רכבת לגאנסו
רכבות נוסעות למקום רחוק מאיתנו:
שוב אני ברכבת סינית ארוכה (בגודל ובזמן), חוצה יבשת, מגיעה למקומות שונים לחלוטין ודומים לחלוטין תוך 24 שעות. אני מציצה למסדרון לראות בשילוט הממוחשב, המרצד, בכמה מהירות נוסעת הרכבת, מה התחנה הבאה ומה השעה "17:55 NOW TIME". הסינים אוכלים מקופסאות הנודלס שלהם במשיכות פה מרעישות ומעוררות תיאבון, חלקם יותר משקיעים, הביאו עוף שלם מהבית ואוכלים אותו מקופל בתוך נאן (זכרונות מאורומצ`י). יושבים ומסתכלים בי, עוף מוזר שכמותי, יושבת על הכסאות המתקפלים של המעבר בוהה בהרים משתנים ומחשיכים.
אני מחזירה מבט והם בסוף אוזרים אומץ לבטא את סקרנותם בסינית ולהציע לי נוזל אלכוהולי שקוף עם ניחוח חזק, אליו אני מסרבת בנימוס. בסוף כמובן שאסתקרן ואטעם, אבל ממש מעט. מתחילה השיחה הרגילה שאני לא מבינה ממנה מילה אבל אני כבר זוכרת את הסדר האמור של הדברים, אז בדרך כלל אני עונה לעניין. השאלה הראשונה היא כמעט תמיד מאיפה אני. ולמרות שאני יודעת לשאול אותה אחרים, כששואלים אותי, אני לא מבינה, אני מתארת לעצמי שזה זה אבל אם זה לא....מה אני ישר אקפוץ עליהם עם "ישראל" ? מה הם עשו רע ? אני מחכה שהם יתפתלו, עד שאני מקבלת רמז קצת יותר עבה, למשל שמישהו אומר פתאום "countwy" שזה כמובן מדינה ב"סינגלית". או שמישהו שואל "פאגווה"? (צרפתיה?) אינדו? (הודית?) ואז אני מחייכת, כמוכיחה אותם על טעותם ואומרת הכי ברור שאפשר "iseliye" שזה ישראל.
התגובה הבאה שלהם מוכיחה לי בדרך כלל שהם: א.יודעים שלא התכוונתי לאיטליה או איסלנד ב.שכל הסינים רואים טלווזיה כל הזמן. הם אומרים לי "SHAWO", בהתחלה חשבתי שהם אומרים שלום כמו בהודו, כמו בנפאל, כמו באמריקה, אבל הם מתכוונים לשרון, ראש הממשלה, והם מלווים בד"כ את הדברים האלו בצורות ידיים של רובים ואקדחים. אני החלטתי שאם בארץ לא מצליחים לעשות שלום זו לא סיבה מספיק טובה שכל העולם ידע על זה ויעודד את זה, אני מספרת להם שהולך להיות טוב, שעושים עכשיו שלום. אם מליארד סינים יחשבו ככה אולי בסוף זה יקרה.
אחר כך הם חוזרים אלי, השאלה הבאה מלווה בתנועה של הרמת אצבע יחידה באוויר והוספת בליל מילים בלתי מזוהות. עכשיו אני כבר עונה על זה אוטומטית: "כן אני מטיילת לבד". אבל בהתחלה הייתי עושה פרצופים מוזרים עד שלמישהו היה נפלט במאמץ ? "ONLY ONE", אם אנחנו קרובים לזמן של הארוחה השאלה הבאה היא האם אכלתי? (אם הסינים עושים תנועה של החזקת קערה וגירוף אורז לתוך הפה במהירות, הם באמת מתכוונים לזה, אם זה בא בלי התנועה, זה סתם, איך אני מרגישה...(-: ).
אחר כך הם מצביעים על תיק הגב שלי שקשורה אליו נעל קטנה שמצאתי אי שם והחלטתי שזה יהיה למזל, כמו שתולים על אגזוזים... ומאז באמת...טפו טפו טפו. מה שכן, עוד לא הצלחתי להבין בדיוק מה הם שואלים על הנעל, אז אני מנסה לענות כמיטב. בהתחלה הייתי קצת מזועזעת, כשהם היו מצביעים עלי ואז שמים לעצמם את הידיים על החזה כאילו הם מחזיקים זוג ציצים, אבל אז התברר שככה שואלים אם יש לי ילדים. אני ממהרת לענות ב-MEYO (אין) ומוסיפה תנועת יד תחתונה שכאילו מונחת על הראש של ילד קטן והם מבינים, אבל אף פעם לא הבנתי את ההגיון שבלשאול אותי אם יש לי ילדים כשהם רואים נעל מרופטת ויחידה תלויה על תיק. יותר הגיוני לשאול אותי מי הילד שרצחת ועשקת?! אני לא יודעת לענות גם על זה.
