ראש השנה בצ'נגדו
כ"ח באלול -; מחר ערב ראש השנה. חבורה של 11 ישראלים (חבורה? תקראו בכתבה הקודמת), ועליהם ציוד של גדוד, נכנסת בסערה לאכסניה קטנה בצ`נגדו (Chengdu). פקידת הקבלה נופלת מהכיסא, ומודיעה לנו בקול עליז שאין להם מקום. אחרי 12 שעות נסיעה אלה לא חדשות משמחות. חבורה של 11 ישראלים, ועליהם ציוד של גדוד, צועדת ברחובות צ`נגדו החשוכים בחיפוש אחר אכסנייה חלופית ללילה אחד. הפעם החדשות יותר משמחות. תודה לאל, אפשר ללכת לישון.
כ"ט באלול -; ערב ראש השנה.
מסתבר שצ`נגדו היא עיר לא רעה לחגוג בה את ראש השנה היהודי. האכסניות מפוצצות ישראלים, עברית נשמעת מכל פינה ויש כמה התארגנויות "מתחרות" לערב החג. עקב הגודל של החבורה העליזה, הפכנו למארגני אירוע מהרגע שהגענו לעיר. וכך, כל כמה דקות, ניגש אלינו אדם חדש -; "שמעתי שאתם מארגנים משהו לחג". האמת, שלא תכננו משהו מיוחד. רק ארוחת ערב אינטימית וקטנה (של 11+ אנשים), קצת פיצות ואוכל מערבי -; כמיטב מסורת החג (או הכי קרוב שיכלנו להגיע אליה). במשך היום הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים, עד שבתוך המסעדה עמדנו על מניין של 15. בהחלט מכובד. איתי ונועה דאגו לקנות מראש רימונים, תפוחים ודבש, ואחר הפתיח המסורתי עברנו לסעודת מלכים רועשת ושמחה. חג שמח ושנה טובה!!
א` בתשרי -; ראש השנה
את יום החג עצמו בחרנו לבלות בחברת כמה מהיצורים החמודים ביותר בעולם. צירפנו לחבורה העליזה המקורית את יעל (שעוקבת אחרינו עוד מהחומה הגדולה, ומגיעה לכל מקום בערך יומיים אחרינו), ונסענו לראות פנדות. במרכז הרבייה של הפנדות שבצ`נגדו מנסים לשמר את היצורים הענקיים והעדינים האלה, שהולכים להעלם מהעולם (רק 1000 פנדות קיימות כיום). למרות סכנת ההכחדה והעונשים הכבדים (עונש מוות לציידים), עדיין צדים פנדות בסין. זאת ביחד עם הדלדלות איזורי המחייה שלהם, לא מנבא טובות לעתיד הדובים החמודים האלה. והדובים החמודים האלב הם חמודים מאוד מאוד. כמות ה"יו! איזה חמוד!" ושאר השתפכויות שיצאו מאיתנו יכולה להתחרות ב...טוב, בכמות הסינים בסין. השיא היה גורי פנדות קטנטנים, עדיין באינקובטורים, בגודל של בובת פרווה וחמודים פי אלף. כבר תכננו תוכנית פריצה מתוחכמת, כדי לגנוב אחד הבייתה, אבל השומרים חמורי הסבר הרתיעו אותנו בסוף.
ב` בתשרי -; חג שני
סדקים ראשונים מבקיעים בחבורה העליזה. אנחנו מחליטים להתפצל למשך היום -; חלק הולכים לעשות קניות, והשאר (ואנחנו בתוכם) מחליטים לבקר במקדש וונשו (Wenshu Temple). המקדש, שנבנה בתקופת שושלת טאנג (שזה בערך לפני די הרבה שנים), הצליח להשתמר בצורה נאה. פתאום, הרעש וההמולה של העיר נעלמים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מסתובבים בין בניינים עתיקים ויפים וגינות ירוקות ושקטות. באחת הגינות מצאנו את מייק. ליתר דיוק, מייק מצא אותנו. בניגוד למה שאפשר לצפות משמו, מייק הוא מדריך טיולים סיני שמארגן (בין השאר) כניסות לאופרה סיצ`ואנית מקומית. בהתחלה היינו קצת סקפטיים -; המילים "נוכל" ו"רמאות" זהרו לנו במוח באורות ניאון בוהקים, אבל אחרי שהתסבר שהלונלי פלנט בכבודו ובעצמו ממליץ על הבחור, הרשנו לו לשכנע אותנו לזהמין ביקור באופרה ביום המחרת.
