הקדמה
שנה לפני פתיחת המשחקים האולימפיים בבייג`ין, בירת סין, יצאתי לטיול ארוך במדינה המדהימה הזו, שכלל אתרים רבים, מרתקים, מרהיבים ומעניינים. ראיתי ערים גדולות לצד נופים ומרחבים פתוחים, התוודעתי לסינים החביבים וגם לצדדים הפחות נעימים במנטליות של תושבי סין, טיילתי בערים, עשיתי טרקים, טיפסתי, רכבתי על סוסים ועפתי בכדור פורח, חוויתי את סין העממית וראיתי את העושר של הונג קונג. חודשיים עשירים, תשעה שבועות של שכרון חושים.
שבוע ראשון - בייג'ין
01/09/07 נתב"ג
אני על הטיסה בדרך לקייב, יחד עם מטיילת בשם תמר, ההרפתקה עומדת להתחיל! 3 שעות טיסה עוברות די מהר ואנחנו מגיעים לשדה תעופה בקייב, שם אנחנו פוגשים עוד ישראלים: הילה, שטסה לבד ומתכננת להיפגש עם החבר שלה בהמשך הדרך ואמיר, שגם הוא נוסע לבד. בשדה התעופה בקייב אנחנו מעבירים שעתיים, עושים שופינג ובשעה 13:30 עולים למטוס בדרך לבייג`ין. באוטובוס, לפני העלייה למטוס פגשנו את דורי, ישראלי שלומד סינית בסין ובמהרה התברר שהוא כבר יודע לדבר סינית- דבר שיעזור לנו מאוחר יותר. הטיסה התעכבה כשעה בקייב בגלל בעיה לא ברורה במטוס (הבנו זאת מהטייס האוקראיני שאמר ברמקול "פרובלמה"). אחרי 8 שעות טיסה מתישות נחתנו בשעה טובה בשדה תעופה בבייג`ין. ההרפתקה מתחילה עכשיו!
02/09/07 - בייג`ין
נחתנו בשעה 04:10 שעון סין. אימצנו את דורי, שיעזור לנו לצאת משדה התעופה, אחרי שעזר לנו להחליף את הדולרים ליואנים (מטבע סיני, 1יואן=0.5 שקל). הוא סידר לנו מונית- מהר מאוד התברר שזה עוד נהג חאפר, שמנסה להרוויח כסף קל ולכן לא נסענו איתו בסוף. אחרי כשעה של ויכוחים עם נהגי מוניות על המחיר ואחרי שכבר לא היה לנו כוח להסביר את עצמנו ולהתווכח, עלינו על מונית וביקשנו שיפעיל מונה (כמובן שהכול בשפת סימנים ובעזרת שיחון שכל אחד מאיתנו הביא איתו). הנסיעה ארכה משהו כמו 45 דקות ועלתה לנו 125 יואן לשלושה אנשים (אני, תמר והילה), שבדיעבד התברר שזה לא ממש יקר, מה גם שלא הייתה לנו הרבה ברירה, הרי אנחנו לא מבינים את השפה ולא ממש מכירים את הדרך ככה ש... בערך ב-05:30 הגענו להוסטל שנקרא Far East Youth Hostel אחד ההוסטלים המומלצים על ידי "לונלי פלאנט" ואם אתם שואלים אותי, הוא הכי מומלץ. שכרנו חדר של 4 אנשים (2 מיטות עם 2 קומות, כאשר לכל מיטה יש גם ארונית ומנורת לילה). חדר ללילה עלה 70 יואן לאדם, התארגנו בחדר והלכנו להתקלח. המקלחות הן משותפות לכל הקומה, מקלחות בהחלט סבירות עם מים חמים.
שעה וקצת אחרי שהגענו להוסטל יצאנו לדרך. תחילה הסתובבנו ב"חוטונגים" ("חוטונג"=חצר מרובעת), סמטאות צרות, צריפים מיושנים, חנויות שמוכרות פירות וירקות, מסעדות, מספרות, חנויות למזכרות וכו`. התקדמנו לעבר כיכר טיאנאנמן- כיכר ענקית, שהיא בעצם רחבה ענקית שם יש מונומנטים מן העבר וההווה. הכיכר היא פרי יצירתו של מאו והיא שימשה כמקום התכנסות בתקופה הקיסרית. היום המקום משמש כאיזור בילוי לתושבים. הכיכר הייתה עמוסה באנשים, שבאו להתרשם מיצירתו של מאו, ילדים שהעיפו עפיפונים, מוכרי מזכרות לתיירים ועוד. אחרי שעשינו את כל הדרך ברגל והלכנו כמה קילומטרים, בלי להגזים, תמר כבר כמעט קרסה לנו (אל תשכחו שלא ממש ישנו, חלקנו אפילו לא ישן בטיסה והלכנו ברגל בשיא החום בלי שתייה ובלי אוכל). בסביבות השעה 13:00 ישבנו במסעדה סינית מקומית, זאת לאחר ששכנענו את תמר לאזור כוחות ולהמשיך איתנו עוד קצת.
אחרי הארוחה, שאין לי מושג מה היה בה, מה גם שלא ממש אכלתי, נכנסנו לפארק זונגשאן (Zhongshan). כרטיס רגיל עלה 3 יואן, כרטיס לסטודנט עלה 1.5 יואן. הפארק עצמו ענק, גינות ירוקות משורטטות, עצים עם גזעים ענקיים, פרחים צבעוניים, מקדשים ואגם מדהים, שהכול משתקף במימיו הצלולים. הסתובבנו בפארק עוד כשעתיים-שלוש וחזרנו להוסטל לנוח קצת. מאוחר יותר טיילתי קצת בעיר לבדי. הסתובבתי שוב בין הסמטאות, בשכונות ה"חוטונגים". מסביב ריחות עזים של אוכל, סינים בהמוניהם מסתובבים ברחובות, חלקם על אופניים, חלקם ברגל וחלקם יושבים לאכול במסעדות המקומיות. כיוון שלא ממש אכלתי מעבר לשתי הלחמניות שאכלתי בטיסה, החלטתי לחפש סניף מקומי של מק`דונלדס. הלכתי לפי הסימון על המפה ובמהרה גם מצאתי. הסניף המקומי הוא כמו כל סניף אחר של מק`דונלדס בעולם, רק שהוא קצת יותר זול: צ`יפס ושתייה, שאני קונה בארץ ביותר מ-20 שקל, עלו לי כ-12 יואן, שזה 6 שקלים.
