עפתי לתרמילאים

נפלאות קרנטקה שבדרום הודו

כשתכננו לנו מסלול מקיף בקרנטקה, אחת מהמדינות בדרום הודו, לא ממש ידענו למה לצפות. בדרך מצאנו עבר מרשים עם ארמונות, עתיקות ומקדשים, עתיד מזהיר של מחשבים וטכנולוגיה והווה מלא בהפתעות ומפגשים. מסע במדינה אחת (ועוד קצת) בין זמנים משתנים.
waveG
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: נפלאות קרנטקה שבדרום הודו
depositphotos ©

בנגלור וכסא הראג'ה

גל -; 5 ימים לפני ראש השנה (האזרחי) אנחנו נוחתים בבנגלור (Bangalore), בירת קרנטקה (Karnataka), ואחת מעריי ההיי-טק של הודו. שדה התעופה לא ממש מגשים את צפיותנו לעיר חדשנית ומודרנית, אבל בדרך לגסט-האוס (דרך שלקחה מעל שעה במונית עקב עומס מפתיע בכבישים) אנחנו מוצאים את הודו החדשה -; קניונים ענקיים, שלטי ענק של חברות היי-טק ואוכלוסיה מקומית שמתלבשת כמיטב המערביות. כל זה נעלם ברגע שאנחנו מגיעים לאיזור הגסט-האוס -; האיזור היותר עני, ישן והומה של העיר. האיזור שבו בנגלור נראית יותר כמו הודו המוכרת לי ופחות כמו עיר מפותחת. למרות חזיתות הבתים המוזנחות, הגסט-האוס דווקא לא מאכזב ואנחנו מנסים להתאפס על עצמנו.

 אחרי סיבוב מהיר בעיר אנחנו מגלים שאין לנו ממש מה לחפש פה. זו עיר מודרנית למדי אבל גם די משעממת -; אין פה אטרקציות מרתקות, אתרים לבקר, והשיטוט ברחובות לא ממש מלהיב. התכנון המקורי שלנו היה להמשיך למייסור (Mysore), אבל כמה שיחות טלפון למלונות ושיחה קצרה עם תיירים מגלה לנו שנאלץ לשנות תוכניות -; מייסור עמוסה לחלוטין, אין מקום באף מלון ובנוסף לזה שראש השנה מתקרב וההודים כולם יוצאים לנפוש, יש בעיר גם כנס רופאים שתופס על מקום קטן שנותר שם. אנחנו תוהים מה לעשות -; להשאר פה עד אחרי החג לא בא בחשבון ואנחנו גם לא רוצים להתחיל לסע רחוק מדי. דפדוף זריז בלונלי פלנט, דיונים סוערים אל תוך הלילה ונופלת החלטה -; ניסע להרים.

ערן -; שבע שעות נסיעה מערבה מובילות אותנו למדיקרי (Madikeri), עיירה קטנה ששוכנת בין הרים ירוקים, מטעים ויקבים. מדיקרי עצמה התגלתה כעיירה שקטה וחביבה, ואחרי הימים שהעברנו בכרך הסואן, זה עשה לנו רק טוב לראות כל כך הרבה ירוק בעיניים. בהחלט מקום נחמד להתחבא בו עד שייגמרו תרועות הפסטיבלים.

 כדי להעביר את הימים אנחנו שוכרים ריקשה ויוצאים לתור את הסביבה. מפלי אבי (Abbi Falls) נמצאים במרחק 7 ק"מ מהעיר, בקצה דרך מתפתלת, עולה ויורדת בינות לג`ונגלים הסבוכים. המפלים עצמם גבוהים וסואנים. התיירים ההודים קופצים להתרעננות בבריכה למטה, ואנחנו שוקעים בשיחה (ביננו לבין עצמנו) על הבדלי התרבויות - הגברים ההודים מתפשטים עד התחתונים ונכנסים למים, ואילו הנשים נשארות על היבשה או במקרה הקיצוני טובלות את הקרסוליים במים הקרירים (בלבוש מלא כמובן). בדרך חזרה אנחנו גם קופצים לביקור בקברי הראג`ות (Raja's Toms), אתר יפה ושקט עם אווירה מיוחדת. משם אנחנו נוסעים לכסא הראג`ה (Raja's Seat), גן מטופח שהראג`ה ואישתו נהגו להגיע אליו בשביל להשקיף על הנוף.

