ב-קודאיקאנאל

בקאראנטקה

איך פגשתי את טום קרוז באמצע הרחוב:

ירדתי בשדרות מהטמה גנדי בבנגלור (karantaka), שזה כמו בן-גוריון או הרצל בארץ, שלא לומר רוטשילד כי כסף לא היה לו, לנשמה הטובה. אני הולכת לי ברחוב, פתאום אני רואה את טום קרוז(!!). עם כל הכבוד לשחקני קולנוע.. ויש לי, אף פעם לא הייתי מאוהבת מידי, חושקת, חולמת בלילות.. על מי מהם. הימצאותם על המסך מולי לא פימפמה בי את האשליה שהם מושגים או נגישים באיזשהי צורה, ואני רגילה לפנטז על דברים שעלולים להתגשם... עד שהם באמת קורים. כך שעם שחקני קולנוע.. זה קצת בעייתי. בגלל זה הפתיע אותי לפגוש ככה באמצע בנגלור (העיר הכי מודרנית בדרום הודו - ממש עמק סיליקון מקומי) את טום קרוז, דווקא הוא. כי הוא שונה מכל השאר (אולי גם קיאנו ריבס למרות שאחרי מטריקס הוא קיבל קצת טעם המוני).

אני לא מדברת על ימי קוקטייל שהוא עוד היה צעיר וחסוד ולפני ניקול קידמן ורק האף שלו רמז על מה שהולך לצמוח ממנו.. עם הזמן הוא פשוט נהיה..מממ... אישיות חשובה ותורמת למיניות האישה.. איך לאמר את זה במילים עדינות, יצרן אורגזמות וירטואלי (מותר להגיד אורגזמות? .. נראה לי שכן, אני הרי לא מדברת על שלי..אלא באופן כללי, על העולם... על החיים.. על טום קרוז, כן... דיברתי על טום קרוז). לקרוא לו ככה קצת מסיר מיכולת המשחק שלו, שהיא לא רעה בכלל, אבל בגלל שהוא כזה...מממ כזה...זה קצת מאפיל עליו כשחקן, כך שבכל הסרטים נראה שהוא משחק את אותו תפקיד... לפחות בשבילי..(: .

בקיצור, עמדתי לי שם ברחוב כולי רטט, נעצנו עיניים אחד בשני כדקה ארוכה, ללא תנועה, שערו החלק התנפנף על עורפו וקצת על פניו, זיפי זקנו גרמו לציקלון עדין של חושיי, השקט, המדיטטיבי כמעט, שאפף אותו וחרבו השלופה לפניו הכריעו סופית. אחרי סיבוב קצרצר בו העשרתי את קלמרי במרקר צהוב וחודים, ואת ספרייתי הניידת בעוד קלאסיקה (רכושנות זה עסק כבד, לעזעאזל), לא התאפקתי והלכתי להינמס מול הסמוראי האחרון. שורה שבע באמצע. הגעתי לרכבת למדוריי שתי דקות לפני שהיא יצאה מהתחנה.. האמת, לא היה אכפת לי לפספס אותה.. בכל זאת.. טום קרוז.

מישהו שינענע אותי:
 כבר שבוע שהשינה שלי היתה מתחלקת בין לפני היתושים ואחרי היתושים.. קצת תוך כדי היתושים. סוף סוף, יכולתי לישון כמו בן-אדם, בסליפר שלי העליון (זה כבר כמעט מקום קבוע), ברכבת למדוריי. ישנתי כמו תינוק, מנוענעת מצד לצד על פי גחמות המסילה. גם אם מתעוררים פתאום להסתובב בשביל למחוץ את המפה שישנה איתי (פעם אחרונה), לראות אם בוקר, או מהנחירות של השכן נרדמים מייד מחדש בגלל הניענוע האינסופי. חבל שאין מי שינדנד אותי ככה סתם (וגם יעיף את היתושים)... לא נכון! יש הודים שמוכנים לעשות את זה???!!!! 10 רופי??? וואלה... שניה... תכף אשוב.

אז ככה בונים מקדש:

אני לא רוצה להכליל, וגם לא לפסול שום דבר.. אבל אחרי רג`אסטן כבר לא ממש היה בא לי לראות מקדשים. בסדר, בסדר, שיש ואלים ופופקורן... אבל לא יודעת... זה לא עשה לי כבר כלום. ואז הגעתי למדוריי ולא היה לי מה לעשות, החלטתי ללכת למקדש... להעביר את הזמן. אם יתמזל מזלי.. יהיה שם שיש קריר שאני אוכל להלך עליו עם רגלי היגעות. ואז התברר לי שבדרום, הם יודעים לעשות מקדשים כמו שצריך. עם צבעים!!!! עם פילים!!! עם מגדלים!!!! מקדש meenakshi amman במדוריי הוא אחד המוצלחים שעיניי ראו.