אחרי הארוחה המשכתי לשוטט. בדרך נתקלתי בזוגות שרוקדים לצלילי מוזיקה סינית עממית, משהו שנשמע ונראה כמו ריקודי העם שלנו. התעכבתי קצת על מנת ללמוד את הצעדים ואפילו צילמתי כמה תמונות. לאחר מכן המשכתי בדרכי חזרה להוסטל ובסביבות 22:00 הלכתי לישון עייף אך מרוצה מהיום שעבר.
03/09/07 - בייג`ין
התעוררנו ב-05:00 בבוקר, כדי ללכת לפארק לראות את אימון הטאי צ`י. תמר ואני החלטנו ללכת לפארק מקדש השמיים (Tiantan). התחלנו בצעידה לכיוון הפארק, לפי המפה זה נראה ממש קרוב. הולכים קילומטר אחד ועוד אחד ואין פארק ואין נעליים. בסוף החלטנו לחוזר להוסטל. בסביבות 07:00 בבוקר, 5 דקות מההוסטל, ראינו חבורה של זקנים עושים טאי צ`י, כמובן שהתיישבנו לראות ולצלם.
אחרי חצי שעה חזרנו להוסטל לאכול ארוחת בוקר מערבית (טוסטים עם חמאה וכוס שתייה). מיד לאחר הארוחה הלכנו לברר איך מגיעים לפארק מקדש השמיים. לקחנו אוטובוס קו 35 בעלות של 1 יואן ואחרי 10 דקות נסיעה הגענו. מסתבר, שהיינו די קרובים כשהלכנו בבוקר ברגל. כניסה לכל האתרים בפארק עולה 35 יואן. מיד כשנכנסנו ראינו תושבים משחקים משחקי כדור למיניהם, עושים טאי צ`י, רוקדים ושרים והולכים לאחור. אחד המשחקים היה משחק עם חישוקים שזורקים אחד לעבר שני וצריכים לקלוע לראשו של השני. אחד מהם שיתף אותנו במשחק, כך שהיה ממש נחמד. אגב, החישוקים היו בצבעי סמל האולימפיאדה. משחק נוסף היה משחק שבו מקפיצים מעין מטבע עם נוצות מעקב לעקב.
העברנו חצי יום בפארק, שבו מבנים רבים: "המזבח העגול", "קמרון הרקיע הקיסרי" ו"אולם התפילה לאסיף מוצלח", שמהווים דו שיח ישיר בין האלים לבין בני התמותה. המבנים תוכננו בקפידה תוך שימוש בפנג שואי, נומרולוגיה, קוסמולוגיה ובדת. היום הפארק מהווה מקום מפגש מרכזי לתושבי העיר. משם תכננו לנסוע לארמון הקיץ, אולם לאחר בירור קצר הסתבר, שהארמון נסגר ב-17:00 ומפאת קוצר זמן ויתרנו, או יותר נכון דחינו ליום אחר. לבסוף הלכנו לשוק הפנינים, לא רחוק מהשער המזרחי של הפארק.
שוק הפנינים הוא שוק מקורה של 5 קומות. בשתי הקומות הראשונות היו צעיפים, בגדים, אלקטרוניקה ומזכרות. בקומות השלישית, הרביעית והחמישית נמצאות הפנינים, כאשר בקומה השלישית אלו הן הפנינים הפשוטות יותר ואילו בקומות הרביעית והחמישית מדובר בפנינים יקרות, למביני עניין בלבד. משם הלכנו לאכול ארוחת צהריים בקי.אפ.סי (KFC) ולאחר מכן חזרנו להוסטל במונית שעלתה 11 יואן. אני החלטתי להמשיך לחקור את העיר. שמתי פעמיי לכיוון קניון שנקרא Oriental Plaza, קניון מערבי לכל דבר. בדרך לשם שוטטתי שוב באזור של כיכר טיאנאנמן, שם עצרו אותי 3 בחורות מקומיות, שהציגו את עצמן כסטודנטיות לאנגלית שנמצאות בחופשה. לאחר שדיברנו קצת, הן הציעו לי לבוא לשתות איתן תה בבית תה מקומי, כמובן שהסכמתי. צעדנו במשך כחמש דקות לכיוון בית התה. כשהגענו, נכנסנו לחדר קטן בבית התה. הבנות הזמינו צלחת ענקית של אבטיח וענבים, צלחת של ביסקוויטים וצלחת עופות. אחרי שהאוכל הגיע, נכנסה אחת העובדות והתחילה בטקס. תחילה העבירה בינינו את כל סוגי התה, 10 סוגים בסך הכל, כדי להריח. לאחר מכן מזגה כל סוג תה בנפרד. הכול נעשה בטקסיות מרהיבה, עם הסברים בסינית ותרגום לאנגלית ע"י הסטודנטיות. אחרי ששתינו 10 כוסות תה הגיע החשבון- כמעט 2000 יואן. כל כוס תה עולה 30 יואן. הבנות רצו שאשלם את הכול, בטענה שהן סטודנטיות ואין להם ממש כסף. כמובן שלא הסכמתי, איכשהו אחרי חשבון מהיר הסכמתי לשלם רק 400 יואן שגם זה מאוד יקר.