כשאני יורדת מהתחנה (ובניגוד להודו, רוב הסינים ממשיכים ברכבת עוד הרבה אחריי) מקבלים את פניי שלטים בסינית וגם כמה באנגלית לטובתי ושכמותי, שלטים כמו: "yes more tickets" שזה כנראה ההפך מ "no more tickets". אני נותנת להם את הכרטיס ביציאה ויוצאת שוב לעולם חדש, מחוז GANSO הדרומי.
THE WILD WILD WEST:
עם כמה שאני מנסה, כנראה עוד לא הגעתי ממש לסין. אפשר לראות עקבות וכדומה, אבל האנשים, מה עם האנשים? קודם הם היו מיעוט ויגרי חצי אוטונומי ועכשיו הם מיעוט טיבטי חצי אוטונומי. בניגוד ללהאסה שם כבר קשה לראות טיבטים לבושים לפי צו האופנה הטיבטי, פה פתאום, כמו כל מיעוט בתוך סין, מתלבשים מאוד בטיבטית, ואני חשבתי שבמערב הפרוע כבר הייתי. כובע בוקרים לראשיהם, משקפי שמש מרובעות כהות וגדולות של שנות השישים, צעיפים צבעוניים לרוב, ומין מעיל שנתפר למידות גוליבריות זרוק על הכתפיים. שרוול מושחל על יד אחת והשני קשור עם חגורות מעוטרות סביב הבטן, השרוולים ארוכים במידה שלא תאמן, מסיבה שאינה ברורה לי, אולי לבידוד טוב יותר הם ארוכים פי שתיים מהזרוע. השקים שנוצרים במעיל באזור הבטן משמשים כתיק, כך שמדי פעם אפשר לראות אותם שולפים משם טלפונים סלולרים, כמה מעות, צעצועים לילדים ועוד. כמו הזקן מ"היו היה", כל הכבודה הזאת והקישורים הופכים את הטיבטים (והטיבטיות) למין חביתושים מהלכים ומתוך כל זה מציץ ראש אדום עטור שיער שחור משחור, אינדיאנים ממש (אלה שבאמריקה, לא בהודו) או אפילו אסקימוסים... כי... קררררר.....
ובמערב הפרוע כמו במערב הפרוע, הם רוכבים על סוסים, מסתובבים סביב העדרים הענקיים שמפוזרים על ההרים הירוקים כמו סוכריות שחורות ולבנות על עוגה ענקית ירוקה. בהדרגה מוחלפים הסוסים באופנועים אבל התלבושות נשארות זהותף רק הרעש המבשר על בואם של הקאובואים, סליחה, היאקבואים שונה. ואם כבר ביאק עסקינן, כאן נראה שהוא נשאר בהמה טיבטית רק בשביל התשבצים. יש להם פה כל כך הרבה אוכל וירוק שאני לא ממש מבינה למה שרות הרווחה של היאקים והנאקים לא מארגן איזה מבצע טרנספר לקליטה ב grasslands הסיניים. בכל מקרה אם פעם יחזירו את טיבט לטיבטים, עוד מליון שנה, והבהמה הטיבטית - יאק תתבקש לקיים את חוק השיבה, תתעורר התנגדות גדולה והרבה קרניים יעופו פה. הרי כמו שפתגם טיבטי עתיק אומר: "לא מחליפים סוס מנצח".
שלווה בשיאחה
עמק הסוסים:
Xiahe שיאחה, מסתבר, היא אחת הערים הטיבטיות החשובות דווקא. והטיבטים, נראה כך, מתנהגים פה יותר כמו טיבטים מאשר בטיבט עצמה. הם מסתובבים הרבה ברחוב בטיבטיות האופיינית להם, מחייכים חיוך, שאתה לא יודע אם הוא של נצחון או של תבוסה בכבוד, מדיפים את ניחוח תה חמאת היאק הרגיל ועל צווארם (ובמטבח) תמונה של הדאלי לאמה האמיתי! העכשווי! ראיתי אפילו תמונה של אותו דאלי יושב עם המנהיג מאו! שאלתי בחרדה אם מרשים להם והם אמרו זה תיירים שמו פה, זה לא אנחנו, בסדר, תיירים, נכון. יצאתי לסיבוב בעמק, איפה שכולם מסתובבים עם גלגלי התפילה, פתאום הייתי בתוך המנזר (Labuleng si) אחד הגדולים ביותר שקיימים לנזירי הכובעים הצהובים, גם כן כובעים.
