בקרנאטאקה
שקט, כמו אחרי דיסקוטק. שומעים את הנמלים הולכות על קרשי העץ החורקים. מפילות פירור של קרקר שהיה להן כבד. צפצופי צרצרים. ג`וקים מחטטים לי בלילה בשקית של הממתקים. תרנגול שמירה קורא בקול כשהוא מזהה דבר מה לא שיגרתי, נגיד.. השמש זורחת שוב... שקט זה דבר שמתרגלים אליו, או שלא. בבית נוכחתי שאורחים חד פעמיים מתעוררים לי באמצע הלילה מהדממה. וכן, גם פה הכל יחסי... שתי אמריקאיות שטיפסו איתי על איזה הר, סיפרו שכשהן חוזרות לניו-יורק, אחרי שהייה בצ`נאי (בירת טמיל נאדו) הן לא מבינות למה כל-כך שקט והרחובות ריקים מאדם.
כולם נוסעים להודו:
מה נפל על אנשים שכולם באים לכאן עכשיו, אני כל הזמן מקבלת מיילים של "אה... עוד שבוע אני מגיע להודו" (ולא מאותו בן אדם). נוכחותם הזמינה של חברי במזרח משונה לי. גם ככה כל איזה שבוע וחצי אני מחוברת לאינטרנט ליממה ומרגישה כאילו בכלל לא נסעתי. אחרי יום כזה אני יוצאת לרחוב בלילה, ישבני לח ושטוח, ממצמצת בעיני כדי להחזיר את העדשות למקום ותוהה איפה אני נמצאת. אה.. הודו.. כן .. כתבתי על זה. אני זוכרת. אז עכשיו כולם באים. למי אני אכתוב? לעצמי? האם זה יהיה אותו דבר או דומה יותר לטיול רגיל ושיגרתי בארץ הקודש? נחיה ונראה.
לתחילת הכתבה
המנזרים הטיבטיים
תה טי בטי:
אחד הדברים החשובים שלמדתי בימיי שהותי במושבים הטיבטים אשר במדינת קרנאטאקה, הוא שמנהיגים צריכים לדעת לשבת ישיבה מזרחית. טוב, רק לדעת לא ממש יעזור, צריך גם להשתמש. מנהיג היושב ישיבה מזרחית רגליו נוחות ונשימתו קלילה יכול בודאי לפתור כל בעיה ממלכתית שהיא. גמישות הגוף תשפיע על המחשבה, הנוקשות תעלם במחי יד, וכל ישיבתו תקרין הכנסת אורחים ובעלות בית. בטחון ושלום. נסו לדמיין את שרון בישיבה מזרחית. דברים בטוח יראו אחרת, אולי אפילו לטובה. ארים לכבוד זה כוסית או שתיים, עד דלא ידע.
שם הורד:
הייתי בטוחה שנזירים הם עם רציני. שהם יסתובבו בשקט, מניחים את הרגליים שלהם בעדינות על האספלט. ויסתכלו אלי במבט רציני שאומר..מממ .. מה את מבינה?!. מסתבר שהם מופרעים נורא. ובשעות הפנאי שלהם הם מתרוצצים חסרי מנוחה ברחובות sera (הכפר הטיבטי המרכזי בו נמצאים המנזרים) צועקים מתוך אוטוריקשות, שרים להיטים בהינדית, משחקים כדורגל עם פחיות ובקבוקי פלסטיק ועושים הרבה רעש יחסית. מוזר להגיע לכאן בראש השנה הטיבטי. הכל סגור (חשבתי לעצמי מה תיירים עושים אצלנו בארץ בחגים... או בשבתות...). למרות שזה ראש השנה בשבילי זה נראה כמו פורים. כולם מחופשים באדום... וכל הזמן מפוצצים נפצים (מיותר לציין שליבי החלש, למוד החדשות הישראליות, התהפך בקרבו בהשמע הפיצוצים בכל שעה נתונה) וקפצונים .. (תוצרת סין כמובן).
חבל:
ריכוז עצום כל כך (יש פה כמה אלפים שבאו מכל האופציות הטיבטיות האפשריות) של מלוכסני עיניים, שזופים, זקופים, בעלי זרועות שריריות למשעי. לבושים שכמיות בורדו וגופיות צהבהבות, חצאיות למותניהם, כפכפים לרגליהם המסוקסות, חיוך רחב שיניים לבנות כמו אור הלבנה... וכל זה.. נזיר. איזה בזבוז. אחד מבנגקוק שאני מכירה היה אומר על זה: "כל אחד והסטייה שלו"..
נזירים ונזירות צ`רלי כצ`רלי:
מנזר הבנות נראה כמו מנזר הבנים. וגם הנזירות בו נראות כמו הנזירים. קשה להאמין אבל כולם מגולחי ראש ואי אפשר להבדיל בתווי הפנים. נזירות בוגרות מחביאות זוג שדיים מתחת לשכמיה.. אבל זה מתחת לשכמיה.. איך אני אראה?
