אם יש מקום שהעובדה שלא ביקרתי בו אף פעם העיק עלי יותר מעשור, אז זה מגדל צדק.
לפני שעברתי לאורנית, גרתי קרוב לעשר שנים בראש העין. כל פעם שהייתי יוצאת מן העיר, הייתי רואה אותו מתנשא אל על, אי שם על אחת הגבעות. כן, פעם הוא היה בעיקר הריסות בתוך שטח פראי ובקושי עביר. קצת אחרי שעזבתי את ראש העין, החליטה רשות הטבע והגנים לקחת על עצמה את המבצר כפרויקט ולהפוך אותו לגן לאומי חדש.
נסללו שם שבילים, המבצר שופץ, נבנתה חניה גדולה ועוד....
כבר שנים שאני אומרת לעצמי שאני חייבת לבקר שם. באמת, זה ממש בושה שאני גרה במרחק של פחות מרבע שעה נסיעה משם ועדיין כף רגלי שכל כך אוהבת לטייל, לא דרכה שם. אבל ככה זה עם מקומות קרובים. יש מן אשליה כזאת שבגלל שזה מתחת לאף, תמיד יהיה את הזמן לקפוץ לשם.
גם בשבת המדוברת זה לא היה היעד של הטיול, אלא דווקא שמורת טבע נחל קנה. שמורה שנחבאת אי שם בשומרון. בבוקר, אחרי שהתחלתי לארגן תיק, תפסתי פתאום רגליים קרות. ולא, לא בגלל שזה סוף נובמבר. בכל זאת, השמורה נמצאת במקום שקצת פחות ידידותי למטייל הישראלי. ראיתי שלפני הביקור צריך לעדכן את כוחות הביטחון ומומלץ להגיע לשם עם נשק. איזה נשק בראש שלכם? כטבעונית, הנשק היחידי שיש לי בבית זה סכין לחיתוך לחם וגם הוא לא כזה חד. מה גם שהמסלול הוא קווי ואנחנו תכננו לטייל השבת בלי עוד נלווים.
אחרי מחשבה והתייעצות עם בן זוגי שבדרך כלל הרבה יותר אמיץ ממני, הוחלט שאנחנו מוותרים על נחל קנה ובמקום נוסעים ל.... להוציא חצוצרות - מגדל צדק! הבן שלי קיבל את החדשות על שינוי מיקום באופן מאוד טיפוסי לילד שבתחילת גיל התבגרות, כלומר באותה רמת התעניינות שמשתווה לאם הייתי מספרת לו שהעגבנייה היא אדומה והמלפפון ירוק.
ובכן, נכון שאמרתי שהנסיעה לשם היא גג רבע שעה, אז לא כך רצה הגורל. הרי חיכיתי עשור, אז למה לא להתעלל בי עוד קצת. מסתבר שעבור מי שבא מתוך ראש העין אין פניה אל הגן הלאומי. לשם כך היינו צריכים להמשיך לנסוע ולנסוע עד שהגענו לכניסה לקיבוץ נחשונים ורק שם הצלחנו לעשות פרסה. כך שבסופו של דבר הגענו לשמורה אחרי חצי שעה וקצת עצבים.
גם עם החניה התעכבנו ולא בגלל שלא היו מקומות או משהו, דווקא זה היהבשפע. חנינו בחניה הגדולה שיש בכניסה והתחלנו להתקדם לכיוון הקופות. אחרי כמה צעדים הבחנו שהכביש בעצם ממשיך ויש חניות יותר קרובות למבצר עצמו. שמחים ובעיקר עצלנים, חזרנו לרכב והתחלנו לנסוע לכיוון הקופות על כביש שמטפס אל החניות העליונות. רק מה, התברר שהחניון העליון בדיוק התמלא והשומר חסם את הכניסה לשם. אנחנו לא היינו העצלנים היחידים שהחנו, ראו שיש יותר טוב, חזרו לאוטו ואז נאלצו לחזור לאותה חניה תחתונה. אומרים ש "צרת רבים – חצי נחמה"? אבל איכשהו האמרה הזאת לא גרמה לי להרגיש יותר טוב.
אחרי ששוב חנינו באותו חניון תחתון, התקדמנו (הפעם ברגל) לקופות. לפני כחודשיים התחדשתי במנוי "מטמון" של רשות הטבע והגנים, כך שעבורנו הכניסה הייתה חינם. אם אין לכם כזה, אז מחיר הכניסה הוא: "אין לי מושג – תבדקו באתר שלהם."
אין ספק שרשות הטבע והגנים עשו עבודה טובה על המקום. הוא מאוד מסודר ויש שם מספר אופציות למסלול.