נטולת מחשבות כמו במדיטציה עמוקה, פשוט הלכתי בין המבנים, טיפות של גשם חסרות התחשבות התעופפו מפה לשם עד שמצאתי שאני הולכת נגד כיוון השעון, נגד כיוון ההליכה הבודהיסטי. וכל המהלכים באים ופניהם אלי. אמנם הקארמה עלולה להתקלקל בצורה כזו אבל היה הרבה יותר מעניין לראות את הפנים של האנשים ולא את הגב. לברך אותם לשלום ב "טאשידל" טיביטי, לראות שגם הם שמחים שהם יכולים לראות לך את הפרצוף ולא להיות מוסחים מדעת על ידי גבך והשאלה: מי זה? מה זה? ולמרות כל הנזירים וכל החיוכים וגם כל האנשים שהיו שם בחדרים המשותפים, הרגשתי בדידות. שהרי בדידות זה לא כשאתה לבד, רק כשאתה מנותק במקצת, כמו מן התפרקות של היכולות החברתיות אחרי חודש וקצת מאומץ. אני יודעת שבתוך כל מישהו אני יכולה לשמוע איזה שיר....אבל לפעמים לא בא לך על מוסיקה בכלל.
לטיול יצאנו:
זה עובר הרי, תוך זמן קצר, הפחד שזה לא יעבור מטריד בדרך כלל יותר מהרגשת הבדידות עצמה. ולאט אם תרצה או לאף מחלחלים לך אנשים אחרים לתוך הפריים. כך יצא ששותפי הקוראני ליווה אותי כי החלטתי לטפס קצת, על צלע ירוקה, ככה מעל קווי החשמל, בשביל האוויר ובשביל הפרופורציה. כשהפרטים הקטנים כבר לא מעוררים עניין, מטפסים לאנשהו או מתרחקים ואז מתגלים הפרטים הגדולים. ככה אף פעם לא משעמם.
עם הזמן נהייתי פחות טיפוס של הרים ויותר של עמקים... אתה נמצא כאן בשלוות אמצע, יכול לבחור אם להרגיש מוגן ע"י ההרים או נקרא לאתגר על ידם, בכל עת. אולי זו העצלות של לטפס רק עד האמצע ולהתגלגל לאמצע שבצד השני. אולי זו הזיקנה (-: אולי זו ההבנה שבפסגה אין ממש מה לעשות חוץ מלעבור לצד השני. כבר מצאתי איזה שביל שהיה בטוח יותר חכם ממני, ועליתי עד שהגעתי לפרחים. הלכנו בשבילים שכנראה הובילו לאנשהו והברחנו חוגלות ענקיות שדגרו על עשרות ביצים. השבילים פה הם לא שבילי יעלים או נקבים של גמלים כפולי דבשת. אלו שבילי נזירים שעולים לגבעות להיות קצת לבד. בורחים אל ההרים, מתבודדים בין העצים שוקעים במחשבות בתוך הדשא. הם בטח מתבאסים קצת שזה לא מדבר והם לא יכולים להרגיש באמת את הכלום. את השום דבר. את שלוות הנפש.
עמידה יציבה בפיסוק ורגליים כפופות מעט. יד ימין גבוהה לצד הגוף ולמעלה, כף היד מופנית החוצה וקצת למעלה. יד שמאל קדימה בערך בגובה הבטן כמונחת על שולחן. העגור פורש את כנפיו והיריב מתעקמות ידיו. האפליקציות של הטאי צ`י רק הן מסגירות שזו עדין אומנות לחימה ומי ששולט בה יכול להפיל יריבים למשכב. היריבים אינם משתמשים בהתנגדות אלא בזרימה עם האנרגיה שמביא בן הזוג ושימוש בה כדי להחזיר אותה בהפוכה. יחד עם הכוח שלך עצמך אתה מקבל מיד ובמנה כפולה ולא מאבד הכל ברגע, בהתנגדות.