המתחם של המקדש הוא ענקי, וליד אחד מהבניינים האחוריים קולות מוזיקה משכו אותנו להציץ. בתוך המבנה גילינו מחזה מרתק -; עשרות נשים (בגילאים של מבוגר עד קשיש מאוד) צועדות במסלול מסובך בין שולחנות נמוכים, מזמרות תפילות ומצלצלות בפעמונים קטנים. מרותקים עמדנו וצפינו המחזה במשך שעה ארוכה, מהופנטים מהתנועה והמוזיקה הבלתי פוסקים.
בילוי ערב בעיר
ג`-ח` בתשרי - בין כסה לעשור
את מייק פגשנו בשעה היעודה ליד האכסנייה. משם התחיל המסע אל האופרה. אחרי עשר דקות הליכה ברחוב הראשי, מייק חתך אל השוק וסמטאות נסתרות ואנחנו אחריו. כל האכסניות בעיר מציעות ביקור באופרה סיצ`ואנית בערבים, מופע שנערך בשביל תיירים. מייק הבטיח לנו חוויה אותנטית יותר, וכך בשעת צהריים מצאנו את עצמנו באולם תיאטרון מלא מפה לפה בפנסיונרים סינים שבאו לצרוך את מנת התרבות שלהם. אולם מלא, ואנחנו התיירים היחידים. יותר אותנטי מזה קשה למצוא. בתור ספתח, מייק מכניס אותנו אל מאחורי הקלעים, לראות את השחקנים מתאפרים ומתלבשים לפני המופע, ואז מתחיל הדבר האמיתי. אנחנו מתיישבים בכיסאות, כוסות תה מוגשות לנו והמופע מתחיל.
למי שלא ראה מעולם אופרה סיצ`ואנית (או אופרה סינית באופן כללי), אפשר להגיד שהחוויה לא ממש נעימה לאוזן - השחקנים שרים בקולי קולות באיזור המאוד גבוה של סקלת הטונים. אבל למרות זאת ישבנו שם שעתיים מרותקים -; התלבושות, האיפור, התפאורה והבעות הפנים. שורה מאחורינו ישב מייק ולחש לנו תרגום והסברים של מה שקורה על הבמה. סוף סוף אנחנו רואים קצת תרבות סינית מקורית ומעניינת.
עוד מראש ידענו שבצ`נגדו יגיע סופה של החבורה העליזה. בשביל להיפרד כמו שצריך, יצאנו כולנו לארוחה פרידה משותפת, וכיוון שהרגשנו הרפתקנים בחרנו ללכת למסעדת הוט פוט (Hot Pot -; סיר חם). אנחנו מתיישבים מסביב לשולחן עם חור באמצע, ומסתכלים על התפריט. לא ממש עוזר -; יש תפריט באנגלית, אבל התרגום לא ממש מאפשר להבין ממה האוכל מורכב. בסופו של דבר, הבנים נשלחים למטבח להצביע על מרכיבים. כבר התרגלנו לשיטה הזאת. בהתחלה מגיע ההוט פוט עצמו -; סיר ענקי שמכיל איזשהו מרק (כנראה דגים, אבל אל תתפסו אותנו במילה), ובתוכו צף עוד סיר קטן שמכיל נוזל אדום וחריף למראה. כל הקונסטרוקציה הזו נכנסת לחור בשולחן, אש מודלקת מלמטה, והכל מתחיל לרתוח בעליצות. שאר האוכל מגיע בחתיכות קטנות, ומכאן והלאה אנחנו מבשלים -; זורקים חתיכת בשר או ירק למרק, מחכים שהיא תתבשל ואז דגים אותה בחזרה (האמיצים מוסיפים עוד טבילה בסיר הקטן, אבל לא אנחנו). הגירסה הסינית לפונדו. את הארוחה אנחנו מסגמים ברוב קולות בתור "חביב, אבל לא להיט" -; לכל האוכל יש את אותו הטעם, קל לאבד חתיכות בתוך המרק, אבל נחמד בשביל החוויה.