יש את "דרך המצודה" שבה אנחנו בחרנו, יש עוד דרך כלשהי רגלית שלא זוכרת כרגע איך קראו לה ויש את שביל האופניים. לפי מה שהיה רשום – אורך שביל האופניים הוא 4 ק"מ והוא נסלל עד למקומות רחוקים יותר כמו קבר של איזה שייח ועוד. אם אתם בעניין של אופניים, אז זאת נראית כמו אחלה אופציה לטיול. אני מודה שזה גרם לי לרגע לשקול לשכור אופניים באיזו שבת ולבוא לכאן שוב. במקביל, מחשבה דומה עברה לבן זוגי בראש, רק שהוא חשב על לקנות אופניים. מהר מאוד הורדתי אותו מהרעיון של הקניה. הרי אם נקנה, זה אומר שנצטרך גם להשתמש בהן ואני לא בנויה לכזאת מחויבות.
מיד אחרי שעברנו את הקופה, הבחנו בשולחנות פיקניק. אנחנו באנו כבר "אכולים" מהבית, כך שלא התעכבנו שם, אבל זאת יכולה להיות אופציה נחמדה לפני תחילת המסלול. פנינו ישר לשביל שמוביל אל המצודה.
בדרך נפרס נוף של הרי שומרון. נוף מרשים שאמור להיות הרבה יותר מזה כאשר ההרים יתכסו סוף סוף בירוק. הגשמים האחרונים הספיקו להרוות קצת את האדמה וסממנים של חורף בצורת "בייבי עשב" כבר התחילו לבצבץ, אבל לא מספיק כדי לשנות את הצהוב/חום ששלט על הטבע לאותו זמן נתון.
היום שבו בחרנו לטייל היה היום הכי חם שהיה בשבועיים האחרונים. הטמפרטורות נשקו לשלושים ומהר מאוד כבר הזענו, ממש כאילו עדיין קיץ. גם עננים לא נראו בשום מקום באופק ואני מודה שהטיפוס לא היה כזה נעים בשמש הקופחת. עם זאת, השביל הוא לא תלול ובימים קרירים ומעוננים יותר, אני בטוחה שהעלייה היא מאוד קלילה ולא מעיקה.
בדרך פגשנו קבוצה עם מדריך שבדיוק הסביר על משהו שקשור למקום. כעיקרון ראיתי שיש להם הדרכות במקום ובכל זמן או הרכב אחר (הבן שלי לא היה בא איתנו יותר לטיולים, אם היינו מכריחים אותו לשמוע הרצאות היסטוריות) זה היה יכול להיות נחמד.
אחרי כרבע שעה של הליכה איטית, הגענו למבצר עצמו. אני מודה שהמבצר הזה הרשים אותי מאוד. אולי זה היה הגודל של המבנה או אולי העובדה שהוא הזכיר לי מאוד את המבצרים שביקרנו בהם באירופה.
כמו באותן טירות מימי הביניים שאני כל כך אוהבת, גם כאן הייתה חצר פנימית. באותה החצר הייתה גם פיצרייה, המון אנשים ואווירה שמחה, ממש כמו שפגשנו בחו"ל. רק הייתה חסרה באר וחנות מזכרות שמוכרת חרבות, מגינים ושאר הקשקושים שמאפשרים לילדים קטנים להרגיש כמו אבירים.
אחרי שכל זה נאמר ולפני שתפתחו ציפיות גבוהות מדי - עם כל הכבוד לשחזור המכובד מאוד שבוצע על המבנה, המבצר עדיין חצי הרוס ואילו המבצרים באירופה בדרך כלל נראים בדיוק כמו ביום שבו סיימו לבנות אותם אי שם בימי הביניים.
אחרי שבדקנו כל פינה נסתרת באותו מבצר
– פעולה לא פשוטה, מאחר וכמו שציינתי, המבנה ענק – נפרדנו ממנו לשלום והתחלנו לצעוד חזרה לרכב. בדרך מצאנו ספסל מוצל שמשקיף על המבצר והנוף מסביב והתיישבנו לשתות בירה. בעיקר מתוך רצון לבלות שם עוד כמה דקות, לפני שנאלץ להיפרד סופית.
בסך הכל היינו במקום כשעתיים וחצי. אם אתם רוצים טיול ליום שלם, אז ממליצה לשלב את זה עם מבצר אנטיפטרוס שנמצא במרחק של 10 דקות נסיעה מן המקום ו"גן לאומי מקורות הירקון" שגם הוא ממש לא רחוק משם.
אופציה נוספת לשילוב עם אותו מבצר מרשים זה "המרפסת של המדינה". היינו שם באביב, לפני חצי שנה, וזה אחד המקומות הכי מדהימים בארץ. כתבתי עליו בפוסט הזה:
https://www.lametayel.co.il/posts/9vodgr
לא משנה איך ובאיזה מן המקומות האלו תרצו לבקר – עדיף שתעשו את זה בחורף או באביב. גם מבחינת מזג האוויר שבטוח יהיה משמעותית יותר נעים וגם מבחינת הנופים (אלא אם כן אתם אוהבים את הנוף הקירח והיבש).
תודה שקראתם ואם בא לכם להציץ על עוד מקומות שטיילנו בהם וחפרתי על זה אחר כך, אז בואו לבקר בבלוג שלי באתר "למטייל" J
https://www.lametayel.co.il/blogs/3114768
נתראה בטיול הבא