אני מסרקת לי את השיער, בעדינות, שישאר ושוקעת בהרהורים שעירים נזיריים... שיער הוא אכן עסק חושני. המצאותו וצורתו משפיע על הסביבה כמו על בעל הקרקפת. שינוי של תסרוקת או הסתפרות תמיד משנים באופן די פטאלי את ההרגשה. כמו זוג תחתונים מסאטן שרק אתה יודע שאתה לובש. כך שקיצוצו וגילוח של שיער הראש הנשי הוא לא רק בכדי שהגברים לא יתפתו לדברים אסורים, אלא גם ובעיקר בשביל להנמיך את הליבידו העצמי. אני הולכת לעשות קצוות.
למה דאלי למה?
סוריאליסטיות היא לערבב המון אסוציאציות פרטיות וכלליות לערפל הכל מצד אחד, להבהיר מצד שני. לדבר בכמה מישורים בו זמנית. התאמנתי בזה קצת, אפילו קניתי ספר של דאלי (הסלבדור) בפאריס שעשה לי over weight במטוס. ההתגרות הזאת באמת, כמעט שכנע אותי..כל פעם מחדש, שלהפוך הכל לסוריאליסטי זה יותר טוב ממה שקיים במציאות האפורה והלינארית שלנו. אבל ראיתי איש אחד שלא ממש חושב ככה. בתמונה מהזמן שהוא היה צעיר, חובש על אפו, הדאלי למה ה-14, משקפיים מרובעים במסגרת עבה, סטייל שנות השבעים ומחייך חיוך לא סוראליסטי לחלוטין, כולו אמת נזירית בודהיסטית.
לסבתא הזקנה נקנה חצי מנה - של מומו, של מומו... עם הרבה הרבה הרבה פלפל (חריף).
כשקראתי שקיים כזה דבר כפרים טיבטים בדרום הודו, ישר עלה במוחי ובחיכי זכרון טעמו של המומו הראשון שלי. הוא הרי הקרעפל הטיבטי הלאומי, כל עוד הסינים לא כבשו את המומו (יעני החמיצו) אז טיבט חיה קיימת ובועטת. לצערי המסעדות היו סגורות בחג ונאלצתי להאריך את שהותי בכפרים כדי לאכול את המעדן. (מזל שלי שהטיבטים כבר לא כל כך מסורים למסורתם ולא חוגגים את כל חמש עשרת ימי החג כשבתונים). בערב הגיעי נכחתי במופע (סוריאליסטי למדי) של בן הכפר הטיבטי הראשון שעשה את זה באמריקה והוציא אלבומים מלאים שירים טיבטיים. יצאתי באמצע כי הציק לי הרעב. גם לא ידעתי את המילים. לשמחתי, עמד בחוץ דוכן fast food של מומואים. אני הייתי מספר 48 בתור.
לטיבטים אין בעיית צמחונות או מחוייבות דווקא לעוף בקארי. בתוך המומו הטיבטי (וגם מפוזר על ובתוך מאכלים טיבטים אחרים) יש בשר טחון שבאופן כללי אין לי מושג מאיזה חיה הוא בא. הגיוני שזה יהיה בשר יק, שהרי הוא בהמה טיבטית. אבל היצורים ההמומים, בעלי שערות האוזניים הארוכות (ובכן יש גם כמה הודים שתיאור זה היה הולם אותם, אבל לא נכנס לזה) לא נראו בסביבה. הכפרים הטיבטים אמנם יושבים על רמה גבוהה בדרום קרנאטאקה, וזה באמת מזכיר את טיבט רק נמוך באיזה 5,000 מטר, לא רציני. גם במרק הטיבטי, ט`קופה, הם שמים בשר טחון, אבל זה האחרון הוא כמו ספגטי בולונז ששטפו אותו מהרוטב ואז הטביעו אותו במים עם קצת צבע של מרק עוף ושמן. אפילו כשהוספתי מלח זה לא קיבל שום טעם.
תלמה ולואיז:
(טוב אם להצמד לאמת סוף סוף, לא קראו לה תלמה, קרוא לה הלן אבל גם תלמה היה מתלבש עליה לא רע בכלל). הסתובבתי בחברתן האינגלישית של הבנות, על המרפסת, מתייבשות מהזיעה היומית, העברנו אחול שילינג (כיאה לבריטניה הגדולה) שיחות על החיים היקום וכל השאר. במסעדות לעומת זאת הן תמיד עזבו לפני הזמן, והשאירו אותי לאכול 16 מומואים לבדי, דבר שכמובן לא גיליתי כחסרון. הילדות היו בנות שלושים וכמו פרחים אנגליים לא היה להן חום גבוה. והן עדיין לא ידעו בדיוק מה הן רוצות לעשות כשהן יהיו גדולות (או אחרי שהן יגמרו את הצבא, אם להצמד לשיר, ידעתי שצריך להיות פה אהוד איפשהו...). עשרים וששיותי נאנחה בהקלה ולקחה לעצמה את הלגיטימציה להתרווח בכיסא ולהרים רגליים על מעקה המתכת הטיבטי.