לטייל בסין זה כמו לעשות טאי צ`י. הרגליים חזק באדמה מרגישות מה יש בשטח, הראש צומח למעלה מקשיב לכל האפשרויות. בנשימה אחת אתה גם מעמיק וגם מתרומם מעל, מוכן לכל אפשרות, גם, לכזו שבאה בהפתעה. זז לאט, לא ממהר, כל דבר שיקרה יכנס כבר איכשהו לתנועה ואתה תופס גלים. אם תתנגד תשבר, זה כמו להכנס בקיר. במקום זה, תמיד באזור של האמצע, של הבטן יש מקום לקבל את מה שבא מבחוץ ותוך שניות בסיבוב גדול לכוון את זה לאן שאתה רוצה. לפעמים זה הולך, לפעמים צריך לנשום עמוק, לעצום שנייה עיניים, לזכור שזה רק טאי צ`י וכשמשהו יבוא תדע בדיוק איזו יד להרים.
המנגינה הסינית המדונדנת של "24 התנועות של יאנג" מזומזמת לי בראש כשאני עוברת במקומות שהיו פעם כפר ועכשיו הם רחובות סינים מחורסנים, במקומות שהיו פעם הר ועכשיו הם בדרך להיות אוטוסטרדה דו מסלולית. לסינים יש שגעון בניה שלא ניתן להתחמק ממנו. זה כנראה אצלהם בדם עוד מהימים של החומה. הם עובדים בלי הפסקה, מפוצצים הרים, מזיזים כפרים, משלחים מסילות ברזל לאי שם (אפילו שהשוויצרים מייעצים שלא כדאי...אבל מה השווצרים מבינים ?!), יש לי הרגשה שאם אני אחזור לאותם המקומות עוד חודש זה כבר יראה אחרת. Future will be better כותבים הסינים על ה Future cola, המרענן הרשמי של המשחקים האולימפיים 2008. ואני מאמינה להם, אם לא להם, אז למי? עדיין מי שהיה פה מזמן מתבקש להחזיק חזק חזק בזכרונות שלו מהמקומות שאהב, כי הכל משתנה והשקט נעלם ויש סיכוי שאם יבקר פה שוב ימחק אותו זכרון ישן וטוב ויתחלף בזה של העתיד "הטוב יותר".
"הבוקר בא כל כך מהר ואי אפשר להשאר א-הה / צריך לקום להתעורר, ללכת למקום אחר...אההההה.../ ללכת אל, ללכת מ.., ללכת כי כולם הולכים " טוב, לא ממש כי כולם הולכים, רק בגלל שיש קצת לחץ בויזה. אבל בכל זאת, האוטובוסים פה תמיד מאוד מוקדם בבוקר...אני באה עם עיניים חצי עצומות ותיק חצי פתוח וזורקת איזה שם כמה פעמים, כך שפעם אחת בטוח אמרתי אותו כמו שצריך, מובלת לאוטובוס הקטן ומתיישבת בפנים. אחרי אוטובוס אחד בא עוד אחד וחוזר חלילה. הנסיעות פה זה כמו חידות היגיון בציורים, אתה יודע שסימנת את התשובה הנכונה רק כשהגעת.
בצעירותי השתתפתי בכל מיני קורסי מדצ"ים משצ"ים פחלצ"ים למינהם. אני ואחד הראשים באגף הנוער פתח תקווה חלקנו הצטחקות משותפת כשאני הכנסתי את שנינו ועוד כמה חברים למעמד שנקרא "החשובים". אני די בטוחה שהוא יותר צחק עלי, פצלוחה מחושבת שכמותי, מאשר איתי, אבל אז זה באמת לא שינה לי, היה לי ביטחון עצמי שלא יכל להתערער על ידי שום דבר שבעולם. מאז, הפעם היחידה שממש הרגשתי מה"חשובים", היה עכשיו, כשעוזר הנהג באוטובוס ללאנגמוסי אמר לי, את תשבי מקדימה במושב שליד הנהג והעיף משם את הנער מנקה החלונות ומחזיק מוט ההילוכים (פעולה תמוהה כשלעצמה). כולם הזהירו אותי מהדרך הקשה והקופצנית, אבל אני, והורי יכולים להעיד על זה עוד מנסיונם להרדים אותי בעגלה, דווקא פייווריטית גדולה של שטחים מחוספסין. מרגע שעלינו על הכביש הפך מושבי לכסא מסז`ים רוטט. הויברציות הניעו את צמיגי הגב התחתון וטיפסגו אל השכמות, הצוואר והראש וכולי גרגרתי כמו חתול מגורד. תוך זמן קצר העיניים הקטנות שלי הלכו ונעצמו, לילה טוב דוד הליקופטר ונרדמתי. יש מצב שמרוב נסיעות כאלו אני לא מצליחה להרדם טוב בלילות כי אף אחד לא מנענע את המיטה.
