עבר חודש מאז הטיול הקודם. הפעם את האשמה אי אפשר להטיל על הקורונה, אלא על החמאס. מי בכלל דמיין ששוב נשב בבית ושוב אצטרך לדחות טיול בגלל נסיבות חיצוניות שלא תלויות בי. לפחות עכשיו, אחרי טיול רטוב במיוחד, עליו אני תכף אספר לכם, הבנתי שאולי זה היה בכל זאת לטובה. המים במעיינות בצפון קרים וכנראה שלפני כמה שבועות לא היינו מצליחים לשחות בהם.

אז רגע לפני שאתחיל, רק אספר לכם שהיינו בארבעה מקומות מדהימים. וכן, כל אחד מהם מהמם ושווה ביקור, ככה שהצליח לי התכנון (טוב, אני חייבת לתת קרדיט גם לבן זוגי שתרם לנו לטיול מקום אחד מושלם).

אז ככה:

קייקים כפר בלום – שווה כל שקל!!! פשוט חוויה מטריפה.

עין דבשה – מסלול קצרצר של הליכה במים. גם מרענן וגם נופים יפיפיים סביב.

בריכת הקצינים – בריכה טבעית בנוף של רמת הגולן, מה כבר יכול להיות יותר טוב מזה?

עין אמפי – חייבים להגיע לשם. למה? תתאפקו עוד קצת ואספר לכם.

הפעם נסענו לטייל עם הבן הקטן (בן ה – 12) והבת הגדולה (אוטוטו בת 17). בנוסף, הצטרפו אלינו גם זוג חברים. גם הם הביאו איתם יורשת עצר אחת, שהיא במקרה גם חברה טובה של הבת שלי. כנראה שבגלל זה הצלחתי בכלל לשלוף את המתבגרת שלי מהבית.

אין ספק שהרכב המטיילים תרם רבות לאווירה וליום כיף שעשינו.

מזג האוויר באותו היום היה מושלם לטיול מן הסוג הזה. בחוץ היו 28 מעלות, כך שזה לא היה חם מדי וגם לא קר מדי. בכל זאת, כמו שכבר ציינתי, המים במעיינות בצפון קרים למדי.

יצאנו בשעה תשע וחצי. לפי ה waze הדרך מאורנית עד לכפר בלום אורכת שעה וארבעים וחמש דקות. ותודה לכביש שש שקיצר לנו משמעותית את זמן הנסיעה. בדרך עצרנו כמיטב המסורת במרכז הקניות ביקנעם כדי לאכול ארוחת בוקר ושאר העניינים.

בקיצור, אל הקייקים הגענו באזור השעה 11:30.

קייקים כפר בלום

כמות המכוניות שהיו בחניון כמעט וגרמה לנו לעשות אחורה פנה. בהמשך התברר שלמרות שבאמת היו המון אנשים במקום – את העומס לא ממש הרגשנו (לא בקופות ולא בשיט עצמו).

בתור לקופה (שלא היה ארוך כלל) הסתבכנו לגמרי עם כל המועדונים שמבטיחים כרטיסים במחירים מוזלים לקייקים. יש את מועדון שווה ואת מועדון שלך ויש את מועדון הפיס ובעצם יש גם בגרופון מבצעים ו... בקיצור הבנתם את הפואנטה. לקח זמן עד שחישבנו מה יהיה הכי משתלם. בסופו של דבר שיט משפחתי של כשעה עלה לכולנו כ 200 ₪.

תשמעו – זה היה שווה כל שקל או כל כאב ראש שנוצר בגלל חישובים מתמטיים סבוכים.

מהקופות הלכנו להמתין לאוטובוס שייקח אותנו אל תחילת המסלול. משם יוצאים לשיט ומסיימים איפה שהקופות והרכבים שלנו. המתנו כרבע שעה רועשת במיוחד. יחד איתנו עמדה קבוצה ענקית מאבן יהודה. ואיך אני יודעת מאיפה הם? אז ככה - זה התחיל בחצי צחוק /חצי איום שלא להתעסק איתם כי הם תימנים. האיומים המחויכים הגיעו אחרי שחברה שלי התרעמה על העובדה ששלושה אנשים שהיו לפנינו שמרו תור בשביל יותר משלושים איש שהתעכבו בקופות.

אנחנו מיהרנו לשלוף את קלף התימני שלנו (בן זוגי) ולקינוח הוספנו גם שני חצאי תימנים (כאילו דא... הילדים שלי)

מאותו הרגע החבורה הרועשת והעליזה מיד שינתה גישה והחליטה לאמץ אותנו – אחוות תימנים במיטבה. נסענו איתם באוטובוס ורגע לפני שהאוטובוס הגיע ליעדו הם אפילו הכריזו "כל החבר'ה של אבן יהודה והתימני החדש שהצטרף – בבקשה לא להתפזר. ניפגש ליד האוטובוס".