ההורים שואלים נו ילד מה תרצה לעשות כשתגדל, שאלה שכזאת מבלבלת ואני לא יודע בכלל:
זאת חידה ותשובה לי אין. אני מסתכל קצת אחורה ודי מרוצה ממה שעשיתי עד עכשיו, אני מסתכלת קדימה וזה לא נראה שונה בהרבה.. מבחינת התבנית, אולי יישתנו החומרים. אני אעשה לי כמה דברים בו זמנית, מחלקם אני בטח אתפרנס, את חלקם אני רק אלמד להנאתי וכמו שקלאודיה אומרת, זה יהיה כמו ספר טוב שאני אוכל לצטט ממנו מידי פעם, כשזה יתאים. תוכניות נבנות ונופלות, הפנקס פתוח והיד רושמת... יום אחד יהיה לילה ואני אשן ואז למחרת אני אקום ואעשה הכל.. לפי הסדר.
אלוהינו והמודע שלי - או איך סאי באבא מלווה אותי במסעי:
ספרים זו מחלה קשה. להאמין לכל מה שכתוב זה גם לא קל. כמעט כמו גם לאבד את האמון במילה. הספר שבתרגום חופשי נקרא "אלוהינו והמודע שלך" מספרייתו של הסאי, מתחיל במבואות מפורטים על הדתות השונות בעולם (הספר נכתב על ידי איש מהמסורים ולא על ידי הבאבא עצמו, אבל הוא מייצג). היהדות מוצגת כדת שמטרתה העילאית היא לשמור עלינו כקהילה. לא מפורט הרבה על מנהגינו עתיקי היומין ולא על אולי דברים אחרים שהיהדות מכוונת אליהם (היי... גם אצלנו אוהבים את אלוהים... לא?) אבל להתקל במשפט שטוען שאנחנו נקראים יהודים על שם גיבורנו יהודה המכבי...זה שבר לי את גב הגמל וגרם לי לקרוא את השאר במין מבט חצי עקום ומאוכזב.
קודם כל בגללי, שעם כל הכבוד לעצמי ולזה שעשיתי בגרות בתנ"ך ואפילו זייפתי את הציון, ושאני מקיימת כמה מסורות יהודיות עתיקות, אז אין לי חצי מושג ביהדות. אני לא מבינה בזה מספיק אפילו בשביל להגן על הדת המסכנה והנרדפת הזאת מלהיות הכבשה השחורה של הדתות בעולם. ואחרי שהרגשתי את זה הסתכלתי על עצמי נפעמת מאיפה לעזעאזל יש לי את גאוות היחידה היהודית הזאת, תכלס לא בחרתי את זה. נולדתי ככה...אז מה אני נלחמת כל כך על הכבוד הקהילתי שלנו כשאני בכלל לא מיישמת שמינית מהתרי"ג. קשה להבין אבל זה יבוא בהמשך.
אחרי הכל, קרה שאיבדתי אמון יחסי בספר והמשכתי לקרוא בביקורתיות מה. הרגשתי פתאום שאני קוראת רק דיעה שניה ושלישית של מישהו ששמע ממישהו והיה לו קצת כישרון כתיבה אז הוא ישב ועשה מזה... משהו. נטען שם למשל, שהחלק החסר בביוגרפיה של ישו, בערך מגיל 13 ועד 30, עבר עליו במסע להודו. כן כן, הוא העביר את זמנו במנזרים בודהיסטים בקשמיר, טרק קצת בהרי ההימליה, היה אפילו בוראנסי, חטף הארה וחזר לארץ ללמד את היהודים מאיפה משתין המשיח. כל זה מסופר ומלווה במסמכים רשומים.
כשקראתי על הבודהיזם החלטתי שעל זה אני צריכה לשמוע ממקור קצת יותר מוסמך. ובכן לא חשבתי ישר על הדאלי לאמה אבל השארתי את זה פתוח.. אם הוא יבוא פתאום, יהיה לי מה לשאול אותו. משום מה נראה לי שהרבה אנשים אימצו את הבודהיזם או חלק מעקרונותיו, בלי ממש להיות בודהיסטים, ואפילו בלי שהם יודעים את זה. ובכן החזרתי את הספר למקומו בספרייה (ליד התחתוניות ומתחת לנעליים) והמשכתי בינתיים מוחי טרוד בדתיותו, כל פעם כשחשבתי על להחליף דת או לוותר על דת בכלל עבר בי כאב בטן קל... אולי זה המומו?
לתחילת הכתבה
אזור סרה
לא חוזרת לעיר ממשיכה לנסוע:
שוב אני מקפצצת באוטובוסים ומיד מגיעה לי השראה. הנוף שחולף על פניי עושה לי שירים ומילים אני בעיקר מדברת לעצמי, בדרך כלל בלב ולפעמים יוצאות לי פסקאות שלמות רק מלנסוע בתחבורה הציבורית. אולי זה מתוספי המזון שאני לוקחת לנסיעות...
ענבים דבש רק היום. תמיד כדאי שיהיה. עוגיות ביסקוויטים seek & hide (שזה אפיקומנים בעברית) והקרקרים המשובחים ביותר בהודו... מאזנים אותי בחזרה למלוח, נימוחים לי בפה ועושים יופי של פירורים במיטה (למי שזה חסר לו). הם נקראים time pass פסק זמן יעני, אבלי אי אפשר להפסיק לאכול אותם, אז כדאי לקנות בחבילות קטנות.