מגיעים לליג'יאנג
לאט לאט אנשי החבורה מתחילים להתפזר -; יניב טס לתאילנד (לאיחוד של אהבה עם מישל), שירה חתכה בחזרה לבייג`ינג, עופר ויעל נסעו לאחד העמקים שמצפון ואיתי יצא לעבר הבק-דור ליונאן. הדרך שלנו המשיכה לכיוון ליג`יאנג (Lijiang), ואיתנו המשיכו ערן ט`, נועה ודנה. הנסיעה הארוכה כללה רכבת לילה לפנזיחוואה (עיר שלא מופיעה באף אחד מספרי הטיולים) ואז עוד אוטובוס. אחרי בערך 22 שעות בדרכים הגענו לעיר הסמטאות ואל מאמא. את האגדות על האכסניה של מאמא נאשי (Mama Naxi) שמענו עוד לפני שהגענו לסין -; אגדות על יחס בייתי וחם, על הררי אוכל במחיר מצחיק ועל מאמא האחת והיחידה שמנצחת על הכל בצעקות רמות ובצ`ינגליש (Chinglish -; האנגלית המשובשת של הסינית) מצחיקה. אבל לפני שנוכל לבדוק אם האגדות נכונות, צריך למצוא את האכסנייה קודם, וזה לא כזה פשוט. העיר העתיקה של ליג`יאנג בנויה מסבך עבות של סמטאות, שכל כך קל ללכת בהן לאיבוד עד שאסור לצאת מהבית בלי מפה (וגם זה לרוב לא עוזר). אבל בסוף הגענו. והאגדות נכונות. בקושי הספקנו להניח את התיקים בחדר (שלא לדבר על מקלחת), ומאמא כבר דירבנה אותנו לשולחן -; "Eating now!". אין סיכוי להתווכח. אז ישבנו ואכלנו. ואכלנו. ואכלנו. רק אחרי שמאמא ווידאה שאי אפשר לדחוף עוד אפילו גרגר אורז נוסף, קיבלנו אישור לקום מהשולחן.
למחרת יצאנו לתור את העיר (שזה אומר ללכת לאיבוד, ולמצוא את הדרך חזרה אחרי כמה שעות). העיר העתיקה של ליג`יאנג שוחזרה בקפידה אחרי רעידת אדמה חזקה מ-1996, והיא משומרת ברמה כזו שזיכתה אותה בתואר של אתר מורשת עולמי של האו"ם. העיר באמת יפה מאוד -; בתים קטנים ומקושטים, סמטאות צרות, נחלים, מפלים וגשרים, אבל לנו היא הרגישה ממוסחרת מידי. כמעט כל הבתים בעיר הפכו לחנויות מזכרות לתיירים -; בגדים, צעיפים, תמונות ושאר קשקושים, ועדרים של תיירים סינים שבאים לעשות קניות. במקום אווירה של עיר עתיקה וציורית קיבלנו אווירת דיסנילנד של קניות. אבל אם אנחנו כבר פה, אז למה שלא נתנהג כמו המקומיים? חמושים בדנה וביכולות מיקוח מרשימות יצאנו לרוקן את חנויות העיר. מסתבר שיכולות המיקוח שלנו באמת מרשימות, כשעל כל קניה אנחנו מקבלים הנחות משמעותיות (השיא היה חולצה שירדה מ-46 יואן ל-20 בהינד עפעף). אחת הרכישות המוצלחות שלנו הייתה ערכת שח סיני מקושטת ויפה. בהתחלה קנינו אותה רק בשביל היופי, אבל כשחזרנו לאכסנייה חשבנו -; למה לא ללמוד לשחק גם? המורה הנבחר היה פאפא -; בעלה הנאמן והעוזר של מאמא (שלרוב הוא הקורבן של הצעקות שלה). פאפא בקושי מדבר אנגלית, אבל אחרי הסברים, הדגמות ותנועות ידיים הצליח להתפתח משחק שח סוער, שנקטע באיבו כשעבודות הביית דחקו בפאפא.
בערב אנחנו מקבלים אורחת -; מאמא דנה (הידועה גם בשם רותי, אמא של דנה) הגיעה מהארץ לטייל בסין עם דנה. ועם מאמא דנה מגיעות מתנות -; ביסלי ובמבה! אחרי 11 חודשים בדרכים קשה היה למצוא משהו שיכל לשמח אותנו יותר. אבל עם כל שמחה בא קצת עצב. דנה ואמא שלה זזות כבר למחרת בבוקר, ואנחנו נפרדים מעוד חברה בחבורה העליזה. וכך נשארנו ארבעה. אנחנו מעבירים עוד כמה ימים בשיטוטים בעיר. עם כל המסחור של ליג`יאנג, לפחות עדיין יש בה כמה מקומות שאפשר לברוח בהם מאווירת הקניות המטורפת. בריכת הדרקון השחור (Black Dragon Pool) היא גן סיני חביב ושקט, עם אגם גדול באמצע, מסביבו שבילים נחמדים, גשרים, פגודות מקושטות והרבה שקט. גם פה יש תיירים וגם פה מוכרים מזכרות, אבל לפחות אפשר למצוא פינה מבודדת, לראות קצת ירוק בעיניים ולהרגע.