אגב, לפני שהגיע החשבון, בעלת הבית הציעה לנו לקנות תה בקופסאות. אני סירבתי בנימוס, אחרי שהבנתי שזה הולך להיות ממש יקר וכל אחת מהבנות בחרה סוג אחד של תה. אחרי שהבינו שאני לא מתכוון לשלם על כל החשבון ושהן צריכות לשלם, הן החזירו את קופסאות התה שרצו לקנות. בדיעבד הסתבר שזו עבודה בעיניים וגם אני נפלתי בטריק הזה. הבנות עובדות בבית התה, מביאות קליינטים, בדרך כלל תיירים תמימים ועושות כסף קל. למרות זאת, נוספה לי עוד חוויה לאוסף החוויות שלי בסין, למרות היותה יקרה. מעבר לזה- לומדים מטעויות! מאז הפכתי די חשדן לכל סיני שפונה אליי באנגלית שוטפת. על כן, זיכרו- אם אתם מתכננים טיול לסין, ראו הוזהרתם ממקומיים, שמציעים לכם לבוא לשתות בבית תה, או שמציעים לכם לבוא לראות גלריה כזו אחרת!
לאחר חווית התה המשכתי בדרכי לכיוון הקניון. כאמור, קניון מערבי, מותגים יוקרתיים, מסעדות, חנויות למוצרי חשמל וכד`. מחוץ לקניון יש מעין מדרחוב ובו חנויות ענק, שלטים צבעוניים, מסך טלוויזיה ענקי וגם שוק אוכל מעניין, שבו ניתן למצוא עקרבים, כוכבי ים, תמנונים, סוסי ים וכו`. לאחר מכן חזרתי להוסטל ואז תמר, הילה, אמיר ואנוכי החלטנו ללכת לפאב מקומי. בשלב הזה כבר כאבו לי נורא כפות הרגליים, ככל הנראה מנעלי הספורט שהבאתי מהארץ, שלא ממש מתאימות להליכה מרובה. התיישבנו בפאב מקומי- מקום קטן, ביתי כזה. שתינו בירה מקומית ודיברנו קצת עם בעל המקום, היה ממש חביב. בלילה חזרנו להוסטל כשהתכנון הוא ללכת למחרת בבוקר לחומה הסינית.
04/09/07 - בייג`ין
התעוררנו בשעה 08:00 לערך והתחלנו להתארגן ליציאה. מהר מאוד הבנתי שאין מצב שאני הולך לחומה הסינית- כפות הרגליים שלי עדיין כואבות ואני בקושי עומד על הרגליים לכן החלטתי להישאר ליום מנוחה בהוסטל.
05/09/07 - בייג`ין
בבוקר תמר ואני שכרנו אופניים ונסענו לעיר האסורה. הכבישים עמוסים בתנועה: מכוניות, אוטובוסים, אופניים, אופנועים והולכי רגל. אני השתלבתי די מהר. הרמזורים בסין הם בגדר המלצה והסינים נוהגים כמו מטורפים (יותר גרוע ממה שקורה בארץ). אבל, כאמור, הסתדרתי די טוב בעוד שתמר השתרכה מאחור והייתי צריך מדי פעם לעצור בצד ולוודא שהיא מגיעה. בדרך לעיר האסורה עצרנו כדי להסתכל במפה. ניגש אלינו בחור סיני, דובר אנגלית, ששאל אותנו מאיפה אנחנו ולאן אנחנו הולכים. כמובן שאחרי חווית התה התחלתי לחשוד, חשד שהתחזק לאחר שהציע לנו לבוא לגלריה והציע לנו להחנות את האופניים לא רחוק משם. מיד אמרתי לתמר שאין מצב שאנחנו מחנים פה את האופניים, כי הוא מתכנן משהו, מה גם שהוא ממש התלהב מהאופניים.
המשכנו ברכיבה עד לעיר האסורה. כרטיס כניסה עלה 60 יואן. העיר האסורה, שנקראת כך בגלל שהייתה מחוץ לתחום עבור מרבית העולם במשך 500 שנה, היא העיר העתיקה השמורה בצורה הטובה ביותר בסין. בעיר יש כ-800 מבנים, מקדשים והיכלים והכול מעוטר בסגנון הסיני העתיק. בילינו שם עד שעות הצהרים המאוחרות ומשם נסענו לכיוון מקדש הלאמה. בדרך ביררנו עם בחור מקומי כיצד מגיעים למקדש והוא סימן לנו את המקום על המפה. המשכנו ברכיבה, אבל ככל שהזמן עבר, נראה היה לנו שאנחנו לא מוצאים את המקום ולכן בסוף החלטנו לוותר ולחזור לכיוון בהאי פארק (Bahai Park), שנמצא מערבית לעיר האסורה. גם שם, כמו בכל הפארקים בסין היו מקדשים, פסלים של בודהות, גנים משורטטים ואגם מלא לוטוסים. כמו כן, ישנה שם תצפית מדהימה על כל בייג`ין. בערב, אחרי שיצאנו מהפארק, נסענו לכיוון שוק האוכל, ליד ה-Oriental Plaza. שם, אחרי שצילמנו את כל המאכלים האקזוטיים, נכנסנו לחנות צילום וקנינו כרטיס זיכרון 2 ג`יגה למצלמה. בהתחלה ביקשו 580 יואן אבל מהר מאוד הצלחתי להוריד אותם ל-200. אל תשכחו להתמקח, זה חלק מהתרבות הסינית. ברגע שאומרים לכם מחיר מסוים, תורידו ל-10% מהמחיר. השיטה שלי הייתה להציע מחיר שאני מוכן לשלם עבור מה שרציתי לקנות. ב-99% מהפעמים הם הסכימו לרדת למחיר שרציתי, כך שאפשר לעשות הרבה קניות ולצאת ממש בזול.