למרות הלבביות של החבורה החדשה שלנו – התפזרנו. אנחנו חתכנו לכיוון הקייקים והם התעכבו מאחור ויותר לא ראינו אותם.

אחרי ששוב המתנו כעשר דקות עד שיקריאו לנו את הוראות הבטיחות. הוראות שהיו רשומות בגדול על שלט בדיוק ממול (ברצינות שכולנו יודעים לקרוא לבד) פנינו ללבוש את הווסטים הזוהרים. כאלה שיימנעו מאיתנו לטבוע או לחילופין יקלו מאוד עבור המחלצים לאתר ולשלוף מהמים את מי שכן טבע.

כל משפחה קיבלה קייק או רפסודה או איך שלא קוראים לדבר המתנפח והאליפטי הזה.

בשנייה שבה הקייק (אני אקרא לזה קייק ברשותכם) נגע במים, גילינו שהרצפה של הקייק מלאה בחורים. את זה גילו ראשונים הישבנים שלי ושל הבת שלי, כי היינו ישובות על הרצפה של הסירה. לא שזה הפריע לנו. אפילו ההפך. זה היה מרענן ורק הוסיף לחוויה. את המשוטים קיבלו הגברים שבחבורה (אמנם הייתי מתרעמת שזה שוביניסטי וזה, אבל למה לי? נחסכה ממני מלאכת החתירה).

זרימת הנהר היא זאת שקבעה את הכיוון. על החותרים הוטלה משימה אחת – להחזיק את הקייק ישר. משימה שרוב המטיילים נכשלו בה קשות. נחבטנו על ימין ועל שמאל בקייקים של אנשים אחרים או בגדה של הנהר. כל מי שישב בסירה היה צריך לבצע תעלולים אקרובטיים כדי לחמוק מענפים וגזעי עץ. וכן, גם זה הוסיף לצחוקים ולחוויה. מה גם שאף אחד אצלנו לא נפצע או נפל למים.

השיט נמשך כשעה. בדרך חלפנו על פני אינספור נופשים שבאו להשתזף על גדת הנהר ולטבול במים הקרירים. זה הרגיש קצת כמו קרנבל. מכל מקום בקעה מוזיקה. חלק מן הנופשים נופפו לנו, חלק ניסו לנהל שיחה זריזה בזמן הקצר שבו חלפנו על פניהם. חלק סתם בהו בנו בחיוכים.

ממש לקראת סיום המסלול, חיכתה לנו הפתעה – מפל קטן. הגלישה במפל הרגישה כמו מיני מתקן רטוב בלונה פארק. רק שאם בלונה פארק נהנים מכל המתקנים יחד. כאן, בגלל שזה היה "המתקן" היחיד, זה הרגיש הרבה יותר מוערך וכיפי.  

סיימנו את השיט כשכולנו מרוחים בחיוכים מאוזן לאוזן. בדרך לאוטו עוד הספקנו לאתר עץ תות. נשנשנו כמה תותי עץ ונסענו ליעד הבא שלנו:

עין דבשה

או בשמה האחר – דרבשיה.

אגב, כל המקומות שצוינו או יצוינו בפוסט – ה waze מכיר.

מדובר על מסלולון קצר בתוך מים שבסופו מגיעים לתחנת קמח ישנה ומשוחזרת. ניתן לחנות לצד הכביש, מול השלט "עין דבשה" שמוביל פנימה אל המסלול. אי אפשר לפספס (ותאמינו לי שאני אלופה בלפספס מקומות ודברים).

אחרי מספר צעדים של הליכה "על יבש" הגענו לצינור גדול ומשם מתחיל המסלול במים.

המים רדודים מאוד. הם בקושי מגיעים לגובה הקרסול, אבל מספיק קרירים ומרעננים כדי לצנן מן החום ששורר בחוץ. מה גם שההליכה ברובה היא בין סבך של שיחים שלרוב מספקים צל מבורך והמון המון ירוק בעיניים.

בדרך פגשנו גם כמה חברים חמודים (שימו לב שלא תדרכו עליהם בטעות)

אחרי כמה דקות הגענו לאחד המקומות הכי פסטורליים שהיו לנו בטיול זה. מן רחבה גדולה ובה ספסלים שעומדים ממש בתוך המים. אי אפשר שלא לקחת רגע הפסקה כדי ליהנות מן הטבע שסביב ובינתיים לטבול את הרגליים במי המעיין הקרירים.

בדרך הלוך הספסלים היו תפוסים, אבל כשעשינו את הדרך חזרה – הצלחנו לתפוס לנו ספסל.

השביל הרטוב ממשיך עד לתחנת קמח מהממת ביופייה. כולה מכוסה בגפנים. מה שנותן לה מראה מרהיב במיוחד.