ציוד על הגב:
נמאס לי שמבקשים ממני המון כסף להקפצה קטנה רק בגלל שאני התיירת היחידה/ שהדרך ממש רעה/ שככה זה כי אין מספיק תחרות. מצאתי את עצמי מעדיפה לטרק את דרכי עם תיקי הכבד. כשהגעתי לאזור sera, שני אחים טיבטים התנדבו לסחוב לי חלק מהדברים ולהראות לי קיצור דרך (רק 4 ק"מ) לכפר. כשהם עזבו אותי ונשארו לי עוד 3 ק"מ נוספים, נשברתי ולקחתי ריקשה (הפעם זה היה עשירית המחיר) והנזירים הטיבטיים שמילאו האת האוטו התעקשו לשלם עלי.
כשהגעתי לקקבה (כשמו לא כן הוא) כבר ידעתי שאני לא הולכת לטפס 3 ק"מ במעלה ההר עם היצור הזה שתלוי לי על הגב, ושאין בעזרה לי שני אחים טיבטים למאכל. בצר לי פניתי לחלון הצ`אי להמתיק את מר גורלי האקונומי (בנינו לא כזה נורא - 4 שקל) ולקחתי את האופציה הזולה והקופצנית. כשהגעתי פרקתי את כל התיק על הרצפה ושוב עשיתי ערימה של דברים לשלוח ולתת, רק לא לארוז מחדש. נוכחתי שוב שאני כל כך לא טובה בלא לקנות שזה לא יאמן.
בין הרים ובין גבעות, עצי קוקוס ובננות ושטחים אינסופים של מטעי קפה (לא, אין ריח של קפה, זה רק אחרי שהוא קלוי, לעומת זאת, יש ריח נהדר של הפרחים של הקפה.. ), נמצא כפר קטן בלתי ידוע במחוז coorg המלכותי. הזדמנות בלתי נשכחת להכנס לתוך גסטהאוס..אבל בעצם לתוך חיי חמולה הודית עם הרבה עיניינים הודים, רכילויות משפחתיות, בעיות מחוזיות, אוכל הודי ביתי שאי אפשר להפסיק לאכול ואופרות סבון הודיות בטלויזיה. וגם כן, לבלות עם אנשים כמוך, אפרופו.
הם נתנו לי חדר (כמה מסוכן) ליד ספריית המטיילים שלהם, ובכן... ממממ... מה אני אגיד... שהותי במקומות מסויימים מוחלטת ע"פ הדברים לראות, האוכל שאני צריכה להספיק לאכול והספרים שיש לי לקרוא. סידרתי לי בפינה של המדף ספרים לחודשיים, העמדתי אותם ככה בשורה יפה, ופצחתי בצלילה לתוך האוטוביוגרפיה של גנדי... הממ אחרי שני פרקים כבר למדתי משמעת עצמית מספיקה בשביל להשיל מעלי חלק נכבד מספרייתי הניידת ונשארתי רק עם ספר אחד לאזור חלצי, טוב אולי שניים.. אולי. לומדים (לאט אבל בסוף לומדים) שאפשר להשיג בדרך את כל מה שצריך, לא צריך להיות ברלה או צב, לא צריך לסחוב עליך סמלי סטטוס שירשימו את הסביבה באינטלקטואליותך, לא צריך לתת לאנשים לדפדף בדבר אחר מאשר בך. קליל, קליל, קליל.
בודהיזם בגרוש:
מתיאס טייל עם הוריו, שבאו במיוחד מגרמניה לבקר אותו. פגשתי אותו לראשונה בכפרים הטיבטים ואחר כך שוב בקקבה, חדר לידי. הם הזמינו אותי להשתתף בארוחת הערב שלהם כי הגישו המון אוכל. וחלקנו כמה משחקי קלפים. מה הסתבר?! שמתיאס עושה תואר בלימודים טיבטים הוא כרגע מעביר חצי שנה או שנה במנזר הקרוב. זה לא היה הדאלי לאמה אבל בכל זאת מישהו עם יד ורגל בבודהים...או לפחות ציפרן" . כשניסיתי לקבל תשובות מנזירים אמיתיים מטיבט... לא קיבלתי את התשובות שרציתי..אני זוכרת ששאלתי אחד מהם למה לבודהה יש אוזניים כל כך גדולות? (מה כיפה אדומה?! תסתכל איך אתה נראה בעצמך!!! חסרה לך רק סלסלה!) התשובה העיקרית שקיבלתי היתה: ככה זה. כי ככה זה בחיים, אני חושב על זה ואחר כך שוכח.... מה אתם יודעים.
אז הבנתי שבודהיסטים לא מחפשים הסברים מיותרים. או להמציא סיבות לדברים. החיפוש הוא אחר האמת, והאמת זה מה שיש, העלה המלבלב, השמש הזורחת, היק המלחח. למה להמציא סיפורים?!