המשכנו חזרה להוסטל, לא לפני שהחזרנו את האופניים למקום שממנו שכרנו, חנות תה מקומית. הבעלים הציעו לנו כוס תה בחינם, דיברנו קצת באנגלית, לימדנו אותם לרשום את השם שלהם בעברית והם ניסו לרשום את השם שלנו בסינית, דבר שהסתבר כמשימה לא קלה בכלל.
06/09/07 - בייג`ין
קמנו ב-08:00 בבוקר. היום תמר ואני עוזבים את בייג`ינג ונוסעים לג`נגג`או למנזר השאולין. התוכנית היא לבלות שם מספר ימים וללמוד טאי צ`י. אך לפני כל זה חיכה לנו יום עמוס: נסיעה לארמון הקיץ. הנסיעה אורכת כשעה וחצי וכשהגענו נגלה לעינינו מקום שונה מאוד משאר המקומות שהיינו בהם בבייגי`ן. ארמון הקיץ הינו מתחם של מקדשים, מבנים, ביתנים, גנים ואגמים, שבעבר היה מגרש המשחקים של החצר הקיסרית. הוא היה מקום הנופש החביב על הקיסרים והקיסריות בני שושלת צ`ינג.
בילינו שם כמה שעות ובסביבות 16:30 לקחנו אוטובוס חזרה להוסטל, בשאיפה להספיק להגיע עד 18:00 על מנת לתפוס את הרכבת שיוצאת ב 19:10. הנסיעה התארכה מעבר לצפוי בגלל פקקי תנועה, הגענו להוסטל רק ב-18:30 וכבר לא היה סיכוי שנספיק להגיע לרכבת, מה גם שצריך להגיע לפחות שעה לפני, כדי להבין מה קורה שם ולמצוא את הרציף הנכון, במיוחד אם זו פעם ראשונה שאתה מגיע לתחנת רכבת בסין. נסענו לתחנת הרכבת על מנת לנסות ולהחליף את הכרטיס. לקח לנו חצי שעה למצוא מישהי דוברת אנגלית. אחרי שהסברנו לה את המצב, היא אמרה שאין אפשרות להחליף את הכרטיס ושאנחנו צריכים לשלם מחיר מלא על כרטיס ליום אחר. אחרי התייעצות עם תמר החלטנו לקנות כרטיס ליום למחרת באותה שעה, בתקווה שהפעם לא נפספס.
07/09/07-; בייג`ין
היום קמנו מאוחר. החלטנו שלא עושים שום דבר מיוחד, נחים קצת. אכלנו ארוחת בוקר ושכרנו אופניים לכמה שעות. רכבנו וטיילנו בין סמטאות ה"חוטונגים", בצהרים חזרנו להוסטל כדי להתארגן ליציאה. ב-17:30 לקחנו מונית לתחנת הרכבת. ב-18:00 כבר היינו שם והתחלנו לחפש את הרציף. למען האמת, מצאנו אותו די מהר. ברבע לשבע כבר היינו על הרכבת בקרון השינה. ב-19:10 בדיוק הרכבת התחילה לנסוע. הנסיעה ארכה כ-8 שעות כך שב-03:15 לפנות בוקר כבר היינו עם התיקים על הגב. הרכבת עצרה, התקדמנו במעבר לעבר דלת היציאה. כשהגענו לדלת היא הייתה סגורה, ניסינו את הדלת בכיוון השני וגם היא הייתה סגורה. עד שהבנו מה קורה, הרכבת המשיכה לנסוע. לא האמנו שזה קורה לנו. למען האמת אני הייתי די רגוע, מה כבר יכול להיות, ממשיכים עוד תחנה ומחליפים רכבת. תמר הייתה די בלחץ וכמעט בכתה. דירנו עם אחד הכרטיסנים- לך תסביר לו שהיית אמור לרדת בתחנה הקודמת. הוא לא מבין מילה באנגלית ואנחנו לא מבינים מילה בסינית. נעזרנו בשפת הסימנים ובשיחון. איכשהו הוא הבין את הבעיה והציע לעזור. בינתיים אני ותמר החלטנו לוותר על מנזר השאולין, כנראה אנחנו לא צריכים להגיע לשם, אחרי שאנחנו מפספסים את המקום בפעם השנייה ברציפות והחלטנו להמשיך לשיאן (Xian).
הלכנו שוב לכרטיסן והסברנו לו שאנחנו רוצים להגיע לשיאן. אחרי שלוש תחנות ירדנו. הכרטיסן שלח בחור שילווה אותנו לתחנה. הגענו למקום שכוח אל, שם קנינו כרטיס נוסף לשיאן. לפי המחיר הזול יחסית (92 יואן) הבנתי שמדובר בקרון ישיבה. כשעלינו לרכבת הסתבר שהיא עמוסה ואין מקום אפילו לשבת. עמדתי 5 שעות עד שהתפנה מקום, תמר הצליחה איכשהו לשבת בקצה של אחד המושבים.
שבוע שני - שיאן, צ'נגדו ולשאן
08/09/07 - שיאן
אחרי עוד 8 שעות נסיעה ברכבת, שכאמור 5 מהן עשיתי בעמידה, הגענו ב-17:00 לשיאן. בתחנת הרכבת לקחנו מונית להוסטל שנקרא "Bell Tower Youth Hostel". חדר ללילה עולה 40 יואן והוא ממוקם ממש במרכז העיר, 5 דקות הליכה מהרובע המוסלמי. אחרי שהתמקמנו והתקלחנו כדי לא לפספס עוד יום החלטנו ללכת לרובע המוסלמי- מקום מאד נחמד. ניתן להשיג במקום פיצוחים, בשרים על האש: שישליק, קבב וכו` ואפילו פיתות. האמת היא שהשוק מזכיר מעט את השוק של עכו העתיקה.