אין מה להגיד -; הראג`ה ידע לבחור נקודת תצפית. מהגן נשקף מראה פנורמי על כל העמק שמתחת לעיר, ולמרות הערפל הנוף היה מרהיב. הגן היה עמוס בתיירים הודים, שכרגיל מצאו אותנו מאוד מסקרנים. כל כמה דקות עצרה אותנו קבוצת תיירים אחרת, ובלי להמתין לרגע הפציצה אותנו בסדרת שאלות קבועה -; "מאיפה אתם?", "איך קוראים לכם?", "כמה זמן אתם בהודו?", "אתם נשואים?"...ואחרי שנגמרו השאלות הקבוצה ממשיכה לדרכה, כאילו הם פשוט עורכים סקר בקרב התיירים הזרים.

 ערב ראש השנה החדשה מגיע ואנחנו קצת מבואסים. אמנם ברחנו בכוונה למקום שקט, אבל בכל זאת רצינו קצת חגיגות. אבל הודו תמיד מפתיעה. בשעת ערב מאוחרת אנחנו מוזנקים לחלון לשמע קולות נפץ מבחוץ ומגלים מופע זיקוקים רועש וצבעוני. Happy New Year 2007!!

לתחילת הכתבה

ארמון המהרג'ה

גל -; עשר בבוקר ואנחנו עולים על האוטובוס. נגמרו החגיגות, המוני ההודים אורזים מזוודות ומתחילים לנוע ולפנות את הערים העמוסות. אנחנו בדרך למייסור, בתקווה שנמצא מקום לישון. 4 שעות אחר כך אנחנו נכנסים לעיר עצמה. מקומות הלינה במייסור הם לא מהמשובחים בהודו, אבל אנחנו מצליחים למצוא מלון סביר במחיר הוגן. האווירה בעיר די נעימה -; זו עיר גדולה למדי שמרגישה די קטנה. נעים להסתובב פה, המזג אוויר נוח ויש המון דברים לראות. אנחנו לא מבזבזים הרבה זמן ויוצאים לתור את האיזור.

בעזרת יוסוף, נהג הריקשה המקומי (שחושף בפניי ש"גל" באורדו, אחת מהשפות בהודו שמדוברת בעיקר על ידי המוסלמים, פירושו "צוואר"..), אנחנו מטפסים על הגבעה (Chamundi Hill) כדי לבקר במקדש שבפסגה. יוסוף נשאר בחוץ ואנחנו נכנסים פנימה למקדש גדול עם המון מאמינים. אנחנו עומדים בתור בארוך עד לרגע שבו "חוטף" אותנו האחראי במקדש, מעביר אותנו לתחילת התור, שם עלינו שרשראות פרחים וטיקה במצח וכמובן שמיד אחר כך מבקש תרומה.

הנופים מהמקדש חושפים את כל מייסור במלוא הדרה -; נוף מרשים של איזור עירוני מנוקד בבניינים מפוארים והרבה ירוק מסביב. בחזרה בעיר יוסוף מסיע אותנו לבית חרושת לקטורת -; עכשיו, אל תפתחו צפיות יתר -; בית החרושת הזה נמצא בתוך שכונת עוני מוזנחת בתוך בית קטן. בכניסה לבית, על הרצפה, יושבת אישה, מולה שרפרף קטן, ומגלגלת קטורת -; מקל-מקל, במהירות שיא והכל בעבודת יד. לפי מה שאמרו לנו -; אישה אחת יכולה לגלגל עד 6000 מקלות קטורת ביום! בתוך "המפעל" אנחנו מקבלים הסבר מקיף על הכנת הקטורת, על הכנת שמנים ועל איך כל ריח, שמן וחומר יכול להועיל ולעזור לך בצורה זו או אחרת. כצפוי, הכל נעשה במטרה למכור לך משהו (וכצפוי, אנחנו גם קונים קצת בסוף), אבל למרות זאת ההסבר והחוויה מעניינים.

