ידעתי שהיום הזה יגיע. כל הסימנים כבר היו באוויר, אבל בכל זאת סירבתי להאמין, עד שבוקר שבת אחד התעוררנו ויצאנו מהבית בלי אפילו ילד אחד. ולא, זה לא קרה כי רציתי. אם לפני עשור, לא הייתי מתנגדת להפוגה קטנה מהם, דווקא עכשיו, כשהם כבר גדולים ולטייל איתם הפך נטו לכיף– מסתבר שבשבילם נהיה פחות כיף לטייל איתנו.
נכון שהטיול הזה הגיע יומיים אחרי הטיול הקודם, עליו אפשר לקרוא כאן:
https://www.lametayel.co.il/posts/qv98pm
(ותודה לאתר "טיולי" שבחר בו כבלוג השבוע בניוזלטר שנשלח לכל המנויים – גם אני אוהבת אתכם)
ואני בטוחה שבעתיד הם עוד יבואו איתנו, אבל השבת הזאת מצאנו את עצמינו לבד. טוב, אולי לא בדיוק לבד, אלא עם עוד זוג חברים שבדיוק כמונו חווים כעת את חוויית ה"נטישה" של ילדיהם המתבגרים.
אז יצאנו בשני זוגות לכיוון פסטיבל דרום אדום כשכולנו צוהלים בקולי קולות "איזה כיף ככה לבד" ובשקט בשקט מתבאסים בתוך תוכנו.
אציין רק פלוס אחד לטיול ללא ילדים והוא שלא חטפתי בחילה בנסיעה מלהסתובב אחורה כל כמה דקות כדי לקחת, להביא, לדבר או להאזין לאחד מהגמדים שלי שבמושב האחורי.
הדרך חלפה דרך לטרון שכל הסביבה שם טבעה בתוך ים של שקדיות פורחות. החל משדות שלמים שהוקדשו לעץ היפיפה הזה ועד לעצים בודדים שהיו שזורים כמעט בכל מקום.
למרות שהיה קצת עומס בכבישים, הגענו ליעד הראשון שלנו תוך כשעה מאזור המרכז:
אתר הראשונים בנגב
(ה waze מכיר אותו)
כגודל הציפייה גודל ה... טוב, לא באמת ציפיתי למשהו, ככה שלא התאכזבתי. מדובר באתר מורשת קטן ובו בית מתקופת הפלמ"ח אליו אפשר לעלות ולהשקיף על הסביבה מן המרפסת או דרך חרכי הירי ששם.
תערוכה של כלים חקלאיים. מממ.. למען האמת די החמאתי כשאמרתי תערוכה. זה יותר מן אוסף קטן ו... אני מודה שהוא גם לא כזה מעניין.
באר ישנה שכיום משמשת כבית ליונים ומעליה מכונות ששאבו את המים מהבאר (לפי הסירבול של המכונות, נראה לי ששני דליים היו יכולים להיות יותר מועילים כאן).
ואחרון חביב או לא חביב, אין לי מושג, כי לא נכנסנו – אולם שבו מקרינים סרט או משהו כזה שמספר על האתר. בגלל הקורונה וזה אין לשם כניסה.
אה ויש גם סיורים שחובה להירשם אליהם מראש, אבל כפי שכבר הבנתם – לא עשינו את זה. ככה שהעברנו שם משהו כמו חצי שעה ונסענו ליעד הבא בתור וכזה שאני באופן אישי הרבה יותר אהבתי:
בתרונות רוחמה
המקום נמצא ממש קרוב לאתר ראשונים.
"המפגש של אדמת לס רכה עם מי סחף, שחודרים דרך הסדקים וממיסים את הכורכר, שמתחת לאדמה יוצרים תופעה של בתרונות, כלומר – חיתוך" – ציטוט מאתר "טיולי" על מה בעצם מדובר. ואם להעביר את זה למילים שלי, אז זה מספר גבעות די ננסיות שעטופות בעונת החורף והאביב בהמון המון ירוק וקצת אדום.