09/09/07 - שיאן
בבוקר מתארגנים ליציאה לחיילי הטרה קוטה. לוקחים אוטובוס קו 611 לתחנת הרכבת ומשם קו 306 לחיילי הטרה קוטה. כרטיס כניסה עלה 45 יואן (לאחר 50% הנחה לבעלי כרטיס סטודנט). חיילי הטרה קוטה הינו אתר, שבו כ-6,000 דמויות של חיילים וסוסים עשויים מחומר הטרה-קוטה, ערוכים לקרב, שנבנו כדי להגן על קברי הקיסרים. אין שתי דמויות זהות והכוח מחולק לקשתים, סייסים, כידונאים וסייפים. האתר מחולק לשלושה אולמות עיקריים כאשר אולם 1 הינו הגדול והמרשים ביותר, כמו כן ישנו אולם תצוגה רביעי, שמהווה מעין מוזיאון. בילינו פה ארבע שעות.
10/09/07 - שיאן
קמנו בבוקר במטרה לצאת ולטפס את ה- Hua-Shan, אבל, לצערינו, מזג האוויר לא נראה טוב והראות היתה גרועה אז ויתרנו ובמקום זה הלכנו לפגודת אווז הבר הגדולה- מקום די נחמד. טיפסנו לפגודה ותיצפתנו על כל העיר מלמעלה, אבל כאמור הראות לא הייתה טובה. בתשע לקחנו אוטובוס לתחנת הרכבת בדרך לצ`נגדו. לצערינו, לא היה קרון שינה פנוי, כך שנאלצנו לשבת 16 שעות ברכבת. כרגיל, הרכבת הייתה עמוסה ואנחנו היינו המערביים היחידים. במושב לפנינו ישבו זוג הורים עם ילדה בת 5 או 6, אותה הם השכיבו לישון מתחת למושב, על הרצפה. זה היה ממש הזוי. בינתיים, נראה שהאישה ניסתה לשדרג את הכרטיס רכבת לקרון שינה ואחרי רבע שעה הם קמו ועברו לקרון אחר. אחרי 16 שעות הגענו לצ`נגדו.
11/09/07-; צ`נגדו
הגענו לצ`נגדו בסביבות 15:00. בתחנה המתין לנו ביל (Xun Lee), הבחור שאני מתכתב איתו כבר כמה שנים. הוא נופף לי לשלום, אבל לא כל כך זיהיתי אותו כי בתמונות הוא נראה קצת שונה. הוא ליווה אותנו להוסטל Dragon Town Youth Hostel. אחרי שהתמקמנו בהוסטל והתקלחנו, הוא לקח אותנו למסעדה סינית יוקרתית. בדרך ניסיתי להסביר לו שאני לא ממש אוכל אבל לא ממש הצלחתי. במסעדה נפגשנו עם בן דוד שלו ואשתו ועוד בן דוד נוסף. החבר`ה הזמינו לאכול. למזלי, תמר הייתה איתי והיא טעמה ואכלה כמעט מהכול, ביל הרגיש ממש לא נעים שאני לא אוכל וגם הוא לא רצה לאכול, ניסיתי להסביר לו שוב ושכנענו אותו איכשהו שיאכל, בסוף הוא אכל. אחרי המסעדה טיילנו ברחוב Jinjil Street- מעין מדרחוב נחמד ובו מסעדות וחנויות לתיירים.
12/09/07-; צ`נגדו
ביום השני בצ`נגדו שוב נפגשנו עם ביל. טיילנו קצת בעיר וביקרנו ב- Wenshu Temple ובפארק העם. לאחר מכן ביל קנה לה כרטיס רכבת לטיבט (בעקרון, כדי להגיע לטיבט צריך לשלם על Permit, אולם מסתבר שסינים יכולים להיכנס לטיבט גם בלי Permit. כל מה שאתה צריך זה לקנות כרטיס רכבת ולכן ביקשנו מביל לקנות לתמר כרטיס). ב-16:00 נפגשנו בהוסטל, נפרדתי מתמר, שנסעה צפונה ונשארתי בהוסטל. האמת היא שהייתי די מבולבל ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי- פתאום אני לבד ואין מי שיחלוק איתי את הטיול. ירדתי לקבלה למטה וביררתי לגבי מופעים שיש היום ובאמת הציעו לי ללכת למופע אופרה סיצ`ואנית.
ב-19:30 הגיעה ההסעה שלנו לאולם האופרה- מעין מיניבוס סובארו. הנהג לא ידע מילה באנגלית ולא היה מנומס. כל הדרך נהג במהירות, חתך בין הנתיבים וצפצף לכל עבר. למזלנו, הייתה זו נסיעה קצרה של 10 דקות. המופע, שאמנם נקרא אופרה סיצ`ואנית, הוא מופע המשלב שירה, אקרובטיקה, אופרה ודמויות, שמחליפות מסיכות במהירות הבזק. למען האמת המופע די מהנה, במיוחד הקטע עם המסכות. אחרי כשעתיים, כשהסתיים המופע חזרנו להוסטל. החלטנו לשבת קצת בחוץ על כוס בירה. ישבנו אני, אריק, תייר מארה"ב וגאס וג`וליה, זוג תיירים מארגנטינה, שמטיילים כבר חצי שנה ברחבי אסיה. החלפנו חוויות מהטיול, אני סיפרתי על חווית הרכבת ועל חווית התה, החבר`ה סיפרו על חוויות מתאילנד, הודו, לאוס ועוד. החלטנו כולנו להירשם לטיול למרכז לשימור הפנדות.