 אחד מהסמלים הבולטים והידועים של מייסור הוא ארמון המהרג`ה (Maharaja's Palace). ארמון ענק שנבנה בשנת 1912 בהשקעה פעוטה של 4.2 מליון רופי, ומה אומר ומה אגיד, הם הצליחו לבזבז את המליונים בצורה לא רעה בכלל. פאר והדר נגלים אלייך מכל פינה, הזהב נוצץ בעיניים והעושר משתקף בשיש. בקיצור -; אם אי פעם רציתם לדעת איך זה להיות מהרג`ה, זה המקום לגלות.

 בשוק של מייסור אנחנו מוצאים עושר קצת שונה אבל מרתק לא פחות -; עושר צבעוני. בכל ביקוריי בהודו לא ראיתי כזה שוק צבעוני וססגוני. השוק הומה ושוקק חיים, סמטאות עמוסות בהררי פרחים צבעוניים, שזורים בשרשראות-שרשראות, דוכנים חייכניים עם ערמות צבעוניות של אבקות צבע וסוחרים שקוראים לנו מכל פינה. בשביל לקנח את הביקור בעיר אנחנו הולכים לחנות הממתקים המקומית וקונים קצת "מייסור פאק" (Mysore Pak) -; ממתק מקומי כתום ומופלא. תמיד טוב להמשיך הלאה עם טעם טוב בפה, לא?

ערן -; רצינו קצת הרפתקאות, לראות משהו "קצת אחר". קריאה מהירה בלונלי פלנט, ואנחנו מחליטים לקפוץ לביקור בבדאמי (Badami) -; גם נשמע כמו מקום מעניין, וגם לא שמענו על אף אחד שביקר שם. נשמע כמו הרפתקאה. בשעת לילה מאוחרת אנחנו עולים על אוטובוס, ויורדים ממנו בשעת בוקר מוקדמת בהובלי (Hubli). בתחנת האוטובוס של העיר אנחנו מבררים על האוטובוס לבדאמי, וכמובן שמפנים אותנו לאוטובוס הכי ישן, רעוע ומתפרק שבסביבה. אבל אין ברירה, כבר אי אפשר לחזור אחורה, ואת השעות הבאות אנחנו מבלים בנסיעה מקפיצה ומטלטלת עצמות. מסע התלאות שלנו לא נגמר פה, כי האוטובוס מוריד אותנו בצומת עלוה באמצע הדרך ומשם עוד חצי שעה של טלטולים בריקשה מובילה אותנו ליעד הנכסף.

מותשים ועייפים, אחרי לילה ועוד חצי יום בדרכים, אנחנו מגיעים סוף סוף לבדאמי וחוטפים הלם קל. העיר מתגלה כבנויה מרחוב אחד מאובק, הרבה סמטאות קטנות ומזוהמות, המוני הודים וכמעט אפס תיירים. טוב, אז רצינו הרפתקאה, אבל לא צריך להיסחף! תוך חצי שעה המצב משתפר פלאים. ברחוב, ממש ליד המלון, מצאנו פתאום עוד שני תיירים. ולא סתם תיירים -; ישראלים אפילו. זיו ואפרת. מסתבר שלא רק לנו השתחרר בורג במוח. אז ככה ברביעיה, מחזקים אחד את השני, יצאנו לתור את העיר.

מסתבר שאחרי ההלם הראשוני, בדאמי היא עיירה חביבה להפליא. התושבים, שלא רגילים לראות הרבה מערביים, מאוד ידידותיים וסקרנים, ומכל עבר אנחנו מותקפים בקריאות ברכה. ילדי העיר מוקסמים מאיתנו לחלוטין, ותוך דקות אנחנו מלווים בלהקה של "מדריכי טיולים" קטנים. חלקם מנסים להרוויח משהו (ומבקשים "School Pen" או שוקולד), חלקם מתחילים בחקירה הצולבת הרגילה וחלקם סתם רוצים להעמד לפוזה לתמונה ולהתחבר אלינו.

מוקדי המשיכה של העיר נמצאים על צוקי הסלע שמצפון ומדרום למאגר המים הגדול, ואנחנו נשאבים לעבר הצוק הצפוני. אנחנו עדיין עייפים מהנסיעה, ורק רוצים לראות את המאגר, אבל הילדים מושכים "בואו תראו עוד מקדש", "רק עוד קצת למעלה", ופתאום אנחנו מגלים שטיפסנו עד לראש הצוק. האמת שהטיפוס היה שווה את זה. מהפסגה היה אפשר להשקיף על כל העיר, הסמטאות, המוני האדם שלמטה, הכובסות במאגר המים וכל הסביבה הסלעית שמסביב.