ואז הכל התחבר, הכביסה התלויה, הסרים, השווקים, הפרחים, קנדינסקי, הונדרוואסר... מפות גיאולוגיות (כן, גם זאת סיבה ללכת ללמוד באוניברסיטה, כנראה) הכל צבעים. אני בטח לא היחידה שזה משפיע עליה לטובה, גורם לה סחרחורת קלה של אושר. וגם אם כן, מצאתי לי משהו גדול לרשימה של הדברים המשמחים. הרבה צבעים. המון.

 כבר שבוע שלא אכלתי מאכלי טומאה.. כמו בשר וביצים, הגוף שלי כבר.. רצה לאכול משהו שהיה פעם חי! אורז. עם ... עם... חתיכות עוף קטנות.... וירקות. כן, ירקות כאלו מבושלים וחריפים... גזר ואפונה ובצל ירוק.. ושום..הרבה שום... ונטיפי ביצים.. מממ...ביצים. נכנסתי למסעדת taj וזה בדיוק מה שהם נתנו לי לאכול.

לתחילת הכתבה

בדרך לקודאיקאנאל

היום נוסעים צפונה..לתת שם הופעה זה רחוק וגם גבוה:

תפסתי לי את המושב האחורי באוטובוס המקומי לקודאיקאנאל. ליד אדם (זה השם שלו) מאוסטרליה שעוד הדיף ריח של דגים מהגלישת גלים בסרילנקה. אוטובוס מקומי עם פסיליטיס.. היה אפילו סרט, אבל נרדמתי. זאת היתה הנסיעה הכי קופצנית שהיתה לי בחיים. כשניסיתי לנקות ליכלוכים מהעיניים כמעט והוצאתי לי את כל הג`ולה. כשאדם ניסה לגלגל לעצמו טבק נשפך לו הכל על הצדדים ויצא לו משהו שההגדרה מצ`וקמק מיטיבה עימו. גם האויר התחיל להיות דליל. בשעות אחר הצהריים המאוחרות נחתנו בקודאיקאנאל - 2100 מטר מעל פני האוקיאנוס ההודי, אגמים, יערות, הרים, כפרים והרבה הרבה הודים, בכובעי פליס (10 רופי).

כבר שבוע שלא הייתי לבד בחדר.. סוף סוף יכולתי לשמוע לי מוסיקה. לקחתי לי קוטג` עם fire place קצת רחוק מכל מקום, וגם נמוך יחסית אז היה לי בזול, אחרי שאכלתי ואח"כ אכלתי שוב... הלכתי לישון. לא היה קר כשהלכתי לישון, אז לא ביקשתי עצים. כבר שבוע שישנתי רק בתחתונים (מותר להגיד תחתונים כן?, הרי רואים אותם תלויים בחוצות... ). פתאום בקודאי היה כל-כך קר שלבשתי את כל הבגדים והתכסיתי בארבע שמיכות. עדיין בבוקר התעוררתי במצב של קיפאון מתקדם, הרגשתי כאילו ישנתי בחוץ כל הלילה, כאבו לי כל החיבורים בגוף מעצם החיבור.. והכי היה קפוא לי התחת (מותר להגיד תחת? זה הרי סה"כ תחת..כולם מכירים).

מזל שלא קניתי חולצות עם פילים (מי צריך חולצות קצרות בקור הזה...) - סגה על ציצים: להודיות אין ציצים... (אני מקווה שמותר להגיד פה ציצים). או שהם מוכרים חולצות רק לשטוחות ושדופות. כל פעם כשאני מנסה לקנות לעצמי חולצות אני נתקלת באותה הבעיה. זה מוחץ לי את הצורה!!!!!. הרוחב בסדר, עם האורך אני תמיד מסתדרת... אבל החזה, החזה... אני לא יכולה לנשום! נפח הריאות שלי צריך להצטמצם בשליש לפחות בשביל להיכנס פה לחולצות ומכיוון שאוויר אני צורכת באופן סדיר, פשטתי, אחר כבוד ומאמצים את החולצות והשארתיהם על קולביהם.

 מילא זה שאין לי חולצות קצרות, אבל מה עם המוכרים ההודים האלה שעומדים כל הזמן הכי קרוב אליך שהם יכולים, רק בשביל שבטעות הקצה של המרפק שלהם יתחכך לך בציץ. נו.. באמת.. מה אין להם את זה בבית... אולי אין להם את זה בבית.. אגב בית, עוד לא ראיתי אפילו הודית אחת בהריון. אולי מחביאים אותן, אולי אצלן זה עניין של שעות ולא של חודשים.. אני באמת לא יודעת איך יש כל כך הרבה הודים אם כך?