מתיאס הסביר לי שהבודהיזם הטיבטי מורכב מכמה מסורות ובמקורו הוא נטול אל. (ממ?) העיקר הוא ללכת בדרך הנכונה אל ההארה, לחיות חיים בעלי משמעות ערכית. המדיטציה למשל, היא אחד הכלים החשובים. יכול להיות שאני עושה לבודהיזם עוול קטן של סילוף, אבל זה מה שהבנתי. יש מסורות ששמשתמשות באלוהות. מטרת המדיטציה היא לחדד את החושים ולמעשה להביא את כולם למקסימום שלהן בו זמנית. האלוהים שמחובר אליך בדרכים שאתה לא רואה, שואב ממך את החוויות החושיות שלך. כלומר אנחנו כאן בכדי לשרת את העולם מבחינה חושית. יש גם תפיסה דומה לזה בקבלה, אם אני לא טועה.
בדרך השניה בה אין שימוש באלוהים, היא כולה מוקדשת להתמסרות לדרך. כשהמטרה היא להפוך לבודהא. לאדם מואר, בעל תכונות נעלות ואולי במושגים מדעיים יותר לנצל חלק גדול יותר במוח שלך, להרחיב את המודע. המדיטציה מאטה את רכבת המחשבות האינסופית שרצה לנו בראש (רכבת שהיא בהחלט לא מייצגת שום אמת לאמיתה) ואז מתנקים וממשיכים בדרך. עקב הפרעה חיצונית נתקעה לי כאן המחשבה הבודהיסטית ונאלצתי לדלג למחשב אחרת.
אני מסתכלת על עצמי בתמונות. מסתכלת מאוד מאוד מאוד מקרוב. פתאום זה נראה לי מוזר. הבחורה הזאת שם מבפנים נראית לי רק מוכרת מאוד... לא ממש אני. הדימוי שלי של איך שאני נראית לפעמים נורא שונה מהמציאות. טוב, לא נוראאא שונה, אני הרי רואה את עצמי כל בוקר במראה, זה לא שאני באמת יכולה לעבוד על עצמי. אולי פשוט לפעמים נדמה לי שאני יותר יפה... קצת פחות טרולית חייכנית. זה כמו ההרגשה המוזרה שאתה מסתכל על עצמך ואומר.. וואלה, ככה אני אראה כשאני אהיה גדול.. כמה כבר אני אשתנה מעכשיו?! אז אני לוקחת את האמת ומוסיפה לה איורים בצדדים. אז מה? מה רע? קצת צבעים, שיהיה מעניין, שיהיה לי יפה. ממציאה קצת סיפורים, אבל סיפורים משנים את הטעם של האמת. אולי בגלל זה למרק הטיבטי אין טעם בכלל.
יש דרכים רבות לטפס על הרים, אבל יש רק דרך אחת טובה לתשלום האגרה:
(הוראת קבע בבנק). ליד החדר שלי התחיל שביל שהוביל לפיסגה הגבוהה של מחוז קורג. יצאתי למסע, בידי מקל ועל גבי תרמיל, כמו שכתוב. בהתחלה דבר לא קרה. סתם טיילתי, הדרך נוחה, עליות מתונות, מישורים מהנים והרבה קפה...
קפה זה כמו זיתים - הוא עטוף בקליפה ירקרקה-בורדואית ועושים לו מסיק.
קפה זה כמו דבש - כי הדבורים עושות שם את כל העבודה.
קפה זה כמו תוכנית ממשלתית למיגור העוני - כי זה משאיר את האנשים בכפרים.
קפה זה כמו גפרורים - שומר את העיניים שלך פתוחות.
קפה זה כמו סקס - אה.. זה מספר אחר.
אחרי העליות באו עליות קשות יותר. וכמו שמיעץ פירסיג, בספרו זן ואומנות אחזקת אופנוע (שבניגוד לכמה מצוטטים נלהבים - כן קראתי :)) זה הזמן שצריך לאזן בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אם אין סבלנות לעלות בזריזות, אם מתנשפים מידי, להאט.. לצערי אצלי זה תמיד מתנשפים מידי ואני מורידה לראשון ועוצרת תכופות. כיאה להרים האגו נכנס לפריים ומתחיל להתחבט עם עצמו אם בכלל שווה את כל המאמץ וכו`. עוד הוא מזכיר לעצמו שכשהוא הולך ראשון בחבורה אז הוא הרבה פחות מתנשף וכשהוא אחרון פשוט לא נעים לו והוא מתמלא ברחמים עצמיים מכבידים. אז מה? לבקש להיות ראשונה בשביל שהאגו שלי יפעיל את השרירים שלי יותר טוב? זה לא קצת מגוחך?
לקראת הפסגה כבר הכל מתרכך. כבר לא משנה מי ומה ולמה אתה שם. העיקר שהגעת. אז אכן הצמיחה, כמו שנאמר, מתרחשת על הצלעות. ואני עוצרת להתבונן, בעיקר בגלל שאצלי כואב..מתחת לצלעות שלי. להגיע לפסגה זה לנוח בלי שמחכה לך עוד משהו קשה אחר כך. לצידי טיפסה חבורה די רצינית של מועדון הטיולים הקרנאטקאי. הם היו לבושים מדי צבא ססגוניים ופתחו תכופות בשירה, תופים ומחולות. אחת המטיילות תפסה לעצמה שם את השוק ואני חלפתי על פניה ועל פני חבריה במהירות של 0.25 קמ"ש.