13/09/07 -; צ`נגדו
יצאנו בבוקר למרכז לשימור הפנדות. הנסיעה ארכה כשעה. מזג האוויר היה קצת קריר ואפילו טפטף מעט, אבל זה לא מה שיעצור אותנו מלראות את הפנדות. כבר בהתחלה ראינו שני דובי פנדה גדולים מנמנמים להם. החלטנו לחכות לראות מה יקרה כשיתעוררו. בינתיים, הצטרף פנדה שלישי, שהתעורר לא מזמן והיה כנראה ממש רעב. מיד הוא השתלט על אחד השיחים ואכל עלים להנאתו. כמובן שכול המבקרים שלפו מצלמות וצילמו בלי הכרה כל תנועה של הפנדה. נראה היה שהפנדה לא ממש מתרגש מהעניין ואפילו די מתלהב מכך שהוא במרכז תשומת הלב, נראה כאילו הוא ממש עושה פוזות למצלמות.
המשכנו לטייל בפארק ומצאנו עוד כמה פנדות יושבים על עצים גבוהים, שלא ממש ברור איך הגיעו לשם ולא ממש ברור איך הם יכולים לשבת על העץ. אלה אפילו לא עצים אלא ענפים גבוהים של עצי במבוק. בנוסף לפנדות היו בפארק פנדות אדומות (Red Pandas). אני לא ממש יודע מדוע קוראים להם כך כי הם יותר דומים לראקונים מאשר לפנדות. הם היו קצת יותר עירניים ולמרות זאת משכו פחות תשומת לב מהפנדות.
לקראת שעת הצהרים התקדמנו לעבר היציאה. עברנו שוב היכן שפגשנו את שני הפנדות הגדולים שנמנמו בבוקר, רק שהפעם הם היו עירניים למדי. הם שיחקו אחד עם השני ודחפו אחד את השני. באיזשהו שלב אחד הפנדות טיפס על ענף ממש גבוה והפנדה השני טיפס אחריו. הם המשיכו לשחק על הענפים, לנשוך ולדחוף אחד את השני. כששניהם נעמדו על אותו ענף, הוא נשבר ושניהם נפלו. זה היה מגניב ביותר והצלחתי לצלם את הכול בוידאו.
בצהרים חזרנו להוסטל ומשם הלכתי לעשות מסז` ולטייל בעיר. הלכתי שוב לפארק העם- פארק ענק, שמושך אליו תושבים רבים. גם כאן, כמו בכל פארק ברחבי סין, אנשים רוקדים, שרים עם מכונות קריוקי, עושים טאי צ`י וכדומה. באחד המקרים פגשתי אחדד עם מכונת קריוקי ששר לבד לעצמו. מסביבו לא היה אף אחד והוא שר להנאתו, זה היה הזוי. בכלל נראה שהסינים אוהבים לרקוד ולשיר וכמעט בכל עיר ברחבי סין יש מועדוני קריוקי.
בערב נפגשנו שוב אני, אריק, גאס וגו`ליה והלכנו לאכול במסעדה מקומית. אנחנו ישבנו בתוך המסעדה, בעוד שבחוץ ישבו חבורה של מקומיים שסימנו עם הידיים והתחלנו להרים כוסית לחיים דרך הזכוכית. עד מהרה שני חבר`ה מקומיים, שהיו כבר שיכורים למדי, נכנסנו פנימה למסעדה והצטרפו לשולחן שלנו. אריק ואני הזמנו שתי בירות, אחד לכל אחד, אך מהרגע שהמקומיים השתלטו לנו על השולחן אפשר היה למצוא כ-10 בקבוקי בירה על השולחן, כל דקה או שתיים הרמנו כוסית לחיים. ברגע שהתרוקנה הכוס לאחד מאיתנו, הסינים מיהרו למלא לנו אותה. אנחנו דיברנו באנגלית והם דיברו בסינית, אף אחד לא ממש הבין את השני, מה גם שאני לא בטוח שאם הם היו מבינים אנגלית הם היו מבינים משהו כי הם היו ממש שתויים. כל הזמן הזה אריק, גאס וג`וליה מנסים לאכול את האוכל שהזמינו, שהיה גם הוא כבר טבול בבירה שנשפכה בכל עבר. אחרי כשעה אחד מהם עזב עם חברה שלו והשאיר את החבר שלו איתנו, זה שהיה אפילו יותר שתוי. הוא היה עד כדי כך שיכור, שבשלב מסוים הוא נפל מהספסל לרצפה. בעל המקום הוציא אותו החוצה.
14/09/07 -; לשאן
היום נסעתי ללשאן כדי להגיע אל הבודהה היושבת הגדולה ביותר בעולם וזאת לאחר שראיתי את המחירים של הטיולים המאורגנים מההוסטל, משהו כמו 700 יואן שזה מאוד יקר. לקחתי מונית לתחנת האוטובוס ומשם לקחתי אוטובוס ללשאן. לאחר כשעתיים של נסיעה הנהג הוריד אותי ועוד שני תיירים מדנמרק באמצע שום מקום. למזלנו, מעבר לכביש נהג אוטובוס שאל אותנו אם אנחנו צריכים להגיע לבודהה הגדולה ואחרי שענינו בחיוב מיד עלינו לאוטובוס. שילמנו 1 יואן ואחרי נסיעה של רבע שעה הגענו למקום וכאן התפצלה דרכנו שלי ושל הזוג מדנמרק. קניתי כרטיס בחצי מחיר, כיאה לסטודנט והתקדמתי לכיוון הבודהה. התור היה ארוך מאוד ומייגע. מאות מבקרים וחלקם היו ממש חסרי סבלנות ודחפו בתור. אחרי כחצי שעה של עמידה בתור, תחת השמש הקופחת, התחלתי לרדת לכיוון רגלי הבודהה. המראה בהחלט מדהים. מדובר בפסל ממש ענק, גודל כל כף רגל או יד כמו 5 אוטובוסים, מדהים ביותר.
