נוסעים לגואה
נפרדנו בצער מהמלון הנהדר באודייפור והתחלנו בנסיעה הארוכה מאוד לגואה. כביש מספר 8 הוכיח עצמו שוב ושעטנו עליו בקצב מהיר מהמתוכנן. חצינו את הגבול לגוג`אראט ולקראת צהרים הגענו לנקודת החניה הראשונה, ואדודארה (Vadodara), המרוחקת כ-370 ק"מ מאודייפור. מכיוון שהיה עדין מוקדם, החלטנו להמשיך לנקודה הבאה, דאמאן (Daman), המרוחקת משם עוד כ-250 קילומטרים. איזור דאמאן נמצא ממש בפאתי מדינת ג`וגאראט (Gujarat) והאי דיו (Diu).
האיזור היה בשליטת הפורטוגלים עד לשנת 1961. כמו גואה (Goa), האטרקציה האמיתית של דיו ודאמאן נעוצה בעובדה שבכל מדינת גוג`אראט אלו המקומות היחידים בהם מותר לשתות אלכוהול. הגוג`אראטים, שרוצים להזרים לגרונם בירה צוננת או סוגים אחרים של כוהל, נוהרים בהמוניהם לדאמאן ומספר הבארים עולה בה על מספר המסעדות.
דאמאן מומלצת בלונלי פלנט כאיזור נופש. הסתובבנו שם כשעתים והשתדלנו לא לפסוח על אף מלון גדול. התסכול גאה בתוכנו- החוף מזוהם ובוצי, המלונות טחובים ויקרים והגישה של מנהלי המלונות היתה כאילו הם עושים לנו טובה שהם מסכימים לנו לשהות במלון, ולחשוב שתכננו לשהות שם מספר ימים... התיעצות משפחתית זריזה הביאה אותנו להחלטה שנמצא מסעדה, נעמיס על כרסנו המרוקנת מטעמים ונמשיך בנסיעה דרומה על הכביש הראשי עד שנמצא מלון ראוי. מסתבר שלמצוא מסעדה זה יותר קשה מלמצוא מלון. לאחר מספר נסיונות לא מוצלחים מצאנו מקום שהנפיק לנו חביתות וטוסטים עם חמאה. מעניין מי מצוות הכתבים של הלונלי פלנט כתב והמליץ על המקום הזה?! יצאנו חזרה לכביש הראשי והמשכנו דרומה. כשעה אחרי רדת החשיכה מצאנו מלון כלבבנו ונשארנו בו ללינת לילה.
שש וחצי בבוקר. אני קושר את הכבודה על הגגון, מהדק ברצועה, מתמקמים כל אחד במקומו ומתחילים בתנועה. מצב הרוח מרומם ובעקבות הקצב של יום אתמול אנו מצפים להגעה לגואה לפנות ערב. כעשר דקות לאחר מכן אנו על הכביש, שועטים לנו בניחותא, כשהדאגה שלנו היא באיזה דיסק להתחיל את היום. ענת לידי, מציצה שוב במפה ואנו מאושרים שהגבול כל כך קרוב ובעוד מספר דקות נצא מגוג`אראט ונעבור למדינת מאהראשטרה (Maharashtra). אנו מתקרבים לנקודת ישוב כלשהי שאינה מסומנת במפה, מספר קילומטרים מהגבול עם מדינת מאהראשטרה. הכביש מלא משאיות בשעת בוקר זו ושלושת הנתיבים עמוסים. בנתיב הימני (הנתיב המהיר) אוטובוס ובשני הנתיבים האחרים יש משאיות. זה הרגע לאתנחתא קצרה והסבר על ההבדל הדק בין המראות של הווספות לאלו של המשאיות:
לרוב המשאיות והאוטובוסים יש רק מראה אחת בצד ימין (של הנהג) ולרוב גודלה אינו עולה על גודל מראה של ווספה, קטנה ועגולה, מה שמעורר מחשבות האם היא מראת איפור לנהג החתיך. ומה בצד שמאל? אני רגיל שבמדינתנו לכל אוטובוס ומשאית יש בצד של האין נהג שלל מראות פנורמיות, שמכסות כל פינה אפשרית. המנוסים בין הקוראים וודאי מסכימים איתי שכך הוא. בהודו במקום מראה יש סנג`ר. תשאלו מה זה סנג`ר? טוב, אז אני מסביר: סנג`ר זה איש, יצור נושם, עוזר נהג, טייס משנה, נווט או מנקה שמשות- הכל נכון. הוא יושב בצד שמאל על רצפת המשאית (אין לו כסא, בדקתי) וזה מטעמי כבוד, כי לנהג יש כסא כמו שיש לתלמידי כיתה א`, כשבמקרה הטוב יש עליו שמיכה או למתקדמים יש אפילו קצת ריפוד.
