם דוברי אנגלית לא יכולנו, כמובן, לתקשר. לעומת זאת, עם אלה המתיימרים לשלוט בה - גם כן לא. בכפוף לחריגים נדירים, אין בהודו דוברי אנגלית, אלא בגירסתה המקומית, אותה כיניתי אינדגליש. ובכן, בשפה זו, סוס זה לא מה שרוכבים עליו, אלא מה שמסירים בכניסה למקדשים. כל מדריך מקומי מציע לך לבוא עמו ל-soaps, לא מטעמי נקיון, אלא לצורכי עשיית soaping. היכלי קבורה הם cenatofs. הרשות המבצעת בהודו היא ה-gorment. העלייה למגדל נסגרה, לאחר שמישהו societed from it. בהעדר צנרת לבתים שואבות הנשים מים מה-bell ולכן אינן in good pojisen. הומלץ לנו לבוא למופע ריקודים, כי dances is very intesion (אני יכול רק לנחש, כי הכוונה ל-interesting). לבתי העיר היה "beautiful dijain". אם בהודו, כמו בכל העולם, שונאים צוענים - זה בגלל שהם crimilars. כיוון שההודים אינם מבחינים בין v ל-w, מוסעים המתקשים בהליכה ב-veal chair. מ- Ravi (מבוטא כמו נביא), נהגנו הנאמן, למדנו על רב-שימושיותה של המלה almost: "here almost poeple grow flowers", "when I come to... I almost go..." או "In the temple were almost Indians". טרם פענחתי את משמעות המשפט "almost this temple is very intesting" (המילה האחרונה במשפט - משמעותה, כמובן "מעניין"), כשם שעודני תוהה על מהות המזון שבסיפורו של ראווי על תיירים, ש"after they eat batteries they were very thirsty".
ההודים פיתחו גם אינדגליש כתובה. אין כוונתי לשלטים "באנגלית", הכתובים בשיטת "נח בשבע שגיאות", כי אם לפיצולן "הנורמטיבי" של מילים אנגליות, המורכבות משתיים, כמו wel come, all ways, every body או break fast. באינדגליש יש גם משפטי שלילה יפהפיים, דוגמת no anybody know where... מעניין לציין, כי בעייתם של ההודים היא עם אנגלית בלבד. באתרי התיירות השונים שמעתי מדריכי תיירים בגרמנית, צרפתית, איטלקית וספרדית, שדיבורם היה מובן ברובו וכך גם מבטאם של בעלי החנויות והמסעדות בעברית. גם לאחר שהתרגלתי לחלק מהשיבושים, הבנתי את ההודים דוברי האנגלית לא עלתה על 50%. תלמה, בזכות האינטואיציה המפותחת שלה, שימשה לי כמתורגמנית, באחוז לא רע של הצלחה.
הדתות בהודו
אמנם הודו מגדירה את עצמה כרפובליקה חילונית, אך הדת משחקת בה תפקיד משמעותי על כל צעד ושעל. פשוט אי-אפשר לספר על מסע להודו, בלי התייחסות תמציתית לדתותיה.
ההינדואיזם: למעלה מ-80% מההודים הם בני דת הינדו. להינדואיזם, שהוא כנראה בן גילה של היהדות, אין מסגרת דתית רשמית ואף אין דין דתי מוכר ומוגדר. דת ההינדו היא ממעט הדתות בעולם, שאינן מקבלות גרים לשורותיהן. כשם שדרוזי יכול להיות רק אדם שנולד דרוזי, כך אין כל דרך להפוך להינדי, אם לא נולדת כך (לפי המבחן הפאטרנלי). שדה האמונות והפולחן ההינדי פתוח לרווחה, כשכל אחד בוחר לו אל או קבוצת אלים מהפנתיאון הענק של אלי הודו ואלותיה, המונה כ-330,000 "איש", מהם רק כתריסר הם נשוא פולחן ולהם מקדשים משלהם. בראש האלים עומדים בראהמה, וישנו ושיווה. מעניין, ששניים מהאלים המוכרים במערב - ראמה וקרישנה, אינם אלים "עצמאיים", כי אם שניים מ-9 ההתגלמויות (incarnations) של וישנו, שהאחרונה שבהן הוא בודהא (כך משתלב הבודהיזם בהינדואיזם). שני אלים, מוכרים "בחוץ" הרבה פחות, אך מאד מקובלים על ההודים הם גאנש, האל בעל ראש הפיל, והאנומאן, האל הקוף.
