עפתי לתרמילאים

מקדש הזהב ורישיקש

המבקרים במקדש הזהב יפגשו אלפי סיקים ויתוודעו לכלים שהם נושאים בבגדיהם, לשיטת שטיפת הרצפות ולשימושיה השונים של המטריה. כתבנו מגיעים לשם, מתרשמים וממשיכים לרישיקש.
רון ומיכל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: מקדש הזהב ורישיקש
depositphotos ©

בצילו של מקדש הזהב

יום ד` 21.9.2005: טוב, קשה לכתוב כל כך הרבה ברצף. נחנו קצת וחזרנו מחוזקים. איפה היינו? מקדש הזהב. מקדש הזהב שוכן בלב אגם מלאכותי מרובע, שעל גדותיו משטחי שיש נרחבים ומבנים גדולים עם קשתות. הוא מואר בפנס גדול בלילה ונראה מאוד מרשים. הספר הסיקי הקדוש כתוב בצורת שירה, והוא מושר ומנוגן רוב שעות היום מלב המקדש דרך רמקולים רבי עוצמה ואף לתחנת טלויזיה מיוחדת. בכניסה יש תעלת מיים כדי לרחוץ את הרגליים. בפנים אלפי סיקים מסתובבים על גדות השיש של האגם (בדרך כלל בכיוון השעון), עוצרים להתפלל ליד נקודות ציון מיוחדות, עומדים בתור להכנס למקדש עצמו, או סתם עוצרים באמצע ונחים. זרם האנשים לא פוסק לרגע, ושלל צבעי הטורבנים והסארים מסחרר את הראש.

 הסיקים גם טובלים באגם טבילת היטהרות. הנשים בתוך חדר סגור שבנוי על שפת האגם והגברים בחוץ לעין כל. הסיק פושט את כל בגדיו, במיומנות מרשימה מוריד את תחתוניו מתחת למגבת, טובל, יוצא, מתנגב, ובמיומנות מרשימה אף יותר לובש את תחתוניו בחזרה מתחת למגבת (יש אסכולה שעושה את זה מעל המגבת ואז שולפת אותה). הקורא המיומן יבחין שהיה לי הרבה זמן לשבת ולהסתכל...

כל סיק מאמין חייב לשאת איתו מסרק, פגיון, צמיד ברזל ותחתונים. גם הנשים. בנושא התחתונים נראה לי שכולם מקפידים. גם צמיד הברזל מאוד נפוץ, גם על ילדים. הפגיון פחות, הוא גם מוסתר בד"כ מתחת לבגדים. מדי פעם איזה זקנה תמימה למראה מתכופפת ופתאום מבצבץ לה סכין גדול מתחת לחגורה, משעשע. אבל מסתבר שלא כולם הולכים עם הפגיון. יש כאלה שבכלל לא, כאלה עם חרבות, ואפילו (שומרי המקדש בדרך כלל) עם חנית גדולה של 2 מטר. בנושא הטורבנים ההבדלים אפילו גדולים יותר. הצעירים הולכים עם מין כובע ים ומתחתיו מעל המצח בונקלה של שיער. כנראה עם העלייה בגיל ובמעמד מותר להם להוסיף סיבובי בד סביב הראש, מה שמותיר רושם מכובד יותר. יש כאלה שסתם כורכים בד, אחרים שמסדרים אותו בקפלים נאים (או קונים כובע מוכן...), יש גם כאלה שבונים מהבד מגדל גבוה סביב הראש.

אין גבול לצבעים (כולל ורוד) ולצורות. יש גם נשים, אם כי מעטות, שחובשות טורבנים. גם הן מגלגלות את השיער מעל המצח, הילדות עם צמה מסובבת סביב עצמה ומכוסה בבד (כמו כיסוי של צנצנת ריבה). מסתבר שהן הכי pure sikh, כלומר הכי דתיות, ושגם אסור להן להתאפר. בתוך כל קונפיגורציות השיער הללו מסתתר (כנראה) המסרק. בנוסף לכל זה יש גם עדה סיקית (או דת אחרת שעדיין מאמינה בספר הסיקי הקדוש, לא ברור לי) שבכלל לא מאמינה באי-גזירת השיער ומסתפרת חופשי. שומרי המקדש לובשים גלימה כתומה וטורבן כחול גדול (וההפך), מאוד מרשים עם החנית.