לכן, הסנג`ר מסתפק בישיבה או כריעה על הרצפה, נשען באלגנטיות על הדלת הפתוחה, ראשו או גופו בולטים החוצה והוא מנפנף לכל האחרים בכביש, כשהנהג פונה שמאלה או מזהיר את הנהג על הימצאות גופים זרים בקרבתם. חוץ מזה הוא מכוון את הנהג ברוורסים ומוציא אבנים קטנות מהצמיגים כשיש רמזור אדום. באוטובוסים הוא גם הכרטיסן (משכנע אנשים לעלות לאוטובוס), גם משמש צופר רוורס בעזרת ציפצופי שפתיים מסובכים (למתקדמים יש משרוקית). רוב נהגי המשאיות בהודו נוהגים כאילו הכביש שלהם (אני אומר רוב כי אמנם לא נתקלתי בסוג השני אבל אני אופטימי), נוסעים בין הנתיבים, עוקפים כשאין מקום ומתעלמים מכולם כי הם הכי גדולים ואיתם לא מתעסקים.
אם יש יותר גרוע מנהג משאית בהודו זה נהג האוטובוס. אתה יכול לראות אותו יוצא לעקיפה כשאתה 10 מטרים מולו והוא מכריח אותך לרדת מהכביש או לבלום ולחכות שהאדון יסיים את העקיפה ולפי הבעת פניו הוא לא סופר אותך בכלל. אם לנהג משאית בכביש המהיר שחוסם את התנועה אני יכול לצפור וכשהוא ישמע הוא יפנה לי את הדרך, הרי נהג האוטובוס ישמע ולא יפנה. למה? ככה! על מנת להבין את התנהגות נהגי האוטובוסים (אני בשום פנים ואופן לא מצדיק אותם) צריך להבין את שיטת העבודה שלהם: הם עובדים על פרמיות. האוטובוס מלא- אז יש משכורת טובה מצד אחד, אך מצד שני יש להם זמנים מדודים להגיע מנקודה לנקודה ואיחור משמעו קנס כספי. לכן, נהגי האוטובוס מנסים לדחוס כמה שיותר נוסעים ולנסוע כמה שיותר מהר.
עוד ענין מאד משמעותי הוא החומרים הנרקוטיים אותם הם צורכים. ראינו זאת אצל נהגי המוניות שהסיעו אותנו ומשיחות עם מקומיים ומטיילים אחרים הבנו, שהנהגים צורכים אופיום בצורות שונות כגון משחה לבנה, המעורבבת עם טבק לעיסה ועוד דרכים מקוריות. האופיום מכניס אותם לריכוז גבוה בו הם מתעלמים מכל צרכי הגוף וכל רצונם הוא לסיים את המשימה (הנסיעה). הם לא אוכלים, לא שותים (או ממעטים לשתות), לא משתינים ולא מחרבנים, פשוט נוסעים שעות רבות ללא עצירה (וכשאני אומר שעות רבות הכוונה גם לעשרים שעות רצופות). בלילה הם נוהגים באורות גבוהים ומתעלמים מהבהובים או סינוורים של הבאים ממול, נוסעים במהירויות גבוהות גם כשהשטח אינו מאפשר זאת ועוקפים בתנאים מעוררי אימה. את המסקנות על שיטה מדהימה זו אני נותן לכם להבין לבד, על התוצאות תקראו מיד.
מכל הנהגים בהם נתקלתי, הגרועים מכולם הם נהגי גוג`אראט. לפי האנלוגיה הזו הנהגים הכי מג`ויפים בהודו הם נהגי האוטובוס הגוג`אראטים, כך שניתן להבין את שמחתי הבלתי מוסתרת כשעמדנו לצאת מהמדינה הזו. עד הנסיעה הזו נמנעתי מלהשתמש בלשון ציורית לפני הילדים, מעין מחסום חינוכי שהיה לי קשה לעבור. "לזכותם" של נהגי גוג`אראט ניתן לזקוף את העובדה שילדי קיבלו שיעור מאלף בעברית מדוברת.
בהתחלה הילדים לא הבינו איך אני מכיר את שושלת הנהג הנוסע לפני על כל דורותיה ואת כל המקצועות המגוונים של הוריו, כולל תחביבים מסוגים שונים, עד שענת עשתה להם סדר בבלגן והיום הם שולטים במגוון מכובד של "ברכות", אותן הם מפריחים בקלילות לעבר נהגים ראויים. אני מתנחם בעובדה שממילא הם היו לומדים בעתיד שפה ציורית זו, ולפחות הם למדו ממקור מוסמך ומנוסה, שיכול להסביר את ההטיות הנכונות של כל ברכה ואת הדקויות הנלוות לכל פועל.