לא יכולתי להתאפק והטפתי להם על חוסר האחריות שלהם בנושא המים. אחר כך אמרתי להם שישימו כובע כי הקרינה ממש חזקה. עצרתי את עצמי שניה לפני שנפלט לי שילכו מסודר ולא צריך לרוץ ובטח לא לעקוף אותי... (זה ממש חסר לי כנראה - לא תארתי לי) בכל מקרה עם חיוך מרוצה כמו אחרי ארוחה טובה, המשכתי במרוצי האינסופי. אז על הרים יש לטפס לאט, לא מתוך כפיה ורק ברוח טובה, כדאי להשאיר את ההאשמות העצמיות והפחד מלא להצליח (קטנים ככל שיהיו) בתחתית הערוץ, אי שם בלמטה של הדרך. מזל שיש עוד הרים כי אחד לא מספיק לי בשביל ללמוד הכל.
29 בפברואר:
איך דפקתי את המערכת ויצא לי ויזה לשנה ויום באותו המחיר.
לתחילת הכתבה
עם הגרמניות
איזה לילה חם...
השולחן כבר נוקה ורק כוסות הצ`אי נותרו, חצי מלאות (בפעם השלישית, לא פלא שהלכתי אחר כך ארבע פעמים לשירותים בלילה). אוולין שהתכוננה לעזוב למחרת הביאה את הכינור וניגנה לנו נעימות מרגשות שלא היו מביישות את חיים טופול בעצמו. היא התחילה בניגונים יהודיים יידשפילים (אני הרמתי ידיים לשמיים בתנועות ברסלביות - בלב) ואחר כך היא ניגנה המון שירים אירים בהם דימיינתי את אבא שלי (שלמרות פולניתו הוא אירי בנשמתו) רוקד לורד אוף דה דאנס מסביבי לשולחן, השקתי כוסות בירה ענקיות ודימיוניות עם חברותי לארוחה לפי קצב הרקיעות.
היינו שם שש בנות וכולן טיילו לבד. כל אחת גם ישנה לבד בחדר משלה.. אבל כשגרים בבית עץ אז לבד זה לא ממש לבד. הכל שומעים מבעד לקירות ולרצפות. את ההשתעלויות. את הפיהוקים. את הנחירות... את החריקות של הרצפה כשמישהי קמה למסע הלילי לשירותים. ושומעים גם אותי, כי ... מממ.. מה אני יכולה לעשות, הם מאכילים אותך פה בכרובית ובמיה וקולורבי (הידעתם שקולורבי נשאר קולורבי גם בהודית וגם בגרמנית?) ושאר ירקות. אני מקווה שזה רק העלה חיוכים ופיזפז להם את החלומות. קצת מביך אבל זה מה שנקרא.. לילה טוב, חלומות גז :).
תרנגולי הודו:
כמו שהודו חדרה עמוק למערב, המערב חדר בחזרה, לא נשאר חייב. ובתוך המערכה הזאת של גוף בתוך גוף. נשארו האנשים מסובכים, ידיים בכיסים וסימני שאלה בעיניים. ראיתי איך זה קורה במשפחה עם הנשים. הנשים העירוניות היום הן מאוד מתקדמות, בדרך כלל הולכות ללמוד לימודים גבוהים, לימודי הנדסה זה מאוד מאוד פופולרי. בזמן הלימודים הן בדרך כלל עובדות מחוץ לבית וחיות את החיים האמיתיים- לומדות על העולם הגדול. הגברים, כשהם מגיעים לשלב החתונה, מעדיפים כמובן את הטוב ביותר, ולכן לוקחים להם אישה משכילה. אך.. חתול בשק. האישה מרגע החתונה אמורה לחזור בסולם ולהפוך לעקרת בית. ביי לעולם הגדול ולחופש, מי שרוצה - סבבה.
אבל רבות ההודיות שחולמות להמשיך עם החיים הללו, בעיקר בגלל שהן לא מיצו אותן (חתונה בגיל צעיר) ובגלל שכאן עוד לא ממש נעשתה מהפכה בתחום, זה יותר תיאורתי. הודו כאילו נמצאת רק בהכנה לחופש הבחירה לאישה ולא ביישום התיאוריה. הגברים.. זה הכי מצחיק (ועצוב) כי הם לא ממש יודעים להתמודד עם זה, ובעיקר פוחדים שהאישה פשוט תקום יום אחד ותלך להגשים את חלומותיה הבלתי ממומשים. הם רוצים אותן משכילות אבל... חסרות ידע ושאיפות.