נופי לנגמוסי
גן עדן די קטן:
על הגבול בין גאנסו לסיצ`ואן יושב לו כפר קטן בלתי ידוע, סתם, הוא מאוד ידוע אם הוא מופיע בלונלי. אבל הגישה אליו לא קלה אז הוא עדיין (לפחות בשנה וחצי הקרובה עד שיסיימו את הדרך החדשה) ממועט תיירים יחסית. את הדרך אליו ומסביבו מקשטים הרים עטויי דשא נמוך ולמרות שאני אוהבת לראות אותם חשופים, גם בבגדים צמודים זה יפה. אפשר לראות איפה הם מתקמטים, כמו שרירים מתחת לחולצה, כמו ורידים מתחת לעור. ורחוק בקצה עומדים צוקים ומחכים, נערמים (גם במובן הרגיל וגם במובן של נהיים ערומים) מאחור והשפיצים שלהם דוקרים את העננים בשמיים הכחולים כחולים. כבשים עולות על קו רקיע ומשתלבות עם העננים. ערוץ הדרקון הלבן הצופן בתוכו מעיין ומערות בו הנזירים מודים על המים (ומתרחצים), מתפתל לתוך הצוקים ונעלם שם באחו ירוק וצהוב.
הצהובים הגבוהים הם חרדלים והנמוכים הקטנים הם נוריות צהובות וביחד הם "המסלול הצהוב" "The yellow route" שמופיע בחודש יוני. יצאתי לסיבוב עם כמה חבר`ה בהרים והרגשתי בתוך תמונה, בתוך ציור, הירוק היה ירוק מאוד והכחול היה כחול מאוד והטיביטים היו עשויים מיאק וכך גם האוהל, הגבינה הקשה, החמאה, החלב, חומר ההסקה וכנראה עוד דברים שעיני לא קלטה. הכינו לנו טסאמפה - ערבוב של קמח, מים חמים, חמאה וגושי גבינה קטנים ועם יש מזל גם כמה שערות יאק טריות. על טעם וריח לא מתווכחים אז לא התווכחתי ועברתי כרגיל לשתיית תה רגיל ובלתי מזין יחסית ודמיינתי מה אני אוכל לארוחת ערב אצל לישה LEISHA.
אין כמו לישה בלילות, אין ! אין כמו לישה בעולם !
זכרונות שלא שלי על פאי תפוחים, אי שם בשומקום במערב-סין, אני כבר סוחבת כמעט חמש שנים. וכשאספתי אינפורמציה לפני כניסתי לרפובליקה העממית זה הדבר הראשון שרציתי לדעת, איפה מסתתר אותו פאי תפוחים, אמרו לי: בטח! בטח! לישה מלנגמוסי!. לישה חיה קצת באנגליה ושם למדה כמה סודות מטבח שהפכו את המסעדה שלה ושל אחיה ויטיני, בלנגמוסי לשם דבר. היא הקימה אותה כשההורים צלצלו וביקשו שהיא תחזור לפני 12 שנה ועכשיו היא כבר במקום חדש וחוץ מהפאי תפוחים שהלך לפניה ולפניי כבר הרבה זמן יש לה גם עוגת שוקולד שהיא בעצם עוגיית שוקולד צ`יפס בגודל של פוקצ`ה מכובדת שכל השוקולד בפנים נמס על האצבעות....מממ....המנות שלה הן ענקיות בסדרי גודל בין-יבשתיים בכלל, ה- BABY MAC YAK בקוטר של צלחת סטנדרטית ובתוכו בשר יאק מוקפץ עם תפוחי אדמה, קישואים, עגבניות ובצלים מצליח להפיל את מרבית גיבורינו. רק "ברווז" (במילעל) אחד משרידי חבורת אור ישראלי שפגשתי פה במקרה, יכול לסיים את זה ועוד לאתגר את עצמו בקינוח. כל שאר החיילים הגיבורים נשענו לאחור על הספות הכהות וניסו לנשום כרגיל. לכן אתם יכולים רק לתאר לכם איך נראה ה BIG MAC YAK ATTACK !!!! כשעל הקיר רשומים שיאים של האנשים שהצליחו לעכל את זה ובכמה זמן.