בלילה ליג`יאנג יפה לפחות כמו ביום, עם אורות אדומים שמאירים את כל הבתים ומופעי רחוב קטנים בכיכרות. אבל שיא הפעילות מתרחש ב"רחוב הפאבים" -; רחוב אחד קטן, שמאכלס כמות נכבדת של פאבים ומסעדות. התחרות גדולה, וכל עסק מנסה למשוך לקוחות בכל דרך אפשרית -; שולחנות עמוסים בכל מרגיבי המטבח (את חלקם הצלחנו לזהות), חזירים שלמים מסתובבים מעל אש (בסגנון ימי הביניים) ושלל מופעים. לרוב המקומות יש צוות בידור שלבוש בבגדים "אותנטיים" של שבט כזה או אחר, וסוחף את הקהל במופעי שירה וריקודים. גם קריוקי יש, וכשהבירה מתחילה לזרום, קולות הזימרה הופכים למלחמה של ממש בין הפאבים. אבל אנחנו פרשנו מוקדם -; מחר ערב חג, וצריך לקום מוקדם.
חגי אוקטובר בליג'יאנג
ט` בתשרי -; ערב יום כיפור / National Day
עוד בצ`נגדו, נושא השיחה הנפוץ בין המטיילים היה "אז איפה אתם בחגים?", והכוונה לא הייתה לחגי תשרי. בראשון באוקטובר נחגג בסין ה-National Day, שמציין את יום עליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון. משהו כמו יום העצמאות, רק קצת פחות משמח מבחינת זכויות אדם וזוטות שכאלה. לרגל המאורע, האומה הסינית מקבלת שבוע חופש, ותיירים סינים מציפים את רוב אתרי התיירות במדינה -; מחירי המלונות קופצים, קשה למצוא כרטיסים לתחבורה והכל הופך לעוד יותר המוני מהרגיל. אז פלא שרוב התיירים הזרים מחפשים איפה להתחבא במשך שבוע?
אנחנו בחרנו להתחבא בטרק ערוץ דילוג הנמר (Tiger Leaping Gorge). רוב האנשים עושים את הטרק הזה ביומיים, אבל אנחנו החלטנו להתחבא שם במשך שישה ימים -; כמעט כל החג. כשסיפרנו למאמא על התוכנית, היא אישרה בחום: "You go Tiger slowly slowly, sleepy sleepy. Come back Friday -; prices down". יום תחילת החופשה נפל במקרה על ערב יום כיפור, ואנחנו מגיעים לטרק בשעת צהריים מאוחרת. עכשיו צריך להזדרז ולהגיע לתחנה הראשונה לפני הערב (אנחנו לא צמים, אבל ערן ט` ונועה כן). מעמיסים את התיקים הגדולים על חמור, ומתחילים ללכת. הדרך מטפסת מעלה מעלה בין שדות, בתי חווה קטנים ומעל נהר היאנגצי (Yangzi River) המפורסם. כעבור כמה שעות אנחנו מגיעים לאכסנייה של משפחת נאשי, אי שם בשליש הדרך. רוב האנשים ממשיכים מפה הלאה, אבל לנו יש זמן ואנחנו עוצרים ללילה. האמת -; לא ברור לנו למה רוב האנשים בוחרים לרוץ את הטרק ביומיים. הרבה יותר נחמד לעצור קצת, לנוח ולהתעורר עם הר קרח עצום מעל הראש.
י` בתשרי -; יום כיפור
יום כיפור עצמו עובר כמו כל יום כיפור אחר -; לאט לאט. משחקים הרבה קלפים, שיחות על שום דבר מיוחד וכל דבר אחר שיכול להעביר את הזמן. בסופו של הערב מגיע, ואנחנו שוברים את הצום עם ערן ט` ונועה. אפשר להמשיך בדרך.