לונגי:

 רק בגלל שזה הודו ואני מכבדת את המקומיים ולא רוצה שיתפסו להם הגבות, אני לא קונה לי לונגי. החצאית הגברית הזו ממש מגניבה. טוב, כשהם מקפלים את זה כלפי מעלה .. ורואים להם את שני הגפרורים האלו שהם רצים עליהם (שניים במקרה הטוב) אז זה פחות מחמיא... אבל כשהלונגי ארוך ומסובב סביב הגוף, אז ההודים נראים נינוחים כמו עצים.. וזה עושה להם תחת חמוד. (כבר סגרנו שתחת זה בסדר).

רעבה!!!!!!!!!!!

נתקפתי רעב מהנה במיוחד ומהרגע שהגעתי להרים לא הפסקתי לאכול. התרחקתי מכל מסעדות ה- pure veg כמו מאש ופשוט טחנתי תרנגולות באורז, בנודלס, במרק, בקרעפלך, בחתיכות, בשלמים, בתוך רוטב, עם עצמות ובלי. הרגשתי כמו בסרט מצוייר, מנגבת את הצדדים של הפה משאריות של נוצות.. פפפ... במקרים שאכלתי עם חברות והן (משום מה) לא סיימו את המנה, מצאתי את עצמי אוכלת גם מהצלחות שלהן... רעבההההה!!!! אני רעבה גם עכשיו והמסעדה הטיבטית פה עושה לי ריחות... שעושים לי לחשוב על הארוחה הגדולה שאני הולכת עוד מעט לעשות לעצמי, ארוחת מלכים טיבטית, הדאלי לאמה בטח היה מרוצה.

ואם כבר באוכל עסקינן: כמה דברים חדשים וישנים:

רותי - זה צ`פאטי על האש שנראה כמו פיתות מדורה רגילות בארץ
אידלי - מאכל דרומי חביב, זה פשוט קוסוקוס בצורת קציצה, שטובלים בכל הבא ליד.
עקב חולשתי למסעדות הטיבטיות... קבלו את ה"מומו" שהוא הקרעפל הטיבטי המקורי, מאודה כמו הפולנים או מטוגן (לא כמו הפולנים). עם תפוחי אדמה, או עוף מהמרק, או ירקות או גבינה או כל דבר שהטיבטים עלולים להמציא בגבהים שהם נמצאים u can never know

מיץ מנגו: לא ידעתי שיש פה מיץ מנגו כל כך משובח. ההודים לא ידעו על מי הם נפלו, מכורה ותיקה למיצי מנגו. מה זה מכורה, מוכנה לרדת לסיני רק בשביל זה. שמחה גדולה. יש פה מיץ מנגו (כמעט) כמו בסיני!!! Slice, maaza, fruity-בסמיכות עולה בהתאמה... הם משיבי נפש לא קטנים. ועוד תגלית מפתיעה, מיץ המנגו עוזר להעביר את החריפות של האוכל (עבודה שמים לא יכולים לעשות). המנגו מתחבר לחריף שבעצבים, מתמיר את עצמו לעמבה וגולש לקיבה... גם יפה וגם אופה.

ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה שנתחמם: קודאיקאנאל ואני האורחת היחידה באכסנית שלי. ואין פה אף אחד שמכיר אותי. אני תוהה על יכולותיי האסקפיסטיות המבורכות ששומרות עלי. ואולי על כולנו. בונים מקלטים לעצמנו ובורחים אליהם.. מהמחשבות של עצמנו. משאירים אותן בחוץ מתדפקות על הדלת. אני זוכרת כשהלכתי לקולנוע.. השארתי איזה מחשבה על לבד שם בחוץ בקופות. היא חיכתה לי עד שיצאתי, אספתי אותה לאוטוריקשה שלי.. אבל היא לא הפריע לי ברכבת.

רק כשהגעתי לקודאיקאנאל היא יצאה מהתיק. עמדה מולי. הזכירה לי שאני מכירה אותה כבר ממזמן. אי אפשר להגיד שאני תמיד נהנית מהלבד הזה, אי אפשר גם להגיד שאני מעדיפה להיות עם מישהו שלא נוח לי איתו רק כי אני לבד. אני מרגישה כמו זאבה בודדה, ללא להקה, לפעמים מצטרף עוד זאב, לפעמים אני מיללת אל הירח.