אמנם הובטחו לנו כלניות ואכן ראינו כאלה, אבל זה ממש לא המרבדים שמופיעים בפוסטרים של "פסטיבל דרום אדום". הן היו פזורות פה ושם וניקדו את הירוק המרהיב הזה במעט צבעוניות עליזה.
מה שכן כיסה שטחים נרחבים כשטיח היו הסביונים או אחיותיהן הבוטניות החרציות או בכלל סוג אחר בעל עלי כותרת צהובים שתסלחו לי, אבל לא למדתי להבדיל ביניהם.
עשינו שם סיבוב של שעה שרובה הוקדשה לשיחות ערות על חיסונים, סגרים ופוליטיקה – מסתבר שככה זה כשהולכים לטייל עם מבוגרים ולא עם ילדים.
משם נסענו ליעד האחרון שלנו לאותו היום - שמורת פורה.
לפני שהגענו לשמורה – עצרנו ב:
"חוות פיליפ"
כעיקרון כטבעונית אני לא עוצרת בחוות (חוץ מחוות החופש). הסיבה היחידה לאותה עצירה טראומטית (בשבילי) הייתה כי חשבתי שהמסלול מתחיל משם.
הוא לא.
אנחנו התמקדנו בדוכן לממכר פיתות עם לאבנה שהיה במקום. אמנם בתפריט היתה רשומה גם אופציה טבעונית, אבל מהר מאוד גילינו שהיא רק רשומה, אבל לא באמת קיימת. שני הגברים שבחבורה קנו לעצמם את הפיתה המדוברת וכבר התכוננו להתיישב ליד שולחנות הפיקניק הדביקים שהיו צמודים לדוכן. זה היה השלב שבו הטלתי וטו מוחלט. חוץ מניחוחות "מלבבים" של צואת בעלי חיים, המקום הציע נוף "מרהיב" של פחונים וקרקע ערומה. הוא גם המה בעשרות אנשים . גם לפני שהקורונה נכנסה לחיינו – אף פעם לא סבלתי התקהלויות, ככה שדווקא בטיול טבע אי שם בדרום, זה הדבר האחרון שהיה בא לי לחוות (מבלי הזכיר את הריח או הנוף).
אגב, שמעתי שעכשיו מתחילים לחקור את השפעות הריחוק החברתי ושסבורים שהרבה אנשים פיתחו פוביה מקרבה והתקהלות. אני מודה שהמחקר הזה קצת שימח אותי. סוף סוף אני לא אהיה כזאת חריגה בנוף.
בעקבות הוטו שהטלתי עזבנו את חוות פיליפ ונסענו לשמורת פורה עצמה, מסתמכים על waze שיידע לאן להוביל אותנו.
שמורת פורה
בכניסה לשמורה יש חניה גדולה ודוכן שמכר קנאפה.
הוצאנו מן האוטו מחצלות, את הפיתות שהבנים קנו וחברה שלי קנתה לעצמה קנאפה בדוכן הסמוך. את המחצלת פרסנו על הדשא שקרוב לחניה והתיישבנו לנשנש, לקשקש ולשתות בירות שקנינו בדרך. אני הסתפקתי בחטיפים שהבאנו איתנו בגלל מחסור באוכל טבעוני ראוי באזור.
את הנוף הפסטורלי והאוויר הצח תיבלו צווחות חורקות מתוך רכב אוהדי ביבי שהחליטו שזה סבבה לגמרי לשים שיר מזרחי על ביבי בפול ווליום וכי מי כבר לא יאהב יצירת מופת שכזאת? השיר גרר אותנו שוב לדיונים פוליטיים שעניינו לי את המקום הזה שבדיוק נח באותו הזמן על המחצלת. אגב, אחרי הטיול השיר הזה כבר הפך למן סוג של בדיחה פרטית אצלנו ובן זוגי, מרוב "רצון טוב", הספיק כבר לשלוח אותו לחברים שלנו (שיסבלו עוד קצת, מה יש)?