י"א -; י"ג בתשרי -; Golden Holiday
שבוע החופש שמגיע אחרי ה-National Day נקרא Golden Holiday, ונראה לנו שמשימת ההתחמקות שלנו הצליחה. הטרק מחולק לשני מסלולים -; המסלול העליון שבו אנחנו הולכים, והמסלול התחתון שהוא בעצם כביש שעובר במקביל לנקיק. מידי פעם אנחנו רואים את שיירות האוטובוסים האינסופית שנוסעים במסלול התחתון, אבל במסלול ההליכה שקט ורגוע. מזל שרוב הסינים מעדיפים לסוע במקום ללכת ברגל. יום ההליכה השני של הטרק הוא הקשה ביותר. הוא מתחיל בעליה קשה, ואז נהיה תלול עוד יותר. דווקא היום לא מצאנו חמור, והבנים נאלצים לסחוב את התיקים הכבדים במעלה ההר, ודרך 24 הסיבובים הידועים לשימצה (משהו כמו שביל הנחש, אבל יותר דחוס ותלול). העמק התמלא ערפילים, ונדמה לפעמים כאילו אנחנו הולכים בתוך ענן. הערפל מתפזר וחוזר לסירוגין, ונותן לנוף תחושה סוריאליסטית משהו. מעולה לאווירה, אבל רע לתמונות. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לקצה העלייה. אפשר לשבת קצת ולהנות מהנוף (ולנסות להסדיר את הנשימה בהזדמנות הזאת). מסתבר שלא סתם עבדנו קשה -; באמת עלינו לגובה מרשים. פתאום הנהר נראה רחוק רחוק למטה, ואנחנו כמעט בחצי גובה של ההרים.
וכמו תמיד בחיים אחרי עלייה באה ירידה, וגם היא חדה ותלולה. אבל בקצה הירידה נמצאת האכסנייה שאליה כיוונו. תשושים ועייפים אנחנו יוצאים מנעלי ההליכה הכבדות, ונחים מלאי סיפוק עצמי. כמה שעות אחר כך נצפה באכסנייה איחוד מרגש -; איתי, שהספיק לסיים את הבק-דור, הדביק אותנו באמצע הטרק. כנדוניה הוא הביא איתו את איריס -; בחורה ישראלית עם מבטא ושיק צרפתיים מגניבים. חוץ מהשמחה בלראות שוב את איתי, היה גם נחמד לקבל בחזרה את המתורגמן שלנו. עכשיו במקום לשבור את השיניים, או להסתבך עם סימני ידיים, שוב אפשר לקרוא לאיתי ולראות אותו משוחח בסינית קולחת עם המקומיים. גם באכסנייה הזו נשארנו עוד יום. הדרך לא בערה לנו, והנוף בלבד שווה עצירה של יום. חוץ מזה -; שככה נוותר על הזדמנות לנוח עוד קצת? היום השלישי של הצעידה היה כבר הרבה יותר קליל. גם הרבה יותר רטוב. ככה זה כשהשביל עובר דרך כמה נחלים ומפלים. זה יכול להיות נחמד, אבל כשמצד אחד יש מפל, מהצד השני תהום ומתחתינו אבנים רטובות וחלקלקות זה יכול להיות גם מסוכן. בסופו של דבר כולנו מגיעים בריאים ושלמים אל סוף המסלול, למקלחת ושנת לילה טובה.
י"ד בתשרי -; ערב סוכות / Mid Autumn Festival
למחרת חזרנו לליג`יאנג, חזרה אל הקן החם של מאמא ופאפא. רק למנוחה של לילה אחד לפני שממשיכים בדרך. אחרי ארוחת הערב המסורתית, אנחנו נשארים לשבת ולפטפט. עופר הצליח להדביק אותנו בשעת ערב, ואנחנו יושבים ומחליפים חוויות. פתאום, בלי הודעה מוקדמת, מאמא והצוות מתחילים להוציא שוב אוכל מהמטבח -; פירות, פיצוחים, עוגות ובין רגע יש לנו משתה של ממש. מתברר שהערב זהו "חג אמצע הסתיו" (Mid Autumn Festival) הסיני, שחוץ מלציין את אמצע הסתיו הוא גם חג לאוהבים. בחג נהוג ללכת בזוגות, לשבת ליד אגמים ונהרות ולהסתכל על הירח. המאכל המסורתי של החג הוא "עוגת ירח" (Moon Cake) -; מין עוגת סולת עגולה (די יבשה, ולא הכי טעימה בעולם). החגיגות הזכירו לנו שהערב נופל גם ערב סוכות, ואת החג שלנו אנחנו מעבירים בשמחה עם חבילת וופלים עלית שמישהו דלה מהתרמיל (תודה ליאור!!). עכשיו הגיע הזמן לפרידה האמיתית -; מפה כל אחד ממשיך לכיוון אחר. פעם ראשונה מזה חודש שאנחנו עומדים להיות ממש לבד, שוב רק בזוג. נפרדים מכולם בנשיקות וחיבוקים, שלום אחרון למאמא, טפיחה על הגב אחרונה מפאפא, ועולים על האוטובוס דרומה.