התפעלנו מן המבנה המשוחזר, ירדנו במדרגות צרות אל מתחת לתחנה, היכן שיש זרימת מים ומשם החלטנו לחזור חזרה.

הבנתי שיש אפשרות להמשיך הלאה עם השביל עד למקור הזרימה, אבל בגלל השעה היחסית מאוחרת והרצון הבלתי מתפשר שלי לעשות וי על כל מה שתכננתי לטיול זה, ויתרנו. (אגב, בסופו של דבר, לא הספקתי לעשות וי על הכל, ככה שעכשיו יש לי חוב פתוח עם האזור הזה).

בשלב הזה, הרצון להמשיך ולהספיק התחיל להתווכח (בקול רם יש לומר) עם הקיבות המקרקרות. אני באמת לא זוכרת מתי הייתי כל כך רעבה. השייט והאוויר הצח הם כנראה האשמים העיקריים בזה. החלטנו, למורת רוחן של הקיבות, שאנחנו נלך ליעד הבא ואחריו כבר נחפש מסעדה ונחזור הביתה.

למזלנו לא היינו צריכים להתענות עד אז. ממש לצד הדרך קלטתי פתאום דוכן של פיתה עם לבנה -שפחות דיברה אלי (אני והילדים טבעונים) ועלי גפן – שדווקא צרחו לי במלוא הגרון לעצור.

מהר מאוד גיליתי שיש להם גם חומוס וגם זעתר וגם טאבולה. ואחרי מספר דקות נעצתי את השיניים באחת הפיתות הטעימות ביותר שאכלתי. גם עלי הגפן היו מעדן אמיתי וממש התענגתי על כל ביס.

קשה לי לדעת אם האוכל באמת היה עד כדי כך אלוהי או שפשוט הייתי עד כדי כך רעבה.

לפחות אל היעד הבא הגענו שבעים ורגועים.

בריכת הקצינים

או בשמה הנוסף – "עין עלמין"

מדובר בבריכה טבעית ששימשה בעבר את הקצינים הסורים והיום היא פתוחה למטיילים. הבריכה יחסית גדולה (יחסית לארץ, כן?) – כשש מטר אורך ושלוש רוחב.

כשהגענו לשם (הליכה מאוד קצרה) המקום היה די מלא, אבל לא עמוס. בתוך המים לא היה אף אחד באותו הזמן. אם הייתי צריכה להגדיר איכשהו את הטיול שלנו, אז הייתי אומרת שזה "טיול מאמצים" ולא מהמילה מאמץ, אלא מהמילה – "אימוץ".

גם הפעם אומצנו ישר על ידי חמולה גדולה שהייתה שם. מיד איך שהגענו הם כיבדו אותנו באבטיח מתוק ובבקבוק של קולה. אחרי זמן מה הם כבר החלו להתקפל, כדי ללכת, אבל לא לפני שהם דאגו להושיב אותנו בשולחנות הפיקניק שהם פינו.

אגב, האימוץ לא נגמר כאן. קצת אחרי, עוד זוג מקסים הביא לנו מלון שנקטף לפני זמן קצר מהשדה -  טרי, טרי. אני לא בטוחה מה גרם לאנשים באותו היום להתייחס אלינו ככה, אבל אני מודה שזה היה ממש נחמד ומחמם את הלב.

אפילו ערסים שהגיעו על טרקטורונים עם מוזיקה בפול ווליום והיינו בטוחים כבר שהם עומדים להרוס לנו את הבילוי – היו כל כך מנומסים ומתחשבים שהיינו יכולים להתבלבל ולחשוב שהם הגיעו מארמון בקינגהאם לא מישראל.

אולי הייתה זאת המלחמה שנגמרה רק לפני שבוע – שגרמה לשני העמים להבין שכולנו שכנים, אם נרצה בזה ואם לא. איכשהו, המילה "דו קיום" קיבלה משמעות עמוקה יותר מאי פעם. או אולי פשוט נראינו לכולם כמו חבורה של הומלסים מסכנים...

בכל מקרה, חוץ מהאנשים הטובים באמצע הדרך, כמובן שהחוויה שלשמה באנו הייתה הבריכה. המים בה היו נקיים למדי ובעומק של כ 1.20 מטר. המים היו גם קרים, אבל אחרי מספר דקות של רעידות וצווחות (בעיקר שלי), הגוף התרגל והיה ממש נחמד לשרוץ בפנים.

בריכת הקצינים

הטבע סביב רק הוסיף לחוויה ואחרי טבילה של כשעה וחצי, יצאנו משם רעננים, מלאי אנרגיה ומחויכים אפילו יותר.