אחרי ההקדמה הארוכה הזאת שארכה בערך שעה, קיפלנו את המחצלות חזרה לאוטו, היטבנו את התיקים שעל הגב והתחלנו סוף סוף את המסלול המדובר. אמנם היה רשום לי בדיוק באיזה צבע מסלול ללכת, אבל כמו שכבר הזכרתי ולא פעם – אני והוראות דרך לא כזה מסתדרים. לכן אנחנו פשוט עקבנו אחרי השביל עד הרגשנו שהתרחקנו יותר מדי ואז ניווטנו חזרה בעזרת חוש כיוון שלמזלנו לא אכזב אותנו הפעם.
אז מה יש שם בשמורה? בעיקר המון המון ירוק עם מגוון פרחים. שדות רחבי ידיים עם הירוק מנקר העיניים הזה שלטעמי אין דבר יותר יפה ממנו.
גם חיפושית מבשרת האביב פגשנו בדרך ואפילו יצאה לי תמונה מגניבה.
השדות גרמו לי להיזכר בגעגוע בשנה הקודמת שבה היינו באזור וראינו את הילדים המתבגרים חוזרים לרגע שוב לילדות ופשוט רצים בשדות להנאתם. אני עדיין מלאת תקווה שאחרי שאניח להם לנפשם ולא אתעקש שיבואו איתנו לטיולים – הם בעצמם יתגעגעו וירצו להצטרף. (בינתיים זה לא עובד. שאלתי אותם לגבי הטיול הבא שאני מתכננת וכולם מלמלו הרבה דברים שאפשר לסכם אותם אל תוך שלוש מילים: "עזבי אותי באמא'שלך".
האפליקציה שסופרת צעדים ומודדת מרחקים של חברה שלי עדכנה אותנו שעשינו מסלול של בערך חמש קילומטר של הליכה נינוחה וקלילה.
אני חייבת לומר שנהניתי מכל רגע. מזג האוויר היה מושלם לטיול. לא היו כמעט אנשים והטבע שמסביב היה כל כך יפה ורענן עד שממש התבאסתי לחזור.
התברר שלא רק אני התבאסתי ולכן כשחזרנו למכוניות הוצאנו שוב מחצלות כדי לנשום עוד קצת מן האוויר הדרומי הזה, לפני שיתחיל להחשיך ונצטרך לחזור הביתה. הפעם "רכב ביבי" לא טרד את מנוחתנו. שתינו לנו קצת תה עד שהרגשנו שכבר נהיה מאוחר וגם קריר וחזרנו למכוניות והביתה.
קצת לסיכום:
השנה יצא לנו טיול קצת שונה לדרום. גם בגלל שהילדים לא באו וגם בגלל שלא ראינו את אותם שטיחים אדומים כמו שהתרגלנו משנים עברו. הייתי חושבת שאני אתבאס מזה, אבל זה לא קרה. מסתבר שגם בלי הכלניות – הטבע בדרום בחודשים פברואר, מרץ הוא פשוט מרהיב ושווה ביקור.
ואם בכל זאת בא לכם מקבצי כלניות אז אתם יכולים לקבל רעיונות למקומות מן הפוסט שלי של שנה שעברה:
https://www.lametayel.co.il/posts/dm5ynn
אם לסכם את הטיול, אז מדובר בטיול נינוח מאוד של יום שלם. כל המקומות שהיינו בהם נגישים וקלים להליכה. למשפחות עם תינוקות הייתי ממליצה להצטייד במנשא. נראה לי שגם עגלות יצליחו לעבור את המסלול, אבל אני חושבת שזה יהיה קצת מאתגר עבורן.
כמובן שהטיול הזה מומלץ בעיקר בין חודשים ינואר עד אפריל.
אם בא לכם לקרוא עוד קצת על הטיולים שעשינו בארץ או בחו"ל, אז אתם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי באתר "למטייל".
מקווה שנהניתם לקרוא ונתראה בטיול הבא.
.jpeg?width=64&height=64)
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=818&height=1604)