לבראהמה, האל הבורא, השייך לשילוש הקדוש, מקדש אחד ויחיד בכל הודו. ההסבר לכך, הקשור להיווסדה של העיר פושקאר, בה המקדש, נשמע לנו מרתק: באחד הימים ריחף בראהמה על גבי ברבורו, מעל מדבר ראג`סטן, כאשר מספר עלי גביע של פרח לוטוס נשרו מידו ונפלו על החול הרך. בראהמה ראה בכך את הרגע המתאים ליאגנה - קורבן האש הקדושה לאלים. כידוע, לא טוב היות האדם לבדו, קל וחומר - אל לבדו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר - בזמן יאגנה, וכיוון שסאוויטרי, ארוסתו של בראהמה, אותה עמד לשאת באותו מעמד, היתה רחוק מהמקום וברבורה היה בתיקונים (או שסתם איחרה להגיע), נאלץ בראהמה בלית ברירה לבקש מאינדרה, אל האש, לספק לו כלה מחליפה. האשה הפנויה היחידה הייתה רועה מקאסטת הגוג`אר, האסורה במגע. לשם פתרונה של הבעיה ההילכתית הסבוכה החליטו הרבנים (סליחה, האלים) לטהר את השרץ (סליחה - הנערה) על-ידי כך שהעבירוה דרך פיה של פרה ויהי שמה בהודו, מאותו יום: Gayitri (gaya = פרה, tri = עבר דרך) - והיא מאז אלת הפרות. בינתיים סאוויטרי השיגה רכב חלופי ונחתה על כדור הארץ וכאשר ראתה את מחליפתה, כעסה עד כדי כך שאמרה לו:"יא מאניאק, הלוואי שבשום מקום בעולם, חוץ מהמקום הזה, לא יעבדוך!" (בסאנסקריט זה נשמע הרבה יותר משכנע). ואכן, למרות היותו בעל שליש המניות בשילוש הקדוש ההינדי, אין עובדים את בראהמה אלא בפושקאר (ובבנגקוק).
לשבחם של ההודים ייאמר, שלכל תופעה יש להם הסבר, בצורת אגדה רבת משתתפים ואירועים.דמויות האלים, בתמונותיהם ובפסליהם, הן בדרך כלל עתירות ראשים וידיים או שבמקום ראש אדם יש להם ראש פיל, ראש קוף או ראש חזיר בר או אריה (עוד שניים מגלגולי וישנו).פולחן שיווה מיוחד בכך, שאין עובדים את דמותו דווקא, אלא את דמות הלינגאם שלו (כן, בדיוק מה שאתם חושבים...), בגדלים ומחומרים שונים. הגרוטסקיות של האלים, בעיניים מערביות כמובן, אינה מפריעה להינדים לעבוד אותם בדבקות. אף שכל הינדי בוחר לו, כאמור, את אליו ואת הפולחנים השונים והמשונים, ביניהם גם פולחן של חולדות, עליו נספר עוד, יש מספר ערכים, המשותפים לכל ההינדים וביניהם החלוקה לקאסטות והאמונה ב-samsara (המעגל האינסופי של לידות ומיתות) וב-moksha (השתחררות מהסאמסארה).