אני לא ממש מוצלחת בחבורות. טוב לי אחד על אחד, שניים.., כנראה בגלל שאני רוצה הרבה תשומת לב לעצמי וכשיש פחות אנשים אתה מקבל יותר... וכשיש הרבה אתה מקבל מעט.. או שאתה צריך ממש להתאמץ בשביל לקבל מה שאתה צריך, יעני להיות מסמר הערב, מרכז העיניינים. אבל אחרי פגישה חבורתית, אתה פתאום מגלה שנגעת בחלק מהאנשים, גם אם לא ממש עשית כלום, רק היית, הם זוכרים אותך במעורפל.. ואפשר לעשות איתם קשר אחד על אחד סתם ככה ברחוב. אולי ככה זה טוב.

"זה משתנה כל כך לאט, זה משנה כל כך מעט איפה אני ואיפה .... אתה לא כאן, אתה רחוק, בתוך נשמתי, ואולי אתה בכלל לא אמיתי והמצאתי שקר (נורא) ושאכפת לך, מתי אני באה" (ע"פ מיכה שטרית)

 אני כבר לא יודעת מה אני קודם, מטיילת את הסיפור או מספרת את הטיול. הגבול הוא דק ואני קופצת מפה לשם כמו במשחק גומי עם הילדים של הבניין. לפעמים הטיול מפתיע אותי לפני שאני ממציאה אותו בעצמי, לפעמים אני ממציאה ואז יוצא.. משהו דומה, טוב יותר, רע יותר, לא יודעת מה יותר, משהו אחר. מה שאני יודעת זה שלפעמים אני יכולה לספר לעצמי את הטיול עוד לפני שעשיתי משהו. וזה קצת מדאיג. הרי, אני יכולה גם להשאר בבית... אם כך... הזיכרון שלי בכלל, עושה בדרך כלל צימעס ממה שאני חווה באמת, מעביר את החוויה מקצה שיפורים כך שזה יתאים לי, שיהיה לי זיכרון יפה. אשליות. אולי אני צריכה לנסות לחוות את הדברים איך שהם. חייתי זמן רב מידי ע"פ דוגלאס אדאמס שטען ש"במקרים של אי-התאמה מהותית, המציאות היא השגויה תמיד" (המסעדה שבסוף היקום , מסעדה... וואוו איך שאני רעבה).

לתחילת הכתבה

בעיר

רק הראש בעננים..מחפש שם במרומים...אשליות:

קניתי לי חבר ליום, כל בוקר בארוחה. הייתי פשוט מתיישבת ליד זאב או חיה דומה ליד השולחן, מציעה את חברתי בחינם, או תמורת סיגריה. ביום הראשון בקודאיקאנאל התיישבתי ליד שועלה אמיתית. שרית, הודו פעם שלישית, מדברת הינדיש שוטף וזורקת פה ושם מילה בטמיל שהיא שולפת מתוך מחברת קטנה. שרית אומרת שאחרי כמה זמן מפסיקים לשפוט את עצמך פה לפי עצמך בארץ ומסתכלים על עצמך ביחס למקומיים, לאנשים האמיתיים. זה הופך את הכל למציאותי, כשבעצם פעם הכל נראה כמו קסם. אני עוד רואה את הקסם... ויפה לי.

לקחנו שתינו שביל שהוביל לאנשהו ושוטטנו חסרות מטרה בכפר, נאנחות, צועקות ומצטלמות אל מול הנוף שניצב מתגרה לפנינו, מכה בנו ברוח קרירה, בקרינה חזקה. עבר שם סדו אחד (אנשים כתומים שעליהם רק ביגדיהם וסיר לאסוף כסף, אז הם אוספים כסף וחיים מזה). שרית שלא היה לה רופי יחיד, נתנה לו מטבע של שניים וביקשה עודף. הוא נתן לה וכולם היו מרוצים. אני הייתי בשוק. ובאופן תיאורי יותר, על הרצפה עם רגליים באוויר מרוב צחוק.

 שרית חסרת עקבות וחומות מסוגלת ליצור מגע עם כל אחד לצחוק, לצעוק, למשמש ילדים קטנים וחמודים... היא הראתה לי את החרכים בחומה שלי שיכולתי לצאת דרכם וליצור מגע עם ההודים, לא כאילו אני מפה, כאילו אני אורחת שמאד אוהבת להתארח. שיעור הודו נהדר. הטמילים בטמיל נדו (tamil nadu) לא מדברים הינדי... נמסטה זה ואנאקם.. ותודה אומרים ננדרי. ובאופן כללי.. אם פוגשים מישהו שלא מדבר אנגלית אז השיחה מסתכמת בברכת.. "נו טמיל . נו.." ובהבנה שהכל יסתדר מעכשיו בלי מילים.