 תוך כדי הטיפוס אנחנו מתוודעים לזיו ואפרת. מסתבר שההודים טועים וחושבים שזיו שחום העור הוא הודי מקומי, מדברים איתו בהינדי, ונותנים בו מבטי הערצה על כך שהוא הצליח "לתפוס" תיירת בלונדינית. העובדה שהוא הצליח לאמץ לעצמו את תנועת הראש ההודית (משהו בין כן ולא, שיכולה להתפרש בתור כן, לא, אוליו ולא יודע) רק מגבירה את הבלבול וההטעייה.

לתחילת הכתבה

מקדשים ואולפני סרטים

למחרת אנחנו הולכים לצד הדרומי של המאגר, ולנקודת העניין המרכזית של העיר. שם, לאורך הצוק, נחצבו בסלע ארבעה מקדשים (Cave Temples) מלאים בתגליפים מרהיבים. האתר מלא בתיירים הודיים, ואנחנו מעניינים אחד את השני באותה מידה -; הם מצלמים אותנו, אנחנו אותם וכולם מרוצים. ברחובות שוב הילדים רצים אחרינו, וכשאנחנו הולכים עם חבורה של עשרים זעטוטים בעקבותינו, אנחנו מרגישים ממש כמו החלילן מהמלין. אחרי יומיים בעיר אנחנו מרגישים לחלוטין כמו בבית, וקשה לדמיין מה כל כך הפחיד אותנו בהתחלה. רצינו הרפתקאה, ובהחלט קיבלנו אחת מלאה בעניין, צחוק ושמחה. אבל כל הרפתקאה צריכה להסתיים, וכך מצאנו את עצמנו עולים לפנות בוקר על עוד אוטובוס רעוע ומטלטל.

גל -; כמובן, כמו תמיד בהודו, אוטובוס רעוע ומטלטל היה רק ההתחלה. האוטובוס מוריד אותנו בהוספט (Hospet), עיר גדולה ומשעממת משם אנחנו לוקחים עוד אוטובוס, יותר רעוע, יותר מטלטל ויותר עמוס עד להאמפי (Hampi). עם תיקים על הגב אנחנו צועדים במשך 10 דקות עד לנהר. שם מחכה לנו סירה קטנה, שמובילה אותנו לצד השני של הנהר -; זו תהיה הכתובת שלנו לשבוע הקרוב.

 האמפי, מעוז תרמילאי בכלל וישראלי בפרט, מחולקת לשני חלקים עיקריים -; האמפי העיר, שם נמצאים השוק, המקדש ואתר העתיקות הגדול והצד השני של הנהר, שם נמצאים רוב הגסט האוסים, המון מסעדות, כמה אטרקציות והמון תיירים. חודש וחצי מאז שנחתנו בדלהי, וזה המקום עם הכי הרבה תיירים (וישראלים) שראינו בהודו עד כה. מכל פינה קוראים שלטים בעברית, אוכל ישראלי בכל מסעדה ונדמה שכל ההודים יודעים עברית שוטפת. עם זאת או בגלל זה, נחמד לנו פה -; האווירה רגועה, הנוף מדהים, האוכל לא רע ולא חסר מה לעשות.

ערן -; החברה המגובשת בהאמפי הדגימה לנו יפה איך מתחילה תופעת העדר. גם אנחנו וגם זיו ואפרת כל כך נהנינו בבדאמי עד שלא הספקנו להלל ולשבח אותה. והנה, כעבור שבוע כבר התארגנה חבורה של 5 ישראלים לביקור בעיר. לא יפליא אותי אם תוך כמה שנים בדאמי תתמלא בגסט האוסים שמגישים שיפודים ושקשוקות להמוני הישראלים שפוקדים אותה. קשה לדעת אם באמת התחלנו טרנד או שמדובר בפנטזיות של תרמילאים משועממים, אבל אני מרוצה שיצא לנו לבקר בבדאמי לפני שההמונים גילו אותה.