משם נסענו ליעד האחרון שלנו לטיול זה. את היעד הזה בן זוגי הציע (אני בכלל תכננתי משהו אחר). הוא אמר שהוא מכיר מקום קסום ומומלץ, אז החלטנו לזרום עם ההמלצה שלו. איזה מזל שעשינו את זה...

עין אמפי

כדי להגיע לשם, צריך להחנות את הרכב לצד הכביש ואז ללכת כחמש דקות ברגל.

בדרך לעין אמפי

השביל הממוסגר בצהוב התקשט פה ושם בקוצים פורחים בשם "קיפודן".

קיפודן מצוי

אמנם השביל והקוצים לא ניבאו שום דבר מלהיב, אבל כמה שזה היה מוטעה ומטעה. אחרי הליכה קצרה הגענו לבריכה ולגן עדן.

מדובר בבריכה קטנה ולא עמוקה בכלל. המים מגיעים לגובה הברך ואולי אפילו פחות. השוס העיקרי במקום זה בכלל לא השכשוך במים, אלא הדגים שבפנים.

מכירים את האקווריומים הענקיים שפעם היו כמעט בכל קניון ובפנים עשרות דגיגונים קטנים שעושים לכם פדיקור לרגליים. אז כזה, רק בחינם ומבלי להתעלל בדגים המסכנים. כשאני אומרת התעללות – אני מתכוונת לזה שמוציאים אותם מסביבתם הטבעית ושמים בתוך קופסה. זה שהם מנשנשים רגליים של אנשים – זאת כבר הבחירה שלהם. מן win win situation

בכל מקרה, זה היה סיום מושלם לטיול מושלם. התיישבנו על מן מדרגות חצובות בסלע ושלשלנו את הרגליים לתוך המים. לא עברו כמה שניות וכבר החלו דגדוגים ברגליים. בתחילה זה הרגיש מאוד מוזר. אני מודה, היה לי אפילו קצת לא נעים מהדגים. בכל זאת – הרגליים שלי בילו יום שלם בחוץ - בשמש ובבוץ. אבל נראה שלדגים לא באמת היה אכפת.

אחרי זמן מה כבר התרגלנו לחוויה ואז העיניים התפנו לספוג את הנוף המדהים שמסביב.

הייתה שם תחושה שהקיץ עדיין לא סיים לסלול את המסלול היבש שלו עד לבריכה עצמה. הכל היה שופע וירוק ושעת הדמדומים שרק הלכה וקרבה – נתנה למקום עוד זוהר מסתורי. גם האנשים הבודדים שעוד היו שם כשהגענו התנדפו ונשארנו רק אנחנו והדגים.

אני חושבת שעזבנו את המקום רק כי פחדנו שבקרוב יתחיל להחשיך, אחרת בטח היינו נשארים שם עוד ועוד.

כל המקומות שביקרנו בהם בטיול זה היו מדהימים, אבל המקום הזה השאיר אותי נפעמת אפילו יותר מכולם.

הדרך הביתה הייתה ארוכה. היא לקחה כשעתיים וחצי (זה מבלי להחשיב עצירה לשירותים ולקצת ממתקים לדרך), כך שהגענו הביתה מאוחר בערב.

אז כמו שכבר הבנתם – אני ממליצה בחום לבקר בכל המקומות שאנחנו ביקרנו בהם. אגב, למי שרוצה להאריך את הביקור או אולי אפילו להפוך את זה לטיול של יומיים עם לינה באחד היישובים הסמוכים (קרית שמונה, מטולה ועוד), אז יש עוד כמה מקומות שנכנסנו אצלי לתכנון, אבל לא הספקנו לעשות אותם.

-         אחוזת דוברובין - בית האיכרים המשוחזר באחוזת דוברובין עוסק במסע בזמן אל העבר של שנות ההתיישבות בגליל. לצד מוצגים היסטוריים כמו פיילות, קרש כביסה ופרימוס, תוכלו לצפות בסרטון אור-קולי, לקרוא מכתבים אותנטיים מהתקופה, להתחפש ברוח התקופה ולשאוב מים מהבאר  - זה חלקיק מהמידע על המקום שנלקח מהאינטרנט. לי זה נשמע מרתק ואני ממש אשמח ללכת לשם בהזדמנות.

-         עין תינה ועין נוטרה – מסלול מים עם מפל שממתין ממש בסוף. גם המקום הזה נמצא ממש קרוב לכל המקומות שבהם היינו.

אלו רק חלק מהמקומות שיש לאזור להציע. אם מרחיבים מעט את החיפוש במפה – אז יש עוד מלא מסלולים ומעיינות באזור.

מקווה שנהניתם לקרוא. מאחלת לכם טיולים מהנים ונתראה בטיול הבא.

ואם בא לכם לקרוא קצת על טיולים שעשינו בעבר, אז קפצו לבקר בבלוג שלי באתר "למטייל":

 http://bit.ly/35kCKm0