Hey woman זה אני:

הגברברים ההודים, זה הקטע הכי מצחיק.... הם הולכים מולך ברחוב.. מלכסנים מבט. אתה רואה שהם מתלבטים אם להגיד משהו או לא, תוך כדי הליכה.. הביישנים, צועקים משהו או זורקים "היי" חפוז בשניה שהם חולפים על פניך, כאילו הם רק רצו לבדוק אם ה"היי" שלהם עובר. ואח"כ הם צוחקים לעצמם.. (תמיד הם בזוגות.. בגלל זה לעצמם). גידו היה תמיד אומר שבלב הם חושבים "וואוו, היום התחלתי עם איזה תיירת, אבל לא היה לי זמן לקחת אותה אלי.. וגם הייתי עם חברים ...כך שלא היה נעים.. אבל היא נורא רצתה...".

 יש גם את היותר מתקדמים.. שבאים בהצעות, זה מתחיל בלהצטלם ואחר כך קפה ובואי אלי הביתה...נחמד. הם מתנהגים בדיוק.. כמו שרמי קליינשטיין שר, בדיוק: "...אני מתחיל באנגלית, אם יש אחת שיש לה, לוחש לה..... Hey woman, זה אני, את רוצה סיגריה, תדליקי גם לי, גם יש לי חדר, רק לי ולך ..just for u and me, כן אבל, לפעמים... או היא לא עונה לי.. או עושה לי פרצופים. אז אני לא נעלב.. וזז לי אל אחרת... תיירת....."

מדורה בגפרור אחד:

 מהערב השני עשיתי לי כל לילה קומזיץ בחדר. בעל המלון הביא לי עצים, אני סידרתי אותם יפה בפירמידה...וזרקתי גפרורון. אש אש מדורה.. תחתונים של בחורה.. והנה חם לי וטוב לי. כבר בנסיון הראשון התגלתה לי בעיה קטנה... מישהו צריך לאושש את האש באמצע הלילה.. אחרת בבוקר קופאים שוב... אז או שמשיגים מישהו כזה. או שעושים רמונט קונטרול ומעבירים את המזרון לי האח.. וישנים ככה על האש. או גם וגם.

ציפורים מראש כל גג... מבשרות את בוא החג... ט"ו בשבט הגיע חג לעצקליפטוסים:
 לא רחוק ממני באיזה וילה עם חצר מלאה הנפילדים, התקבצה לה חבורה מתהוללת של ישראלים לחוג את החג. הם עשו ארוחה לתפארת מדינת ישראל...עד עכשיו אני נזכרת בה וריר מבצבץ בשפתיי... אני הבאתי סוכריות מנגו. :-) היה לי שם שיעור בחבורות ובאנשים וגם קצת בישראלים אח"כ יצאנו לרחוב ושרנו שירים עם עצים.

לתחילת הכתבה

ליבלבו אגס וגם תפוח...וקטיושקה אז יצאה לשוח...

ביום השני פגשתי את עופר... מול הנוף המדהים שנשקף מאכסניית הנוער גרינלנדס... יום שישי אחר הצהריים זה הזמן הכי טוב בשבוע. אין יותר טוב מזה. אפילו בטיול כשמצליחים להיזכר שעכשיו זה יום שישי אחר הצהריים אז שוקעים למין התנמנמות חתולית. כמו אחרי ארוחה טובה. כמו אחרי בכייה טובה.

עופר הראה לי איזה נקודה שאני צריכה עוד להרהר בה.. על העולם. איך אני נמצאת הרבה נגד העולם ולא בעדו. איך אני בתחרות שאני מחביאה אפילו מעצמי, עם כולם. אני אפילו לא יודעת על מה.. על חיים? הרי יש לכולם..מה אני רוצה? באיזה מסלול אני רצה ואת מי אני מנסה לנצח? צריך לשים את הלב.. לראות שכולם פה יחד באותה סירת דייגים קטנה. לכולם נכנס קצת מים וכולם תופסים סרדינים. כמו הים..כמו בלב הים..

 עופר מחפש את האור..והוא יודע שבשביל להגיע לשם צריך לשלם מחיר גדול. צריך כמעט למות, מנטלית. כלומר יש סיכוי שאחרי תהליך של הארה, כזה שעופר מדבר עליו, לא חוזרים להיות אותם אנשים שהיינו... הוא התלבט אם הוא מסוגל לוותר כרגע על כל מה שהוא עכשיו בשביל זה. אני עוד לא מוכנה למות. ואולי אני אף פעם לא אהיה מוכנה לזה, לוותר על דברים בעצמי, להיות פתאום מישהי שונה. נראה לי לפעמים שאני מעדיפה קצת לשבת בחושך אבל להשאר אני.

ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, מי בנה ומי נטע...כולנו ביחד!