כך העברנו את הערב והבוקר, בבהיה מתמדת בסיקים לסוגיהם. הסיקים, מצידם, בהו בנו באינטנסיביות לא פחותה, ואף ביקשו לא פעם להצטלם איתנו. אחרי כמה פעמים כאלה התחלתי לסרב בנימוס... מאוחר יותר יצאנו לחפש אוטובוס או רכבת הלאה. התחלנו באפיזודה ארוכה ומתישה בתחנת הרכבת, בנסיונות נואשים לברר איך מגיעים לצ`אנדיגר. אחרי הסתבכויות שונות גילינו שיש איכשהו רכבת, אבל אין מקום. חזרנו מותשים למקדש רק כדי לגלות שיש משרד הזמנות רכבת מטר ממנו. שם הצלחנו (בקושי) להשיג כרטיסי רכבת מקלקה (ליד צ`אנדיגר) לשימלה. אחר כך גם השגנו כרטיס אוטובוס לצ`אנדיגר והרגשנו מסודרים. קשה! מעל כל הבלאגן הזה מתנוססת פרסומת למרכז קניות חדש: Forget Toronto, Amritzar is good enough! אז זהו, שאני לא בטוחה...

אחר הצהריים חזרנו לשבת בצל המקדש, שם גילינו את שיטת שטיפת הרצפה: שורה ארוכה של אנשים עומדת ומעבירה דליים ריקים אל האיש בקצה שממלא אותם מים משפת האגם. משם לוקחים את הדליים אנשים אחרים שנעמדים בשורה לאורך אזור מסוים של גדות השיש. אז עובר ביניהם סיק בכיר (נגיד) ששופך את המים על הרצפה ומתקדם הלאה, בעוד נושאי הדליים מחזירים אותם לשורת ממלאי המים, וחוזר חלילה. אחרי כל הפרוצדורה הזו עובר סיק אחר עם מגב ענק, לא לפני שאנשים עם מטטאי קש קטנים מקרצפים קלות את הרצפה וכל מי שעובר בסביבה מרטיב את שולי מכנסיו. אופרציה מרשימה בהחלט!

 לפנות ערב תפסו אותנו אשה (Asha) ונינה - 2 חברות סיקיות (לא דתיות בכלל) מהריאנה בטיול עם המשפחה של אשה: אחותה שינה שהיתה קצת יותר מסורתית, אחיה (טורבן שחור לא מאוד גדול), אשתו (נושאת פגיון), הבן שלהם (תלתלים פרועים) ועוד תינוקת לא ברור של מי, הדוד (טורבן צהוב יותר גדול, בעיות בברך) ואשתו. כל החבורה אימצה אותנו אל ליבה הסיקי החם ולקחה אותנו לראות עוד כמה מקדשים מסביב למקדש הזהב, אחד מהם עם מגדל שצופה על כל העיר. תוך כדי למדנו מעט פונג`בית (chacha=דוד, sasrikar=שלום ותודה) והתרשמנו מהבזאר. חשבתי ששלל הבדים שההודיות לובשות הוא מסחרר? עכשיו ראיתי גם את כל אלה שהן לא לובשות באותו רגע. המוני חנויות פורשות את מרכולתן על הקירות, הכל צפוף, צבעוני, רועש, כמעט נדרס על ידי ריקשת-אופניים חולפת או קטנוע בכל רגע נתון. ופתאום צץ איזה מקדש וכל הטקסים חוזרים על עצמם. זה היה שיטוט מדהים.

לתחילת הכתבה

צ'אנדיגר

אחרי כל זה חזרנו לחדר לישון (לא מאוד טוב, אני חושבת שהיו אולי שעתיים שקטות בלילה) והשכמנו קום לאוטובוס לצ`אנדיגר. היה קר וממוזג, ובחצי השני של הנסיעה גם רועש נורא מסרט הודי שהוקרן. אנג`לה יצאה עם דייב, אבל מהתחלה היו שם אנרגיות שליליות. דייב רב עם אבא של אנג`לה והם נפרדו. אחר כך אנג`לה התאהבה במישהו אחר והתחתנה איתו, אבל פתאום שב דייב לחייה וגם הסרט קפץ אחורה ולעולם לא נדע מה קרה בסוף. בכל פעם שדייב נכנס לפריים נשמע Dav`s theme. הגענו מותשים מהרעש ומשני לילות עם שינה לא משהו, מיד קפצו עלינו נהגי מוניות וריקשות ואני כמעט קרסתי. רון הגיבור שמר עלי ואיכשהו הגענו למלון נורמלי במרכז.