זה מזכיר לי קצת את הבית. כי אצלנו למרות הקידמה וזה שכולם כבר חושבים שיש שיוויון אז נשים מקבלות מסרים כפולים בחדרי חדרים. כן כן.. שם במיטה, או קצת ליד, יש גברים שרוצים שנהיה בתולות סופר מנוסות. שנדע הכל ונהיה תמימות וזכות כמו שושנת מים... איך? כאילו מה? קרה כבר שתפסתי את עצמי במחשבה שאולי היה יותר טוב אם לא הייתי יודעת..... מה לעשות.. מה? לשים על עצמי את המסכה של התמימה שכבר לא עולה לי על האף?
יש גם קיצוניות שניה... גברים מאוד מאוד פמיניסטים שבעצלנות אין קץ מרימים את רגליהם על השולחן ומסתכלים במבט של "תעשי מה שאת רוצה". אבל חסר שם איזה משהו... ההערכה. אנחנו הרי קסם מהלך. איך אנחנו מצליחות לשרוד עם עצמנו בכלל.. זה מה שמפתיע, זה הפלא. המורכבות הזאת לא מוערכת מידי. והיא צריכה להיות. בעולם המפותח וגם בזה שלא. ואולי אסור לי לכתוב את זה מפאת הקהל הגברי הקורא, אבל ניחא הם יתגברו, הם ישכחו. אנחנו נראים כמו בקריקטורה שתוארה לי לא מזמן. הנשים הן קונסוליות ענק עם המון כפתורים וזיזים וגרפים ופישפושים, והגברים הם מכשיר די גדול שיש בו מתג on/off. נורא פשוט. מאדים ונוגה. ועכשיו גם צדק... אולי(?!).
לתחילת הכתבה
מחשבות
נא דמיינו לעצמכם:
קלאודיה שוב התיישבה לידי עם סיגריה כדי להפריע לי לכתוב. משום מה היא עושה השראה לדברים אחרים כך שבמקום להגיע לתחתית המשמעות המדיטטיבית שתשנה את העולם חזרתי לדבר עם עצמי, לפניה, על הבעיה היהודית. אני מסתובבת לי בעולם עם הגדרות של עצמי ופוגשת עוד אנשים עם כל מיני הגדרות ושואלת את עצמי .. נו.. מה ההבדל פה?!
אני כולי יהודיה, לא יכולה להגיד משהו אחר. גם הישראלים האחרים שמסביבי (ותקנו אותי אם אני טועה) ישיבו שהם יהודים, אם ישאלו אותם את השאלה. הם יגידו שהם יהודים חילונים אבל לא אתאיסטים חלילה. למה בעצם?!? כנראה שהרצון שלנו להשתייך לאיזשהי קבוצה הוא התשובה העיקרית. רצון... זה יותר כמו איבר מגודל שצריך את המים והסוכרים שלו. להשתייך! כן! עכשיו! הבעיה שלנו זה שכל מיני דברים מודרנים כמו לאומיות מתחברים לנו בהמון נקודות ליהדות... העתיקה והבלתי משומשת. למשל.
אז בשביל מה צריך להיות יהודי? יבואו ויגידו לי שהדת שמרה עלינו לאורך כל השנים. שבלעדיה לא היינו שורדים... כעם, כקבוצה. ובכן, מה, הדבר הזה שנקרא יהודים, האנשים המצחיקים האלו עם הזקנים והמוחות החריפים, הואיל לאנושות בתור קבוצה? כלום. האנושות לא עשתה צעד גדול או קטן בזכות זה שנשארנו קבוצה (ולא נכנס עכשיו לקונספירסיות פיתוח הנשק העולמי).
אז יבואו ויגידו לי שהדת מקדמת את האדם ומלמדת אותו אורח חיים נכון ובריא, צניעות וענווה וכו` ואני אגיד שכמו רוב הדתות הקיימות, כבר מזמן שרובן משומשות למטרות שגויות והערכים שלהן נשחקו ונשכחו מלב. נלך להיות בודהיסטים. זו עדיין פילוסופיה שלא הושחתה עד דק. אבל קשה, קשה לי להגדיר את עצמי אחרת מאשר יהודיה, קשה בעיקר כי אני משום מה לא רוצה. אנחנו גדלים בחברה ישראלית יהודית שמפמפמת בנו מהרגע שאנחנו יוצאים מהרחם, שאנחנו צריכים להגן על עצמנו כעם. אם לא נעשה את זה פשוט נעלם. לא נהיה. אנחנו יודעים שהתבוללות זה דבר נורא (זה כנראה מה שהרג את הרצל, מזה הוא חלה), שהדתות האחרות הן אויבות, רוצות ברעתנו, אנחנו מרגישים מאויימים. תמיד תחת סכנת השמדה. לא פלא איך שאנחנו מתנהגים.
מערכת החינוך הממשלתית לא טומנת ידה בצלחת. יש לי רק דוגמה אחת לזה שחוסכים מאיתנו קצת אמת. בביצפר אנחנו לומדים שגורשנו על-ידי הרומאים לגלות ואחר כך חזרנו אל מכורתנו במאה ה-19 בערך, לבקש את אשר שלנו היה כחוק. אף אחד לא מזכיר במאום שהיתה פה קהילה יהודית לא קטנה שפשוט עזבה מרצון (ירחם השם) במאה ה-7 בערך, לחפש את מזלה בארץ עם קצת פחות סופות חול. מרצוננו נטשנו את הארץ של היהודים. אלוהים ישמור.