קודאיקאנאל מתנהגת כאילו היא בשוק, בהלם, המומה (!) מכל התיירות. ומה שהכי מפתיע אותה זה הישראלים. פתאום הגיעו לכאן ישראלים.. ויש פה, המון, בלי עין הרע. כל פעם כשנכנסתי למסעדה.. ישבו שם ישראלים.. וכל פעם ישראלים אחרים, זה לא יאמן, אני כאן שבוע וכל יום אני פוגשת ישראלים שעוד לא ראיתי.. וגם את אלו שכבר כן ראיתי..אם יוצא. כלומר, יש פה גברדיה רצינית, אבל בפיזור מצוין. חלק בכפרים מסביב, חלק באגם, חלק בוילות, חלק באכסניה.... ועל כולם כולם אפשר לראות שהם ישראלים.

 בקור הם חושפים את ישותם האמיתי ומתכסים בתלבושת האחידה הססגונית. הלא היא השל מצמר יאק סינטטי שעוטף את כולם. אנחנו נראים כמו אנשים שיצאו באמצע הלילה מהמיטה, זרוקה עלינו שמיכה ובעיניינו מבט מזוגג. כמו אנשי עטלף ביציאה לרחוב אנחנו פורשים את שתי הידיים לצדדים מאחורינו מתנפנפים הפסים הצבעוניים... ואז סוגרים במהירות את השמיכה על הגוף שלא ייכנס קור איימים. עטופים, אנחנו רק צריכים להתלות הפוכים. חלקנו מנסה, לא אכחיש.

לתחילת הכתבה

טיול בהרים

שמחה שהגעתי לכאן לפני שהתחילו השלטים בעברית:

 אין ספק שתוך פחות משנה זאת תהיה פושקר של הדרום. זה מקום מושלם לכיבוש ישראלי והייתי אומרת את זה גם אם לא הייתי נוכחת בתחילתו. המקומיים עוד לא ממש יודעים מה הולך לקרות פה. המהפכה של העברית והסלט הישראלי עוד בחיתוליה. הישראלים, כמו שהם קוראים לעצמם, ולא התיירים, הם באמת מיוחדים במשהו. אני עדיין לא יודעת ממש במדויק להגדיר את התופעה, אבל נראה שהתיירים, מרגישים תיירים תמיד והישראלים מרגישים תמיד כאילו זה הבית שלהם... ובמבט רואים את הנינוחות, את האתה לא יכול לעבוד עלי..אני מכיר אני מפה..(למרות שהגעתי אתמול). לא יודעת. אנחנו אחרים. ולא כזה נורא כמו שחשבתי בבית.

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר.. ברובם אנ`לא מוצא אותה אחת:

 מסתבר שארוחות הבוקר הן פיקאפ ממש מוצלח ליום שלם. ביום השלישי פגשתי את סילון (צדף) הצרפתייה. יצאנו לטייל לנו לכפרים הדרומיים.. ובעיקרון לכיוון הצוקים. באין מדרכות ניסיתי לעקוב אחרי הכללים של דובי דוברמן וללכת בצד הפונה אל המכוניות, אבל התבלבלתי תכופות בגלל שהם נושאים בצד שמאל של הכביש וצריך לעשות הפוך על הפוך. כשחזרנו עייפות ורצוצות (בטרמפ עם משפחה הודית) עשינו עוד סיבוב קצר של פרידה ואני רציתי לישון ולאכול..אבל קודם לישון.אבל הבית רחוק למטה באגם ושרירי הרגליים שלי כבר היו מכווצים היטב. במקרה עבר שם פיני וכמו אביר על סוס לקח אותי על ההנפילד שלו הביתה והציל את שנת הצהריים שלי מכיליון.

רק עם אופנוע:

 יום אחד אני אשיג לעצמי איזה הנפילד קטן לשים בין הרגליים ואז תראו.

יש פה קסם שאי אפשר להסביר. או שזה בגלל שזה ההרים וזה יותר קרוב לשמיים, או שזה הודו בכלל, או שאתה פשוט מגיע לדרגת פירוט רצונות שמספיק משביעה את רצונם של אלו שזורקים לך דברים. פשוט קורה פה כל מה שרוצים. ודי מהר...

משקפי השמש שקניתי במאות שקלים בארץ לא היו יעילות במיוחד. הן אמנם עשו אותי מטריקסית כזו.. אבל את קרני השמש הן לא חסמו, אולי קצת, פסיכולוגית. מידי פעם חשבתי להשיג לי זוג הודי מקורי, אבל לא נתקלתי במשקפי שמש, ההודים לא הולכים עם זה. וגידו טען שהן משמינות אותי אז בכלל הייתי חצי מתענה כשהייתי חובשת אותם על אפי. בדרך לקודאיקאנאל ייחלתי לאבד אותם. מיד נבהלתי ואמרתי לא לא! וביקשתי לבטל את הבקשה, כי לא ידעתי אם אני אוכל להסתדר עם השמש הזו בלי להתעטש כל דקה וחצי.