 אחרי כמה שעות שינה והתאוששות יצאנו ל-Rock Garden שמלא פסלים עשויים מפסולת בנין. נחמד ומוצל. שאר העיר לא ממש מענינת. יותר נקיה מהעיר ההודית הממוצעת, רחובות מאוד רחבים וישרים (תכנון של איזה ארכיטקט אירופי ידוע, אבל מה שיצא הוא חסר כל ייחוד ובלתי ידידותי לבני אנוש), אנשים נראים די עשירים. בדיעבד אולי היה כדאי לקחת אוטובוס טוב ישר לשימלה. הבוקר בכל אופן לקחנו אוטובוס מקומי (שעה) לקלקה, ואנחנו על הרכבת לשימלה, מחכים לצאת עוד ½ שעה. לקחים שלמדנו: עצירות בדרך מעייפות יותר מנסיעה ארוכה. מחוץ להרים חם מדי. זהו!

לתחילת הכתבה

שימלה

יום ג` 27.9.2005: או.קיי, אז הנסיעה ברכבת היתה די נחמדה. 2 אוסטרלים ישבו לידינו וקשקשו כל הדרך, הנוף השתנה לאט לאט מגבעות קטנות להרים גדולים יותר, חורשות ליערות אורן, האויר מתקרר, מתחיל קצת גשם. מדי פעם עוצרים בתחנה ומיד צצים דוכני פאקורה. 5 שעות שלוות וללא צפצופים, נחמד! אך בסופן הגענו לשימלה והותקפנו על ידי חבורת פורטרים צמאי דם ורעבים לתיירים, מגובים בנהגי מוניות מאוגדים עם מחירים קבועים. הפורטרים היו ממש אגרסיביים ומציקים אך נפנפנו אותם עם המטריה (נגיד). בסוף הצתוותנו למאט ואנדרו (להלן 2 האוסטרלים) ועוד שני בחורים ונסענו יחד ל-White Hotel שהתגלה כמקום לא רע בכלל ואפילו עם טלויזיה מרובת ערוצים ושמיכה זוגית, שזה נדיר.

 ביומנו הראשון בשימלה עברנו על רוב האטרקציות של העיר, שהן בעיקר 2 רחובות של חנויות. הרחובות רחבים, ללא מכוניות ומלאים הודים עשירים בחופשה. החנויות יוקרתיות למראה וכמעט שאין זבל בשום מקום. מצאנו גם בית קפה מערבי למראה (מחירים בהתאם) עם קפה לא רע. אחרי גיחה לאינטרנט מצאנו את עצמנו בגשם שוטף וחזרנו למלון לקרוא ולרבוץ מול הטלויזיה כל אחה"צ. ראינו את The sixth day עם שוורצנגר והמשפט האלמותי: I might be back. משעשע.

למחרת בבוקר מזג האויר השתפר וטיפסנו אל מקדש הקופים - כבכל טיפוס אני התנשפתי בעוד רון מדלג במעלה הגבעה. לפתע פתאום קפץ עליו קוף וניסה לגנוב לו את משקפי השמש! רון לא היסס לרגע וניער את התוקף מעליו בעוד הודי נחמד שעבר במקום הסביר לנו שלא להראות חפצים מבריקים ואיך לגרש את הקופים עם המטריה, שהתגלתה כחפץ רב שימושי (גשם, קופים, מקל הליכה למיכל המקרטעת...). בסוף הגענו למקדש. ראינו יפים ממנו, וגם תצפיות נוף פחות מכוסות בעננים. לא משהו. חזרנו למטה ושם מצא אותנו ששון, הודי מוזר (עם חינה אדומה במעט השיער שלו, טרנד מכוער להפליא אבל די נפוץ) שיודע עברית טובה ושינן שמות של אנשים ומקומות בארץ כדי להרשים ישראלים. אחרי שיחה קצרה סירבנו בנימוס אך בתוקף להתלוות אליו לתה. אחר כך שמענו מזוג ישראלים איך הוא תפס אותם לשעות של שיחה ("את לא שותה מספיק ולכן יש לך בעיות בבטן", "אתה תהיה ראש הממשלה הבא") ובסוף גם שכנע אותם לתת לו כסף.