לתחילת הכתבה
תאונה בדרך
נחזור לסיטואציה בה עצרנו: אנחנו נוסעים לנו בנתיב הכי שמאלי (וזה בגלל שלנהגי המשאיות יש נטיה לנסוע בין שני נתיבים, מה שמשאיר את הנתיב השמאלי ריק) ומתקרבים לגשר שעובר מעל כניסה לכפר כלשהו, כשלפתע אני מרגיש חבטה אדירה בצד ימין. אני רואה גרוטאת אוטובוס מקומי כעשרים סנטימטרים מאחורי, ראשי בצידי הימני צמוד אלי ממש כאילו שהוא רוצה לנשוך אותי, הרכב מתנדנד ואני חושב שתיכף נתהפך. הילדים צורחים ואני רואה גדר בטיחות מתקרבת אלי מהר מדי. יצבתי את הרכב ועצרתי על הגשר.
ערכתי בדיקה מהירה כדי לראות שאין נפגעים בין כוחותינו ויצאתי מהרכב לבדוק נזקים ולסגור חשבון עם נהג האוטובוס. מסתבר שנהג האוטובוס, בגאוניותו, יצא רגע לפני זה לעקיפה של שלוש משאיות והיה צריך לרדת מהכביש לפני הגשר, מה שלא ממש השאיר לו מקום. בסיטואציה הזו הוא היה חייב לחתוך מהר שמאלה. ה"וינקר" השמאלי שלו, הסנג`ר, לא היה בעמדת הפיקוח, מראה ממילא אין לו וגם אם היתה אני בספק אם היה טורח להביט בה. כך שאת כל המסה שלו, הבן XXXX הזה הכניס ישר בנו.
למזלו ולמזלי, כשעצרתי את הרכב הוא כבר היה מתחת לגשר ואני מעליו, כך שלא יכולתי לשים את ידיי עליו. צעקתי עליו וברכתי אותו בכל ברכה אפשרית, ולאחר מספר דקות של החלפת ברכות הוא שילב הילוך ונסע לו. ברכב הרוחות נרגעו, כשהתברר שאין נזקים בגוף למעט מספר חבורות. שפטנו את נהג האוטובוס שלא בפניו והוא נמצא אשם בטמטום ונידון להיוולד ג`וק בחייו הבאים- גזר הדין התקבל פה אחד ללא מתנגדים. הנהגים הגוג`אראטים הוכיחו הלכה למעשה שהם החלאות שבנהגי הודו וכמתנת פרידה מארצם קבלנו "נשיקה" באוטו. עכשיו אני צריך פחח טוב וזול, מישהו מכיר?
מכירים את האמרה שצרות באות בשלשות? אז קיבלנו אותה ביום הזה בכפולה, אולי "על החשבון" בשביל הימים הבאים (ואולי מישהו עשה לנו "עין הרע" חמסה חמסה עליו). בכל אופן, לאחר החבטה המשכנו בנסיעה ועברנו למדינת מאהראשטרה, מברכים את עצמנו על יציאתנו ממדינת עמלק, כשלפתע נדלק לי אור אדום. מבט מהיר מתחת לחופת מכסה המנוע ואני רואה שהרצועה ירדה והפולי של האלטרנטור מפורק. התיעצתי עם המכונאי של המשפחה (אני) והחלטנו לתת למנוע להתקרר ולהמשיך לאט עד למוסך קרוב. מצאנו מוסך, כשמחוג החום של המנוע היה קרוב לנקודת הרתיחה. בירכנו "הגומל" והפקדנו את העבודה בידיו של המומחה. מעולם לא האמנתי שאפשר לעשות כל כך הרבה עבודה עם כל כך מעט כלים- רמת האילתור היתה ראויה לפרס.
לא היה בידי מה להעניק לו ולכן הוא לקח לעצמו פרס נחמד הישר מכיסי: התיקון עלה 100 רופיות, שזה אולי לא נשמע הרבה אבל זה יותר מכפול ממה שתיקון כזה צריך לעלות. לאחר שעה של רביצה במוסך המשכנו לנוע, כשבליבי תפילה שהיום הזה לא יצפון בחובו הפתעות נוספות, אך רצונות לחוד ומציאות לחוד. התחלתי לשמוע רעשים מקדימה, בדיקה גילתה לי שהקשת המרותכת על הפגוש הקדמי השתחררה בצד אחד מעוצמת המכה של הנהג העמלקי ודרוש ריתוך. התנחמתי בעובדה שצרות באות בשלשות והנה סיימנו את מנת צרותינו ליום זה. אני הייתי אופטימי...