קאסטות: אף ששיטת הקאסטות אינה "מדאורייתא", אין להתעלם מהיותה פרי הגותם של הבראהמינים, כוהני הדת ופרשניה. השיטה, המחלקת את "הטהורים" ל- Brahmana (כהני דת), Kshatriya (שליטים ולוחמים - הכת החילונית הבכירה), Vaishya (סוחרים) ו-Sudra (חקלאים) אינה משקפת בהכרח את החלוקה הסוציו-אקונומית ולא אחת ניתן למצוא בראהמין אביון ולעומתו סוחר "נחות" עשיר כגאידמאק. לחלוקה הבסיסית ל-varna (מילולית: צבע) חלוקת משנה לכ-3,000 jati (מילולית: לידות), המסווגים את ההינדי לפי מוצאו המשפחתי ועיסוקו. בהגיעו לבגרות מקבל כל ילד הינדי מהגורו חוט צבעוני קדוש, המסמל את השתייכותו לווארנה, ומאנטרה הנלחשת באוזנו. הקידמה והחקיקה (האפליה על יסוד קאסטה הפכה לבלתי חוקית כבר ב-1947, כאשר מנהיג "הטמאים" היה מהבולטים בנסחי החוקה) ערערו במידה ניכרת את מסגרות שיטת הקאסטות, אך נישואין "מעורבים" עדיין אינם תופעה נפוצה בהודו של המאה ה-21. בכל הנוגע לבחירת בן-זוג, נכון יותר - לשידוכו, עדיין מקפיד הרוב המוחלט על שיוכו לאותה קאסטה. מודעה בעתון, לפיה "אין משמעות לקאסטה", מוכיחה לכאורה שמפרסמה היא בחורה מעל לגיל 30 או בחור נשא איידס. כיוון שהקאסטה בנישואי תערובת נקבעת על-פי האב, יש סובלנות רבה יותר ל"נחיתותה" של כלה מאשר להיפך, בתנאי שסובלנות זו נתמכת בנדוניה שמנה במיוחד (אי-קיומה המלא של ההתחייבות לנדוניה, נגמר לעתים בנפילת האשה במטבח על סכין או בהדלקות שערותיה במטבח ובכיוצא באלה תאונות). בעוד שבערים הולכת החלוקה לקאסטות ומאבדת, כאמור, את משמעותה היום-יומית, הרי בכפרים נשמרת היא באדיקות ומובילה לא אחת למעשי אלימות.
סאמסארה ומוקשה: לא הצלחתי כלל להבין איזה סבל היה נגרם לי, אילו האמנתי שאחרי מותי אוולד מחדש, אך להינדואיזם, לבודהיזם ולג`איניזם משותפת הנחת היסוד, שכל הסבל שבעולם נגרם על-ידי גלגולים אלה ולכן השאיפה העליונה בשלוש דתות אלה היא השחרור מהם. שחרור זה - מוקשה, המכונה בלשונות אחרות נירוואנה או ניבאנה, ניתן להשיג במספר מצומצם של דרכים, שאחת מהן היא שריפת גופתו של אדם בעיר הקדושה Varanasi (הידועה גם בשם Benares).
ואראנסי
בכל עיר וכפר בהודו יש מוקד לשריפת גופות (מינהג ברברי הרבה פחות מזה של מאמיני זאראטוסטרה, שגם מהם יש בהודו, ולהם מגדלים מיוחדים להנחת הגופות למאכל לעוף השמיים), אבל רק מי שגופתו נשרפת באחד משני הגאטים המיועדים לכך, בוראנסי, זוכה אוטומאטית במוקשה. המעשה שלא היה - כך היה: בראותו את סיבלם של בני האדם, בכה שיווה בכי מר והחליט לחזור בתשובה ולסגף עצמו למען הצלת האנושות. בעוד הדמעות ניגרות מעיניו האלוהיות פנה שיווה לעמיתו וישנו, הוא האל המופקד על המוקשה, ושטח תחינתו בפניו: "אנא מצא דרך קלה להצלה לכל באי תבל, כי סיבלם הנגרם מהמחזור הנצחי של לידה, מוות ותסבוכות הקארמה גורם לי עצבות רבה". וישנו לא רצה שחברו למקצוע האלוהי יהיה בדיכי והשיבו, כי מרגע זה ואליו הוא מאציל לו את סמכויותיו למתן מוקשה וכי כל הבא למקום הסתגפותו יזכה מידיו לתעודת שחרור. שיווה, כדרכם של הודים, לא הסתפק במה שקבל והוסיף וביקש מוישנו, כי הפטור מהמשך הסאמסארה יחול גם על אלה שיגיעו למקום מתים. וכך הוא המצב מאז ועד היום.