 מרגיז. אחר כך ירדנו להסתובב בבזאר, שהוא יותר אותנטי מהחנויות היפות שלמעלה. אני מצאתי אפילו סארי (כלומר חליפה הודית 3 חלקים, לא סארי הודי מסורתי, אם כי מדדתי אחד שהיה יפה, אבל נורא מסובך ללבישה) עם צעף בסגנון פאקיסטני (!) (כלומר עם סרט תפור לשוליים) כמו שאיזה שחקנית לבשה בסרט מפורסם. בערב יצאנו all dressed up לאכול. עכשיו עם הסארי יש לי סיכוי לחסוך 700 רופי בכניסה לטאג` מאהל. החסרון הוא שאז כל אלה שמדברים אלי הינדי ומסרבים להאמין שאני לא מבינה, יקבלו עוד חיזוקים לחשדותיהם.

לתחילת הכתבה

רישיקש

למחרת בבוקר יצאנו למסע הארוך והאמיץ לרישיקש. בחרנו באוטובוס מקומי שיוצא ב-5:00 בבוקר (אבוי!) כדי להגיע 10 שעות מאוחר יותר לרישיקש. הנסיעה עברה בשלום יחסי (הצלחתי לנמנם קצת בהתחלה והיה לנו מקום טוב לשבת), החלפנו אוטובוסים ב-Dehra Dun והגענו לרישיקש. ירד גשם. הלכנו ל-Swiss Cottage ומצאנו מרבץ ישראלים. ירד גשם. הזמנו אוכל במסעדה למטה.חלפה איזה שעה. ירד גשם. הגיע האוכל. הלכנו לברר על טרקינג או רפטינג. ירד גשם. הנהר היה גבוה מדי לרפטינג והדרכים להרים הרוסות מדי. בגלל הגשם. נהרס עמוד חשמל ובגלל התיקונים היתה הפסקת חשמל ולא היו מים חמים להתקלח (בעצם גם לא כשחזר החשמל).

 ירד גשם. בבוקר יצאנו ללקסמן ג`ולה לבדוק את הסביבה. ירד גשם והגנגס געש. נרטבנו והיה די מדכא. התחלנו לשקול את צעדינו. בין האפשרויות שעלו היו כרטיס טיסה לגואה, הביתה, רכבות לרג`אסטן, לחכות שיעבור הגשם (אה, הזכרתי כבר שירד גשם?). בסוף רון העלה את הרעיון המצוין לחזור למנאלי שם המונסונים נסוגו סופית, ולעשות עוד טרק. רעיון מעולה! סקר שוק קצר הוביל אותנו להזמין מונית למחרת, רישיקש/מנאלי אקספרס. בערב עוד ירדנו לראות את הפוג`ה על הגנגס, שאנשים משיטים שם נרות קטנים על המים. ירד גשם. שמענו את התפילה (מגניב) אבל לא ראינו כלום על הגנגה המהירה. אולי נחזור.

 למחרת דווקא הפסיק הגשם. בכל מקרה צריך לחכות שבוע שהכל יתיבש כדי שאפשר יהיה להגיע לאיזשהי אטרקציה (כמו הפילים בפארק קורבט), אז זה לא שינה הרבה. הזמנו ארוחת בוקר מבעוד מועד, והצלחנו לצאת לדרך ב-8:00. הנסיעה התחילה טוב, עברנו את פקקי הבוקר של דרה-דון, חצינו יערות מלאי קופים, נופפנו לשלום לעדרי באפלו. נחמד. בצהריים, בעודנו מטפסים בהרים לכיוון שימלה, נתקלנו בהפגנה. כ-30 נשים חסמו את הדרך, נושאות כרזות וקוראות קריאות. בירור קצר העלה שהן מפגינות נגד הקופים. נשמע די פסיכי. מסתבר שהקופים תוקפים את בני הכפר, והממשלה לא עושה כלום ולא שועה לזעקתם. אפילו צוות טלויזיה קטן צילם אותן, אז הצטרפו גם הגברים. ככה התעכבנו שעה וחצי בעוד רון מדבר על לב השוטרים שיאפשרו מעבר, לשווא. עייפים ומטולטלים הצלחנו להגיע למנאלי ב-22:00. בדרגון שמחו לקבל את פנינו, ומאז ועד עכשיו אנחנו פוגשים שוב את כל החבר`ה. נחמד. סנדויץ` משובח בבוקר, טרק לפרואטי ואלי יוצא מחר בבוקר (נגאר למלאנה, עם עוד זוג ישראלים והימלאיה ג`ורני). החיים שוב טובים, טוב לחזור הביתה :-)

לתחילת הכתבה


 לאתר השלם של רון ומיכל: www.ronmertens.com/india/index.html

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הודו