מעט לפני מומבאי (בומבי) ירדנו מהכביש הראשי על מנת לעקוף את העיר והגענו לנקודת ישוב גדולה. ביקשנו הכוונה ואנשים חביבים הראו לנו את הדרך. לאחר שהקפנו את העיר הבנו שאנחנו בצרות- לא רק שאיננו יודעים את שם העיר, גם איבדנו את מיקומנו על המפה. המקומיים הפגינו להיטות רבה לשלוח אותנו לכביש המקיף את העיר, אך משהו בכיוון הכללי לא נראה לנו נכון. למזלנו, רוכב אופנוע מדהים, שקלט את איתותי המצוקה, עצר לידינו והציע להנחות אותנו לכביש הכי טוב. נסענו אחריו ובלבנו תקווה. הוא שיחק אותה בגדול, הביא אותנו ישר לכניסה לכביש הנכון ואם במקרה מישהו פוגש אותו, שימסור לו את תודתנו העמוקה.
עוד לא גמרנו להודות לו והנה שזפנו את עינינו בסניף עסיסי של מקדונלד. רטט של ציפיה למזגן עבר בגוונו. החננו את הצועני הפצוע שלנו מול הגזוזטרה של המסעדה על מנת שנוכל להשגיח על הציוד, ועם חיוך מאוזן לאוזן דחפנו את הדלתות. אך לא פסו ההפתעות ליום זה- גל של רעש מהמם בעוצמתו הכה בנו, וגרם לנו לחירשות בלתי הפיכה. היתה שם מסיבה כלשהי של בית ספר שלם, בערך 100 הודים קטנים בגילאי שמונה צורחים וחוגגים בעידודם של עובדי המסעדה.
עיתוי הכניסה המופלא שלנו היה בדיוק כשנערכה תחרות בין הבנים לבנות מי צועק חזק יותר. הנאה גדולה מהארוחה כבר לא היתה לנו. ענת נהנתה מדבר אחד בלבד - כשהמורות רצו לאסוף את צאן מרעיתן הן נבחו עליהן באנגלית רהוטה ובגישה חינוכית מתקדמת "!Be quite and shut up תוך כדי ליקוק גלידה, כשהילדים, שקיבלו רק צ`יפס, מתבוננים על חוסר הצדק בעיניים כלות...
לאחר הקקפוניה במקדונלד עלינו על הכביש המהיר, כשבתוכי אני יודע שלגואה לא נגיע היום. כששמיעתי חזרה שמעתי שריקה מכיוון האקס האחורי. דיברתי עם הרכב והבטחתי לו, שבמוסך הראשון אני מטפל ברעש הזה, רק שלא יתקלקל יותר או חלילה ימציא לי תקלה נוספת. ברשימת הפאקים של היום היה זה פאק מספר חמש. משהו אמר לי שצפויה עוד תקלה אחת אבל באמת באמת ביקשתי שזו תהיה תקלה קטנה. לקראת ערב מצאתי מוסך, שביצע החלפת שמן באקס והרעש נעלם, המגן רותך וכולי תפילה שאולי יש יוצא מן הכלל ולא תבוא עלינו תקלה נוספת.
החלטנו למצוא מלון ואת שארית הדרך (יותר מחצי ממה שתכננו לנסוע באותו יום גדוש תקלות), לעשות למחרת היום. עברנו שלושה מלונות ולא חשקנו באף אחד מהם. השעה היתה כבר חמש ואנו משוועים למקלחת ומיטה, כשלפתע גשם מונסון מתחיל לרדת. אני נאבק עם הכיסוי של התרמילים ובתיאום עם ענת מחליטים לקחת את המלון הבא ולא משנה כמה כסף הם ידרשו, אך אליה וקוץ בה- לא היה מלון נוסף! נסענו עד תשע בערב ומלון אין. מתוסכלים, סיימנו שישה פאקים ועצרנו מתחת לגגון של חנות סגורה ללינת לילה.
בפעם הקודמת בה ישנו ברכב, הלילה עבר בנעימים וקמנו עליזים וטובי לב. בלילה הזה חנינו לצד הכביש הראשי, אוטובוסים ומשאיות עברו לידנו ברעש מחריד וענני עשן. יחד עם הלחות של המונסון שירד לא מכבר והזוהמה שדבקה בנו מהיום המדהים שעברנו, הבטיחו לנו לילה ללא שינה. וכאילו להוסיף חטא על פשע, מולנו היתה פנצ`ריה הפתוחה גם בלילה. בשלוש לפנות בוקר הגיע מיניבוס עם פנצ`ר והצטרף לחגיגת הרעש הכללית. בחמש לפנות בוקר, לאחר כשעה מצטברת של שינה, הנעתי את הג`יפ והמשכנו לכיוון גואה.
לתחילת הכתבה