בגאט השריפה המרכזי נשרפות כ-300 גופות ביום ולכן הוא עמוס בגברים, מבני משפחתם של הנפטרים. לנשים אסור להשתתף ב"לוויות", כי "יש להן הרבה דמעות והדמעות מפריעות את שלוות הנשמה". הטיפול בגופות שמור לבני קאסטת הטמאים, האסורים במגע (Harijans, מילולית "ילדי אלוהים", כינוי שגאנדי העניק להם). הללו נושאים את הגופות העטופות בד רקום על אלונקות עץ ברחובות העיר העתיקה. הגופה מוטבלת במים הקדושים ולאחר הקמת המוקד מציתים את המדורה באמצעות קנה סוף יבש. גודל המדורה נקבע על-פי תקציב המשפחה ובכך נקבע, אם הגופה תשרף כליל או רק בחלקה. בגמר הבעירה אוספים את האפר לסלים ומשליכים אותו לגאנגס. יחד עמו משליכים גם את שרידי הגופה שלא נשרפו, אם התקציב לא הספיק. בסוף יום העבודה, מחטטים "הקברנים" באפר או במים ברשתותיהם הענקיות, בחיפוש אחר מציאות, שאולי נותרו מהמנוח. שריפת גופות היא, כאמור, עסק יקר ולא כל הודי יכול להרשות זאת לעצמו. לכן בולי העץ נשקלים כדי לקבוע את המחיר המדוייק של שריפת הגופה. משריפה פטורות גופותיהם של ילדים עד גיל 5, נשים הרות, אנשים שמתו כתוצאה מהכשת נחש קוברה קדוש (לא ברור לי, אם כל הקוברות קדושות, או שיש ביניהן קדושות וכאלה שאינן קדושות), בעלי סימני לידה שחורים (כמי שסומנו על-ידי האלה הנוראה קאלי), מצורעים וסאדהו קדושים. הללו פטורים, כנראה, ממילא מהמשך הסאמסארה (קצת קשה לי להבין את מעמדן המיוחד של נשים הרות דווקא). גופותיהם של אלה נעטפות בתכריכים, מוטבלות במי הגאנגס ומושלכות למרכז הנהר, לא לפני שאבן כבדה נקשרה אל הגופה. הדבר לא מונע ציפתן של גופות בתוך המים. נא לא לשכוח, כי במים אלה, מדי יום ביומו מתרחצים אלפי אנשים, שותים מהם (מצווה גדולה!), מכבסים כביסתם ומדיחים את כליהם (שהרי אין להעלות על הדעת שיאכלו מתוך כלים מלוכלכים...) וגם עושים את צרכיהם. שימוש דומה, למעט כביסה והדחת כלים, עושות במים גם מאות בהמות קדושות וטמאות.
כמות הקוליפורמים ב-100 מ"ל ממימי הגאנגס מוערכת ב-1,500,000, כאשר מים נחשבים לראויים לשימוש בני אדם, אם כמותם של אלה אינה עולה בהם על 500. למרבית הפליאה, אין ההודים מתים בד"כ כתוצאה משתיית המים הקדושים, בהם חיים גם דגים ונחשים, שהרי מזון לא חסר. אמנם בעת השייט על הגאנגס לא צפה לנו שום גופה, אך צפינו בטקסי השריפה מספר פעמים. אולי בשל השקט הגמור, המלווה טקס זה, ואולי בשל "הבועה" הפרטית שלנו (ראה לעיל), צפינו בו רק בסקרנות אדישה למדי, בלא שתתעורר אצלנו הרגשת זעזוע, גועל או חרדה.
המשך בפרק הבא!