אז יבואו ויגידו לי.. טוב ומה עם המסורת. ומה עם החגים.. והשמחה.. ממה נשמח? וזה באמת שימחה החגים, כי יש חופש ואפשר לטייל, ויש אוכל מצוין, ופוגשים אנשים שלא ראינו הרבה זמן. זה חגים. מה? שוב לצאת ממצרים? אני הולכת לכתוב כמה דברים שמאוד קשה לי לכתוב אותם. אבל צריך אולי לחשוב על זה קצת. שמרנו על עצמנו כחברה סגורה ומסוגרת עם מנהגים ותפילות וייחודיות אמיתית. הייחודיות הזו והשייכות לקבוצה הזו גובה מחיר יקר. אולי יקר מידי (?) אולי אם חושבים על זה קצת, אחרי שמזדעזעים מעצם המחשבה, אפשר לוותר על זה בשביל משהו גדול יותר..כמו למשל..שלום. עולמי. בינגלאקטי. או לפחות להרפות קצת מהאחיזה הפוחדת??? תיקנתי טוב??, ההיסטרית הזו בביחד שכבר לא קיים.
כשהייתי קטנה חלמתי שאני יוצאת לשדה הקרב ומסבירה לצדדים הנלחמים שהם עושים שטות. הם מבינים, יש שלום ואני נורא גיבורה. אני, כרגע קצת עסוקה עם עצמי, אבל המשרה פנויה לכל דורש ויפה שעה אחת קודם. מה שמביא אותי אל עצמי שוב... (נו.. מה לעשות). בשביל להגיע לקצת יותר מעצמך אתה צריך לוותר על קליפות ישנות. זה לא קל ולא רוצים, ואני באמת לא רוצה. לא רוצה לוותר על האגו. לא רוצה לוותר על היהדות. אני אפול, אני אמות, אני לא אהיה. וזה גם מה שוקרה לעם שלם. קשה לוותר.
קלאודיה החליפה סיגריה ואמרה שלא צריך. היא עיממה לי את הברק בעיניים ואמרה שכאדם אתה צריך לחכות שיהיה תחליף לדברים האלו שאתה משיל מעליך. משהו שימלא, אחרת תהיה ריק וחסר אישיות. וגם מדינה או עם לא יכול פתאום להשיל הכל, לבד, גם אלו שלצידו צריכים לעשות משהו, להציג וויתורים. וזה דבר שייקח הרבה זמן להשיג. אז אין לך מה להלחץ, היא מרגיעה אותי.
קלאודיה בעצמה מציגה את הקיצונות השניה. היא נולדה בגרמניה שכידוע הפסידה את מלחמת העולם השניה. בני דורה נולדו לחברה חילונית (לא נוצרית-חילונית, פשוט נטולת) אבל, כמה מזעזע, הם גם לא מגדירים את עצמם לאומית. רובם רק מרגישים שטוב, הם נולדו בגרמניה, אבל אין להם הזדהות, הקשרות ודבקות לאיזשהי מולדת. וה כל בגלל אותה מלחמה. מעניין איך זה להסתובב ככה. כאחד האדם.
אז אולי, סתם, במשחק כזה של מחשבה, נשים את הדברים במקום שהם יציינו איחוד ולא ייחוד. כמו שהם היו פעם בהתחלה של האנושות. נהיה בטוחים בהשתייכותנו לחברה האנושית ונתאחד (מהפכה). פורים יחזור להיות קרנבל מסכות כמו בונציה, כמו בברזיל, כמו בכל מקום שחוגג את שיוויון היום והלילה, ולא שוב חג שבו ניצלו היהודים מהשמדה. חנוכה יחזור להיות חגיגות האור על החושך, כי השמש מאריכה שוב את זמן שהותה עימנו, והימים מתארכים, ולא בגלל שהצלחנו איכשהו להתחמק מהיוונים בשן, עין ובית מקדש. פסח
יהיה חג האביב (למרות שבשום מחיר, גם של שלום עולמי, אני לא אוותר על המצה ברייה!), סוכות האסיף, שבועות הקציר, חגי טבע כאלו כמו ט"ו בשבט, חגים של כולם.
כן אמרו את זה קודם לפני, זה לא משנה. זה רק משחק מחשבה קטן, הרי קשה באמת לדמיין את זה קורה, ואם אני אצליח אני בטח אוכל שוב ללבוש את מסכת התמימות בלי בעיה (למרות האף!), אבל מה אכפת לי להגיד. בסוף כשזה יקרה אני אוכל להגיד אמרתי לכם, וגם זה משהו. ואסיים בשיר, שלא אני כתבתי. פעם אהבתי אותו מאוד, אחר-כך שכחתי אותו מידי. ועכשיו הוא מתנגן בי בפעימות של פחד ההתאבדות ושל תקוה גדולה, תקוה בת שנות אלפי- ה- יים. חג שמח.
לתחילת הכתבה