אבל זה כבר לא עזר, תוך פחות מ-24 שעות הן נפלו לי, שעה שישבתי עם שרית והסתכלתי על הנוף. רק במקרה שמתי לב והלכתי לחפש אותן ומצאתי. אבל זה לא עזר, גורלן כבר נחרץ ולא היה דבר שיכולתי לעשות. כשחזרתי לחדר בערב, כבר לא היו משקפיים ואפילו לא יכולתי לשחזר איפה השארתי אותן.

אמרתי שוין. ולמחרת בין מצמוץ לעיטוש מצאתי דוכן של משקפי שמש ליד המקדש. משקפי שמש לילדים (במאית המחיר של הזוג מהארץ) שהיו כל כך כהות שכשהסתכלתי על הודי ראיתי רק את העיניים והחיוך. תמיד יש חיוך.

 וזה לא היה רק בזוטות של משקפי שמש... שאלתי שאלה ומישהו בא פתאום עם תשובה, ביקשתי לפגוש אנשים מסויימים כי היו לי שאלות אליהם והם הגיעו למקום שבו אכלתי צהריים, או ערב, או שתיתי צ`אי. הכל קורה כמו שמבקשים.. יש הרגשה שככל שאתה יותר ספציפי זה מגיע יותר מהר. אני ממש מתפתה לשבת עכשיו לעשות רשימות. כי זה פשוט קורה. צריך לדעת מה רוצים, ועוד יותר צריך לרצות לעצמך דברים שיהיו לך טובים. עובדה.

הכוכב הבודד:

 הייתי רוצה לפעמים שמישהו יביא לי ספר עם כל הדברים שיש בהודו, ושאין אותם בלונלי פלנט. מן נגטיב של הלונלי. שיהיה לי את הסיפורים של כל המקומות.. לא רק של אלו של התיירים. ואז אני אוכל להחליט לי לבד מה לעשות. כי בלהמציא לי דברים שלא נמצאים אני לא ממש טובה. אני יותר בקטע של לבצע מה שמישהו אחר יגע ומצא ומאמין. אחרי שהגעתי לקודאיקאנאל, לא היה לי ממש אכפת אם זה מתוייר או לא, אם זה כתוב שם או לא.. אמוני בלונלי חזר לסורו.

לתחילת הכתבה

על ההרים

אנשים של הרים ואנשים של ים:

 פעם שאלו אותי אם אני אישה של הרים או של ים. הייתי של הרים. אני בטוח של הרים. הרים זה טוב לאגו .. העליות, הירידות, האפשרות להסתכל מלמעלה. והכי חשוב הפיסגה, שאם אתה עומד בנקודה מסויימת אז אתה הכי גבוה, לא חשוב מה. פעם חשבתי שאני אוהבת את זה כי ככה, בחיים האמיתיים, אני נמוכה והרים נותנים לי פרספקטיבה יותר טובה... סתם תירוצים של נמוכים..שתהיה להם סיבה לחיות. בקרוב אני אהיה בים.. נראה איך אני שם. נראה לי שמי שרוצה לתת לאגו להתנפח בים.. צריך לצלול, שיהיה לו הרים. ואני יש לי בעיות עם להוריד את המסכה מתחת למים..

Too much beautifull

 אני עומדת על ההר ומסתכלת מסביב וזה עושה לי להוציא אנחה כזאת של שביעות רצון... בקול מספיק רם כנראה, כי הטמילים מרימים גבה בחיוך. על כל הר יש טראסות עד הרצפה, בתים קטנים וציבעוניים (כמובן) עצקליפטוסים ועוד כמה עצים שאני לא מכירה בשם. עשן עולה מהחימום של הדודים, מהשריפה של העצים באחים.. ואני מתמסטלת לי מהריח.. מסתובבת לי סהרורית בכפר..בעיר.. ושוב בכפר ושוב בעיר..והשרירים שלי כבר ממש כואבים מכל העליות והירידות... והתחת שלי התעצב והוא כבר הרבה יותר עגול ממרובע. כל יום אני הולכת לאיבוד וחוזרת חזרה. קסם.