אחרי שירדנו וצילמנו, מסתבר שצריך לעלות את הכול בחזרה במדרגות לא ממש נוחות. הדרך הייתה קצת מתישה אבל לא משהו שיעצור אותי. בדרך היו כמה גנים יפים ועוד כמה מקדשים ולבסוף מצאתי גם את היציאה. משם לקחתי אוטובוס חזרה לצ`נגדו. האמת היא, שאם הביקור בלשאן לא היה ספונטני, הרי שהייתי מתכנן כך שמלשאן אני אסע לאמישאן כדי לטפס את ההר. הגעתי לצ`נגדו בשעה 19:00 בערך. כבר התחיל להחשיך וניסיתי לתפוס מונית חזרה להוסטל. אחרי חצי שעה הבנתי שאני עומד בכלל בכיוון ההפוך. התקדמתי ברגל וניסיתי מדי פעם לתפוס מונית. נראה היה כאילו כל המוניות תפוסות ואף אחד לא עוצר. מדי פעם עוברות לידי מעין ריקשות ומציעות לקחת אותי. אני מסרב בנימוס וממשיך ללכת. בשלב מסויים הוצאתי מפה וניסיתי לראות כמה רחוק אני מההוסטל. אחרי שהבנתי שאני די רחוק, החלטתי כן לקחת ריקשה שהיתה חוויה די נחמדה.
שבוע שלישי - סצ'ואן
15-16/09/07 -; אמישאן
לקחתי בבוקר מונית לתחנת האוטובוס ומשם לקחתי אוטובוס לאמישאן. מסתבר, שגם כאן, כמו בדרך ללשאן, האוטובוס לא ממש מגיע ליעדו, אז שוב ירדתי באמצע שום מקום. ליד היה משהו שנראה כמו סוכנות נסיעות, היו איתי עוד כמה סינים ואף לא מערבי אחד. כמובן שהם לא מבינים אנגלית ואני לא מבין סינית. איכשהו הבנתי שצריך לנסוע במיניבוס שהם מארגנים עד לעליה להר וכך היה באמת. עליתי למיניבוס, שנסע עוד כ-20 דקות עד לעלייה להר. השארתי את התרמיל בהוסטל שנקרא Teddy Bear Hostel ויצאתי לדרך לכניסה להר, שם פגשתי שוב את התיירים מדנמרק. מסתבר שהם נסעו מלשאן ישירות לאמישאן והעבירו את הלילה ב Teddy Bear Hostel. הצטרפתי אליהם והתחלנו לטפס את ההר. אגב, מזג האוויר היה מבטיח- יום קייצי מדהים, אבל אז קיבלתי את שוק חיי, שום דבר לא הכין אותי לזה, אפילו העובדה שקראתי בלונלי פלאנט על אמישאן לא הכינה אותי לזה: כל הטיפוס להר הוא טיפוס מדרגות, אין שביל ואין דרך אחרת, רק מדרגות. בהתחלה עוד איכשהו זה היה בסדר אבל לקראת אמצע הדרך התחלתי להישבר וכל 50 מדרגות בערך עצרתי חצי שעה לנוח ולהסדיר את הנשימה. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. הדנים כבר היו הרבה לפניי. נראה שזה לא משפיע עליהם ואני השתרכתי מאחור. התנחמתי בעובדה שהנוף מסביב עוצר נשימה- הרים, עצים, טבע, קולות של ג`ונגל, פרפרים בצבעים מדהימים, קופים קופצים בין העצים, לפחות הטיפוס הוא לא לחינם.
טיפסנו כ-8 שעות ובסביבות 19:00 כבר התחיל להחשיך והיה לי קר. הייתי עם מכנס וחולצה קצרה ולא יכולתי לראות עוד מדרגות וכמעט שנשברתי. בשלב מסוים ביררתי בחנות שם אם אני יכול להישאר שם להעביר את הלילה ואחרי שאמרו לי שאין שם כל כך מקום לישון המשכתי לטפס ואז הגיעה הגאולה: שני מקומיים שסוחבים אותך על מעין ערסל. כנראה שהחבר`ה מהחנות אמרו להם שיש מישהו שזקוק לעזרה דחוף והם הגיעו. התיישבתי על הערסל והם התחילו לטפס. האמת שגם זה לא היה קל, לא לי ובטח לא להם ואחרי כשעה הגענו ליעדינו- מקדש באמצע הדרך, שם שכרתי חדר ללילה ב-80 יואן. החדר היה קצת מסריח והאמת שגם אני, אחרי יום קשה של טיפוס. מקלחות לא היו במקום, למזלי היו סדינים חשמליים כי היה די קר.
בבוקר למחרת התעוררתי לקול תפילות הנזירים. יצאתי החוצה, מזג האוויר כבר היה שונה לגמרי מיום האתמול- היה גשום וערפילי. פגשתי שוב את הדנים. מסתבר שהם דאגו לי ולא ידעו אם הגעתי בסוף. אמרתי להם שאני מתקדם וממילא הם יעקפו אותי, כך שנתראה בהמשך המסלול. ואכן, אחרי שעה וקצת הם כבר עברו אותי. אגב, מתחילת המסלול ביום השני ליוו אותי שני הסינים, שסחבו אותי ביום הקודם. הם חיכו שאני אשבר כדי להרוויח עוד קצת כסף קל ואכן גם הפעם נשברתי, גם בגלל המדרגות וגם בגלל מזג האוויר. מה גם שהרגשתי, שאין טעם לטפס עד לפסגה, כי ממילא הסיכוי שהראות תשתפר שואפת לאפס. לכן שכרתי שוב את שירותיהם עד לתחנת האוטובוס, בערך 5 ק"מ מהפסגה ומשם לקחתי אוטובוס עד לתחתית ההר ל- Teddy Bear Hostel. סה"כ ביום השני טיפסנו בערך 5-6 שעות. את הלילה העברתי בהוסטל.
