אחרי כמעט חודש שבו השבתות וימי השבוע התמזגו להם יחד אל תוך מקשה אחת של שגרה, יצאנו סוף סוף לטייל. היעדים הנבחרים:
פארק המסילה ותחנת רכבת אלרואי – בהחלט מקום ששווה לבקר בו, במיוחד עם ילדים.
מנזר הכרמליתים או בשמו העממי – דיר אל מוחרקה – מנזר מהמם על ראשו של הר ששווה להקדיש לו לפחות שעה.
הרכב הטיול הסתכם הפעם בי ובשותף שלי לחיים. שאר השותפים הקטנים שלנו התפזרו להם אל ענייניהם.
מזג האוויר היה פשוט מושלם. יום חמים של שמש כמעט אביבית, אף על פי שהיה זה אמצע ינואר. אם לשפוט על פי הטבע סביב, זה לגמרי הרגיש כמו אביב. ראינו אינספור פרחים וביניהם כלניות שפרחו במלוא הדרן (אולי אני טועה, אבל זה היה נראה לי מוקדם מדי), כרי דשא ששפעו מרוב רעננות וצמחיה עבותה שכבר מחתה כל זכר לקיץ שהתאכזר אליה.
לא יודעת אם זאת ההימלטות מחיי היומיום אחרי תקופת יובש ארוכה או סתם כי ישנתי ממש רע בלילה. בכל מקרה, בניגוד לשמיים הצלולים, אצלי בדרך לשם נפתחו כל מאגרי הדמעות. בכיתי על כל דבר אפשרי, החל מטיפולי שיניים שאצטרך לעבור בקרוב ועד לעובדה שהילדה הגדולה שלי תכף הולכת לצבא.
וזה לא שקרה לי איזה אסון, אלא סתם התמודדויות רגילות עם החיים. איפשהו בין היפחות שלי על כך שהבנות שלי לא רוצות בכלל לשמוע על לצאת עם מישהו/מישהי בקטע רומנטי (רק לידיעה כללית, הן בנות 18 ו 15) ושבקצב הזה אף פעם לא יהיו לי נכדים (רק לידיעה לא כללית- אני בת 44), בן זוגי המבוהל ובעיקר המבולבל שאל אותי "אבל אני לא מבין למה את בוכה?"
לקח לי רגע לחשוב על השאלה שלו ואז תוך יפחות שלא היו מביישות מקוננת מקצועית יללתי "כי לא ישנתי כל הלילה"
אז אחרי שסיימתי לבכות, התפניתי לראות את הטבע סביב.
פארק המסילה
פארק המסילה או פארק הקטר נמצא ליד טבעון. זהו מסלול לא ארוך שעובר לאורך מסילת הרכבת הישנה, כשאת הכל מקיף נוף חורפי מהמם.
כל הדרך היא בעצם מדרכה סלולה שאפשר ואף מומלץ לעשות עם עגלה וילדים.
ואם כבר ילדים, אז לא יחסרו להם שם אטרקציות. החל מקרנות רכבת ישנות בתחנת הרכבת אלרואי, אשר את רובן ניתן לחקור:
מגרשי משחקים ומגרש אתגרי קטן לרוכבי האופניים הקטנים:
ועד למעיין אלרואי הפסטורלי.
אגב, בעונה החמה המעיין משמש לרחצה. מה שכן, עלי להזהיר מראש שהוא מאוד פופולרי ובעבר, כשניסינו להגיע אליו, הוא היה נראה כמו קופסת שימורים שמלאה באנשים.
לכל אורך הדרך היו פזורים ספסלים ושלווה נעימה שמרחיבה את הלב ומכניסה את כל הצרות לפרופורציה.
כאשר הטיילת מסתיימת אפשר להמשיך ברגל עד לגשר הרכבת הישן. זה לוקח בערך רבע שעה. אנחנו בחרנו באופציה של עצלנים. כלומר חזרנו לרכב ונסענו לשם.
גם ליד הגשר יש מן טיילת ומסלול הליכה מונגש. אנחנו עשינו שם סיבוב קצר, הצטלמנו ליד נחל הקישון שזורם לו תחת הגשר
נחנקנו מהמנגלים שהיו בכל מקום וחתכנו למקום הבא:
מנזר הכרמליתים
או בשמו האחר "דיר אל מוחרקה", כלומר מקום השריפה. יש סיפור תנכי שלם על המקום ואם זה מעניין אתכם, אז אני מצרפת קישור:
למרות שהמקום קרוב לפארק המסילה, לקח לנו חצי שעה להגיע לשם. האשמה העיקרית הייתה דלית אל כרמל והפקקים אליה. המנזר נמצא גבוה על ההר. יש חניה גדולה ומסודרת. הכניסה עולה 5 ₪ שלדעתי האישית בהחלט שווה לשלם אותם ולהיכנס פנימה. המנזר עצמו יפה מבחוץ וצנוע למדי מבפנים.
הוא מוקף גן מקסים שרואים כי הושקעה בו הרבה מחשבה. בן זוגי קרא לגן מאוד ילדותי ואילו אני ממש התלהבתי ממנו. אני מצרפת לכאן כמה תמונות כדי שתחליטו בעצמכם...
אגב, גם תמונת הנושא של הפוסט הזה צולמה בגן הזה.
השוס הגדול של המקום, חוץ מהגן, זאת התצפית שיש שם. ואילו הנופים שראינו מאותה תצפית
יש גם חנות מזכרות קטנה וחמודה וכמובן שירותים.
את היום שלנו סיימנו במסעדה שמצאנו על הדרך שמובילה החוצה מן המנזר:
מסעדת סנדיאנה
https://www.instagram.com/sindiana_2020/
מסעדה דרוזית עם מבחר גדול של מנות טבעוניות - כיאה למטבח הדרוזי, כך שלא התקשינו למצוא מה לאכול.
לקחנו עלי גפן ממולאים שהיו נחמדים, שולבטה שהייתה טעימה בטרוף וכרוב ממולא שנאלצנו להחליף כי האורז בפנים היה קשה מדי. אני מודה שגם אחרי שהחליפו לנו את המנה, הכרוב עדיין לא היה לטעמי. הישיבה במסעדה היא בתוך גן חמוד עם נוף. יש גם שולחנות בתוך המסעדה ליום חם מדי או סגרירי. בסך הכל החוויה במסעדה הייתה בסדר ולא מעבר.
קצת לסיכום:
הטיול המדובר הוא טיול של קצת יותר מחצי יום. טיול קליל שמתאים לכולם ולכל הגילאים. אם יש לכם אפשרות להגיע לשם לא ביום שבת, אז אני בהחלט ממליצה. חוץ מן הפקקים שהיו אל דלית אל כרמל, גם בדרך חזור אכלנו פקקים שהאריכו לנו את הדרך בעוד כ 40 דקות לפחות.
הטיול הזה הוא בין הבודדים שאפשר לעשות אותו בכל עונה. בחורף ובאביב יש את יתרון הנופים הירוקים ואת הקרירות הנעימה ואילו בקיץ או בסתיו תוכלו להיכנס למים של מעיין אלרואי.
תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא :)