בלי שום קשר לאוכל הנהדר, שצריך להשאר שם כמה ימים בשביל לטעום ולעכל, ולזה שיש שקשוקה (שלא אני לימדתי לצערי!), לישה ואחיה הם פשוט אנשים טובים ומארחים למופת, ויש להם אנרגיה שמספיקה לבשל ללא הפסקה לגדוד צבאי שלם.
ספר המתים הטיבטי - רק אל תשכח יש נשר בשמיים... (לא לאנשים בעלי לב או קיבה חלשים):
ואם כבר באוכל עסקנו, נהוג בטיבטית מצויה להאכיל את עוף השמיים במתים. מה שנקרא קבורת שמיים SKY BURIAL. זה התחיל בזה שהאדמה בטיבט היתה קשה מדי מכדי לחפור, לא היו מספיק עצים לשריפה ולא היה טעם לזהם את הנהרות בכל המתים הטיבטים (רק בחלק). מה שמוזר, זה שעדיין מקובל לעשות את זה והממשלה הסינית רק עוצמת עין ועושה פרצוף נגעל. הגופה מובאת למקום המוגדר ומספר אנשים עורכים את הטקס שכולל ריסוק וביתור האיברים ופיזור קמח על גבי הבשר, כדי לאפשר לדורסים לאכול הכל עד העצם. בטיבט שמעתי מאנשים שעמדו מאחורי הגדר שהיה מזעזע כמו שזה אכן צריך להיות וקדוש ולא נעים. נזכרתי בזה בבוקר מוקדם כשעליתי באוויר הקר והצלול מידי של לאנגמוסי, לאתר את קבורת השמיים, מאחורי המנזר.
לא ממש ידעתי איפה זה, אבל פגשתי נווד נחמד על סוס ששאל אותי בעיניו ועשה סימן של מצלמה, ככה עם הידיים, ואחר כך עשה סימן של בן אדם מת עם כל התוספות, ראש הצידה ולשון בחוץ, הנהנתי במרץ והוא הכווין אותי לעבר האזור ממנו עלה עשן דק. הגעתי כשהאנשים כבר התנקו ובליבי אכזבה קשה כי לא ראיתי דם. אבל זו חוויה מוזרה בהחלט לראות חבורה של כ-50 נשרים ענקיים (חלקם כבר שבעים, יושבים בשמש, נלחמים על בשר אדם, מפרידים חלקי שריר מעצם, מנקרים אל תוך הגולגולת בעוד זו משמיעה קול חלול בהידפקה בסלעים. לא נשאר הרבה בסוף והסוף הוא בערך 20 דקות אחרי ההתחלה. אתם צריכים לראות את הנשרים השמנמנים האלו מגיעים בדיוק בזמן מהצוקים שבצד השני בשביל להבין את גודל המאורע, ובשביל להבין איך תחנת האכלה באמת צריכה להיות בשביל שאוכלוסייה כזאת מפוארת תשרוד. למרות התהפנטותי מול המלכים הגדולים של העופות, התקתי את רגליי ועזבתי אחר כבוד. גם לי יש גבולות. כמו שלאו דצה אמר: "מי שלא מתעסק עם המוות, המוות לא מתעסק איתו".
היום של הדרקון:
ביום הכי ארוך בשנה התחרדנתי שעות אינספור מול הגבעה הכי יפה בלנגמוסי, השמש שטה באיטיות בשמיים, סוף סוף יום אחד יש לה זמן להתמרח גם. האגדה מספרת שבשמיים היו פעם 10 שמשות וכדי שבני האדם לא יישרפו מהחום יצא הדרקון להצילם ואכל תשע שמשות בבת אחת. מאז יש רק אחת. וביום הזה, בפסטיבל הדרקון מתחילים הימים להתקצר שוב כדי שבני האדם לא יתחממו יותר מדי. שכבנו שם על הדשא, עושות כלום כמו טיבטים טובים...עד שהגיעו הנשרים והתחילו לחוג מעלינו, לבדוק אם הנבלות שם על ההר, שריח בשר חרוך עולה מהן מבותרות כבר...הלכנו מיד להתפתם קצת אצל לישה...לפעמים יש לך חוויה כל כך טובה שלא בא לך שדברים בעלי אופי דומה יהרסו לך וישכיחו או יבואו במקום. בשקט בשקט כדי לא לעורר שום רוח רעה ארזתי חפציי ועזבתי את ההרים על קצות האצבעות. רק הזכרון נשאר.