קרדיטים (בכל זאת לא הייתי פה לבד):

 לשרית הספרית על ההודו האחרת והשקשוקה המדהימה. לעופר (סוף סוף עוד מישהו שיש לו ספריה) על הספר והאש. לליטל על מדיקרי ובכלל. לסילון על הסיפורים בצרפתית. לפיני על האופנוע. לחבר של עמית ופיני (טוב, יש גבול לזיכרון שלי) על ההזמנה לקבלת שבת. למעוז, רעות, אלון ושאר חברי הכנופייה על ארוחת חמשת הכוכבים וסדר ט"ו בשבט. לאורלי על השיעור בחבורות. לבועז, איתמר ומורן על החברה בארוחות (בועז אמר שכל פעם כשהוא הגיע לטיבטית המלכותית הוא ראה אותי שם, גיליתי לו בסוד שהיו פעמים שהייתי והוא לא בא). לשיר על העלה ועל הלהכיר. לבחורה בשל סגול על ראמסוואראם. לסוזן על השמות של ההרים. לאדם על הנסיעה. לאורן (אח של אלון המסלולי :-)) ואבי על התמונות המזעזעות ממונאר. ולהורי היקרים.

לתחילת הכתבה

המלצות

מקדש מינקשי במדוריי- כדאי להגיע ביום של חתונות, אז צפוף ונעים. לא עולה כניסה. יש המון אנשים שרוצים שתעלה על גג של בית ליד המקדש כדי לצלם משם אבל הם בעצם מכניסים אותך לחנויות שתראה דברים. אז באמת עושים just looking וזה בסדר, אבל התמונות שאפשר לקחת מהגג.. הם רק בסדר ואין צורך לעלות על גגות, עדיף להכנס לתוך המקדש וזהו.
ומה הקטע הזה שהם שואלים כל הזמן: "חייט? חייט?" יש לי מספיק מכנסיים כמו מה שיש לי אני לא צריכה עותקים נוספים.

 מקומות טובים לישון ב kodaikanal-

• keith cottage זה המקום שאני התאכסנתי - 80 רופי ללילה- נעים ושקט ועכשיו הם בונים מטבח מורחב שאפשר יהיה להשכיר לבישולים. (30 רופי ליום), עצים לאח (50 רופי ללילה).
  
• Greenlands youth hostel- הנוף הכי יפה בכפר.. אבל קצת יקר וקר ואם מסתדר לכם.. תראו משם את הזריחה.

 אל תלכו לפני שטעמתם:

• מסעדות - ארוחות בוקר ב-silver inn (טוסטים מצויינים, גם פיצות, ומיץ תפוזים בטעם של הארץ).
  
• המסעדות הטיבטיות ממש ממש מוצלחות ולא יקרות (מרק עוף ונודלס, מומואים במגוון מילואים).
  
• לקנות עוגיות ג`ינג`ר, בראוניס ושוקולד תוצרת המקום בכל מאפיה.
  
• טאלי מצויינים במלון אסטוריה ובמלון אנג`אי.
  
• פשוט לאכול..כל הזמן...אפשר גם לטייל פה ושם.
  
• חנות טבע- ECO-NUT: חנות עם הרבה דברים טובים לאכול, ספרים, תרופות טבעיות, שמנים ועוד... זה נמצא ברחוב P.T. ליד המסעדה הטיביטית המלכותית.

 עוד חשובים לקודאיקאנאל:

• אין פה אוטוריקשה כי אין סיכוי שהם יעלו את העליות כאן.. אז רק אם ממש צריכים לוקחים מונית (הם רוצים 50 או 60) ואפשר להוריד ל-40. מעט מאד מקומות לאינטרנט, שעמוסים גם במקומיים - 40 רופי לשעה...יקר וכואב).
  
• קר פה... לא לתת את כל הבגדים החמים לפני שמגיעים. סתם המלצה.
  
• אינטרנט - הם מחוברים עדיין דרך הטלפונים מה שהופך את הקשר לאיטי ביותר. עדיין ניתן למצוא xp ומקומות לצרוב דיסקים. כמובן, עברית וכו`. הנחמדים ביותר שהיו לי בית ושמירת חפצים, אם ואחות הם alpha comp ליד המסעדה הטיבטית המלכותית.
  
• השוק של יום ראשון - לא לפספס.... במורד רחוב p.t
  
   "אצא לי השוקה/ תרנגל קטן אקנה לי/
   התרנגול ט-עים לי מ-אוד/
  והוא גם לא עלה ביוקר..."
  
  
   נסיעות:
  
• פוטאפרטי - בנגלור= 4 שעות (90 רופי) אוטובוס מקומי, יוצא מפוטאפרטי בערך כל שעה.
  
• בנגלור-מדוריי = רכבת, 10 שעות לערך (235 רופי)
  
• מדוריי - קודאיקאנאל = 4 שעות קופצניות במיוחד באוטובוס מקומי (40 רופי).
  
  לתחילת הכתבה