גל -; את הימים בהאמפי אנחנו מעבירים בסיורים על קטנוע לאתרי העתיקות בעיר, שפזורים על שטח עצום. המראות מאוד מרשימים -; מקדשים עתיקים, סלעים פזורים שסביבם רק אדמה אווירה שקטה והמון תרבות. יום אחד אנחנו מחליטים לסע להתרעננות ב"אגם" -; חלק מבודד של הנהר שבו המים צלולים ונעימים לשחיה. מסע אופנועים לא קל של 20 דקות לערך מביא אותנו לחוף נטוש. למרות העומס בהמפי, פה אפשר למצוא שלווה ושקט. הרעש היחיד הוא של הציפורים (היינו שמחים להראות לכם כמה תמונות מהאיזור, אבל עקב וירוס אכזרי במחשבי האמפי, כל התמונות מהאמפי נמחקו כלא היו). אחרי שבוע מאוד חברתי אנחנו ממצים את האמפי, ושוב עם תיקים כבדים עולים על סירה, מהסירה על ריקשה ומהריקשה אל אוטובוס לילי, אל מדינה חדשה.

ערן -; מדינת אנדרה פרדש (Andhra Pradesh) משתרעת ממזרח לקרנטקה, כל הדרך עד למפרץ בנגל. את הביקור במדינה החלטנו להגביל לטעימה קטנה מעיר הבירה שלה -; היידרבאד (Hyderabad). ביחד עם בנגלור, היידרבאד היא אחד ממרכזי ההיי-טק החשובים של הודו (מה שנותן לה את הכינוי סייברבאד), הדבר בהחלט ניכר בעיר. אנחנו מגלים עיר מודרנית, עשירה ומפותחת. כל המותגים הכי נחשבים, קניוני ענק וחוות אינטרנט משוכללות. למרבה הפלא הסתבר לנו שדווקא השליטה באנגלית לא הכי חזקה בעיר, ומצאנו את עצמנו עם בעיות תקשורת מהקשות שהיו לנו בהודו (אפילו בבדאמי היה יותר קל לתקשר עם המקומיים!).

 אבל להיידרבאד יש לא רק עתיד מזהיר, אלא גם עבר מפואר. מצודת גולקונדה (Golconda Fort) היא מצודה ענקית מהמאה ה-16, שמשתרעת על גבעה נישאה עם נוף על כל העיר. במשך כמה שעות שוטטנו שם בין הריסות מוסלמיות וחצרות רחבים. איכשהו תמיד מקומות כאלה משרים עלי אווירה מיוחדת -; השילוב של היסטוריה, עתיקות והשקט הזה מצליחים לגעת בי.

 בשינוי מוחלט של אווירה אנחנו קופצים למחרת לביקור בעיר הסרטים ראמוג`י (Ramoji Film City). האתר שמשתרע על שטח של 800 הקטר (שזה המון), מתהדר בתואר "אולפני ההסרטה הגדולים בעולם". אנחנו עולים על אוטובוס אדום, ויוצאים לסיור באתרי ההסרטה השונים -; גנים מטופחים, ארמונות, מקדשים, שתי ערים הודיות (אחת דרומית ואחת צפונית), שדה תעופה, בית חולים, רחוב בריטי ועוד מגוון מקומות. מיטב הקיטש של הסרטים ההודיים, והכל במקום אחד מרוכז.

 כמו בהרבה מקומות אחרים, אנחנו היינו התיירים המערביים היחידים במקום. אבל הפעם (כנראה בגלל מחירי הכניסה היקרים יחסית), מצאנו את עצמנו מוקפים בעשירי הודו. פתאום היוצרות התהפכו. בדרך כלל אנחנו מרגישים עשירים נורא יחסית להודים, וזה היה קצת מוזר להסתובב בין התיירים העשירים האלה, שהסתכלו בזעזוע קל עלינו בבגדי התרמילאים החבוטים שלנו. למרות שהיידרבאד לא ממש מתויירת, יש בה עוד הרבה מה לראות. אבל לנו הזמן דוחק, ושוב (כרגיל בשעת לילה) אנחנו עולים על רכבת אל עבר הים שבמזרח.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על קארנאטאקה