*בפעם הבאה שאתם הולכים לטפס את האמישאן קחו בחשבון את המדרגות. יש אפשרות לקחת אוטובוס עד ל-5 ק"מ מהפסגה ואז לטפס את היתרה עד למעלה. משם אפשר לרדת ברגל או שוב לרדת עד לתחנת אוטובוס ומשם לנסוע למטה.
17/09/07 -; צ`נגדו
בבוקר לקחתי אוטובוס חזרה לצ`נגדו. הנסיעה ארכה כ-3 שעות וב-12:00 הגעתי ל- Dragon Youth Hostel. בהתחלה חשבתי עוד באותו היום לנסוע לשמורת ג`וזאייגו, אבל אחרי ברור מסתבר שיש אוטובוס לשם רק מחר בבוקר, אז לקחתי חדר ללילה. טיילתי בעיר, קניתי כרטיס אוטובוס לשמורה וחזרתי חצי דרך ברגל, כדי לראות קצת יותר את העיר. את המשך היום ביליתי בהוסטל.
18/09/07 -; צ`נגדו בדרך לשמורת ג`וזאייגו
עליתי על האוטובוס ב-07:30 בבוקר. כולם באוטובוס סינים, מלבד תיירת אחת, שתתברר יותר מאוחר כתיירת מבלגיה. בהתחלה הנסיעה הייתה די רגילה ורגועה עד שהגענו לאזור הררי. מדובר בדרך מדהימה עם נוף עוצר נשימה, הרים ירוקים משתקפים בנהר, כפרים ציוריים תלויים בהרים. הנוף היה מדהים אבל לא ממש יכולתי להסתכל על הנוף, כי הנהג שלנו היה מופרע מעבר למה שאני רגיל- הוא צפר כמעט כל הדרך, עקף בעליות, נסע בדרך לא סלולה, כולל מעבר במנהרה חצובה בהר שעדיין לא סלולה, מה שהאריך לנו את הדרך והפחיד עוד יותר. בנוסף, היו בדרך כמה כבישים ממש צרים, שהיינו צריכים להמתין כחצי שעה עד שהמכוניות מהכיוון ההפוך תעבורנה. אחרי כמעט 13 שעות הגענו ליעדנו בשלום.
טינה, התיירת מבלגיה ואני הלכנו לחפש את ההוסטל שנקרא "Youu". בדרך הצטרף אלינו סבסטיאן, תייר מצרפת, ביחד חיפשנו את ההוסטל, משום מה המקומיים לקחו אותנו למלון אחר ואנחנו כל פעם מסבירים שזה לא מה שאנחנו מחפשים אלא את ההוסטל. בסוף התברר שזה אכן אותו המקום, במלון עצמו חדר עולה משהו כ-800 יואן ללילה, בעוד שבהוסטל עולה 60 יואן לבנאדם. ביקשנו 3 מיטות, כי היינו שלושה אנשים אבל אז הסתבר שיש רק 2 מיטות פנויות. אין ברירה, סבסטיאן ואני החלטנו לחלוק מיטה בעוד שטינה תרוויח מיטה משלה. למזלינו, המיטות היו די גדולות כך שזו לא היתה בעיה.
19/09/07 -; שמורת ג`וזאייגו (Jiuzhaigou)
התעוררנו מוקדם כדי להגיע לשמורה לפני ההמון הסיני. לקחנו מונית, 10 דקות עד לשמורה ושם לקחנו אוטובוס שעושה סיור במקום. ירדנו בתחנה באמצע הדרך והמשכנו ללכת ברגל. הפארק יפהפה, אגמים תכולים צלולים, מים בצבעי טורקיז, הרים ועצים משתקפים במים, מפלים מדהימים, הרבה טבע וירוק בעיניים, בקיצור ממש שווה -; אסור להחמיץ ! אגב, בשמורה יש כמה כפרים ואפשר לישון שם למרות שאסור. המקומיים הציעו לנו להתארח אצלם אך סירבנו בנימוס, כיוון ששילמנו כבר על לילה בהוסטל ההוא וגם כיוון שרצינו לנסוע למחרת לסונגפאן לטרק סוסים.
20/09/07 -; סונגפאן
לאחר 3 שעות נסיעה הגענו לסונגפאן. התמקמנו בהוסטל והלכנו לטייל בעיר. תחילה הלכנו להירשם לטרק סוסים, 3 ימים להר הקרח, עלה 450 יואן כולל כלכלה כולל הכל. היציאה לדרך ב-08:30 בבוקר. המשכנו לטייל בעיר. עיר נחמדה ביותר, שניתן למצוא בה סינים מוסלמים, טיבטים ועוד כל מיני שבטים סינים אחרים. העיר מלאה בכל טוב, המון חנויות שמוכרות הכל- החל מגרביים, דרך מזכרות ועד לבגדי מעצבים. קנינו קצת מזכרות ועלינו לחומות העיר. כן, גם בעיר הזאת, כמו כמעט בכל עיר סינית, יש חומות שמקיפות את העיר. על החומות יש מעין חדרי תצוגה שבהם בתים טיבטים משוחזרים. בערב הלכנו לאכול במטבח של אמה, מקום מומלץ על פי הלונלי פלאנט ואכן גם אני ממליץ עליה. כל התיירים שמגיעים לעיר אוכלים שם. המקום מהווה מעין מקום מפגש לתיירים, על הקירות יש גלויות ומזכרות מכל העולם, כולל גלויות מישראל והסתבר שאמה, בעלת המקום למדה גם כמה מילים בעברית ככה שהיה די נחמד.
